המחרוזת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המחרוזתצרפתית: La Parure) הוא סיפור קצר מאת גי דה מופאסאן שהתפרסם ב-1884 לראשונה ביומון הצרפתי "לה גולואה". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל סופו ההפכפך. הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו הנרי ג'יימס שהושפע מהסיפור הזה ובעקבותיו כתב את הסיפור הקצר "בזיך הזהב", והמחזאי האירי קונור מיצ'ל אשר המחיז את הסיפור והפך אותו למחזמר.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המחרוזת" הוא סיפורה של אישה בשם מטילדה לואזל שחייה בצרפת והייתה עקרת בית ‏‏‏[1]. כילדה ראתה מטילדה את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל, ונישואיה לפקיד צנוע שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא אותם מותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה של מטילדה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת: "דבר אינו כה מעליב כמו להיראות ענייה בין נשים עשירות רבות". הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת את הגברת, הטוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים ראויים לשמם. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילדה אל חברתה העשירה, גברת פורסטייה, וזו משאילה לה מחרוזת יהלומים מרשימה. הזוג לואזל‏‏ יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה הגברת לואזל‏‏ כי איבדה את המחרוזת.

מר וגברת לואזל‏‏ מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה לגברת פורסטייה. הזוג רוכש את המחרוזת החדשה ב-36 אלף פרנק, רכישה המכניסה אותם לחובות כבדים. כאשר מטילדה מחזירה את המחרוזת, לאחר דחייה של ימים מספר, נוזפת בה גברת פורסטיה על האיחור, שמא הייתה רוצה לענוד את המחרוזת בעצמה בימים אלה, ומטילדה הנכלמת מתרצת את האיחור בצורך שהתגלה לתקן את הסגר ואינה מספרת לגברת פורסטייה, כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל‏‏ לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור. במשך כל התקופה הזו נמנעת גברת לואזל‏‏ מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת גברת פורסטיה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. גברת לואזל‏‏ מספרת לבסוף לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה, שהנה עמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת גברת פורסטייה המזועזעת לגברת ליזל‏‏, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר חמש מאות פרנק.

אירוניה וטרגדיה בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ידי רבדים אירוניים (מבחינה עלילתית ומוסרית) בונה הסופר מתח בעיני הקורא ומחדד את ההשלכות שלו מהסיפור. רובדי האירוניה הם:

  • עלילתי: האירוניה בעלילת הסיפור באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל. הטרגדיה נעוצה באי יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילדה (יש לציין כי שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילדה). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילדה, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף הגורלי, ומגיעה לשיאה הטרגי כאשר נודע לה, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.
  • מוסרי: לקחי המוסר בסיפורי מופאסן מרומזים וסמויים. אחת המסקנות המרומזות היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.

רמזים מטרימים בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור יש מספר רמזים מטרימים המרמזים על סופו של הסיפור (היותה של המחרוזת מזויפת). הרמזים קשורים לזיוף ואשליה של החיים של גברת לואזל. היא חיה חיים מזויפים וחולמת על עושר, מאכלים עדינים, משרתים רבים, ועוד דברים העומדים בניגוד לחייה האמיתיים של גברת ליזל. רמז נוסף הוא שהמחרוזת הייתה בתוך קופסה קטנה בצידה של קופסת התכשיטים היקרים של גברת פרוסטייה דבר המעיד על ערך פחות משל יתר התכשיטים בקופסה. עוד רמז הוא שהקופסה בה הייתה המחרוזת נקנתה בנפרד מהשרשרת. רמז נוסף הוא שיהלומים אמתיים משמיעים רעש כשהם נופלים, ומכיוון שגברת ליזל ובעלה לא שמעו את רעש היהלומים סימן שאולי הם לא היו אמתיים. הרמז האחרון הוא שגברת פרוסטייה אינה מסתכלת מיד אם האבזם תוקן, אלא אומרת לגברת ליזל שהיא הייתה צריכה להחזיר לה את המחרוזת, דבר המעיד שהיא פחדה שמי שתיקן את אבזם המחרוזת יזהה שאלו לא יהלומים אמתיים.

עיבודים קולנועיים וטלוויזיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים נעשו עיבודים קולנועים וטלוויזיונים רבים לסיפור והם:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בתרגומים אחרים נקראת גברת ליזל‏