דיקטטורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה

דיקטטורה, שיטת ממשל בה נשלטת המדינה על ידי אדם יחיד המרכז בידו כוח מוחלט, ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור שולט בשלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. בדרך כלל, מבדילים בין דיקטטורה לבין מונרכיה (לרבות מונרכיה אבסולוטית, בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון) שבה קיימת טענה ללגיטמיות השלטון מכוח ירושה או מסורת חוקתית.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המילה דיקטטורה הוא במשרת הדיקטטור ברומא העתיקה בתקופת הרפובליקה הרומאית, שהיה פקיד שמונה על ידי הקונסולים לצורך מילוי משימה כלשהי, כגון ניהול משפטים או שיפוץ מבנים. במיוחד ידוע תפקיד ה"דיקטטור לצורכי ניהול מלחמה", לו ניתנה סמכות ניהולית על פני הסנאט והצבא לתקופה של שישה חודשים, או עד לסיומו של מצב החירום. היה זה לוקיוס קורנליוס סולה, הראשון שמונה ל"דיקטטור לכל ימי חייו", שסלל את הדרך למשמעות המילה דיקטטורה כפי שהיא מוכרת בימינו, כמציינת סמכות אוטוקרטית אבסולוטית.

דיקטטורים הם מעל החוק, ולעתים מחזיקים במשמר אישי או משטרה חשאית, הנפרדים משאר כוחות הביטחון ונתונים לשליטתם הבלעדית, כגון משמרות המהפכה באיראן או משמר הרפובליקה בעיראק. לעתים אף לא בוחלים משטרים דיקטטוריים בשימוש בטיהורים ורציחות המוניות של מתנגדי המשטר, על מנת לוודא את התבססות השלטון. בנוסף מעודדים דיקטטורים פעמים רבות פולחן אישיות לדמותם כדי לחזק את התמיכה בהם ולהחליש את ההתנגדות אליהם.

בחירות דמוקרטיות כלליות, חופשיות, ושוויוניות, אינן מתקיימות בדיקטטורה. בדיקטטורות מודרניות השלטון הוא לרוב חד מפלגתי, כשבידי מפלגת השליט מרוכזים כל מוקדי הכוח, ומפלגות אחרות מוצאות אל מחוץ לחוק, או לחלופין מתפקדות כמפלגות לווין ואינן יכולות לשמש כאופוזיציה. אף במידה וניתנת למפלגות שדעת השליט אינה נוחה מהן הזכות העקרונית להשתתף בבחירות, מופעלים עליהן בדרך כלל אמצעי דיכוי הכוללים תעמולה בהיקף רחב כנגדן (הממומנת לרוב על ידי המדינה), שימוש בכלים משפטיים על מנת להקשות על פעולתן, דיכוי והפחדה של מנהיגיהן והתומכים בהן ועוד. אם אין די באמצעים אלו מבוטלות לעתים הבחירות כליל, נדחה מועדן, או שהתוצאות בהן מזויפות, בהתאם לעיקרון המנחה בדיקטטורה המצריך תמיד את ניצחונו הידוע מראש של השליט.

בדמוקרטיות עממיות אף מוחלפות הבחירות לעתים ב"אסיפות עם" (כגון הסובייטים בברית המועצות), בהן אין ייצוג לאידאולוגיה המנוגדת למצע המפלגה השלטת.

בין ממשל דיקטטורי למשטר טוטליטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להגיד שדיקטטורה מתייחסת לצורת השלטון עצמה, כממשלה בעלת הכוח לשלוט ללא הצורך בהסכמת נתיניה, בעוד שטוטליטריזם מתאר מדינה המפקחת כמעט על כל היבט פרטי או ציבורי של התנהגות אזרחיה. כלומר, בעוד שהגדרת הדיקטטורה מתייחסת למקור הסמכות לשלוט, ומהווה למעשה ניגוד לדמוקרטיה, הרי שטוטליטריזם מתייחס לעוצמת הדיכוי שמפעיל השלטון על האוכלוסייה, ומהווה ניגוד לליברליזם.

ואכן, באופן תאורטי דיקטטורה אינה מצריכה בהכרח שימוש באמצעיים כוחניים ודיכוי זכויות אדם, ואפלטון ובעקבותיו הרמב"ם אף חזו מלך פילוסוף המשמש כדיקטטור נאור ופועל לרווחת העם. ואולם, ניסיון השנים מלמד כי השניים שלובים בדרך כלל זה בזה, ובעולם המודרני הדיקטטורה אופיינית למשטר טוטליטרי או רודני, והדיקטטור אינו מתחשב בזכויות המיעוט והפרט כנהוג בדמוקרטיה.

בין ממשל דיקטטורי למשטר חד-מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקטטורה מתארת כאמור מדינה הנשלטת על ידי אדם יחיד באופן מוחלט. ואולם, בפועל משטרים רודניים רבים מורכבים משלטון חד-מפלגתי בו המנהיג תלוי בתמיכתו של מארג הכוחות הקיים בצמרת המפלגה, ובמקרים קיצוניים אף משמש כשליט בובה בידי כוחות אחרים הנותרים מאחורי הקלעים.

עקב היותו של סבך היחסים בצמרת השלטון חשאי בהיעדרה של עיתונות חופשית, גמיש בשל העובדה שתארים רשמיים אינם משקפים בהכרח את מעמדו של הנושא בהם, ונתון לשינויים מהירים עם העלייה או הירידה בכוחו של אדם מסוים, או של מערך בריתות מסוים, קשה לעתים להבחין במדויק בין שלטון דיקטטורי לשלטון חד מפלגתי. ככלל ניתן לקבוע כי ככל שהמנהיג מרכז יותר סמכויות באופן בלעדי בידיו שלו, וככל שהוא תלוי פחות בתמיכתם של ראשי המפלגה והצבא, כך נושא השלטון גוון דיקטטורי יותר.

לעתים דווקא הדיקטטורות המובהקות ביותר הופכות לאחר מות השליט למשטר חד מפלגתי, בהיעדר אדם יחיד בעל היכולת לתפוס לבדו את מושכות השלטון, לאחר שכל מוקדי הכוח חוסלו על ידי השליט הקודם (זאת אם לא טופח מבעוד מועד יורש מוסכם). כך לדוגמה לאחר מותו של יוסף סטלין, שהיה דיקטטור כמעט מוחלט, הפך השלטון בברית המועצות לחד מפלגתי, והמזכירים הכללים הבאים של המפלגה הקומוניסטית נשאו בכוח קטן בהרבה והיו תלויים בתמיכתה של צמרת המפלגה (הפוליטביורו). מזכ"ל המפלגה ניקיטה חרושצ'וב אף הודח מתפקידו בידי עמיתיו להנהגה, לאחר שסר חינו בעיניהם.

סוגים של דיקטטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היווצרות הדיקטטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקטטור יכול לעלות לשלטון ולהפוך לראש מדינה במספר דרכים. הוא יכול להיבחר כמועמד מטעם מפלגת השלטון, לאחר שהתקדם בהיררכיה שקיימת בה או להשתלט בכוח על המדינה באמצעות הפיכה צבאית או התקוממות עממית. דיקטטור אף יכול לנצל את השיטה הדמוקרטית כדי לצבור כוח פוליטי שיאפשר לו להשתלט על הממשל, ובשלב זה להביא לביטול אותם המוסדות שאפשרו את בחירתו מלכתחילה. דוגמה מפורסמת לכך היא השתלטותה של המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר על גרמניה וכינון המשטר הנאצי. אפשרות נוספת היא קבלת השלטון מקרוב משפחה שנפטר, המתבצעת בעיקר במונרכיה אך מתרחשת גם באוטוקרטיה או רפובליקה עממית, כפי שקרה למשל בסוריה ובקובה לאחר מותו של חאפז אל-אסד ופרישתו של פידל קסטרו.

בדמוקרטיה נשיאותית הכוח הרב המרוכז בידיו של הנשיא עשוי להיות מנוצל לרעה על מנת למוסס את אופיו הדמוקרטי של המשטר, ולהופכו בהדרגה למשטר דיקטטורי באצטלה דמוקרטית. על כן נהוגה במרבית המדינות בהן שורר משטר זה הגבלה על תקופת הכהונה האפשרית של השליט, ולרוב הוא לא רשאי להישאר בתפקידו למעלה משתי קדנציות רצופות.

לאורך המאה ה-20 שבישרה על עלייתה של האידאולוגיה המרקסיסטית, ומנגד על התחזקות הלאומיות באירופה, כמו גם על הירידה בכוחם של המשטרים המלוכניים המסורתיים, צמחו דיקטטורות רבות. גם העובדה כי השפעתה של המהפכה הליברלית הייתה מוגבלת ברובה לאירופה, בד בבד עם הכישלון לכונן משטרים דמוקרטיים יציבים במרבית הארצות בהן התקיים קולוניאליזם, איפשרה במקרים רבים את התנאים הדרושים לכינון דיקטטורה.

דוגמאות בולטות לעליית הדיקטטורה באירופה במאה ה-20 היו איטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית, וברית המועצות. ככלל צמחה הדיקטטורה במדינות אלו עקב ייאוש התושבים מהמשטר הקיים (בין אם הדמוקרטיה שהכזיבה בימי רפובליקת ויימאר בגרמניה, או השלטון המלוכני באימפריה הרוסית), מצבה הכלכלי הקשה של האוכלוסייה, וזוועות מלחמת העולם הראשונה. כנגד כל אלו התייצבו מנהיגיהן הכריזמטיים של תנועות השוליים באותן מדינות, שנחשבו כמי שאינם נגועים בשחיתות השלטון, וסיפקו לאוכלוסייה שעיר לעזאזל בהצביעם על האשמים האמיתיים במצבה הקשה (הבורגנים ברוסיה, או היהודים בגרמניה). בנוסף להטחת האשמות, ידעו אותן התנועות להצביע על הנפלאות הטמונות בשיטה החדשה, תהיה זו הדוקטרינה הקומוניסטית ברוסיה, הנאצית בגרמניה, או הפשיסטית באיטליה, שתגאל את המדינה ממצבה הקשה.

גם שימוש באיום חיצוני או פנימי, המצריך לכאורה דיכוי זכויות הפרט, ומאפשר אפיון של מתנגדי המשטר כמאיימים על ביטחון המדינה, הוא דרך נפוצה ליצירתה ושימורה של דיקטטורה. בדרך כלל נעשה שימוש גם בעידוד רגשות לאומניים בקרב האוכלוסייה, וניסיון ליצור זהות בין המדינה למנהיג. כך לדוגמה בתקופת המלחמה הקרה ההתנגדות לקפיטליזם או לחלופין לקומוניזם שימשה פעמים רבות, במיוחד באפריקה אסיה ודרום אמריקה, כהצדקה למעשי הפיכה, מלחמות אזרחים, וקיום משטרים רודניים. משטרים אלו אף נהנו לעתים מתמיכתן של המעצמות, שניסו לרכוש לעצמן אזורי השפעה רחבים ככל הניתן. גם במדינות ערב נעשה שימוש באיום האורב לכאורה מצידה של ישראל, ומאוחר יותר בסכנה הטמונה באסלאם הרדיקלי, על מנת להצדיק את אופיו הלא דמוקרטי של המשטר. גם העובדה כי זכויות כגון חופש הדיבור, חופש דת, ושחרור האישה הנחשבים במערב לחלק מהותי משלטון דמוקרטי, נתפסים פעמים רבות באזור המזרח התיכון כמייצגי חילוניות הנוגדים את ערכיה המסורתיים של החברה, אפשרו את צמיחת הדיקטטורות במדינות אלו.

התמוטטות הדיקטטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אופיה של השיטה, ויתור רצוני של השליט על אחיזתו במושכות השלטון כמעט ואינו קיים, והמשטר מתמוטט בדרך כלל בשל אילוצים חיצוניים או פנימיים.

גורמים שעשויים להביא להתמוטטות משטר דיקטטורי הם משבר כלכלי, כפי שאירע בברית המועצות, הפסד במלחמה, בדומה לגורלם של המשטרים בגרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית, והאימפריה היפנית בעקבות מלחמת העולם השנייה ובמידה מסוימת גם לחונטה הצבאית בארגנטינה לאחר מלחמת פוקלנד, או התקוממות האוכלוסייה, כפי שאירע בגרמניה המזרחית וברבות ממדינות הגוש המזרחי בסיום המלחמה הקרה, וגם במדינות ערב באביב הערבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]