המלחמה היוונית-עות'מאנית (1897)

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

המלחמה היוונית-עות'מאנית
ציור של קרב ולסטינו
תאריך: 3 בפברואר - 4 בדצמבר, 1897 מקום: יוון, בעיקר אפירוס, תסליה וכרתים תוצאה: ניצחון צבאי לאימפריה העות'מאנית, ניצחון דיפלומטי לממלכת יוון (הסכם קונסטנטינופול) הצדדים הלוחמים האימפריה העות'מאנית ממלכת יוון מפקדים אחמד חיפזי פשה אדהם פשה קונסטנטין הראשון, מלך יוון קונסטנטינוס ספונצקיס כוחות 121,500 1,300 פרשים 210 תותחים 54,000 500 פרשים 136 תותחים אבידות 1,111 הרוגים 3,329 פצועים 16 שבויים 672 הרוגים 2,481 פצועים 253 שבויים

המלחמה היוונית-עות'מאנית של 1897, המכונה גם מלחמת שלושים הימים וביוון גם 97' השחורה, הייתה מלחמה שנערכה בין ממלכת יוון לאימפריה העות'מאנית. המלחמה הייתה נטושה על שאלת מעמדו של האי כרתים, אשר היה נתון לשליטה עות'מאנית בעוד שמרבית תושביו היו יוונים שביקשו זה מכבר להסתפח לממלכת יוון. התערבותן של המעצמות הביאה לסיום המלחמה ולהשגת אוטונומיה לכרתים שענייני החוץ שלה נתונים בידי העות'מאנים. זהו הנסיון הצבאי הראשון שבו עמד הדרג הצבאי והמדיני ביוון מאז מלחמת העצמאות ב-1821.

רקע

ב-1878 הורה קונגרס ברלין לאימפריה העות'מאנית לחתום על הסכם חאלפה (Χαλέπα), שבו התחייבה לממש את התחייבותה משנת 1868 להעניק אוטונומיה רחבה לכרתים. אף על פי כן הוסיפו העות'מאנים להתעלם מהתחייבותם. ב-1894, לאחר ששלוש התקוממויות פרצו בכרתים ב-85', 88' ו-89', השיב הסולטן עבדול חמיד השני את המדינאי היווני-עות'מאני אלכסנדר קאראתדורי פשה לתפקידו כמושל כרתים. אך נכונותו של זה להביא לידי מימוש התחייבותה של האימפריה בהסכם חאלפה עוררה את זעמה של הקהילה המוסלמית באי, והובילה לחידוש העימותים בינה לבין הקהילה היוונית ב-1896.

תגבורת צבאית עות'מאנית נשלחה לכרתים על מנת להשקיט את המהומות, בעוד שמנגד הגיעו אל האי מתנדבים מיוון על מנת לחזק את ידי הקהילה היוונית המקומית. ציי המעצמות שפטרלו במימי כרתים הוסיפו להגברת המתיחות. עם זאת הושג לבסוף הסכם בין הצדדים והמהומות שככו לזמן מה. הן שבו והתלקחו בינואר 1897 ונשאו אופי אלים במיוחד. המורדים היוונים הכריזו על מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית למען שיחרור כרתים ואיחודה עם ממלכת יוון.

ביוון נמתחה ביקורת חריפה על ראש הממשלה תאודורוס דליאניס (Δηλιγιάννης) על ידי יריבו דמטריוס ראליס על שקצרה ידו לכאורה מלהושיע בעניין כרתים. בבירה אתונה נערכו הפגנות מתמשכות שבהן האשימו המפגינים את המלך גאורגיוס הראשון ואת ממשלתו בהפקרת אחיהם בכרתים. בעלי-משרות צבאיות ומדיניות רבים ביוון, שהיו חברי הארגון הלאומני-מיליטריסטי "החברה הלאומית", דחפו גם הם לעימות מיידי עם העות'מאנים.

פריצת המלחמה

ב-25 בינואר 1897 הפליגו לכרתים אניות נושאות חיילים ראשונות, מלוות בספינת הקרב "הידרה", והורידו על חופה שני גדודים, סמוך לחאניה. ב-2 בפברואר, חרף התחייבותן של המעצמות לשמור על הריבונות העות'מאנית בכרתים, הכריז מפקד הכוחות טימוליאון ואסוס (Βάσσος) על איחודה עם יוון. המעצמות דרשו בתגובה מדליגיאניס שיפנה לאלתר את כוחותיו מכרתים בתמורה למתן אוטונומיה לאי. הדרישה נדחתה, וב-7 בפברואר פרץ הקרב המלא הראשון בין היוונים לעות'מאנים, קרב ליוואדייה (Λιβαδειά), שבמהלכו גבר הכוח הניסיוני היווני על הכוח העות'מאני החזק בעל 4,000 החיילים.