המינה ליזה

המינה ליזה

מידע כללי
מאת	אורלי קסטל-בלום
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	צרפתית, סינית, גרמנית
הוצאה
הוצאה	כתר הוצאה לאור
תאריך הוצאה	1995
קישורים חיצוניים
מסת"ב	965-07-0483-3

המינה ליזה הוא רומן קצר מאת אורלי קסטל-בלום המתאר את מסעה של מינה, המספרת, עקרת בית מהרצליה, וקרובת משפחתה, פלורה, לעולם פנטסטי שנבנה באמצעות כישרון הכתיבה של מינה. הרומן יצא לאור בשנת 1995 בסדרת "כותרים" של כתר הוצאה לאור.

עלילה

הספר מחולק לשלושה חלקים. בחלקו הראשון, 'אקספוזיציה', מוצגות הדמויות מנקודת מבטה של מינה: עובד, בעלה, המפרנס העיקרי של הבית. שלושת ילדיה, שלהם היא דואגת במסירות ופלורה, קרובת משפחה של עובד, שניזונה מאכילת התסריטים שמינה כתבה בעברה ושמרה במגירה. כאשר היא מחליטה להתעמת איתה בנוגע לגילוי זה היא חושפת את האמת, פלורה אוכלת יצירות כתובות למחייתה, ותסריטיה של מינה הם הטובים ביותר עבורה. מינה מסרבת לשתף פעולה עם הסיפור המופרך שמספרת לה קרובתה, אך הנזק שנגרם לפלורה כיוון שאינה אוכלת משפיע על המשפחה לרעה.

בחלקו השני של הספר, 'המסע', פלורה חושדת שאהובה, מפקד משטרת השנים, נמצא בסכנה ולכן היא מחליטה לצאת לעולם בו הוא נמצא כדי להציל אותו. פלורה מחליטה לצאת למסע בעולם פנטסטי וקובעת שמינה תצטרף אליה על מנת לספק לה מזון (כלומר תסריטים) במהלכו. הממד אליו הן מגיעות הוא ממד זמן בלתי מוגדר. העולם הזה מורכב משניות אכזריות ושניות טובות, מאזור שהוא ההפרש בין המציאות לאשליה וההפרש בין האשליה למציאות, וממשטרת השנים שאחראית על סדר הזמנים ועל התנהלותו התקינה של הזמן בעולם. האנשים ממשטרת השנים ניזונים מאכילת תסריטים. המסע בעולם הזה מוביל את פלורה ומינה בין אזורי זמן שונים, בהם הן מתמודדות עם אגם של 'שטויות במיץ עגבניות' שמעכב אותן בדרכן, נהג אוטובוס שרוצה לקחת את חייהן, וארוחה רבת משתתפים בה מינה בודה את משמעות שמה והקשרו לציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י - "המונה ליזה". באותה ארוחה היא מגלה את דמותן של הנשים במרחב הזמן הזה - התסריטאיות.

התסריטאיות אינן כותבות מבחירה, אלא הן כלואות בתפקיד זה של כתיבת תסריטים ומנסות להוביל מחאה לשחרורן. פלורה ומינה מתפצלות כאשר פלורה הולכת להלווייתו של אהובה, מפקד משטרת השנים, שנרצח על ידי הסגן שלו, ומינה מנסה להשיגה. במפגשן פלורה מזהירה את מינה ומבקשת ממנה לברוח. מינה מגלה שכתיבת התסריט האולטימטיבי תוביל לחנק של קוראיו, ובכך התסריטאיות יוכלו לנצח את אנשי הממד שמשעבדים אותן ואוכלים את כתביהן. מינה, בעל-כורחה, מצטרפת למועדון התסריטאיות וצריכה גם היא להיענות לדרישות של כתיבת התסריטים. היא בורחת ומגיעה למסיבת מינויו של סגן מפקד משטרת השנים. שם היא פוגשת את פלורה. בטקס ההחלפה אמורה להתרחש טרגדיה שבה הוא ישקה את פלורה בתמצית תסריטים שתשנה את חייה ולאחר מכן יהרוג את כל התסריטאיות. פלורה אוסרת עליה להציל את התסריטאיות, אך מינה מצליחה לעצור את סגן המפקד ולהציל אותן. לאחר מכן, מינה ופלורה שבות לביתן.

בחלק השלישי והקצר ביותר, 'השיבה הביתה' מינה חוזרת לשגרה ובוחנת מחדש את נוף חייה היומיומי. היא חוזרת לתפקידה כעקרת בית הדואגת לילדיה: "צ'יפס לזאת, גזירות לזה, ריצ'רץ' לזה, ולסדר ולסדר ולסדר". עובד כועס עליה על שהמרתה את פיה של פלורה והצילה את התסריטאיות. הוא יוצא מהבית ל"כמה שעות טובות" ובהיעדרו פלורה מגלה למינה שהיה מעורב בעסקים מפוקפקים, שקע בחובות ואלו הובילו לחיסולו. פלורה נפטרת, עובד שב לביתו (מתברר שלא חוסל) ומינה מאחלת לעצמה חיים רגועים ושלווים בחיק משפחתה.

דמויות

מינה

מינה היא עקרת בית מהרצליה, בת 38, נשואה לעובד ואם לשלושה ילדים (בת 12, בן 7 ובן 3). עסקה בכתיבת תסריטים כתחביב, אותו זנחה לטובת הטיפול והדאגה לסובביה. כך, למשל, היא מתארת את פעילותה: "אחרי שסיימתי להטעין את מדיח הכלים בתחמושת שלו, ואחרי שניקיתי את השולחן ואת מה שנפל מתחת לו, זחלתי ואספתי את מה שהיה, וניגבתי את הרצפה, והכנסתי את הסירים החמימים למקרר, וגם התכופפתי באותה הזדמנות וסידרתי את המקרר, וזרקתי החוצה גבינת קממבר שהשחירה ..."

מינה מופתעת לגלות שפלורה ניזונה מאכילת ניירות, אך עובד ידע על כך עוד לפני שפלורה באה להתגורר אתם. מינה יוצאת למסע פלורה, בניגוד לרצונה. פלורה, שאוכלת את תסריטיה, מחייבת אותה להצטרף למסע על מנת לספק לה מזון. המשבר העיקרי איתו מתמודדת מינה הוא הפרידה מילדיה, והם אלו שיניעו אותה לסיים את המסע על מנת לשוב אליהם. במסע היא נאלצת לכתוב תסריטים בניגוד לרצונה וכדי להציל את פלורה, התסריטאיות וגם את חייה שלה.

פלורה

פלורה בנבנישתי היא קרובת משפחה של עובד. עברה לגור אתו ועם מינה לאחר שאמו, שאצלה התגוררה, נהרגה בתאונת דרכים. פלורה נולדה בשנת 1792 בכרתים, בגיל שלוש עברה ליוון ובשנת 1934 עלתה לארץ ישראל. היא אוכלת יצירות כתובות למחייתה. בעבר ניהלה קשר רומנטי עם מפקד משטרת השנים ובעקבותיו היא יוצאת למסע עם מינה. פלורה מרדימה את ילדיה של מינה על מנת שתצא איתה למסע ותספק לה תסריטים במהלכו. בשעה שפלורה עומדת בפני סגן מפקד משטרת השנים בעת מינויו, היא מנחה את מינה מה לעשות, אך מינה מגלה שמטרותיה אינן טהורות. היא לא רוצה לנקום בסגן על שהרג את אהובה, אלא רוצה שיקוי תסריטים שיכול להעניק לה חיי נצח. מינה מחבלת ברעיונה והן חוזרות לממד המציאות, שם פלורה נפטרת בגיל 203, חודש ושבע שעות.

עובד

עובד הוא בעלה של מינה. הוא יבואן, ולפרנסתו "הוא רק היה עושה שלוש ארבע 'מכות' גדולות בשנה שהיו מתחזקות את העסק והבית, ובערך עשרה ניסיונות שהיו מעלים חרס." פלורה בת ה-203, העוברת במשפחתו מדור לדור, יקרה מאוד ללבו. לאחר שפלורה ומינה שבות לביתן בתום מסען, פלורה מגלה למינה כי "עובד התחבר לכנופיות. הסתבך, בגלל אבא שלו המורה לטבע. הקלפן. הוא התחייב בפני ראשי הכנופיות לפני עשור, שהוא יביא להם את הצפנים הכמוסים ביותר."

התסריטאיות

נקראות גם תחריטאיות. התסריטאיות הן הנשים בעולם הפנטסטי, שנכפה עליהן לכתוב תסריטים שיספקו מזון לאנשי משטרת השנים. כל הנשים נדרשות לכתוב תסריטים או ללכת ללמוד כיצד לכתוב תסריטים. שגרת חייהן כוללת כתיבת תסריטים במערה חשוכה ולינה בסירות קטנות הנמצאות בנהר סמוך למערה. קיימות מחלוקות ביניהן כיצד לנצח את מי שמשעבד אותן לכתיבה: האם באמצעות תסריטים מרובי פרטים או כאלה בעלי קו עלילה חד וברור. חורטות על עצים את סלוגן מחאתן: 'ישוחררו התסריטאיות'. התסריטאיות לא זוכות לראות את הסרטים שמופקים מכתיבתן. הן נעזרות במינה על מנת לפרוץ את המעגל שבו הן נמצאות. בזכותה הן ניצלות ממותן הצפוי בעת מינויו של סגן מפקד משטרת השנים.

מפקד משטרת השנים

מושא אהבתה של פלורה, שאיתו היא מתקשרת באמצעות תדר מיוחד להם. החשש לחייו מוביל ליציאתן של פלורה ומינה למסע אליו. הוא בן למעלה מאלף שנים ואהוד בקרב אנשי ממד הזמן בו הוא נמצא. הסגן שלו רוצח אותו ועם מותו הוא צפוי להחליף אותו. בטקס ההחלפה הקוראים מגלים שהסגן מכור לתמצית תסריטים ובעת מינויו הוא צפוי לקבל את פלורה, אהובת מפקדו, ולעשות בה כרצונו ולאחר מכן להרוג את התסריטאיות.

מוטיבים מרכזיים

מוטיב הכתיבה

מינה עוסקת בכתיבה כתחביב ואופן כתיבתה את הסיפור מביע ביקורת על חשיבות היצירה הכתובה. מינה כתבה תסריטים למגירה, והם סיפקו מזון לפלורה שחייבה את מינה לחדש את תחביבה ולעסוק בו בניגוד לרצונה. דמותן של התסריטאיות מבטאת גם היא ביקורת כלפי תסריטים, שכל ייעודם הוא להשביע את האנשים הבכירים. בסיפור מתייחסים לכתיבה ולמילים כ'שטות' בשני מקרים: בראשון פלורה מבקשת ממינה בתחילת הסיפור ובסופו לומר 'איזו שטות' שדרכה הן יעברו בין הממדים, ובשני פלורה מבקשת ממינה שתכתוב 'סתם' תסריטים, דיאלוגים על מנת שישביעו אותה, ללא כל חשיבות או משמעות לתוכן שלהם.

צורת כתיבתה של אורלי קסטל-בלום מציגה את עולמה הפנימי, את מחשבותיה ודעותיה של מינה כרצף מחשבות.

בספר משולבות פה ושם מילים באנגלית או בצרפתית, מה שמקנה תחושה טבעית של שיחה שגרתית השוזרת בתוכה ביטויים בשפות אלה. שפת כתיבתה של קסטל-בלום ביצירה זו נקראת שפה רזה, המעבר בין הפניה של הדוברת לקורא, לבין מחשבותיה ותהיותיה כלפי עצמה הוא מעבר מהיר ולא חד.

מוטיב הפנטזיה

הסיפור מתקיים בשני ממדים: ממד 'המציאות', בית משפחתם של מינה ועובד בהרצליה, וממד 'הזמן' שהוא העולם הפנטסטי. הממדים מתערבבים. פלורה המבוגרת ואוכלת התסריטים חיה בממד המציאות, חיה בעולם האמיתי, אם כי היא עצמה פנטזיה מוחלטת. העולם הפנטסטי בא לידי ביטוי בתיאורים כגון אגם שעשוי מ'שטויות במיץ עגבניות', אוטובוס שנוסע ללא נהג, ושניות העלולות לפגוע בדמויות. במהלך המעבר בין הממדים הדמויות הן אותן דמויות, מינה ופלורה מובילות את הסיפור כאשר הוא מתרחש בהרצליה וכאשר הוא מתרחש בממד הזמן.

מוטיב האוכל

האוכל בסיפור הוא בעל חשיבות רבה בממד המציאותי ובממד הפנטסטי. הסממן הפנטסטי הראשון הוא אכילת התסריטים על ידי פלורה. מינה רואה את עצמה אחראית לספק אוכל לכל סובביה. כאשר היא אוספת את ילדיה וחבריהם היא טרודה מהאוכל שתיתן להם, כאשר היא מגלה שפלורה לא אוכלת מהאוכל שלה היא טרודה גם כן, ועם שיבתה הביתה מהמסע הדבר הראשון שהיא עושה הוא להכין אוכל לילדיה, כל אחד לפי רצונו. בהיעדרה, אחת הדאגות המרכזיות שלה היא בכל הנוגע למזון של עובד ושלושת ילדיה.

התסריטאיות כותבות תסריטים שמשמשים מזון לאנשים בממד הפנטסטי. בנוסף, הפעולה החברתית העיקרית בה מינה לוקחת חלק, וגם מציגה צדדים חיובים ומעצמים בדמותה, היא בארוחה המפוארת בממד הפנטסטי. האוכל מוצג כגורם מאחד, מעודד, מנחם וכמניע המרכזי של הסיפור.

הרומן כסיפור מסע

"המינה ליזה" הוא סיפור מסע - הוא מתאר את מסעה של מינה אל העולם של משטרת השנים. בהתאם לכך, הוא בנוי במבנה הקלאסי של סיפור מסע: חלק ראשון, "אקספוזיציה", שבו מוצגות הדמויות; חלק מרכזי, "המסע", שבו מתואר מסען של מינה ופלורה אל העולם של משטרת השנים; וחלק שלישי, קצר ביותר (בן שני פרקים בלבד, לעומת 14 פרקים בחלק הראשון ו-11 פרקים בחלק השני), "השיבה הביתה".

דינה חרובי וטלילה קוש זהר מציינות שאין זה סיפור מסע שגרתי:

האקספוזיציה חושפת גיבורה (ולא גיבור), או נכון יותר אנטי-גיבורה, שמייחלת לאפרוריות חייה. גם בחלק השני יש שינוי ביחס לחוקי הז'אנר. במקום גיבור שיוצא למסע ביוזמתו, עובר שינוי – תהליך חניכה והתבגרות, טרנספורמציה נפשית ורוחנית, מתגבר על בעיות ומכשולים – ומנצח (או נכשל, אם הוא גיבור טראגי), מינה יוצאת למסע למרות שהיא "לא מעוניינת לצאת לשום מסע, גם לא של יום אחד" (74). כך גם בחלק השלישי: מינה לא מתקבלת כגיבורה כשהיא 'שבה הביתה', למרות ההצלחות שלה במסע.

פרשנויות

ביקורת חברתית

מינה עקרת בית בורגנית שמתגוררת בהרצליה ונוסעת ברכבה הגדול, יוצרת שגרה סביב הקרובים אליה. חוקר הספרות אורי ש. כהן מתאר את אורלי קסטל-בלום כ'צפונית מזרחית', בתיאור זה הוא כולל את דמותה הבורגנית, אך גם את מה שהוא מתאר כחוצפה מזרחית שמאופיינת בבוטות ובאומץ שהוא רואה בדמותה של מינה. קסטל-בלום משירה את זהותה העדתית של מינה עמומה. עם זאת היא משתמשת בשפה נמוכה שמנסה ליצור דמות עממית. השמות של הדמויות המרכזיות נחשבים שמות מזרחיים: מינה, עובד ופלורה. העמימות העדתית בשילוב עם מגורים במרכז הארץ, מתאר ביקורת רחבה: על הבורגנות, על המעמדות ועל הפערים החברתיים.^{[דרוש מקור]}

מינה נמצאת במערכת יחסים אלימה, מסוכנת לה. מתואר שהיא עושה בשביל עובד כל מה שהוא מבקש, כולל שיתוף פעולה עם פלורה, קרובת משפחתו, שלוקחת את מינה למסע משונה וקשה המסכן אותה. מינה לא מתפתחת במהלך הסיפור. היא לא מתקדמת בחייה. היא עסקה בריצוי סביבתה והיא חוזרת לאחר המסע להמשיך לרצות את סביבתה.

ביקורת מגדרית

מינה מציגה את עצמה לפי הסטריאוטיפ של עקרת הבית: "אני האישה בבית הזה, ובתור האישה בבית הזה ניחנתי בכישרון לסדר הכול, לנקות, וגם להעניק מדי פעם, כשאת התמורה להכול אני משיגה בדרכים שלי." היא מציינת שהיא "אדם שהוא אישה, או אדם שהוא נשי דיו כדי להיות אישה", ובהמשך היא שואלת האם תוכל "להיות מסוגלת ללכת כמו שאישה צריכה ללכת, עם גב זקוף ונוכחות שפופה". עדה צמח העירה שבנוסף מינה "היא גם אישה כותבת, אישה תסריטאית. יתר על כן, תסריטאית שבה קודמת למהות עקרת בית, שסיגלה לעצמה."

בסיפור מוצגות שתי נשים: מינה ופלורה. שתי הדמויות הנשיות שונות זו מזו ומעצבות זו את דמותה של זו. מינה מצייתת לבעלה עובד, בעוד שפלורה היא המצווה עליו כיצד ומתי לפעול. מינה דואגת כל הזמן לסביבתה, בעוד שפלורה לא דואגת לאף אחד מלבד לעצמה.

דינה חרובי וטלילה קוש זהר מציינות:

קסטל בלום מצביעה על מציאות עגומה של היצירה הנשית שתלויה מצד אחד ברצון טוב של גברים שרק הם יכולים להוציא אותה לאור, ומצד שני בנשים סביב, שכמו פלורה מכרסמות ליטראלית ומטאפורית ביצירה שלהן. בנוסף לכך היוצרות עצמן, כמו מינה, אינן מאמינות ביכולות שלהן ומזהות את עצמן כ"קטנות" ואת היצירה שלהן כבנאלית.

לצורת כתיבתה של קסטל-בלום יש משמעות רבה, הן בהצגת הדמויות והן בביקורת שהיא מעבירה דרכן. התסריטים אותם מינה כותבת היו במגירה בתחילת הסיפור, ונראה כי ישובו אליה בסופו. אין בסיפור שינוי משמעותי עבור חייה של מינה. פלורה אמנם מתה, אך עובד עדיין נשוי לאישה שהוא שולט בה ומינה עצמה חוזרת לחייה, לילדיה ולשגרה הפשוטה שלה. ובניגוד לכל דמות אישה כנועה שבסיפורי האגדות פורשת כנפיים ומגשימה את עצמה, נראה שאין מתאים יותר מאשר לתאר אותה כמי שבסוף כל הדרמה בחייה, חיה 'באושר ועושר עד עצם היום הזה'. אך גם 'אושר ועושר' זה נועד להשתיקה. נועד על מנת להנמיך את קולה ולהחזיר את השגרה למי המנוחות אליהם היא שייכת.^{[דרוש מקור]}

ביקורת כתיבה

מינה עוסקת בתסריטאות כתחביב. היא אינה רואה בעיסוק בכתיבה מקצוע לגיטימי. לאורך כל הסיפור הקוראים לא חשופים ליצירותיה של מינה. כתיבתה של מינה אינה העיקר, אלא הדיבור על הכתיבה הוא שמלווה את כל הסיפור. גם כאשר היא כותבת על מנת לשנות את גורל הסיפור אין התייחסות לתוכן. נראה שקסטל-בלום בוחרת לתאר דווקא את הפעולות הרגילות של האישה. היא אינה מקדשת את כתביה למעמד ספרותי מסוים. היא כותבת על שגרה, על חיים, על הדברים הפחות יפים והפחות מסופרים, כי הם הטבעיים ובאמצעותם היא מבקרת את המבקרים הספרותיים שאומדים יצירה בהתאם להתאמתה לקורפוס ספרותי מסוים.^{[דרוש מקור]}

מקורות השראה

חוקרת הספרות אירית אהרוני מציגה מקורות השראה אחדים לרומן "המינה ליזה". מקור השראה ראשון הוא מיתוס הגיבור, הקובע את מבנה הספר:

קסטל-בלום בונה את הנובלה משלושה פרקים החופפים למבנהו המוכר של מיתוס הגיבור - אקספוזיציה, מסע ושיבה. היא הופכת את הגיבור לגיבורה, משנה את מינו ל"מינה", מפצלת את דמותה ה"גיבורית" (חלק מהתחנות מבוצעות על-ידי פלורה, חלקן על-ידי מינה וחלקן על-ידי שתיהן), ושולחת אותה לדרך זהה כמעט בתחנותיה לדרכו של הגיבור. המניע ליציאה לדרך הוא הזמן - "סגן מפקד משטרת השנים רצח את מפקד משטרת השנים" (אורלי קסטל-בלום, המינה ליזה, הוצאת כתר ,1995, עמי 74) - העובר כחוט השני בכל מרד אקזיסטנציאליסטי של כל גיבור הנלחם בגורל ובאלים בכל עלילה טרגית. השילוב בין שלושת היסודות - גבורה, גבריות וזמן - מזמן נוסחה ברורה ומוכרת זה מכבר, המגדירה את הגיבור כגבר השולט בזמן (בחיים ובמוות) או את הגבר כגיבור הזמן. שינוי המרכיב הבסיסי של המיתוס מגבר לגברת אינו בגדר שינוי מין זעיר ובלתי-מחייב, אלא יש בו משום הצהרת כוונות החורגות הרבה מעבר למיתוס הבסיסי.

מקור השראה נוסף הוא סיפורו של יחזקאל הנביא, שאהרוני מוצאת ברומן הרמזים אחדים אליו. בספר יחזקאל מתאר הנביא: ”וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל, אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת. וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ, וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק” (ספר יחזקאל, פרק ג', פסוקים א'–ג'). בדומה לכך, פלורה ניזונה מהתסריטים שכותבת מינה. אהרוני מציינת כי

פלורה, הנביאה, החוזה את העתיד, מקבלת את המגילות מידי מינה, אלת התסריטים (יש לשים לב, שהנביא והאל שניהם שינו את מינם), אולם אינה מרוצה מטעמם של אלו, והיא מתלוננת על איכותם וקוראת להם "לוקשים" (שם, עמי 69). האירוניה בהשוואה לסיפור יחזקאל היא, שמינה אינה יודעת בתחילה כי תסריטיה נבלעים על-ידי פלורה (האל יודע שהוא מאכיל את הנביא), ובכך שהנביא יודע הרבה יותר מאשר האל המאכיל אותו.

מקור השראה שלישי הוא הסיפור "אליס בארץ הפלאות": "מינה היא מין־עליסה או מיני־עליסה בארץ הפלאות, הנאלצת לנטוש את מסעותיה הקטנים והיומיומיים עם הילדים לטובת מסע גדול שאינה מעוניינת בו. היא יוצאת למסע "בחור בזמן" (שם, עמי 78) ועוברת הרפתקאות שונות ומשונות המזכירות את מסעה של עליסה המקורית." ניצה דורי מרחיבה בנושא זה ומציגה שלל זיקות בין שני הסיפורים.

המינה ליזה במכלול יצירותיה של אורלי קסטל-בלום

ביצירותיה של אורלי קסטל-בלום נשמעים קולות מחאה בנושאים חברתיים שונים. בספרה 'היכן אני נמצאת' (1990) מתוארת אישה גרושה שמתגוררת בצפון תל אביב וחיה חיי בורגנות. מרחבה הכלכלי מתערער בעקבות הגירושים וכך גם הביקורת כלפיו וכלפי האזור בו היא גרה נוכחת בכתוב. 'דולי סיטי' (1992) יוצא מהמרחב הבורגני המוכר למרחב דיסטופי ומציג התמודדות מורכבת עם גידול ילדים. נושאים אלו קיימים ב'מינה ליזה', אך בהיפוכם, המרחב הבטוח והפשוט הוא המרחב הביתי והילדים הם ההתעסקות, אך גם הנחת והשלווה. בספרה 'סיפורים בלתי רצוניים' (1993) מתפתחים ניצנים של מחאות אותן היא מרחיבה בספריה המאוחרים יותר. הביקורת החברתית שלה שמוצגת ב'מינה ליזה' בנוגע לעדתיות של הגיבורה הראשית מינה, מופיעה מוקדם יותר בסיפורה הקצר 'אומי פי שורל' בו מוצאה של הדוברת הוא מקהיר, ודמותה של אישה מבוגרת שאינה קשורה אליה, מתעקשת שהיא אמא שלה ודורשת שתטפל בה, דבר הדומה באופן מובהק לדמותה של פלורה, שאינה קרובתה אך דורשת את טיפולה של מינה.

בסיפור קצר נוסף 'אלף שקל לסיפור', מובעת ביקורת כלפי ערך הכתיבה ומשמעותו. הדוברת, ששמה אורלי, כשמה של הסופרת, מציעה לכתוב סיפור בשבוע עבור אלף שקלים, אך עורכי העיתונים אינם מקבלים אותה. האחד משיב "אני לא צריך זווית ספרותית על מציאות ברורה", מה שמאפיין את דמותה של מינה המספרת לנו רק את האירועים הכוללים שמירה על סדר וניקיון בבית ובחיים של הקרובים לה. עורך נוסף טוען בפניה שהכתיבה היא פורקן עבורה ולא הצורך שלו, ולכן הוא מסרב לשכור את שירותיה. בסיפור זה פלורה צריכה את כתיבתה של מינה. הכתיבה שהייתה פורקן הופכת לעול. באגד הסיפורים הקצרים של קסטל-בלום מופיע גם הסיפור 'הסופרת כזונת צמרת' שמשתייך לתופעת הארספואטיקה ומתאר אישה שכותבת באמצעות הפרשות גופה. התיאורים הגרפיים ומעוררי הסלידה נכללים בכתיבה הייחודית של קסטל-בלום ומביעים בדרכם החריגה דעה נחרצת על הכתיבה - היא לא אחרת מאשר הפרשה של אדם שאינו מצליח להתבטא באופן אחר. בספרים נוספים שלה משולבת השפה העברית והאנגלית יחד וכתיבתה בכולם היא כלשון הדיבור, בשפה רזה ובמשלב לשוני נמוך.

יצירותיה של קסטל-בלום עוסקות בדמות האישה. קסטל-בלום מציגה את דמות האישה בנקודות משמעותיות בחייה: בהקמת ביתה ופירוקו ובמתח שבין הגשמה עצמית לריצוי הסביבה. בספריה שקדמו ל'מינה ליזה' נכח העיסוק בנישואים, בגירושים ובגידול ילדים. ב'מינה ליזה' העיסוק בכתיבה הוא המרכז, הרצון והצורך של מינה לכתוב הוא במרכז ודמותה אכן נאמנה לדמות הנשית המתפתחת בספריה של קסטל-בלום והיא נאמנה לבעלה ולילדיה, אך תחביבה משמש כמניע עלילה, גם אם הקוראים לא זוכים לחזות בפירותיו. מסיפורים במרחב המסגרת התרבותית המוכרת לקוראים, מסגרת של הקמת בית והגשמת רצונות משותפים, נראה שגם הדמויות בספריה של אורלי קסטל-בלום מתרחבות ממסגרות אלו והופכות לצורכות תרבות עבור עצמן.

לקריאה נוספת

• עדה צמח, מבית ומחוץ - מאמרים ורשימות ביקורת, הוצאת עם עובד, 2001, הפרק "הסתכלו בשטח בלבד, אין כלום מאחוריו", עמ' 103–122.
• אירית אהרוני, "המינה ליזה היא מין-עליזה או לכתוב מן הווגינה", מאזנים, ע"ג, 3, 1998. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• גיסי שריג, "החופש לפרוש ולהיאלם : מחסומי כתיבה ב'המינה ליזה'", עלי-שיח, 38, תשנ"ז 1997.
• סמדר שיפמן, "מינה ודולי - רעיה ואם : משחק בסטריאוטיפים נשיים אצל אורלי קסטל-בלום", התשמע קולי?, 2001.
• רות לאופר, "מינה ליזה בארץ הפלאות", עתון 77 186, יולי 1995, עמ' 8–9.
• גבריאל מוקד, "הרומן הגרוע של השנה", עכשיו 63, 1995/1996, עמ' 198–200.

קישורים חיצוניים

• הספר "המינה ליזה", באתר "סימניה"
• ניצה דורי, "המינה ליזה" של אורלי קסטל בלום ו"אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול - היבטים פסיכולוגיסטיים, ספרותיים ומגדריים, 5 בינואר 2021
• דינה חרובי וטלילה קוש זהר, אותי זה לא מצחיק: מה מצחיק בהומור של סופרות ישראליות?, הומור מקוון 11, דצמבר 2018