המצור על לנינגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על לנינגרד
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
RIAN archive 907 Leningradians queueing up for water.jpg
תושבי לנינגרד הנצורה אוספים מי שתייה, משלולית מים שנקוו בחור באספלט בשדרות נבסקי לאחר הפצצה ארטילרית. דצמבר 1941. צילום: בוריס פ. קודויארוב
תאריך התחלה: 8 בספטמבר 1941
תאריך סיום: 27 בינואר 1944
משך הסכסוך: שנתיים ו-20 שבועות
מקום: לנינגרד, ברית המועצות
תוצאה: ניצחון סובייטי, הסרת המצור
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

725,000

930,000

אבידות

לא ידוע

הצבא האדום
1,017,881 הרוגים[דרוש מקור]
2,418,185 פצועים[דרוש מקור]
אזרחים
642,000 הרוגים מרעב
16,747 הרוגים מהפצצות אוויריות
400,000 פונו

על מנת למנוע את הפצצתו, כוסה פרש הברונזה עם תחילת המצור.

המצור על לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) במהלך מלחמת העולם השנייה הביא למותם של 750,000 איש, שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל. המצור נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944 (במשך 872 יום). במהלך המצור בן 900 הימים היה רעב כבד בלנינגרד שהוביל למותם של למעלה מחצי מיליון בני אדם. מוות המוני זה לא היה רק תוצאת לוואי של נסיבות המצור אלא אחת ממטרותיו המפורשות והמכוונות של היטלר, כפי שנוסחו בהוראותיו ובפקודות מפקדי הוורמאכט.

בתחילת המצור על העיר החל להיות מורגש מחסור במזון ודלק. הדרך היחידה לתקשורת עם לנינגרד הנצורה היה אגם לדוגה, שהיה בטווח של התותחנים שצרו על העיר. משהחל רעב, והוחמר בשל בעיות אספקה, חימום ותחבורה, מתו מאות אלפים מתושבי העיר. בחודשים יוני-אוגוסט 1943, חיילים סובייטים בגיבוי מטוסים וספינות הצי הבלטי פתחו במבצע להסרת המצור בעיר ויבורג הסמוכה, והמצור הוסר סופית בינואר 1944.

מתקפה גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומניה של טניה סביצ'בה, ילדה בת 11, הכותבת על הרעב ומספרת על מות סבתה בתחילה ואחר כך מות דודה, אימה ואחיה. טניה מתה מרעב זמן קצר לאחר המצור. יומנה נחשף לראשונה במשפטי נירנברג.

ב-27 ביוני 1941 (ימים אחדים לאחר תחילת מבצע ברברוסה) מועצת נציגי הפועלים של לנינגרד החליטה לגייס אלפי אנשים לבניית ביצורים להגנה על העיר. נבנו כמה קוי הגנה. אחד מקווי הביצורים נמשך משפך נהר הלוגה לצ'ודובו, גטצ'ינה, אוריטסק, פולקובו ואז דרך נהר נייבה. קו ביצורים אחר עבר דרך פטרהוף לגטצ'ינה, פולקובו, קולפינו וקולטושי. קו ביצורים נוסף נגד הפינים נבנה בפרבריה הצפוניים של לנינגרד. בסך הכול נבנו על ידי האזרחים 190 ק"מ של מכשולי עץ, 635 ק"מ של מכשולי גדר תיל, 700 ק"מ חפירות נגד טנקים, 5,000 ביצורים קלים ובונקרים ו-25,000 ק"מ של חפירות. אפילו התותח של אוניית המלחמה אברורה, שהתפרסמה בימי מהפכת אוקטובר הועלה על רמת פולקובסקי שמדרום ללנינגרד.

כאשר הובסו הכוחות הסובייטים של החזית הצפון מערבית ברפובליקות הבלטיות הסובייטיות, בסוף יוני, הבקיע הוורמאכט את דרכו לאוסטרוב ולפסקוב. ב-10 ביולי נכבשו שתי הערים והגרמנים הגיעו לקונדה ולקינגיספ ומיד לאחר מכן הם התקדמו בדרכם ללנינגרד מנרווה, אזור הלוזסקי, מדרום-מזרח וגם מדרום ומצפון אגם אילמן על מנת לבודד את לנינגרד ממזרח ולהצטרף לפינים בגדה המזרחית של אגם לאדוגה. ב-4 בספטמבר החלה ההפגזה על לנינגרד. ההפצצות ב-8 בספטמבר גרמו ל-178 שריפות. בתחילת אוקטובר סירבו הכוחות הגרמניים לתקוף את העיר, וההנחיה של היטלר ב-7 באוקטובר, שנחתמה על ידי אלפרד יודל, הייתה תזכורת שלא לקבל כניעה.

מתקפה פינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיות מסייעות לאדם שנפצע עקב הפצצה אווירית. 10 בספטמבר 1941, לנינגרד.

באוגוסט כבשו הפינים מחדש את המצרים הקרליים, דבר שאיים על לנינגרד ממערב, והתקדמו דרך קרליה מזרחה מאגם לאדוגה, בצורה שאיימה על לנינגרד מצפון. הכוחות הפינים נעצרו בגבול של 1939. המטכ"ל הפיני דחה את בקשות הגרמנים לתקיפות אוויריות נגד לנינגרד, והפינים לא המשיכו להתקדם דרומה מנהר סוויר במזרח קרליה הכבושה. ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה, ובספטמבר הוורמאכט כיתר את לנינגרד. בצפון, המשיכו הכוחות הפינים בהתקדמותם עד הגעתם לסוויר בדצמבר, 160 ק"מ צפון מזרחה מלנינגרד.

ב-4 בספטמבר הגיע יודל לשכנע את הרמטכ"ל הפיני מנרהיים להמשיך את המתקפה הפינית ומנרהיים סירב. לאחר המלחמה נשיא פינלנד לשעבר ריטי אמר: "ב-24 באוגוסט 1941 ביקרתי את המטכ"ל של המרשל מנרהיים. הגרמנים תכננו שאנו נחצה את הגבול הישן ושנמשיך את התקיפה ללנינגרד. אמרתי כי כיבוש לנינגרד לא הייתה מטרתנו ושאל לנו לקחת חלק בזה. מנרהיים ושר הצבא ולדן הסכימו עימי וסירבו להצעות הגרמנים. התוצאה הייתה סיטואציה פרדוקסלית: הגרמנים לא יכלו לפנות ללנינגרד מצפון...". אחר כך נטען כי לא היו הפגזות או הפצצות פיניות שיטתיות מחוץ לטריטוריה שלהם.

אספקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירי תותחי נ"מ סובייטיים לעבר מטוסי קרב נאציים. לנינגרד, 1941

ב-2 בספטמבר פחתו הקצבות המזון בלנינגרד: לפועלים הוקצבו 600 גרם של לחם מדי יום, לעובדים - 400 גרם, לילדים ולנתמכים - 300 גרם. כמות גדולה של תבואה, קמח וסוכר הושמדה ב-8 בספטמבר עקב היעדר אמצעים להגנה אווירית. במהלך ימים אחדים לאחר שהמצור הושם, ניתן היה לאכול במסעדות "מסחריות" שסיפקו עד 12% מכל השומן ועד 10% מכל הבשר שהעיר אכלה. ב-12 בספטמבר 1942 הוערך שהמלאי שנותר לצבא ולאזרחים הוא כדלקמן:

  • קמח ודגנים - ל-35 יום
  • גריסים ואטריות - ל-30 יום
  • בשר (וגם משק חי) - ל-33 יום
  • שומנים - ל-45 יום
  • סוכר וממתקים - ל-60 יום

באותו היום נעשה צמצום נוסף במזון: הפועלים קיבלו 250 גרם לחם, עובדי משרד וילדים 125, ותומכי לחימה 250 ולוחמים 500. הפצת בשר וגריסים צומצמה אף היא, אך הפצת סוכר, ממתקים ושומנים הוגדלה במקום זאת. לצבא ולצי הבלטי היה מעט מנות חירום אך הן לא הספיקו. השייטת של לאדוגה לא הייתה מצוידת היטב והופצצה על ידי הגרמנים מן האוויר. מספר סירות עם דגנים טובעו בספטמבר. עם זאת, חלק משמעותי הועלה מאוחר יותר על ידי צוללים. דגנים לחים אלו שימשו לאפיית לחם. כאשר אזלו מאגרי קמח לתת, השתמשו בתחליפים אחרים. נעשה שימוש גם בשיבולת השועל לסוסים, בעוד שהסוסים הוזנו מעלי עצים.

2,000 טון של מעי כבש נמצאו בנמל והוכנו מהם תבשילים. מאוחר יותר הוחלף הבשר בתבשילים אלו בעורות עגלים. במהלך המצור היו בסך הכול 5 צמצומי מזון: ב-2 בספטמבר, ב-10 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-13 בנובמבר וב-20 בנובמבר. רמת הרעב מקיצוב המזון הוקלה הודות לגני ירקות חדשים, שכיסו את רוב השטח הפתוח בעיר ב-1943 (פארקי העיר ובהם שדה מרס הוסבו לגני ירק).

חשמל ואנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב מחסור באספקת חשמל נסגרו מפעלים רבים, ובנובמבר לא היה עוד שירות של מסילת הברזל. שימוש בחשמל נמנע מכל מקום למעט מהמטה הכללי, סמולני, ועדות מחוזיות, בסיסי הגנה אווירית וכמה מוסדות אחרים. עד סוף ספטמבר הגיעה לסיומה אספקת הפחם והנפט. האפשרות היחידה שנותרה הייתה שימוש בעצים שנכרתו. ב-8 באוקטובר הוועדה הביצועית של לנינגרד (ברוסית: Ленгорисполком) והוועדה הביצועית האזורית (ברוסית: облисполком) החליטו להתחיל בכריתת עצים באזור פרגולובו וגם באזור וסהוולזסקי בצפון העיר. עם זאת לא היו מכשירים או אכסניות לקבוצות הכורתים שהורכבו מנערים ומנערות. ב-24 באוקטובר רק אחוז מתוכנית כריתת היערות בוצעה.

דרך החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית המזרחית בעת התחלת המצור על לנינגרד

בתוהו ובוהו ששרר בחורף הראשון של המלחמה שום תוכנית פינוי לא הייתה זמינה או הובאה לידי ביצוע. העיר ופרבריה רעבו לגמרי בהסגר המוחלט עד 20 בנובמבר 1941, כאשר דרך קרח על פני הלאדוגה שנקראה "דרך החיים" הוקמה.

הכוחות הגרמנים הטילו מצור על העיר במשך 900 יום ולמעשה לא היו מסוגלים לממש את יתרונם ולכבוש את העיר המבוצרת הודות למאמצי הביצור הכבירים שהחלו עוד עם יסודה במאה ה-18 ונמשכו ללא הפסקה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיבה נוספת הייתה ארגון הגנה יעיל על ידי המרשל ז'וקוב. הגרמנים הקיפו את העיר וחסמו את כל נתיבי האספקה ללנינגרד ופרבריה למעט מסדרון בודד על אגם הלאדוגה שנקרא "דרך החיים" (ברוסית: Дорога жизни). הקטל בעיר מההפגזות ומהרעב (במיוחד בחורף הראשון) היה מחריד.

מתקפת נגד סובייטית - מבצע "ניצוץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותחי נ"מ סובייטים שהוצבו כדי להגן על העיר מפני הפצצות הגרמנים.

המצור נמשך עד מבצע "ניצוץ" - מתקפה בקנה מידה מלא של הכוחות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב שהחלה בבוקר ה-12 בינואר 1943. לאחר קרבות אכזריים גברו כוחות הצבא האדום על הביצורים הגרמניים רבי העוצמה בדרום אגם הלאדוגה וב-18 בינואר 1943 חזיתות ולחוב ולנינגרד נפגשו, ופתחו מסדרון יבשתי לעיר הנצורה. בינואר 1944 אילצה המתקפה הסובייטית את הגרמנים, שהטילו מצור על העיר, לברוח מפרווריה הדרומיים של העיר ובכך תם המצור. מאוחר יותר במהלך קיץ 1944 הפינים נדחקו חזרה לצד השני של מפרץ ויבורג ונהר הווקסי.

גבורתם של מגני העיר שימשה כסמל לרצון הסובייטי להתנגד. בשבועות הראשונים של המלחמה הבריטים היו מיואשים מהתמוטטות הכוחות הסובייטים, וסברו שהניצחון של הנאצים הוא בלתי נמנע.

המספר הסופי של הקורבנות במהלך המצור שנוי במחלוקת. לאחר המלחמה דיווחה הממשלה הסובייטית על 670,000 הרוגים מ-1941 ועד ינואר 1944, שמתו בעיקר מרעב. על פי כמה הערכות בלתי תלויות, הערכות של מחיר הדמים הן גבוהות בהרבה: בין 700 אלף ל-1.5 מיליון, כשמרבית ההערכות נעות סביב 1.1 מיליון. מרבית הקורבנות נקברו בבית הקברות פיסקריובסקויה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה בבית הקברות פיסקריובסקויה.

לנינגרד הייתה בין הערים הסובייטיות הראשונות שזכתה לתואר של עיר גבורה ב-1965. התואר ניתן בשנת 1945 עם סיום המלחמה אך הוענק באופן רשמי בשנת 1965 יחד עם ערים נוספות.

גבורתה של לנינגרד מונצחת בפארק הניצחון שבגבעת פוקלוניה במוסקבה וכן במרכז העיר סנקט פטרבורג באנדרטאות שונות הפזורות בה. אחת האנדרטאות היא אנדרטת שבירת הטבעת.

במהלך המצור ואחריו נכתבו יצירות אומנות רבות המתארות את המצור או מוקדשות לעיר. הבולטות ביניהן: הסימפוניה ה-7 "לנינגראד" של שוסטקוביץ' והמרדיאן של פולקובו מאת ורה אינבר.

ב-2007 יצא לאקרנים סרט רוסי-בריטי בשם "לנינגרד" (הופץ בעולם תחת השם "המתקפה על לנינגרד"), בכיכובם של מירה סורבינו וגבריאל בירן, שאומנם לא היה מדויק מבחינה היסטורית אך הצליח להעביר את התחושה שאפפה את העיר בימי המצור.

ב-2008 יצא לאור הרומן עיר הגנבים של הסופר והתסריטאי דייויד בניוף המתרחש על רקע המצור והרעב הגדול בלנינגרד (היא עיר הגנבים בשם הספר).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המצור על לנינגרד, הלן דאנמור, הוצאת יבנה, 2003
  • לנינגרד - טרגדיה של עיר במצור, אנה ריד, הוצאת אריה ניר, 2012
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המצור על לנינגרד בוויקישיתוף