אורלי קסטל-בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אורלי קסטל-בלום (נולדה ב-26 בנובמבר 1960) היא סופרת ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורלי קסטל נולדה בתל אביב למשפחה יהודית שעלתה ארצה ממצרים בשנת 1949, אב שעבד בחברת "אל על" ואם שעבדה בבנק. פטירתו של אביה, סלבו קסטל, ממחלת הסרטן באה לידי ביטוי בספרה "דולי סיטי".

קסטל-בלום דוברת צרפתית מגיל צעיר. אחרי לימודי תיכון בגימנסיה הרצליה שירתה בצה"ל כמש"קית ת"ש בסיני. למדה שנה אחת קולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן עוד שנה בבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בית צבי ברמת גן.

נישאה לגדי בלום, אותו הכירה בעת לימודיה בבית צבי, ולזוג נולדו שני ילדים. התגרשה בשנת 1999. מתגוררת בתל אביב.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחילה לפרסם את יצירתה בשנת 1987. היא "התגלתה" על ידי העורך הספרותי חיים פסח, שעבד אז בהוצאת עם עובד, שם פורסם קובץ הסיפורים הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר". את פריצתה הגדולה לזירת הספרות המקומית עשתה עם פרסום הרומן "היכן אני נמצאת". ספר נוסף שזכה להערכה רבה הוא הרומן "דולי סיטי", שעוסק באמהות בישראל.

בשנת 1990 הוענק לה פרס תל אביב, בשנת 1993 הוענק לה פרס אלתרמן, בשנים 1994, 2001 ו-2011 הוענק לה פרס ראש הממשלה ליצירה ובשנת 2003 קיבלה את פרס ניומן.

חוקר הספרות גרשון שקד ראה באורלי קסטל-בלום סופרת אשר שינתה את פניה של הספרות העברית בחדשנות תוכנם של ספריה.‏[1]

דוד גורביץ' תיאר את יצירתה כפוסטמודרנית:‏[2]

Cquote2.svg

אחת היוצרות המרכזיות של הדפוס הפוסטמודרני בספרותנו היא ללא ספק אורלי קסטל-בלום. סיפוריה של קסטל-בלום, שפורסמו החל מאמצע שנות השמונים, הביא לחלל הספרותי שלנו מציאות אלימה ופופולרית שלא הכרנו קודם לכן. סגנונה הפרבולי, הג'אזי, הג'סטה "הרעה" והמרושלת שבה בחרה לכתוב, האופן העצבני והסוריאליסטי שבו טיפלה ביסודות המסורתיים של הסיפורת – מוטיבציה, דמות, אינטגרציה, פסיכולוגיה – יכלו בדין לעורר תגובות נסערות. כנגד הליטוש המצופה "מסיפורת עשויה היטב" קיבלנו חספוס מתריס; כנגד מעמקים (פסיכולוגיים, או היסטוריוסופיים-לאומיים) קיבלנו את פני השטח העירומים. כנגד לשון שאמורה לייצג עולם קיבלנו עולם המשקף, כבמראה הפוכה, לשון "מופרעת", "עצובה", פיוטית, המסתופפת בין כתליו.

Cquote3.svg

חוקר הספרות אורי ש. כהן כתב:‏[3]

Cquote2.svg

אורלי קסטל-בלום היא אחת היוצרות המרכזיות בישראל מאז שנות התשעים, ובוודאי אחד הקולות החשובים שהופיעו בה מסוף שנות השמונים. יחד עם אחרים היא תרמה לגיבושה של תופעה חדשה בספרות העברית, שהוגדרה בתורה כביטוי של הפוסט-מודרניות הישראלית, הגדרה שלא החזיקה מעמד זמן רב - כמו המציאות הפוסט-לאומית שבה הייתה כרוכה.

Cquote3.svg

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לא רחוק ממרכז העיר, סיפורים, עם עובד תל אביב 1987. ראה-אור מחדש בסדרת הספריה החדשה, 2007.
  • סביבה עוינת, בעריכת חיים פסח, זמורה ביתן, 1988.
  • היכן אני נמצאת, בעריכת חיים פסח, זמורה ביתן, תל אביב, 1990.
  • דולי סיטי, בעריכת חיים פסח, זמורה ביתן, תל אביב, 1992. ראה אור מחדש בסדרת הספריה החדשה, 2007. עובד גם למחזה בשם "דולי סיטי".
  • המינה ליזה בעריכת חיים פסח, כתר, 1995.
  • סיפורים בלתי-רצוניים בעריכת חיים פסח, זמורה ביתן, 1993.
  • שנינו נתנהג יפה : שיחות עם בני, לילדים, איורים - כרמית גלעדי-פולארד, כתר, 1997.
  • הספר החדש של אורלי קסטל-בלום בעריכת חיים פסח, הוצאת כתר, 1998.
  • חלקים אנושיים, עורכת - פביאנה חפץ, כנרת 2002.
  • רדיקלים חופשיים, כתר, 2002.
  • ‫עם אורז לא מתווכחים, מבחר סיפורים 2004-1987, עורכת - פביאנה חפץ, כנרת, 2004.
  • ‫טקסטיל , הספריה החדשה, 2006
  • חיי חורף, הספריה החדשה, 2010.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי ש. כהן, לקרוא את אורלי קסטל-בלום, אחוזת בית, 2011.
  • גדי טאוב, "על השפה הרזה", רחוב: כתב עת לספרות, 1, 1994.
  • צביה גינור-בן-יוסף, "הדיסטופיה הציונית על פי אורלי קסטל-בלום", ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה, 2000.
  • אירית אהרוני, "המינה ליזה היא מין-עליזה או לכתוב מן הווגינה", מאזנים, ע"ג, 3, 1998.
  • גיסי שריג, "החופש לפרוש ולהיאלם : מחסומי כתיבה ב'המינה ליזה'", עלי-שיח, 38, תשנ"ז 1997.
  • חנה סקרה, מפתח-תקוה לדולי-סיטי : זהות נשית והשתקפותה בהיבטים תימטיים ובהבטים פואטים של חסימה ושל מרחביות : יצירותיהן של רות אלמוג, דורית אבוש ואורלי קסטל-בלום (ירושלים, תשס"א 2001) <דיסרטציה. האוניברסיטה העברית בירושלים>
  • חנה סקרה, "הקול המיתולוגי של הזהות הנשית ביצירותיהן של רות אלמוג ושל אורלי קסטל-בלום", עלי שיח, חוב' 44 (2000), עמ' 19־41.
  • יעל פויס, "לתת משמעות לסיפור מוזר: סטודנטים להוראת הספרות קוראים ספרות עכשווית", על "האשה שרצתה להרוג מישהו", הכשרת מורים והתפתחותם המקצועית, 2001.
  • יוסף אורן, "קפקא לעניים: דיון בלתי-משוחד בסיפורי אורלי קסטל-בלום", על "רדיקלים חופשיים", מאזנים, ע"ה, 1, תשס"א.
  • עדי אופיר, "על כתיבה פוסטמודרנית ואפשרות הצדקתה המוסרית: קריאה ב'סיפורים בלתי רצוניים' של אורלי קסטל-בלום", מכאן, כתב-עת לחקר הספרות והתרבות יהודית והישראלית, 2000.
  • ציפורה קדר, "תפקודו של התבנות הפונטי בפואטיקה של הרומן ’היכן אני נמצאת’", דפים למחקר בספרות, 10, 1996. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • תמר הס, "כבר אין לה עיכובים - קריאה פמיניסטית ב’לקרוא לעטלפים’ לחנה בת שחר וב’היכן אני נמצאת’ לאורלי קסטל-בלום", אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, 1995.
  • אורציון ברתנא, "היכן אנחנו נמצאים?", פוסט-מודרניזם בספרות הישראלית משנות השמונים אל שנות התשעים, מאזנים, ס"ו, 8, 1992.
  • עידית כנפי, "טקסט, אידיאות ועמדות הקורא - דיון בסיפור 'אלף שקל לסיפור' של אורלי קסטל בלום", החינוך וסביבו, כ"ה, 2003.
  • רינה בן-שחר, "חבל על הטרנד - על הפואטיקה של אורלי קסטל-בלום", למ"ד לאיל"ש, 2003.
  • סמדר שיפמן, "מינה ודולי - רעיה ואם : משחק בסטריאוטיפים נשיים אצל אורלי קסטל-בלום", התשמע קולי?, 2001.
  • עדיה מעוז-מנדלסון, "סיטואציות קיצוניות זוועתיות וגרוטסקיות ביצירותיהם של קסטל-בלום וקרת", דפים למחקר בספרות, 11, 1998. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • ליזה צ'ודנובסקי, "האם קיימים חורים שחורים? (על פארודיה בסיפורים קצרים של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת)", עיתון 77, 223, 1998.
  • סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007.
  • שי רודין, פוליטיקלי לא קורקט: פוליטיקה של מין, מגדר ומדינה בסיפורת של סביון ליברכט, אורלי קסטל-בלום ורונית מטלון (חיפה, תש"ע 2010) <דיסרטציה. אוניברסיטת חיפה>
  • דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1998, עמ' 304-287.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "אורלי קסטל-בלום - בין אמהוּת לטירוף", עמ' 345-337

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ספריה

מכּתביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.ithl.org.il/interview2.html
  2. ^ דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1998, עמ' 304-287.
  3. ^ אורי ש. כהן, לקרוא את אורלי קסטל-בלום, אחוזת בית, 2011, עמ' 13.