הפרדת הדת מהמדינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, שראוי למוסדות המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר.

ג'ון לוק היה פילוסוף אנגלי שטען בעד המצפון הפרטי, החופשי משליטת המדינה, ולו מיוחס ראשיתו של הרעיון

הרעיון אומץ במדינות רבות, במידות שונות, על פי התאמה של המערכות המשפטיות והחוקיות וההשקפות הקיימות במדינה הספציפית על תפקיד הדת במדינה, ובחברה. עקרון דומה בשם לאיסיטה אומץ בצרפת ובטורקיה, בזמן שארצות אחרות עם שיעור חילון חברתי גבוה כמו נורבגיה השאירו הכרה חוקתית בדת המדינה. הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה מקביל להרבה רעיונות פוליטיים וחברתיים, כולל החילוניות, חופש הדת, פלורליזם בין דתות וזרמים דתיים.

ראשיתו של הרעיון המודרני, מיוחס לרוב לפילוסוף הנודע ג'ון לוק, והמשפט "separation of church and state" (מילולית:הפרדת הכנסייה מהמדינה) נמצא לראשונה במכתב ששלח תומאס ג'פרסון ב1802 לבפטיסטים של דאנברי, שבו הוא מתייחס לתיקון הראשון לחוקה שיוצר כהגדרתו "חומת הפרדה" בין הכנסייה למדינה. המשפט צוטט לראשונה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בדיון ב1878, אך רק אחרי סדרה של תיקים משפטיים שהתחילו ב 1948, התחיל דיון ציבורי בארצות הברית על המשמעויות הפוליטיות של עקרון זה.

ישנו מגוון נקודות-מבט בדבר רמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית שוויונית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה, ולפעמים גם האזרחות והלאום, קשורים לחלוטין בדת. דוגמאות לכך, ניתן למצוא ברטוריקה של גורמים דתיים בעניין, כמו "אומה נוצרית" או "מדינה יהודית" ו"מדינת הלכה".

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים ואין להסיק באופן מוחלט כי במדינה שנהוגה בה דת מדינה אין חופש-דת. כמו כן מדינה שאין בה דת-מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים ביגמיה, קיום יחסי מין עם ילדים, קרבנות אדם וכדומה, זאת גם אם מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ימי הביניים התקיימו במערב מדינות בהן היה שלטון מלוכני שאופיין בעליונותו של המלך, לו הוענקה לגיטימציה דתית, וכן רשויות דתיות-כנסייתיות אשר תחת סמכות האפיפיור התיימרו לייצג את מלכות האל עלי אדמות. הניגוד בין המלוכה האבסולוטית, כלומר המדינה, לבין רשויות הדת, כלומר הכנסייה, הוביל למאבקי כוח ומשברי מנהיגות, שהובילו לכמה מהאירועים החשובים בהיסטוריה של המערב. המדינה הראשונה בה הונהגה הפרדת דת ממדינה באופן רשמי הייתה בריטניה, עם ביטול חוק המבחן. (חוק המבחן אפשר רק לנוצרים אנגליקנים לעבוד בשרות הציבורי. ביטולו פתח את הדרך לשרות הציבורי בפני כל מי שאינו נוצרי אנגליקני). בארצות האסלאם, לעומת זאת, היה שלטון הדת מוחלט, והמלכים הוגדרו כשליחיו. הלגיטימציה שמעניק האסלאם לח'ליף כשליט אבסולוטי מנעה מאבקי דת ומדינה נוסח אירופה. (להרחבה ניתן לעיין במשנתו של אלמאורדי).

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות רבות כיום נהוגה הפרדת דת ומדינה ברמות שונות. עם זאת עדיין קיימות מדינות בהן שולטת הדת והמדינה כפופה לה, דוגמת איראן.

מניעים לדיון בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר סיבות התומכות בהפרדת הדת מן המדינה:

  • מבחינה היסטורית, נרמסו בדרך כלל זכויות המיעוטים על ידי הרוב. אלו המשתייכים לקבוצת מיעוט דתית מצאו עצמם לעתים קרובות מוטרדים, נרדפים ומנודים חברתית.
  • הדת עשויה לפגוע במדינה. אמונה דתית, למשל, עשויה לגרום למדינה להיכנס למלחמה הרסנית, או לחלופין לעמוד מן הצד דווקא כאשר שימוש בכוח נחוץ לשמירה על המדינה. הדת עשויה להשפיע על מדיניות ציבורית באופן שיפגע באלו שאינם נשמעים לצווי הדת. דוגמה לכך היא יחסה של הכנסייה הקתולית אל הבפטיסטים, שהוביל לרדיפתם והגירתם לארצות הברית. בנוסף, אמונה דתית עשויה להקשות על הוויכוח הפוליטי, שכן בלתי אפשרי להתווכח עם אמונה.
  • המדינה עשויה לפגוע בדת -על ידי שלילת טקסים דתיים, איסור על השתתפות או קיום אספקטים שונים שבהם מתבטאת הדת בחיים האזרחיים, או העדפת דת אחת על פני האחרת תוך פגיעה בדת שאינה מועדפת.

חילוניות מול שלטון הדת (תאוקרטיה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוניות היא האמונה שמוסדות המדינה צריכים להיות חילוניים. כלומר, העדרה של דת מדינה, אי העדפת דת אחת על פני האחרת, ואי קיומם של מניעים דתיים לפעולותיהם של הפוליטיקאים. למדינה חילונית אין כוח כפיה על הדתות השונות שבה, ולדתות אין כל כוח פוליטי או השפעה פוליטית על הממשלה. רבות מן הדמוקרטיות המערביות מעניקות חשיבות רבה להפרדת הדת מן המדינה. לחלקן, כגון ארצות הברית וקנדה, אף יש סעיפים מיוחדים בחוקה שפורשו כאיסור על הממשלה להעדיף דת אחת על פני האחרת.

בדמוקרטיות אחרות, כגון בריטניה, קיימת דת מדינה אך ישנה סובלנות כלפי אזרחים בני דתות אחרות. במדינות כאלו ייתכן שראש הממשלה או ראש המדינה, או אישים בכירים אחרים, יידרשו לפי חוק להיות בני הדת המוגדרת כדת מדינה.

קצהו השני של הספקטרום היא התאוקרטיה: מדינה בה אין כלל הפרדה בין דת ומדינה, ובה החוק והמשפט מבוססים על פירוש טקסטים דתיים, כגון התנ"ך או הקוראן. מדינות כאלו הן למשל ערב הסעודית, איראן והותיקן. במדינות כאלו מנוהלים עסקי המדינה על ידי סמכות דתית או נציגיה המורשים. האזרח בתיאוקרטיה אמור להיות בן דת המדינה מתוקף היותו אזרח, ונדרש חוקית להאמין ולקיים מצוות דת זו.

למרות העדפתם את המדינה כנייטרלית בעניין הדת, אין הדוגלים בחילוניות מתנגדים לדת. למרות שהם דוגלים במדינה נייטרלית מבחינה דתית, בדרך כלל אין החילונים חושבים שעל המדינה להתנגד לדת. בכל זאת האשימו ביקורות דתיות מסורתיות את החילוניות כאתאיזם. אלו שהאמינו כי למדינה מחויבויות דתיות, או שעליה להישמע לערכים דתיים, החשיבו בדרך כלל את החילוניות כאתיאיזם.

מספר פילוסופיות פוליטיות, כגון המרקסיזם, מתנגדות ככלל לדת, ורואים בהשפעתה על המדינה והחברה גורם שלילי. מדינות הדוגלות רשמית בגישה זו, כגון מדינות הגוש המזרחי במזרח אירופה, יהיו אתיאיסטיות באופן רשמי, וירדפו מי שיאמין בדת כלשהי. כיוון שמצב של אתאיזם מדיני הוא נדיר למדי, לרוב לא מדובר עליו והדיון נסוב בעיקר בין אלו המצדדים בחילוניות לבין אלו המצדדים בשלטון הדת.

יש טוענים כי החילוניים המתנגדים לביטוי דעות דתיות על ידי מנהיגים פוליטיים, או מעל בימת הממשלה, סותרים למעשה את חופש הביטוי. הסוגיה הופכת מורכבת יותר כאשר קשה לקבוע האם המנהיג הפוליטי מדבר בנימה אישית או מתוקף עמדתו הפוליטית.

הפרדת דת ומדינה למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרדת הדת מן המדינה מופיעה במספר אופנים:

  • חוקית
  • וולונטרית, כגון כנסיות המאפשרות קיום טקסים דתיים בכנסייה או בבית

ישנן מדינות המקימות הפרדת יציבה בין דת ומדינה, ואחרות בהן הנושא מצוי בוויכוח פוליטי בלתי מוכרע. חוקת 1905 בצרפת החלה פולמוס בנושא שאף הוביל להתפרעויות.

הפרדת דת ממדינה היא נושא הקשור לחופש הדת אך נפרד ממנו. במדינות שונות בהן קיימת דת רשמית, כגון בריטניה ובלגיה, קיים עם זאת גם חופש דת. עם זאת ייתכן כי לא יהיח למדינה דת או דתות רשמיות, ובכל זאת תהא מתנגדת לאתיאיזם או לבני דתות שאינן בני הדת המקובלת. בארצות הברית, למשל, אין דת רשמית כלשהי ובכל זאת נרדפו האתאיסטים במחוזות רבים במהלך המאה ה-19.

ישנם פירושים שונים למהות הפרדת הדת מן המדינה:

  • מנקודת מבט חוקית וכלכלית: אל למדינה ליזום פעילויות דתיות או לממנן, ואולי אף רצוי לאסור מימון פעילויות לא דתיות שמאורגנות על ידי ארגונים דתיים.
  • התנגדות להפיכת האמונות הדתיות לגורם משפיע על המדיניות הציבורית, מניעת התערבות רשויות דתיות בענייניהן של רשויות המדינה, ומניעת קידום פוליטיקאים המביעים עמדות דתיות במסגרת תפקידם הציבורי.

בצרפת, למשל, חל איסור על פי החוק למימון פעילויות דתיות מכספי המדינה (למעט הכמרים הצבאיים ושבחבל אלזס-לוריין), אך המדינה כן מממנת פעילויות לא דתיות של מספר בתי ספר דתיים פרטיים, אם הדבר תואם את מדיניותה הכללית ואינו מבוסס על ההבחנה הדתית. בדרך כלל נשמרת הדת בצרפת מחוץ למעגל הפוליטי.

הפרדה ידידותית והפרדה עוינת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי אקדמיה הבדילו בין סוגים שונים של הפרדת דת ממדינה, הפרדה ידידותית והפרדה עוינת. ההפרדה הידידותית מגבילה את התערבות הממסד הדתי בענייני המדינה, אבל גם מגבילה את התערבות המדינה בענייני הממסד הדתי. הגישה העוינת, מבקשת לתחום את הדת אל ביתו של האדם או אל הכנסייה, המסגד, או בית הכנסת, ומבקשת להגביל במידה מסוימת את לימודי הדת, וטקסים פומביים של אמונה דתית.

המודל הלוחמני של החילוניות צמח עם המהפכה הצרפתית, והיא מאופיינת גם במהפכה המקסיקנית, וחוקת ספרד מ1931. המודל העוין הזה יכול להיראות בעיני אנשים מסוימים כדומה למדינות אתאיסטיות, ככל הנראה מכיוון שחילוניות זו באה מכיוון של אנשים אתאיסטים.

הפרדת הדת מהמדינה בצרפת בשנת 1905 וההפרדה הספרדית ב1931 אופיינו כעוינות ביותר במאה העשרים, אם כי המדיניות של אותן מדינות נחשבת ידידותית למדי כיום. נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, עדיין מגדיר את המדיניות הנוכחית כ "לאיסיטה שלילי", והוא מעוניין לפתח "לאיסיטה חיובי" ולישם מדיניות פתוחה יותר לדת. העוינות של המדינה כלפי הדת נחשבות לסיבה למלחמת האזרחים הספרדית, ולמלחמת האזרחים במקסיקו.

הפילוסוף הצרפתי ז'אק מריטיין שעסק בן השאר בכתיבת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הצביע על ההבדלים בין המודל שנמצא בצרפת לבין המודל שהיה בארצות הברית באמצע המאה העשרים. הוא החשיב את המודל האמריקאי לידידותי יותר, מכוון שהיה "הבדל חד ושיתוף פעולה אמיתי" בין המדינה לממסד הדתי, שהוא כינה "אוצר היסטורי" והוא הזהיר את ארצות הברית כי "בבקשה, שמרו על זה ואל תתנו לרעיון לסטות ולדמות לרעיון האירופי".

מדינות בעלות הפרדה בין דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות שונות נהוגות גישות שונות לגבי ההפרדה.

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמת האיחוד האוסטרלי ב- 1901 ניתן בה חופש דת ודת המדינה הוצאה מן החוק. פרק 116 בחוקה האוסטרלית אומר: אין לאיחוד לחוקק חוק כלשהו לביסוס דת כלשהי, או לקידום השקפה דתית, או לאיסור פעילות בשם דת כלשהי. הדת לא תהווה קריטריון לקבלה להכשרה למשרד או למשרה ציבורית. [1] מספר שופטים אוסטרליים (עיין מרפי ([2])) הרחיקו לכת באמרם כי אל לממשלה לתמוך בבתי ספר דתיים פרטיים כלל. בכל זאת מאשר בית המשפט הגבוה של אוסטרליה באופן עקבי מימון בתי ספר דתיים.

נושא הפרדת הדת מן המדינה באוסטרליה נדון באופן כללי פחות מאשר בארצות הברית. הפרלמנט האוסטרלי עדיין פותח את מושביו היומיים בתפילה. ההשתתפות בתפילה אינה חובה אך רבים מחברי הפרלמנט משתתפים בה.

קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו לרוב המדינות, גם לקנדה נקודת מבט משלה באשר ליחסי הגומלין הראויים בין דת ומדינה. אין בקנדה דת מדינה, אך ישנן מספר קבוצות דתיות מועדפות. ברוב חלקיה של קנדה קיימת מערכת חינוך קתולית במקביל לזו הציבורית. בתי ספר אלה, המנוהלים לפי עקרונות קתוליים וכוללים פעילויות דתיות, ממומנים על ידי הממשלה הקנדית ממש כשם שממומנים בתי הספר החילוניים. הם מקבלים גם תלמידים שאינם קתוליים ואף שאינם נוצריים, המעוניינים ללמוד בהם בשל רמת החינוך וההזדמנות ללמוד בסביבה בה המוסר והרוחניות אינם מחוץ לתחום. כרוב המדינות, צורת ההפרדה המאפיינת את ארצות הברית אינה קיימת בקנדה. אין איסור או הגבלה על מימון ממשלתי לפעילויות דתיות.

מגילת החרות והזכויות של קנדה, הכלולה בחוקה, קובעת כי "קנדה מיוסדת על בסיס עקרון ההכרה בעליונותו של האל ומצוותיו" [3]. כן מובטח חופש הדת. בית המשפט העליון של קנדה, במקרה של Her Majesty The Queen in Right of Canada v. Big M Drug Mart Ltd., [1985] (1 S.C.R. 295) קבע כי החוק משנת 1906 שחייב את רוב בתי העסק להיות סגורים ביום ראשון אינו לגיטימי ב"חברה דמוקרטית וחפשית", ומהווה נסיון בלתי חוקי לכונן חוק על בסיס דת. (ראו גם החוק הכחול).

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז 1905 קיים בצרפת חוק המחייב הפרדת בין דת ומדינה, ואוסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. לפי חוקת צרפת מהווה חופש הדת זכות חוקתית. במהלך הזמן דנו רבות בחוק זה. צרפת דבקה ברעיון הlaïcité, שמשמעותו אי התערבות ממשלתית במישור החיים הדתיים ואי התערבות דתית בענייני הממשלה, וכן נייטרליות ממשלתית קשוחה בנוגע לענייני דת. פניית פוליטיקאים לאמונות דתיות לצורך הצדקת מדיניות ציבורית נחשבת מעידה מביכה, שכן מקובל להותיר אמונות דתיות מחוץ למישור הציבורי. אמנם מדיניות המס הציבורי תומכת במספר בתי ספר הקשורים לכנסייה, אך בתי ספר אלו חייבים להסכים ללמד לפי תוכנית לימודים זהה לזו של בתי הספר הציבוריים, ונאסר עליהם לאלץ את תלמידיהם להשתתף בשיעורי דת או להפלות תלמידים על בסיס דתי.

כנסיות, בתי כנסת, מקדשים וקתדרלות שנבנו לפני 1905 ועל חשבון מתפלליהם, נחשבים כעת רכוש המדינה והכלל. עם זאת מותר להשתמש בהם לצורך פעילות דתית בתנאי שהשימוש רצוף. יש הטוענים שקיים בנושא זה סיבסוד לא הוגן המפלה לרעה את האסלאם.

בחבל אלזס-לוריין שהיה בשליטת גרמניה כשנקבעה חוקת 1905 והוחזר לצרפת רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עדיין תקף החוק שקדם ל-1905 ומבוסס על קונקורדט, המבטיח מימון ציבורי למוסדות הכנסייה הקתולית, הלותרנית, הקלוויניסטית וכן ליהדות, כולל חינוך ציבורי בדתות אלו. מאפיין ייחודי לחבל זה הוא תשלום לכמרים על חשבון המדינה, והבישופים ממונים על ידי הנשיא בהמלצת האפיפיור. ויכוח תקופתי פורץ מדי פעם בנוגע לנושא זה וכן מאפיינים חוקיים יוצאי דופן אחרים של החבל, כמו גם בנוגע להוצאת דתות אחרות מכלל הסדר זה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שאחרי המלחמות שלאחר תקופת הרפורמציה חילק העקרון "אשר לו השלטון, לו הדת" את האימפריה הרומית הקדושה למדינות בעלות אמונה אחידה. עקרון זה, שהיה מורכב בשל השינויים בגבולות המדינות בתחילת המאה ה-18, בא לקיצו עם נפילת כל המונרכיות הגרמניות במהפכת 1918.

כיום נפרדת הדת בגרמניה מן המדינה, אך קיים שיתוף פעולה ביניהן בתחומים רבים, שהחשוב שבהם הוא התחום החברתי. כנסיות וקהילות דתיות, אם הן גדולות, יציבות ונאמנות לממסד, עשויות לקבל מן המדינה מעמד מיוחד כ"שיתוף פעולה במסגרת החוק הציבורי" המתיר להן לגבות מס מיוחד מחבריהן. הכנסות אלו נאספות על ידי המדינה בתמורה לתשלום שמעבירה הכנסייה למדינה. לימודי דת (לחברי אותה דת) כנדרש על ידי המוסד, הם דבר רגיל ברוב בתי הספר בגרמניה. הם מאורגנים על ידי המדינה אך נמצאים במקביל בהשגחת הקהילה הדתית בהתאמה. מורי לימודי הדת מוכשרים באוניברסיטאות ציבוריות.

הורים, או התלמידים עצמם החל מגיל 14, רשאים להחליט שלא להשתתף בשיעורי הדת, אך רוב בתי הספר דורשים השתתפות בשיעורי "אתיקה" או "פילוסופיה" כתחליף. בחלקים מגרמניה קיים מספר קטן אך משמעותי של בתי ספר דתיים הממומנים ברובם (אם כי לעולם לא מימון מלא) על ידי המדינה. עם זאת איש אינו חייב ללמוד בהם. ויכוח ציבורי משמעותי התקיים בעניין כאשר הצהיר בית המשפט החוקתי הפדרלי בשנת 1997 כי אי-חוקיות החוק הבווארי המחייב הצבת צלב בכל כיתה. בוואריה החליפה חוק זה בחוק שדרש את אותו הדבר, אלא אם כן יגישו ההורים תלונה רשמית נגד המדינה.

עם העלייה המשמעותית במספר המוסלמים בעקבות הגירתם לגרמניה, התפתח דיון מתמשך בנושא הצעת שיעורי אסלאם לתלמידים המוסלמים. תוכניות אלו נבלמו בשל קשיים בארגון תוכנית לימודים שתתאים לכל הספקטרום האסלאמי. לאחרונה קבע בית המשפט האדמיניסטרטיבי הפדרלי כי הפדרציה האסלאמית בברלין נכללת בהגדרת קהילה דתית על-פי החוק בברלין (השונה משמעותית משאר המדינה). כתוצאה, החליטה ממשלת ברלין להתחיל בהוראת אסלאם בבתי ספר ציבוריים באזורים בהם אחוז משמעותי מן האוכלוסייה הם מוסלמים. ויכוח מתמשך מתנהל בנושא הכנסייה הסיינטולוגית, כיון שמדינות גרמניה מסרבות להכיר בקבוצה זו כזכאית למס המיוחד שגובות קהילות דתיות, ומחשיבות אותה כ"עסק" לענייני מסים. בנושא זה הועלו טענות כי הכנסייה הסיינטלוגית מטפחת תרבות טוטליטרית. אך אין בטענות אלו כדי לאסור את פעילותה של הכנסייה הסיינטולוגית בגרמניה. [4]

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 20 בחוקתה של יפן, שנקבע ב- 1946 ועדיין תקף, קובע הפרדה בין ארגונים דתיים למדינה והבטחת חופש הדת: " אל לארגון דתי כלשהו לקבל יתרונות כלשהן מן המדינה, או לקחת חלק בפעילות רשות פוליטית כלשהי. אין להפלות אדם שלקח חלק בפעילות דתית כלשהי, חגיגה או פולחן. על המדינה וגופיה להימנע מחינוך דתי או פעילות דתית אחרת". עם זאת, קיימת ביפן מפלגה בעלת זיהוי דתי המזוהה עם בודהיזם. פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית יפן הם נוצרים.

היסטורית, בזמן מלחמת העולם השנייה, לפני כינון הממסד הקיים כיום וכאשר הייתה האימפריה היפנית לא דמוקרטית, הייתה דת השינטו הדת המגובה על ידי הממשלה, אשר העמידה את הקיסר הירוהיטו, כצאצא של אלת השמש אמטראסו, בראש המדינה.

פיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים הרבות בהן היו הפיליפינים נתונים למשטר קולוניאלי לסוגיו, עברה מערכת היחסים בין דת ומדינה שינוי: משיתוף פעולה של הכנסייה הקתולית עם הממשלה בתקופה הספרדית ועד להפרדה כיום. להרחבה בנושא מעמד הכנסייה והמדינה כיום - ניתן לעיין בדו"ח בנושא חופש הדת שהופק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית[1].

שבדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבדיה הופרדה הכנסייה הלותרנית חלקית מן המדינה בשנת 1999. הכנסייה השבדית עדיין נהנית ממעמד מיוחד. כיום ניתן לרשום ארגונים של דתות נוספות, אך אלו לא יזכו למעמד דומה וכן לא יוכלו לספק שירותים כגון נישואין וקבורה. מאמצים מתמשכים מתקיימים בשבדיה לביטול המעמד המיוחד ממנו נהנית הדת הרשמית. מאמצים אלו הוכתרו בהצלחה חלקית, למשל בנושא נישואין: כל אדם מורשה על ידי השלטונות יכול כיום לקיים טקס זה.

טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורקיה מחשיבה עצמה כמדינה בעלת הפרדה כמעט מוחלטת בין דת ומדינה מאז תקופתו של מוסטפא כמאל אשר ב- 3 במרץ 1924 הפרידה את השלטון (הח'ליפות) מן האסלאם. משמעות הדבר למעשה היא כפיפות הדת לשלטון, יותר מאשר הפרדה. האסלאם הסוני, המהווה רוב באוכלוסייה, מאורגן דרך המדינה בעזרת "המחלקה לשירותים דתיים" וממומן על ידי המדינה. קהילות סוניות עצמאיות הן בלתי חוקיות. דתות מיעוט, כגון האסלאם העלאווי, הארמנים והיוונים אורתודוקסים ממומנות על ידי הממסד כדתות עצמאיות, והיחס אליהן סובלני בדרך כלל, אך מימון זה אינו מעניק זכויות קהילתיות כלשהן. עם זאת מעניק הסכם לוזאן זכויות דתיות מסוימות ליהודים, ליוונים ולארמנים, אך לא - למשל - לסורים אורתודוקסים או קתולים.

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 והלאה במאה ה-17 החלה הגירת אירופאים רבים ליבשת אמריקה, למה שיכונה לימים ארצות הברית. חלקם הונעו על ידי השאיפה לעצב את אמונתם באופן חפשי. אלו כוללים מספר גדול של נונקונפורמיסטים כמו גם פוריטנים, צליינים וקתולים. למעט יוצאי דופן מועטים כגון רוג'ר ויליאמס מרוד איילנד ולורד בלטימור הקתולי ממרילנד, רובן הגדול של קבוצות אלו לא האמינו בסובלנות דתית, ובמקרים מסוימים אף הגיעו לאמריקה בשאיפה לכונן תיאוקרטיה. היסטוריה זו ואמונות אלו אוחדו אל תוך חוקת ארצות הברית עם אישור מגילת הזכויות המכילה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. הסעיף בתיקון הראשון המאמץ את עקרונות המייסדים בנוגע להפרדה בין דת ומדינה וחופש הדת ידוע כסעיף היסוד. סעיף זה קובע כי "אל לקונגרס לאשר חוק בעניין מוסד הדת, או האוסר חופש פולחן..." הפרשנות לסעיף זה היא באחריות בית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מלחמת האזרחים הועבר בקונגרס הרפובליקני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, להבטיח שעקרונות מגילת הזכויות ייושמו על ידי ממשלות המדינות, הווה אומר מדינות הדרום. על כל פנים החליט בית המשפט העליון ליישם זכויות אלו באופן סלקטיבי על ידי שורת החלטות לאורך מספר שנים, בתהליך הקרוי "אינקורפורציה".

נקודת המבט המודרנית, שאומצה על ידי בית המשפט העליון במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, היא שאין אפשרות לשום ממשל – פדרלי, מדינתי או מקומי – להחליט על פעולה או מדיניות המעדיפה באופן מוחלט דת אחת על פני האחרת, או המעדיפה מאמין באלוהים או באל על פני שאינו מאמין. יש לציין כי שופט בית המשפט העליון קלרנס תומס, המעדיף את פירושם של המייסדים לחוקה וליישומיה, אינו מסכים עם נקודת מבט זו.

ההפרדה בעידוד בית המשפט לא התרחבה לכל היסודות של דת אזרחית. חוקית, נושא המטבע האמריקני את המוטו "באל נשים מבטחנו". מושבי הקונגרס נפתחים בתפילה, ושבועת הנאמנות מכילה את הביטוי "אומה אחת, בחסות האל". פסקי בית המשפט תומכים באזכורים דתיים-לכאורה אלו ורואים בהם ביטויים טקסיים לא מהותיים, או משתמשים בתאוריות חוקיות אחרות. לאחרונה נעשו נסיונות לשנות את הסטטוס קוו, ללא הצלחה. מספר ביטויים דתיים שהיו בשימוש ציבורי, כגון חלקים מסוימים מעשרת הדיברות באולמות בתי משפט או סצנות של הולדת ישו בשטחים ציבוריים, הוכרזו לאחרונה כבלתי חוקיים.

הדת משחקת תפקיד משמעותי בפוליטיקה הלאומית, בייחוד בוויכוחים אודות שאלות מוסריות כגון הפלה מלאכותית, המתת חסד והומוסקסואליות. עולות גם שאלות הקשורות ישירות ליחסי דת - מדינה, כולל השאלה העולה לאחרונה לגבי השימוש ב"שוברי בתי ספר" - האם יש לאפשר להורים להשתמש בהם לצורך תשלום לימודי ילדיהם בבתי ספר דתיים, אם לאו, וכן מעמדן של יוזמותיו מבוססות האמונה של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש.

המשתתפים הדתיים הבולטים ביותר בפוליטיקה הלאומית הם הנוצרים האוונגליים, הקשורים באופן כללי למפלגה הרפובליקנית ופועלים בדרך כלל באזור הקרוי "חגורת התנ"ך" בדרומה ובמרכז מערבה של ארצות הברית. גם פרוטסטנטים אחרים, קתולים, מורמונים, יהודים, לא-מאמינים ובעלי אמונות אחרות אף הם פעילים למדי. מספר קבוצות דתיות שואפות להגביר את יכולתה של הממשלה לאפשר ביטויים דתיים שונים. קבוצות אלו מדגישות לעתים קרובות את הדמוגרפיה וההיסטוריה הנוצרית של המדינה. גישה השכיחה בקרב הפוליטיקאים בעלי מחנה תומכים דתי חזק היא שילוב טקסטים דתיים ואמונות לתמיכה במדיניות מסוימת. באזורים אחרים תיתכן סובלנות פחותה לביטויים כאלו מצד פוליטיקאים ועובדי המנגנונים הממשלתיים.

למרות העדר דרישות דת מבחינה חוקית מעובדי מנגנוני המדינה, מעדיפים המצביעים בדרך כלל להצביע לאדם שהם יכולים להזדהות עמו, גם מבחינת האמונה הדתית. כמעט לכל נשיא הייתה זיקה לנצרות. לפחות 90% מחברי הקונגרס העשירי מ- 1998 ידועים כנוצרים, כאשר הקתולים, הבפטיסטים והמתודיסטים לבדם מהווים כמחצית מהם. [5]. הדמוגרפיה המקומית מגוונת יותר, ולפיכך גם נטיותיהם הדתיות של הפוליטיקאים המקומיים.

קרבות משפטיים בארצות הברית בנושא ההפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקטיביזם אמריקני בעד ההפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לעקוב אחר מצב הפרדת הדת מן המדינה - כפי שמוערך על ידי ממשלת ארצות הברית - כמעט בכל מדינה בעולם, על ידי הקלקה על האזור הגאוגרפי המתאים בשורה השמאלית בWeb page, המתוחזק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית.

מדינות בעלות דת מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד הכנסייה האוונגלית הלותרנית הפינית והכנסייה האורתודוקסית הפינית מוגן בחוק. לשתי הכנסיות זכות לגבות מס מן החברים בהן ומן התאגידים שבבעלותם, ומס זה נגבה על ידי המדינה. ניהול הכנסיות נעשה מתוקף חוקי הכנסייה, שטיוטותיהם מוכנות על ידי כנסייה ונחקקים על ידי הפרלמנט. באוניברסיטאות המדינה קיימים לימודי כמורה של דתות המדינה.

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הנאורות במאה ה-18 באירופה, שהיוותה את הבסיס למהפכות בארצות הברית ובצרפת ולקפיטליזם של ימינו, כפתרון לתקופת החשיכה ולהחלפת הדת ברציונליזם. בבריטניה מלומדי תקופת הנאורות לא יצאו כנגד הדת למרות פקפוקיהם ואי אמונם בטענות לעל-טבעיות של הדת, אלא אף ראו את היתרונות החברתיים שבדת בקידום ערכים ומוסר. ייתכן והדבר נובע מכך שכוחה של הכנסייה הקתולית בבריטניה מבחינה פוליטית וחברתית, היה חלש מזה שמדינות אירופה האחרות בשל קיום בית המלוכה ולכן לא היה צורך בהתקפה קיצונית על תפקיד הכנסייה. למרות שבבריטניה ישנה הסדרה של הכנסייה כמוסד ממשלתי, וישנם בתי ספר דתיים ממשלתיים בהם לומדים כרבע מילדי המדינה, עדיין החברה הבריטית נחשבת כאחת מבין החברות החילוניות באירופה מבחינת מונחים כגון אמונה דתית, סגידה ואתיאיזם. ייתכן ודווקא חילוניות זו מביאה כיום לגיבושן של תנועות דתיות מוסלמיות בקרב הסטודנטים בבריטניה.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "מדינת היהודים" כתב בנימין זאב הרצל: "ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! ... לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע לההחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".‏[2]

חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התייחס אף הוא לסוגיה זו: "חובתנו היא להבהיר מלכתחילה, שאף כי המדינה תתייחס במלוא הכבוד לרגשות הדתיים של העדה, לא תוכל להחזיר את מחוגי השעון כדי לעשות את הדת עיקר עיקרים בהנהגת המדינה. הדת תצומצם בבתי כנסיות ובבתי המשפחות הרומות בה; היא תתפוס מקום מיוחד בבתי הספר, אבל לא תפקח על משרדי הממשלה של המדינה".‏[3]

מקומה של הדת במדינת ישראל גדול משחזו הרצל וויצמן.

סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל סבוכה ומורכבת. אפשר לראותה כמאבק פוליטי הסובב סביב כוחם של מוסדות פוליטיים כאלה או אחרים; אפשר לראותה כמאבק בין תרבות יהודית לתרבות דמוקרטית. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, ולהגדרה זו מספר השלכות מעשיות. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי, אך כבר מהגדרה זו ניכר המתח שבין הדת למדינה. בעוד תיקון החוק מ-1970 קובע שזכאי עליה הוא גם אדם שסבו היה יהודי, הרי שאותו תיקון וההלכה מגדירים כיהודי רק מי שהינו בן לאם יהודיה או אדם שהתגייר. חגי ישראל הינם ימי חופש מבית הספר ומהעבודה ולפי החוק עבודה בהם מצריכה היתר מיוחד. כמו כן, ישנם מספר חוקים המבוססים על ההלכה האורתודוקסית. איסור הצגת חמץ בפומבי בפסח; אי פעולת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שונים בארץ; ענייני נישואים וגירושים בישראל הם בסמכות בתי דין דתיים רשמיים שמפעילה המדינה. כך פסולי חיתון על פי ההלכה האורתודוקסית, כמו למשל כהן וגרושה, לא יכולים להתחתן בישראל, אלא רק בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה אשר לה דת רשמית, שאין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל אזרחים לא-יהודים רבים, וכן אזרחים יהודים רבים אשר אינם מקיימים את מצוות היהדות. בישראל קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות – בני דתות אחרות זכאים לחופשה בימי חגם, והם יכולים להקים מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד. גם האזרח היהודי החילוני אינו מחויב לקיים מצוות היהדות כל עוד אינו מפר חוק.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד גיסא, טוענים חלק מהחילוניים, אין רצונם לקיים את מצוות הדת, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שלדעתם אבד עליהם הכלח, בניגוד לרצונם. מאידך גיסא, טוענים חלק מהדתיים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. עם זאת‎ ‎,‎יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעשות כן. ויכוח עז בסוגיה נטוש בכל רובדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: חסימת כבישים בשכונות חרדיות בשבת או הפגנות לאפשר גידול חזירים בארץ הן דוגמאות לכך. עד עתה אין הכרעה בסוגיית הפרדת הדת מן המדינה. מן הנושאים העומדים בראש סדר היום ועולים לכותרות מדי פעם נמצאים נושא הגיור, נישואין וגירושין, כשרות, שבת ואזרחות. אחד הגורמים המונעים החלטה בנושא הוא היעדר חוקה במדינת ישראל. דבר זה מאפשר פירוש מרחיק לכת של חוקי יסוד שונים וכוונת המחוקק, לשביעות רצונו של צד אחד ולמורת רוחו של הצד האחר.

בחודש מאי 2011 ביקש הסופר יורם קניוק לשנות את סעיף הדת ברישום שלו במנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", ובית המשפט קבע שיש לקבל את בקשתו‏.

ראו גם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנימין נויברגר, דת ומדינה במדינות דמוקרטיות, האוניברסיטה הפתוחה.
  • מיכאל קרן, גד ברזילי, השתלבות קבוצות "פריפריה" בחברה ובפוליטיקה בעידן שלום: החרדים בישראל המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 1998 .
  • אבינועם רוזנק, עיון מחודש במתח בין יהדות למדינה דמוקרטית לאור הפילוסופיה של ההלכה, אביעזר רביצקי (עורך), דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים 2005, עמ' 566-489.
  • אביעזר רביצקי, דת ומדינה במחשבת ישראל: דגמים של איחוד, הפרדה, התנגשות או כפיפות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998.
  • א. דון-יחיא, הפוליטיקה של ההסדרה:יישוב סכסוכים בנושאי דת בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות 1997.
  • עפרה ישועה-ליית, ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית, הוצאת מעריב, 2011.
  • בנימין נויברגר, דת ודמוקרטיה בישראל (1997).
  • שלמה חסון, 1999. חרדים וחילונים בירושלים בעתיד: תסריטים ואסטרטגיות, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
  • חסון, שלמה (עורך), 2002. יחסי דת חברה ומדינה: תסריטים לישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
  • ישעיהו ליבוביץ, 1979. יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, ירושלים: שוקן.
  • מנחם לורברבוים, 2005. פוליטיקה וגבולות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן.
  • אברהם וינפלד, עורו ישנים :בעניין הפרדת הדת מן המדינה, לבאר שיש בכך טובה משולשת, טובת שלימות תוה"ק, טובת שומרי תוה"ק, וטובת אחי, 1985.
  • בנימין נויברגר, 1997. דת ומדינה בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
  • יוסף דוד עם איל ינון, הרבנות הממלכתית:בחירה, הפרדה וחופש הביטוי (2000).
  • שחר אילן, חרדים בע"מ - התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, הוצאת כתר (2000).
  • יגאל עילם, 2000. יהדות כסטטוס קוו: פולמוס מיהו יהודי 1958 כהארה על יחסי דתיים וחילוניים במדינת ישראל, תל אביב: עם עובד, אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון.
  • ספי רכלבסקי, 1998. חמורו של משיח, תל אביב: ידיעות אחרונות.
  • לורה זרמבסקי, 2002. השסע הדתי–חילוני בעיני מנהיגים ומעצבי דעת קהל בישראל, ירושלים: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
  • שולמית אלוני, ההסדר - ממדינת חוק למדינת הלכה (1970).
  • שולמית אלוני, דמוקרטיה באזיקים (2008).
  • גרשון ווילר, תיאוקרטיה יהודית, הוצאת עם עובד (1976).
  • סוגיות יסוד בדמוקרטיה הישראלית, רפאל כהן-אלמגור (1999).
  • תמר הרמן, אפרים יער-יוכטמן, 1998. יחסי דתיים–חילוניים בישראל: השלכות חברתיות ופוליטיות, תל אביב: מרכז שטינמץ למחקרי שלום וקרן קונרד אדנאור.
  • אלעזר וינרב, 2000. דת ומדינה: היבטים פילוסופיים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • יהושוע רש, הפרדת הדת מהמדינה או הפקעת מורשת ישראל מידי מקפיאיה(1987)
  • אורי הופרט, הנעצור במדרון?(ממדנת היהודים למדינת הלכה) (1999).
  • הקונפליקט - דת ומדינה בישראל, הוצאת ידיעות אחרונות (2002).
  • מרדכי בר-און, צבי צמרת (עורכים), 2002. שני עברי הגשר: דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, ירושלים: יד יצחק בן צבי.
  • אמנון רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, הוצאת שוקן, 1991.
  • אורי הופרט, בחזרה אל הגיטו : ממדינת היהודים למדינת הלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1989).
  • עוזי אורנן, ציפורניו של אשמדאי, הוצאת עינם (1999).
  • שלומית יהלום, יהדות ארצות הברית ושאלת ההפרדה בין כנסייה ומדינה (1981).
  • יאיר שלג, רבים - להטות? :עמדות רבנים כלפי הדמוקרטיה
  • יוסף אגסי, בין דת ולאום :לקראת זהות לאומית ישראלית.
  • מיכל סלע, בין הכרזה למציאות :דת ומדינה בישראל (2001).
  • בין שלוש רשויות :מאזן זכויות האזרח בענייני דת בישראל.
  • ריקי טסלר, בשם השם :ש"ס והמהפכה הדתית (2003).
  • מיכאל קורינאלדי, דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה :מגמות חדשות.
  • דרך ארץ, דת ומדינה :אסופת מאמרים והרצאות בנושא יהדות, שלטון וערכים דמוקרטיים (2007).
  • אליעזר דון-יחיא, הדת בישראל :מעמד, ארגונים, שירותים (1975).
  • רוטנברג, מתתיהו, הדת והמדינה (1964).
  • חיים כהן, דת ודין (2009).
  • מרגית כהן, דת ובג"ץ: דמוי ומציאות.
  • יצחק אנגלרד, דת ומדינה: ספר מקורות של הוראות חוק (1973).
  • חיים גרבר, דת ומדינה באסלאם (2001).
  • אביעזר רביצקי דת ומדינה בהגות היהודית במאה העשרים (2005).
  • זרח ורהפטיג, דת ומדינה בחקיקה :לקט חיקוקים ופסיקה (1973).
  • זרח ורהפטיג, חוקה לישראל :דת ומדינה (1988).
  • דנה אריאלי הורוביץ, דת ומדינה בישראל 1994 - 1995 (1996).
  • חיים רמבני, דת ומדינה: שיטת מחשבה בתורת הדת והחברה (1943).
  • חיים דוד הלוי, דת ומדינה (1969).
  • שמעון שמיר ודוד מנשרי, דת ומדינה במזרח התיכון (2006).
  • גוטמן, עמנואל, דת, מדינה ופוליטיקה (2009).
  • חיים גניזי, דת ומחתרת: בארץ ישראל בתקופת המנדט.
  • סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים :אידאולוגיה ופוליטיקה (2004).
  • ירמיהו יובל, זמן יהודי חדש :תרבות יהודית בעידן חילוני (2007).
  • מנחם אלון, חקיקה דתית :בחוקי מדינת ישראל ובשפיטה של בתי משפט ובתי הדין הרבניים (1968).
  • אשר כהן, הטלית והדגל :הציונות הדתית וחזון מדינת התורה בימי ראשית המדינה (1998).
  • עמוס עוז, להפריד את הדת מן הדתיים (1992).
  • עמי איילון מדרסה :חינוך, דת ומדינה במזרח התיכון (2004).
  • אשר כהן וברוך זיסר, מהשלמה להסלמה, הוצאת שוקן, 2003.
  • בנימין נויברג, דת ודמוקרטיה בישראל, מכון פלורסהיימר למחקר מדיניות, 1997.
  • ידידיה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה. דת ומדינה: תפקידה של ההלכה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.
  • ידידיה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה. מה יהודי במשפט הישראלי?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
  • Robert L. Maddox, Separation of church and state :guarantor of religious freedom(1987).
  • Gill Graff, Separation of church and state :dina de-malkhuta dina in Jewish law, 1750-1848 (1985).
  • Philip Hamburger, Separation of church and state (2002).
  • Alvin W. Johnson and Frank H. Yost, Separation of church and state in the United States(1969).
  • Gil Graff, Separation of church and state in thought and practice :application and extension of ’Dina de-malkhuta dina’ in Jewish law, 1750-1848(1983).
  • Daniel L. Dreisbach, Thomas Jefferson and the wall of separation between church and state(2002).
  • Gregg Ivers, To build a wall :American Jews and the separation of church and state(1995).
  • Halperin, Samuel William, The separation of church and state in Italian thought from Cavour to Mussolini(1971).
  • Lenni Brenner, Jefferson & Madison on separation of church and state :writings on religion and secularism(2004).
  • Segers, Mary C., A wall of separation? :debating the public role of religion(1998).
  • David M. O’Brien with Yasuo Ohkoshi, To dream of dreams :religious freedom and constitutional politics in postwar Japan(1996).
  • Frank J. Sorauf, The wall of separation :the constitutional politics of church and state(1976).
  • Conrad Henry Moehlman, The wall of separation between church and state :an historical study of recent criticism of the religious clause of the first amendment(1951).
  • Don K. Price, America’s unwritten constitution :science, religion, and political responsibility(1985).
  • Carol Haas, Engel v. Vitale :separation of church and state(1994).
  • William G. McLoughlin, New England dissent, 1630-1833 :the Baptists and the separation of church and state(1971).
  • Paul J. Weber, Equal separation :understanding the religion clauses of the first amendment(1990).

Robert Fatton, Jr. and R. K. Ramazani, Religion, state, and society :Jefferson’s wall of separation in comparative perspective(2008).

  • Wood, James Edward, The separation of church & state defended(2001).
  • Samuel Rabinove, Religious liberty and church-state separation :why sould we care?(1992).
  • Robert L. Cord, Separation of church and state :historical fact and current fiction(1982).
  • Ann E. Weiss, God and government :the separation of church and state(1982).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים:

באנגלית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המסמך
  2. ^ תאודור הרצל, מדינת היהודים, הספרייה הציונית, תשל"ב, עמ' 65
  3. ^ חיים ויצמן, מסה ומעש, הוצאת שוקן, תש"ט, עמ' 450-449