הסכם לונדון (1913)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוצאות מלחמת הבלקן הראשונה (למעלה) והשנייה (למטה)

הסכם לונדון משנת 1913 היה הסכם בינלאומי שנחתם בלונדון ב-30 במאי 1913, והסדיר את הדרישות הטריטוריאלות בעקבות מלחמת הבלקן הראשונה. הצדדים להסכם היו מדינות הליגה הבלקנית המנצחות - סרביה, יוון, בולגריה ומונטנגרו מצד אחד, והאימפריה העות'מאנית המובסת מצד שני. המעצמות העיקריות בריטניה, גרמניה, רוסיה, איטליה ואוסטרו-הונגריה היו גם הן צד להסכם. עם תום המלחמה עמדו שלוש נקודות עיקריות במחלוקת:

בהסכם נוסחו הקביעות הבאות:

  • אלבניה הוכרזה עצמאית, וסרביה, מונטנגרו ויוון חויבו להסיג את כוחותיהן משטחה.
  • סנג'ק נובי פזאר חולק בין מונטנגרו וסרביה.
  • בולגריה זכתה ברוב שטחה של תראקיה.
  • לא הושגה הכרעה בעניין גורלה של מקדוניה.

ההסכם שנכפה על ידי המעצמות כמו גם העובדה שלא הסדיר את כל הנקודות השנויות במחלוקת הביא לפרוץ מלחמת הבלקן השנייה. זו הסתיימה זמן קצר לאחר מכן עם חתימת הסכם בוקרשט אשר שינה את קביעותיו של הסכם לונדון.