הסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ'
הסימפוניה השמינית של דמיטרי שוסטקוביץ' נכתבה, כמוה כקודמתה, סימפוניית לנינגרד, בתקופת מלחמת העולם השנייה, והיא מנציחה במוזיקה בלבד, ללא כל טקסט, את מהלך המלחמה נגד צבא גרמניה, עד לניצחון הסופי בינואר 1943. הביצוע הראשון של הסימפוניה היה ב-4 בנובמבר 1943.
הסימפוניה כתובה לתזמורת במערך מלא ומתוגבר של כלי מיתר, כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת, שהשימוש שהמלחין עשה בו מדגים את הבנתו את הכוח המופלא של המוזיקה, המוחשי ועם זאת בלתי מפורש - אי-שם מעבר למילים.[1]
אופי הסימפוניה וכוונות המלחין[עריכת קוד מקור | עריכה]
שוסטקוביץ' שמר על שתיקה תמוהה בכל הנוגע לסימפוניה השמינית, אם כי הרבה לדבר על קודמתה, "סימפוניית לנינגרד", אף היא סימפוניית מלחמה. שתי יצירות אלה, על אף המשותף להן, שונות מאוד זו מזו. לסימפוניה השמינית אין שם והיא איננה עוסקת במשהו ממשי ומוגדר כמו המצור על לנינגרד. בפרטיטורה המקורית לא נאמר דבר על הנסיבות שהניעו את שוסטקוביץ' לכתיבתה, אלא רק שהוא עבד עליה במעון איבנוב למלחינים יוצרים בקיץ 1943. בעוד שהסימפוניה השביעית עסקה באימי המלחמה, השמינית חותרת להבנה. ובעוד השביעית נושאת עיניה לניצחון, השמינית משקיפה אל מעבר לאופק, אל שלום-אמת.[2]
הסופר איליה אהרנבורג אמר על הסימפוניה השמינית, "למוזיקה יש יתרון גדול: בלי להזכיר דבר, היא יכולה להגיד כל דבר שהוא."[3] מוזיקאים רוסים רואים בה את הסימפוניה העמוקה ביותר שחיבר שוסטקוביץ'. האימה נשמעת בבירור בפרק הראשון, ועל אף הקודה הפייסנית שהוצמדה לו, את הקדרות מפיגים רק הבזקי חטף זערוריים - סולו פיקולו בפרק השני מייצג חייל יוצא לחופשה, בסון מלעיג על פקידי מפלגה נפוחים מחשיבות עצמית.[4]
בשנת 1943 דיבר שוסטקוביץ' על החדווה והתהילה ליפי החיים שבסיום הסימפוניה, אך על אף אותנטיות הדברים, הם אינם כנים. נוסף לסימפוניה עצמה, שאת קדרותה, אימתה ויגונה אין להכחיש, קיים גם הספר "עדות" של סולומון וולקוב משנת 1979, לפיו הציג שוסטקוביץ' באחרית ימיו את הסימפוניה כרקוויאם שלו, והמסר שלה, כפי שאמר לו, החה שונה מאד מזה שמסר בימי סטלין. לקראת סופו אמר שוסטקוביץ', לדברי וולקוב, כי הסימפוניה מבכה גם את הרוגי המלחמה וגם את מיליוני הרוסים שנספו בשלטון הטרור של סטלין, לפני פרוץ המלחמה. יש המפקפקים באמינות הספר "עדות", שכן, גם אם הרגיש המלחין בכורח אמנותי-אנושי למחות על פשעי סטלין, וברור שהיה זה סיכון שאין לתארו אף לרמוז על כך בימי שלטונו של הרודן, מדוע לא הסתפק בהכרזה, שהסימפוניה מתארת את נוראות המלחמה, בלי להוסיף את החדווה ושיר התהילה ליפי החיים? האם ייתכן, שזה באמת מה שהרגיש?[5]
אינסטרומנטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 4 חלילים עם 2 פיקולו
- 2 אבובים וקרן אנגלית
- 2 קלרינטות, קלרינט במי במול ובס קלרינט
- 3 בסונים עם קונטרה-בסון,
- 4 קרנות
- 3 חצוצרות
- 3 טרומבונים
- טובה
- טימפני
- קסילופון
- תוף סנר
- מצילתיים
- תוף בס
- כלי מיתר (בהרכב מורחב)
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שוסטקוביץ' יצר את הסימפוניה במבנה יוצא דופן של חמישה פרקים, ששלושת האחרונים בהם קשורים ברצף יחיד, שלם ורב-עוצמה, שאין דומה לו בספרות הסימפונית. הרצף הזה, באורך חצי שעה, מאוזן בפרק יחיד, באורך דומה, המחשב לכרוע תחת כובד הזעם והעצב, בראשית הסימפוניה. סקרצו מהיר ופראי מקשר ביניהם.[6]
חוט יחיד של מוזיקה, בנגינת הצ'לי והקונטרבסים, פותח את האדג'ו והפורטיסימו של הסימפוניה. המלחין מתקדם בכובד ראש במוזיקה המשתנה לאיטה - מקוננת, מהורהרת, ואחר זועמת, אפילו נפיצה. התפרצות בלתי נשלטת כמעט מתחלפת בקטע ארוך של הגות חרישית. באמצע, מתגברת המוזיקה בהדרגה אל שיאה, ומשם מתפרקת לדהרת האלגרו נון טרופו אחוזת הטירוף, שממנה פורצות תרועות קרן פרועות והלמות תופים. ההסתערות נבלמת בהתפוצצות, המגולמת בדרדורי תוף מבעיתים - ואחריה צליל של קרן אנגלית, קולו של השורד היחיד, ודומייה מחרישת אוזניים. שוסטקוביץ' איננו מדגיש את המעבר מדו מינור לדו מז'ור - שלעיתים נדירות נשמע קודר כל כך - אם כי זה הרמז הראשון שניתן למאזין למה שצפוי לו בהמשך, במרחק חצי שעה.[7]
באלגרטו, מוזיקת מרש כבירה וחורגת מכלליה, מאופיינת ברברבנות המתלהמת של תזמורת כלי נשיפה ממתכת, מקצבי צעידה בסך, צווחות פיקולו מרקיעות שחקים והולם תופים. מחזון מייגע של שיר לכת צבאי מתפרקת המוזיקה לגורמים - ברגע מסוים לא נותר אלא חליל צד למעלה וקונטרה-בסון חמש אוקטבות מתחתיו - ושבה ומסתערת למטח אחד, אחרון.
שלושת הפרקים האחרונים נתפסים כיחידה אחת: האלגרו נון טרופו מתלכד לאחר שיאו עם ראשיתו של הלארגו; פרק זה בעיקרו נפתח אל נופיו רחבי היריעה של האלגרטו המסיים. מהלך זה מצטיין בחוש מובהק לדרמה ובשליטה ביד אמן בתמונה הכוללת. האלגרו נון טרופו מבעית בצליליו, לא רק בשל נימת האיום שבו ומהירותו המסוכנת, אלא משום שהוא נשמע אל-אנושי, כמנגנון של מכונה ענקית וחורשת רעות, מתקדם ברבעים מהירים, שווים, מתיבה לתיבה, ללא הרף, החל בוויולות והלאה עד שהוא משתלט על התזמורת כולה, וכך דף אחר דף, ללא הפוגה או הרפיה, ומדי פעם זעקות צורמות מכלי הנשיפה או צווחת חצוצרה מיוסרת. ואז, לפתע פתאום, בדרדור תופים וצמד אקורדים אומר פאר וחגיגיות מן התזמורת בשלמותה, מופיע נושא רב עוצמה באוניסונו. ורק אז, כשהמוזיקה מצטמצמת במהירות מפורטיסיסימו
לבדל צליל חרישי, מבין המאזין, שהמכונה נעצרה והנושא החדש, הנאצל, מוביל אותו אל תוך נופיו הרוגעים של הלארגו. נושא זה הוא המסד למערך וריאציות רחב-יריעה, והוא חוזר שתים-עשרה פעמים - תמיד במיתרים הנמוכים - בעוד רעיונות חדשים ומתחדשים חגים מעליו, ובהם כמה תפקידי סולו רפסודיים. קינה זו, קודרת, מאופקת וחרישית (לאורך דפים רבים אין הצליל מתרומם מעל פיאניסימו), היא השקט שלאחר הסערה, אך זה שקט שעדיין אין עמו שלום ושלווה. אלה מגיעים ברגע של דומיה יוצאת-דופן - אחד הרגעים השקטים והחשובים ביותר ביצירה כולה - כשלוש הקלרניטות מובילות את המוזיקה מעלה-מעלה, אל תוך אורו הצלול, הקורן, של אקורד דו מז'ור.
האלגרטו המסיים, הנפתח בגילוי של דו מז'ור, נושא אווירה מפתיעה של תום. המוזיקה פשוטה ואפילו משועשעת - נעימת הפתיחה הדיאטונית של הבסון, או הצפצוף החוגג של הפיקולו כמה תיבות אחריה משווים למוזיקה אופי רענן ופסטורלי. על אף תזכורות של מצוקה במוזיקה שבהמשך, כשפתיחת הסימפוניה פורצת אל המעמד בשיאו, זהו סיום עז ופרובוקטיבי לסימפוניה טרגית ואפלה.
סיום זה עורר מחלוקת. מבקרים ראו בו אנטי-קליימקס. השלטונות הסובייטיים, שלא ידעו איך להתייחס אל מופע זה של קרני שמש המאירות לרגע חזיון קודר כל כך של הרס ושממה, כינו אותו "טרגדיה אופטימית", אבל אופטימיות שוללת את הדו-משמעיות של הסיום הזה, שרוגע וחלום שוכנים בו לצד סבך רגשות מורכבים. שוסטקוביץ' הניח למאזיני הסימפוניה הזו, הפנימית והאישית במכלול יצירתו הסימפונית, לפרש אותה בדרכם הם.[8]
משך הביצוע הוא 62 דקות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חגי חיטרון, מה אומרת הסימפוניה, באתר הארץ, 6 במרץ 2002
- האתר למוזיקה קלאסית, הסימפוניה השמינית של שוסטקוביץ', תזמורת מערב גרמניה בניצוח רודולף ברשאי
