הפעמון (ספר)
 | |
| עטיפת המהדורה העברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אייריס מרדוק  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה | רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה | Chatto & Windus |
| מקום הוצאה | הממלכה המאוחדת |
| תאריך הוצאה |
1958 |
| מספר עמודים | 319 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | לדורי |
| תאריך | 1986 |
| תרגום | שלומית קדם |
| מספר עמודים | 305 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 990010147680205171 |
  | |
הפעמון (אנגלית: The Bell) הוא ספרה הרביעי של הסופרת הבריטית אייריס מרדוק, שיצא לאור בשנת 1958. זה הוא סיפורה של קהילה חילונית המתקיימת לצד מנזר בנדיקטיני עתיק בגלוסטרשייר, אנגליה. מנהיגה של קהילה זו הוא מייקל מיד, שמשפחתו היא בעלת האחוזה שלצד המנזר, אימבר אבי. בית האחוזה שבו מתגוררים חברי הקהילה נקרא אימבר קורט. החברים בקהילה הם אנשים, שטבעם מקשה עליהם להיות חלק מן העולם המודרני, אך אינם מתאימים לחיי הסתגרות במנזר. הרעיון שהגתה אם המנזר, אישיות נערצת ובעלת כוח רוחני רב, היה אפוא להושיב באחוזת אימבר חבורה של אנשים, שיחיו שם חיי עמל פשוטים ובריאים בהשראת הרוחניות הנובעת מן המנזר, ויהוו "מדינת חיץ" וחוליה מקשרת בינו לבין העולם.[1][2]
What Murdoch understood better than anyone else I have read was the way in which our sense of our moral beings, the imperatives and prohibitions we desire, or agree, to accept, depended on a religious structure which our society as a whole no longer believes in.
"הדבר שמרדוק היטיבה להבין מכל אחד אחר שקראתי היה האופן, שבו תחושת היותנו ישויות מוסריות, הציוויים והאיסורים שאנחנו משתוקקים, או מסכימים, לקבל, היו תלויים במבנה דתי, שהחברה שלנו ככלל איננה מאמינה בו עוד."[3]
"הפעמון" יצא בעברית בהוצאת לדורי בשנת 1986, בתרגום שלומית קדם.
עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפתיחת סיפור המעשה, מצפה המנזר, ועמו הקהילה, לבואו של פעמון חדש, להחליף את הפעמון העתיק, שאבד שנים רבות קודם לכן. לפרשת אובדן הפעמון קשור סיפור מעשה מעורר חלחלה, שאין לדעת מה מידת האמת או האגדה שבו.[4]
מייקל מיד, שהקשר המשפחתי-היסטורי שלו אל בית האחוזה הביא בדרך הטבע, ובניגוד לרצונו, להצבתו כמנהיג הקהילה, שאף לכמורה, ועד שיהיה כשר לכך עסק בהוראה בבית ספר פרטי לבנים, שם הסתבך בקשר לא ראוי עם אחד התלמידים. עדותו של התלמיד הציגה את הקשר ביניהם כחמור ומכפיש הרבה מעבר למה שקרה במציאות, ומייקל מיד נקרא לסדר ונאלץ להכיר באובדן הסיכוי להגשמת חלום הכמורה שטיפח.[5] בשלב זה, כשעתידו מנופץ ודרכו מסוכסכת, זומן מיד אל אם המנזר, שהציגה לפניו את הרעיון להקמת קהילה חילונית באחוזת משפחתו הנטושה. מיד מנסה לספר לאם המנזר את אשר אירע במקום עבודתו הקודם ולהציג לפניה בגלוי את אישיותו המסוכסכת - הומוסקסואל שגמר אומר שלא לתת לעולם ביטוי ליצריו - אך אם המנזר בולמת את הווידוי באיבו. הוא מרגיש שהיא יודעת את כל הסיפור, אך החליטה מסיבותיה היא שלא לאפשר לו להתוודות לפניה, ובהערצתו השלמה לחוכמתה וצדקתה, הוא מקבל את ההחלטה ללא ערעור.[6]
בין אימבר קורט למנזר משתרע אגם, שגם לו חלק בלתי מבוטל בסיפור המעשה. הדרך אל פתח המנזר המותר למבקרים מובילה על מסילה מוגבהת, ואילו אל ביתן השומר שבכניסה לאחוזה מגיעים בסירה קטנה.
אל מיד מצטרפים בהדרגה שאר חברי הקהילה, ג'יימס טייפר פייס, פעיל חברתי, פיטר טופגלאס, ידיד ותיק של מייקל, פאצ'וויי, עובד לשעבר באחוזה שחוזר לתפקידו הקודם ללא שאלות יתרות, מארק סטראפורד ואשתו, זוג בגיל העמידה, שמשתדל לשקם את נישואיו הכושלים, וקתרין פואלי, אשת חברה צעירה, שפרשה מחייה בלונדון ומתכננת להצטרף למנזר, ועד לכניסתה אליו וניתוקה השלם מן העולם, היא מתמסרת לכל עבודה באחוזה, עד להתשת כוחותיה, ובניגוד לאורח החיים שנטשה מאחוריה, נראה שהיא משתדלת לטשטש ולצמצם את עצמה.[7]
The Bell’s secular cenobites are not embodiments of abstract absolutes, as Murdoch’s characters can sometimes seem in later novels – each carries their own individual burdens, trying to carve out a sense of goodness in the world that might console and redeem their guilty consciences. "הנזירים החילוניים של "הפעמון" אינם מגלמים אבסולוט מופשט, בדומה לדמויות שיצרה מרדוק בספריה המאוחרים יותר - כל אחד מהם נושא מטען משלו, מנסה לייצר תחושת טוּב בעולם, שיש בה כדי לנחם ולהושיע מצפון מוכה אשם."
אורח זמני, ולאו דווקא רצוי, באימבר, הוא ניק פואלי, תלמידו לשעבר של מייקל ואחיה התאום של קתרין, שבא לשהות עם אחותו לפני שתיכנס למנזר ותתנתק ממנו לעד. ג'יימס מתנגד בגלוי ומייקל מיד חושש מן המפגש עם הנער שהרס את חייו ושיבש את עתידו, אך איננו יכול לעמוד בפני בקשתה של קתרין, המקווה שהשהות באימבר, בחיי העבודה הפשוטים והמבריאים שבה ובשכנות לאווירה הרוחנית שמשרה המנזר, תעזור לניק להיחלץ מהתמכרות לחיים ללא מוצא.[9]
לחבורה המגוונת הזאת מצטרף פול גרינפילד, חוקר אמנות מימי הביניים, תושב לונדון, שבא לעיין בספרים עתיקים, השמורים במנזר ואין להוציאם ממנו. הוא קורא אליו את אשתו הצעירה, דורה, לשעבר סטודנטית שלו בבית הספר לאמנות. דורה עזבה אותו בייאושה מאורח החיים שכפה עליה בדירתו כלילת השלמות, אך לאחר חצי שנה של חיי דרור בלעדיו, היא מחליטה לחזור אליו, משום שהלחץ שהוא מפעיל עליה, במכתבים ובצלצולי טלפון, מכביד עליה עוד יותר מן המועקה שהרגישה בחייה עמו. פול מודיע לה, שהוא שוהה באופן זמני באימבר קורט ומורה לה להצטרף אליו שם. להזמנתו הזועפת הוא מצרף הוראות ברורות, שדורה מצייתת להן בנמיכות רוח ובמורא. בתא הרכבת, שבו נוסעת דורה מלונדון לאימבר קורט, יושבים מולה שני נוסעים, המושכים את תשומת לבה, גבר ונער. משיחתם מסתבר לדורה הנבוכה, שהשניים נוסעים גם הם לאותו יעד - ג'יימס חוזר למקומו בקהילה וטובי מצטרף אליה למשך התקופה שבין סיום לימודיו התיכוניים וראשית הלימודים באוקספורד. דורה מתחלחלת למחשבה, ששני אלה עתידים לשפוט אותה כשיוודע להם כי היא אשתו של פול, שמי יודע מה הספיק לספר עליה לאנשי הקהילה לקראת בואה. כל הנועם שהרגישה בנסיעה עמם מתפוגג בחששותיה מן הצפוי לה בהגיעה לאימבר ואל פול.
טובי נשלח, לאכזבתו, להתגורר עם ניק פואלי בביתן השומר שבכניסה לאחוזה. מייקל, הנרתע מכל קשר עם ניק, חושש, שניק מבודד מדי בביתן השומר ומקווה שטובי יפקח עליו עין, בניגוד לדעתו של ג'יימס, שאיננו מרגיש בנוח עם התוכנית הזאת, אך מסכים בלית ברירה, בתקווה שהתום הטבעי והאיתן של הנער יגן עליו מהשפעות שליליות. טובי, שהמתין מחוץ לבית האחוזה למייקל, שיבוא לקחתו אל ביתן השומר, שומע שלא במתכוון את הדיון ביניהם אך נמנע מהערה, על אף המועקה שהוא חש. המפגש הראשון שלו עם ניק וכלבו איננו לרוחו, אך הוא מחליט, שיש שתיינים טובים ואם ניק הוא שתיין, הוא בוודאי שתיין טוב.[10]
כשפול ודורה נמצאים ביחידות בחדרם, מבהיר פול לאשתו, שחטאיה לא נשכחו ולא נמחלו. היא, מצדה, מתקשה להבין איך אפשר לשפוט אותה על מעשים שהיו בעבר. מבחינתה, העבר תם ונשלם ואין לה שום שליטה עליו. פול מוצא לנכון לספר לדורה את האגדה על פעמון המנזר, לפיה הייתה במאה הארבע-עשרה נזירה, שהתפתתה לגבר צעיר, שנראה מטפס על חומת המנזר וסופו שנפל ושבר את מפרקתו. אם המנזר כינסה את כל הנזירות ותבעה שהאשמה תודה באשמתה, וכאשר אף לא אחת מהן הודתה, נקרא הבישוף לחקור בדבר. כשהנזירה שסרחה לא התוודתה גם לפני הבישוף, הטיל איש הרוח הקדוש קללה על המנזר כולו, ולפי הרשומות, הפעמון הגדול "התעופף כציפור מן המגדל ונפל לתוך האגם". הנזירה האשמה נסה מבועתת מן המנזר, הטילה עצמה אל האגם וטבעה.[11][9]
לדורה צר על הנזירה האומללה, אך פול דן אותה לכף חובה על הפרת נדריה. עוד הוא ממשיך ומספר, שהפעמון היה מעוטר בתחריטים מחיי ישו ושמו היה גבריאל, וכי האגדה אומרת, כי לעיתים שומעים את הפעמון מצלצל ממצולות האגם, וצלצולו מבשר מוות. דורה מתרעמת על פול, שמצא לנכון לספר לה סיפור נורא כזה, אך מבינה, שבכוח האלימות שבסיפור המעשה שחרר פול את התשוקה אליה, שהייתה רדומה קודם. בעמדה לפני הראי, מביטה דורה בישות הנשקפת ממנו, בלתי נודעת לפול. "הנה מה רבה, אפוא, מידת קיומה, אחרי ככלות הכל. היא, דורה, ואל לאיש להרוס אותה"[12] לסיפור הפעמון יהיה המשך, שישפיע על כל יושבי האחוזה.
למחרת, נשלחת דורה אל תחנת הרכבת, להביא משם את המזוודה ששכחה ברכבת עם יומנו החשוב של פול, אך בדרכה חזרה, היא נכנסת להתרענן בפאב "האריה הלבן", ובצאתה משם, היא שוכחת שוב את המזוודה. בשובה אל שטחי האחוזה, היא תועה בשבילי היער וכשהיא נזכרת במשוגתה, היא קרובה למרר בבכי. מלוהטת בחום, צמאה ורעבה, היא פוגשת את מייקל, שיצא לביקור בחלקת שחלי הנחל של האחוזה. דורה נשברת ופורצת ביבבה, כשהיא מספרת למייקל על מעשה הטמטום החדש שלה, שפול עתיד לכעוס עליו למשך ימים רצופים. מייקל פותר את המשבר זוטא בהבטחה, שעוד באותו ערב יסע לכפר ויחזיר את המזוודה מן הפאב, ובינתיים הוא לוקח את דורה לבית האחוזה, למצוא לה משהו לאכול. בדרכם חזרה בשבילי היער, הם נתקלים בחזיון מלבב: טובי, ששוחרר מעבודת יומו, ניצב עירום כביום היוולדו על שפת בריכה, ונראה לדורה צעיר ומלבב כפסל דוד של דונטלו. הוא איננו מרגיש בהם, ומייקל מרחיק בשקט את דורה ומוביל אותה אל שביל אחר. דורה רואה בכך עידון אווילי. לו הייתה לבדה, הייתה קוראת לטובי ללא שמץ מבוכה, אך היא נענית למייקל והולכת עמו בפסיעות חרישיות וללא הגה.[13]
בטיול שעורכים כמה מחברי הקהילה ואורחיהם, מוצא עצמו מייקל סמוך אל טובי, והופעתם השואגת של ארבעה מטוסי סילון מעל ראשיהם גורמת לו, מבלי דעת, להדק את ידו על זרועו החשופה של הנער. הם מתנתקים זה מזה בצחוק וממשיכים ללכת.[14]
דורה וקתרין מטיילות יחד לבדן אל האגם ועל גבי המסילה, המובילה אל המנזר, ותוך כדי שיחה על האגם ורגשותיהן כלפיו, מגלה דורה את הרגשתה כלפי כניסתה הקרובה של קתרין אל המנזר. קשה לה להשלים עם כך, שאישה צעירה ויפה כקתרין תכלא עצמה לשארית חייה בתוך חומות המנזר, והדברים פורצים ממנה שלא מרצונה. קתרין מקבלת אותם בחביבות, ומנסה להרגיע את דורה בהסבר, שיש דברים שאדם אינו בוחר, גם אם אינם נכפים עליו, ואלה, להבנתה, הדברים הטובים ביותר. אלא שדורה מבינה מדבריה, שהכניסה למנזר נכפית על קתרין וכיון שכולם רואים בה "קדושה קטנה", כבר איננה יכול להיחלץ מגורלה. פול מופיע, מפסיק את השיחה לתרעומתה של דורה, ומתפלא מה יש לשתיהן לדבר עליו, בהיותן שונות כל כך. דורה נפגעת ומטיחה בו, שאיננו מכבד אותה, ופול מאשר זאת, לעוגמת נפשה של דורה.[15]
בשעות הנופש מעבודתו, יוצא טובי לשחות באגם, הרחק מבית האחוזה. בצלילה אל תוך המים המרופשים, הוא נתקל בחפץ לא מוגדר, גדול ומתכתי, בגישוש חוזר הוא מחליט, שמדובר בחפץ גדול בעל צורה מעניינת, וכיון שצלצול פעמון היד מן המנזר מתריע על השעה המאוחרת, הוא גומר אומר לחזור לשם בהזדמנות הבאה ולעמוד על טיב החפץ השקוע במים.[16] זה הצעד הראשון בשרשרת המהלכים, העתידה להביא לחורבנה של קהילת אימבר.
מייקל לוקח עמו את טובי לנסיעה לעיר הסמוכה, להביא את המשדדה המכנית, שאספת הקהילה אישרה את קנייתה, על אף התנגדות מצד פאצ'וויי והזוג סטראפורד, הדוגלים בעמל כפיים ללא מיכון. השניים נהנים מן הנסיעה בצוותא, ובדרך חזרה נכנסים לפאב לארוחת ערב. טובי הסקרן מבקש לשתות את סיידר התפוחים המיוחד לאזור, ומייקל נעתר לו, על אף הסתייגותו מגילו הצעיר של הנער. בנסיעה חזרה נרדם טובי ומייקל, נרגש מקרבתו אך הוגה רק טובות לידידו הצעיר, תופס את עצמו בהזיית דמיון, שבה הוא נוהג את המכונית אל שולי הדרך ומחבק את טובי בזרועותיו. הוא משתלט בכוח רצונו על דמיונו ומדמה לו תחת זאת קשר מתמשך, חף מכל אשמה, עם טובי הסטודנט. הוא עוצר את המכונית במרחק מה משער האחוזה, וטובי מתעורר, בוש ונכלם על שנרדם. הוא נזכר בשיחה קודמת ומציע למייקל בהתלהבות לבדוק, אם עיני אדם זוהרות כעיני חיות באור פנסי המכונית. הוא יוצא, מתרחק מעט וחוזר בצעד איטי, וכשהוא מגיע אל המכונית ורוכן אל מייקל, אוחז בו זה בכתפו ונושק לו. מייקל איננו בטוח, אם הנשיקה אירעה באמת או רק בדמיונו, אבל טובי נרתע, קפוא ונדהם.[17]
בימים הבאים מרבה טובי להרהר בתקרית, ובבלי דעת איך בדיוק להבין את מה שקרה ואילו מסקנות עליו להסיק מכך, הוא נוטה תחילה להאשים את עצמו, ובעקבות כך הוא משתוקק לשיחת הבהרה עם מייקל, אך זה משתמט ממנו בהניחו, שעדיף יהיה לטובי אם יעמיד פנים שהדבר לא ארע. בסופו של דבר, מחליט מייקל לדבר עם טובי באופן ענייני ולסגור את הפרשה, ללא תוצאות שליליות לנער. לשם כך הוא קורא לו לבוא עמו ליער, שם יקיים את הבטחתו להראות לו עוף מוזר ויוצא דופן - חולב עזים שמו.[18]
למחרת היום משתמט טובי מן העבודה, שעד אז שקד עליה בשמחה ובהנאה, ומוצא מפלט בקאפלת המבקרים של המנזר. כל רצונו הוא לשבת ביחידות ולהגות במה שקרה. הרהורי כפירה דוחקים בו לעבור אל מעבר לשבכה, אל הקאפלה הגדולה של המנזר, המותרת לנזירות בלבד, אך הוא נרתע מן ההפרה הבוטה של האיסור ומתרכז בהרהוריו הקודמים. המחשבה, שאולי הוא נמשך אל גברים, מבהילה אותו. עד כה, לא העסיקו את טובי מחשבות על נשים, שהצטיירו בעיניו כמשהו השמור לעתיד. אך כתוצאה מן המבוכה והבלבול שאחזו בו, מחליט טובי לבחון אם הוא נמשך לנשים או לגברים, והדמות הנשית שהוא מצייר בדמיונו לבחינת רגשותיו היא דורה, דמות נשית ואמהית גם יחד. התפתחות זו מרגיעה את חששותיו ואת הצורך בשבירת כללים הוא מספק בטיפוס על חומת המנזר - מעשה שעד אז לא עלה בדעתו. הוא נתקל בנזירה, אך זו מתייחסת אליו בחביבות, כאל ילד שובב.[19]
טובי מחפש את דורה, לאשר את תגליתו המשמחת, אבל דורה איננה - מרת מארק מודיעה לו, שדורה עזבה את המנזר.
דורה אכן הסתלקה, לאחר שהערתו הפוגענית של פול הבהירה לה, בדייקנות מצמיתה שעל פי רוב הייתה זרה לטבעה, כמה בוז צרוף יש באהבתו של פול, מצב שאינו עתיד להשתנות. יחסו אליה היה הרסני לגביה, אך אהבתה אליו התמידה, חסרת תקווה ועגומה. תחושת ניתוק ומלנכוליה חברו יחדיו להביאה למסקנה, שאין לה מוצא אלא לעלות על הרכבת ללונדון. מלכתחילה לא התכוונה לעזוב לתמיד, אלא רק להוכיח לפול, שאינה כפופה לו, שהיא יכולה לפעול באופן עצמאי.
בלונדון, לאחר אמבט מותרות וריקוד פרוע עם ידידה העיתונאי, נואל, ניגשת דורה בפה מלא חטיפים אל הטלפון המצלצל, משום שנואל יצא לכמה קניות דחופות. היא אינה מספיקה לדבר, כשקולו של פול הולם בה מן העבר האחר והיא קופאת. פול מנחש שהיא שם, אם כי אינה אומרת מילה. דורה מחזירה את השפופרת לכנה ושבה למטבח, שם עסקה לפני צלצול הטלפון בהכנות משמחות-לב לארוחת מעדנים, אך מצב-רוחה השתנה. עכשיו היא רואה במערך המטעמים המצפה לה חלק ממתקן פיתוי משמים. כל רצונה עכשיו הוא להתרחק מן הטלפון. היא כותבת פתק מהיר לנואל וממהרת לצאת. נואל פוגש אותה ברחוב ומנסה לחזק את רוחה בפני השפעות הקהילה והמנזר. דורה נוסעת במונית אל הגלריה הלאומית, משום שזה המקום הראשון שעולה בדעתה. התמונות, המוכרות ואהובות כל כך, משיבות לה את תחושת המציאות והשלימות, שחסרה לה קודם, כשנמלטה מאימבר. היא מבינה, שעליה לחזור לאימבר ללא דיחוי, כי שם נמצאים חייה האמיתיים, ובהלך רוחה הנוכחי היא מאמינה, שאולי יש סיכוי לפתרון בעיותיה.[20]
בשובה לאחוזה מגלה דורה, שרסיטל מוזיקה קלאסית מעל גבי תקליטים מתנהל בחדר המשותף, וכל חברי הקהילה והאורחים יושבים שם. דורה שנאה כל מוזיקה שבה לא יכלה להשתתף בעצמה, בשירה או בריקוד, ופול ויתר על הניסיונות לקחתה לקונצרטים, שבהם לא יכלה לשבת בשקט בלי לכרכר ברגליה. עתה היא עומדת על המרפסת מחוץ לחלונות הצרפתיים, בחושך, ומתבוננת במאזינים. כיוון שהיא חוששת לעלות לחדרה ולחכות שם לפול, היא יורדת, נוגה ומדוכדכת, אל השביל המוליך לאגם. טובי, שרק הוא לבדו הבחין בדמותה מעבר לחלון, יוצא ללא הגה ומצטרף אליה. דורה, שנאחזה מורא למחשבה שפול הוא שיצא למצוא אותה, נרגעת בחברת טובי, שגם הוא שמח להימצא בחברתה. הם מחליפים סודות - טובי מספר לדורה על החפץ המסתורי שמצא במימי האגם, שאולי הוא פעמון, ודורה הנדהמת מספרת לו את האגדה ששמעה מפול בערב הראשון לבואה לאחוזה. טובי, שבתחילה לא התפעם ביותר מן המציאה ותוהה על התרגשותה הגלויה של דורה, משנה את דעתו לאחר שמיעת סיפורה. דורה מציינת, שאם זה אכן הפעמון העתיק, הרי שחשיבותו רבה להיסטוריה ולאמנות. היא מציעה, ששניהם ימשו אותו מן האגם ואז יחליפו בינו לבין הפעמון החדש, בבחינת מעשה נסים שידהים את הקהילה. יש לה ביטחון מלא ביכולתו של טובי לבצע את המעשה. טובי נרתע מגודל המבצע ומן הקשיים הכרוכים בו, ומציע לספר על כך לחברי הקהילה, אבל דורה רוצה לחולל נס, וטובי הספקן נכנע לקסמיה.[21]
בדרשת יום ראשון, שתורו של מייקל לשאתה, הוא משתמש בדימוי הפעמון, שג'יימס נקט בדרשה קודמת, כמשל למנגנון האנרגיה הרוחנית, הצורך לעבוד מבפנים החוצה לרכישת אנרגיה נוספת להבנה וניצול זו הקיימת כבר. לאחר הדרשה, כשהוא מסתגר במשרדו, הוא הוגה במה שג'יימס הגדיר כפעולה השנייה במעלה: הפעולה העולה בקנה אחד עם חקר האישיות והערכת התוצאות, ולאו דווקא דביקות קפדנית בכללים, גישה שדרשת היום שלו שיבחה והיללה, אבל בדיוק בזה טמונה הסכנה שג'יימס הצביע עליה, החשש שאדם ייתפס מדי להתרגשות שבדרמה הרוחנית כשהיא לעצמה.[22]
מייקל מחפש את קתרין, לשיחה בנושא אחיה, אך הוא מוצא את שניהם יחד, קתרין אדישה וניק מהתל במייקל בזדון. לסצנה מצטרף טובי, שבא כשוליה לניק בתיקון המשאית, ולא ציפה למצוא במקום את מייקל וקתרין. ניק מזמין אותו להצטרף אליהם לנסיעת מבחן והוא מהסס, אך נענה. מייקל נשאר במקומו.
טובי ודורה נפגשים באישון לילה ליד האגם, למשות את הפעמון. טובי מבין, שאמונה המוחלט של דורה ביכולתו לבצע את הדבר ללא עזרה מבוסס על בורות ועל תשוקתה העזה להוציא לפועל את מזימת הכשפים שלה. טובי ניאות למלא בתוכנית עיוועים זו של חילופי הפעמונים את תפקיד שוליית הקוסמת, אלא שבמקרה זה, הוטל על השוליה לבצע את כל מעשה הכשפים ללא כל עזרה, כי דורה לא יכלה לשחות ולא לנהוג בטרקטור. מעשה הכשפים של חילופי הפעמונים לא היה, במצב רגיל, לרוחו של טובי, אלא שבנוסף לקסם שנסכה עליו דורה בהתלהבותה, היה גם האתגר שבמציאת פתרון לבעיה הנדסית קשה ומורכבת, ללא עזרה וללא ייעוץ. הפעמון החדש היה אמור להגיע אל חצר האחוזה, שם יונח על קרונית ברזל, יקושט במעטה משי לבן ויבורך על ידי הבישוף. למחרת בבוקר יוסע הפעמון על המסילה, מלווה ברקדני מוריס מסורתיים, בשירת מקהלה ובנגינת חליליות, בנוכחות אנשי הקהילה ותושבי הכפר, שגילו עניין רב באירוע. שערי המנזר הגדולים ייפתחו לקראתו, כמו לקראת מועמדת חדשה לנזירות, פועלים שנבחנו ואושרו למשימה יעלו אותו אל המגדל, ולאחר צאתם, ייסגרו השערים וייתם הטקס.
קיומה של קרונית ברזל תאומה הוא שאיפשר את תוכניתה של דורה. הרעיון היה להעביר את הקרונית השנייה אל אסם ריק בקרחת היער, סמוך לחוף האגם, להניח עליה באמצעות הטרקטור את הפעמון שנמשה מן האגם, ובלילה שלאחר בוא הפעמון החדש אל האחוזה, להסיע את הקרונית הראשונה אל האסם, להעביר את כסות המשי המקושטת מן הפעמון החדש אל זה העתיק, ולהסיע אותו למקומו המיועד, בחצר האחוזה.[23]
התוכנית ההזויה עולה יפה מבחינה טכנית, אלא שמעקב של ניק אחר צמד הצעירים בחשכת היער מסכל את המשכה, וכך קורה, שדורה מוצאת עצמה לבדה לצד הפעמון, ממתינה לשווא לבואו של טובי. היא מעסיקה עצמה בניקוי הפעמון מבוץ, אצות ושבלולים, ביום הקודם, נכשלו מאמציה של דורה להעביר פתק לטובי לקביעת שעה לפגישתם הלילית באסם, למשימת חילופי הפעמונים. פול דבק בה ולא הניח לה לרגע, ולמרבה הצרה, הגיע ידידה העיתונאי נואל לסקר את קבלת הפעמון החדש למנזר. דורה מנסה לשלח אותו משם, אך הפעם, לשם שינוי, אין נואל מוכן לקבל את מרותה. פול סר וזועף, כמובן, ובטוח שהעיתונאי הגיע למנזר בהזמנת דורה. הבישוף, שהגיע לברך את הפעמון, דווקא מרוצה מאוד מנוכחות העיתונות, וכל אותה שעה טורח מייקל, שדורה הזעיקה להצלת המצב, להרגיע את פול הקוצף וזועם. בהתפרצה לחדרו של מייקל, קטעה דורה בבלי דעת מפגש בין מייקל לטובי, דומה עד להפתיע לזה שהתרחש שנים רבות קודם לכן בין מייקל לניק והיה הרה אסון למייקל. הפתק, שדורה הכינה להעביר לטובי, נופל לידי נואל. טובי, נבוך ונסער, מחפש דרך להודיע לדורה, שהוא חוזר בו מעניין חילופי הפעמונים, ובינתיים הוא משוטט ביער ונרטב כולו בגשם. אך בשובו לביתן להחליף בגדים ולצאת לחפש את דורה, עוצר אותו ניק, חוסם לפניו את הדרך החוצה ומאלץ אותו להקשיב לדרשת המוסר שלו, שתמציתה היא, כי ניק יודע הכל על מעשיו של טובי, הן עם מייקל והן עם דורה, מעשים שלהם הוא נותן כמובן פירוש משלו, והוא דורש מטובי ללכת להתוודות תיכף ומיד לפני ג'יימס, שאם לא כן, יספר הוא, ניק, את פרטי המעשים. טובי, מוכה, מובס ומטונף מרצפתו של ניק, גורר עצמו שלא בטובתו לווידוי הכפוי. עם דורה איננו מספיק להיפגש, ועל כן היא מצפה לו לשווא לצד הפעמון. לבסוף, היא הולכת אל ביתן השער וכשהיא מצותתת מחוץ לחלון, היא שומעת לתדהמתה את קולו של נואל, המשוחח עם ניק. לטובי אין זכר. לאימתה היא שומעת את ניק מספר לנואל על תוכנית הכשפים שלה, ופרשנותו לתוכנית מציגה את הקהילה כחבורת שרלטנים שוחרי פרסום. ניק איננו סותר את דבריו ודורה איננה מעיזה להתגלות וללמד זכות על אנשי הקהילה. היא נמלטת בחשאי חזרה אל האסם שלצד האגם, ושם, לאחר מחשבה, מבינה מה עליה לעשות. היא איננה יכולה לנטוש את הפעמון עכשיו. הזמן שבילתה עמו הקנה לו שליטה עליה. היא צריכה להרשיע את עצמה, והאמצעי לכך בידיה. הקול דובר האמת ישא דבריו ברמה. דורה מטילה עצמה על הפעמון, והענבל מתנגש בעוצמה בדופן, בשאגה המהממת אותה בקרבתה ובעוצמתה. מעתה אין לה אלא להחזיק את הפעמון בתנועה, וצלצוליו מרעימים למרחקים, מבשרים על שובו של חפץ גדול וכביר אל העולם לאחר מאות שנות שתיקה.[24]
בימים הבאים רודפות התרחשויות טרגיות זו אחר זו. העיתונות מוקיעה את אנשי הקהילה. מעשה חבלה משבש את טקס כניסת הפעמון למנזר וצעירה נואשת וטרופת דעת קרובה למצוא את מותה באגם. מוות, שערורייה ואכזבה מביאים לסיום קיומה של הקהילה. אנשיה מתפזרים, אך דורה נשארת עוד באחוזה לצד מייקל, נפרדת סופית מפול, חוזרת לצייר ובונה את חייה מחדש, בוגרת, נבונה ועצמאית לראשונה בחייה.[25]
נושאים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נושא עיקרי בספר הוא הכמיהה לחיי רוח בעידן חומרני, שקהילת אימבר קורט מנסה להשיג באמצעות היפרדות חלקית מן העולם החילוני. אימבר קורט נועדה לספק מקלט לאנשים "הוגים-למחצה", ש"אינם יכולים למצוא עבודה שתספק אותם בעולם הרגיל".[26]
הגאווה הרוחנית של חברי הקהילה היא מקור לחלק גדול מן ההומור שבספר, למשל כשחברת הקהילה, ממונה מטעם עצמה לחלק פקודות, מביאה לידיעת דורה עברה על אחד מחוקי הקהילה, שביצעה בבלי דעת כשהביאה פרחי שדה אל חדרה, משום שהקהילה גמרה אומר להימנע, לשם הפשטות, מכל קישוט או תוספת אישית לחדרים. מצד שני, דורה חסרת הדת, המבקרת מבחוץ, שחברי קהילה מזלזלים בה, היא היחידה שעניינה האמיתי ונטול-השיפוט באחרים מאפשר לה להבחין בסערה הפנימית המתחוללת בקתרין פואלי. בדומה לזה, מייקל מבין באיחור, שבגלל התעסקותו היתרה בשלימות הרוחנית שלו עצמו, נמנע מלהסתכן בניסיון לעזור לניק.[27]
טבען של מידות טובות, עוד עניין עיקרי, הוא הנושא של שתי שיחות יום א' שנושאים לפני הקהילה ג'יימס ומייקל לסירוגין. ג'יימס טוען, שאנשים צריכים לשאוף לשלימות באמצעות ציות קפדני ללא פקפוק לקוד מוסרי מחמיר, השקפה מצודדת בזכות הפשטות שבה. מייקל, לעומת זאת, מותיר די מקום לחולשות אנוש ומציג כיעד סביר שיפור מוסרי, בניגוד לשלימות.[28]
ההומוסקסואליות הנסתרת של מייקל מיד מהווה היבט חשוב בספר, שיצא לאור רק שנה לאחר דו"ח וולפנדן על ביטול ההפללה של פעילות הומוסקסואלית פרטית בהסכמה בין בוגרים.[29] ההומוסקסואליות שלו מוצגת ללא "תרועות חצוצרה או פוליטיקה" כסוג אחד של אהבה.[30] מרדוק נודעה בתיאוריה האוהדים להומוסקסואלים, ואחרי "הפעמון" הופיע לפחות הומוסקסואל אחד בכל אחד מספריה.[31]
את מבנה הרומן מאפיינים מערכים רבים של כפיולויות ו"צמדים נוגדים", בהם התאומים ניק וקתרין פואלי, הפעמון החדש והישן, שתי הקהילות באימבר קורט ואימבר אבי, ושני הווידוים של ניק ושל טובי, ששניהם זכו לאהבתו של מייקל אך בגדו בו. הצמדים האלה, התורמים "סימטריה מענגת" לעלילה, נחקרו גם במונחים של ראיית המציאות האפלטונית של מרדוק.
מוזיקה מסוגים שונים מופיעה לעיתים קרובות וצליל הוא דימוי חשוב לאורך העלילה. צלילים אלה כוללים את שירת הציפורים ביער, הנשמעת בכמה התרחשויות, וחיקויי הציפורים על ידי פיטר טופגלאס. הנזירות מזמרות בקאפלה שלהן וכמה מחברי הקהילה שרים מדריגלים ומאזינים לתקליטים של יצירות באך, שדורה מתעבת, אף כי בהמשך היא מתחילה ליהנות ממוצרט.[32]
הרקע לכתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אייריס מרדוק נולדה בדבלין, בירת אירלנד. למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת אוקספורד, ופילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1948 החלה לעבוד באוניברסיטת אוקספורד ובשנת 1956 נישאה לג'ון ביילי, מרצה לספרות אנגלית וסופר.
בעיני מרדוק, הטוב הוא האידיאה המכוננת של החיים המוסריים. האתיקה נועדה, לדעתה, לענות על השאלה, כיצד נוכל לשפר את עצמנו.[33] לרעיונות אלה ניתן מקום נכבד בספרה "הפעמון", וחברי קהילת אימבר קורט מנסים להקדיש את חייהם למטרה זאת.
סגנון הכתיבה של מרדוק ריאליסטי לרוב, והיא הושפעה בעיקר מאפלטון, זיגמונד פרויד וז'אן-פול סארטר.
Like the great realists Tolstoy, Eliot, and James, Iris Murdoch is preeminently concerned with the problem of how to live ethically in a world of accelerating change and declining faith. She studied and wrote philosophy as well as fiction, and her novels explore the fate of ideas once they are subjected to the exigencies of daily life. Murdoch’s ability to blend social satire with a sharply observant yet compassionate view of her characters is fully displayed in The Bell, often considered her most characteristic and satisfying novel. בדומה לגדולי הריאליסטים, טולסטוי, אליוט וג'יימס, אייריס מרדוק עוסקת בראש ובראשונה בשאלה, כיצד יש לחיות חיים מוסריים בעולם המשתנה בקצב גדל והולך והאמונה בו נמצאת בדעיכה. היא למדה וכתבה פילוסופיה נוסף לספרות בדיונית, וספריה חוקרים את העולה בגורלם של רעיונות מרגע שהם נכפפים לצרכים הדוחקים של חיי יום-יום. יכולתה של מרדוק למזג סאטירה חברתית עם ראיית דמויותיה בעין חוקרת אך מלאת חמלה, מוצגת במלואה בספרה "הפעמון", הנחשב לא פעם לרומן האופייני והמספק ביותר שלה.
חשיבות ספרותית וקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הפעמון", ספרה הרביעי של אייריס מרדוק, יצא לאור בשנת 1958 בהוצאת צ'אטו את וינדוס בבריטניה וויקינג בארצות הברית. הצלחתו הייתה מיידית, ו-30,000 עותקים של ההוצאה הבריטית הודפסו תוך עשרה שבועות מאז הוצאתו לאור.[35]
הספר זכה לביקורות חיוביות רבות. הטיימס, אף כי ציין שמרדוק נוטה ל"הסביר עד עייפה במקום להשאיר מקום לדמיון", תיאר את "הפעמון" כ"סיפור העולה על גדותיו בתכליתיות ואינטליגנציה" ו"מרנין לקריאה". פרנק קרמוד הגדיר אותו בספקטייטור "הישג ראוי מאוד לציון". הוא עמד על שינויים בסגנונה במהלך ארבעת ספריה שיצאו לאור עד אז, ועניין גובר בהצבת סיפוריה "במתכונת רחבה של משמעויות בעלות נגיעה". אליזבת בואן תיארה את הספר כ"יצירת מופת של סיפור מעשה ישיר", הן "ראוי יותר לציון" והן "שמרני יותר" מספריה הקודמים, אך משמר בו את "הזרות הדינמית" האופיינית למרדוק. בניו יורק טיימס תיאר גילברט מילשטיין את "הפעמון" כ"תוספת של מצוינות מתמדת" למכלול יצירתה. סקירתו ציינה קווים מקבילים לרומן של מרי מקארתי משנת 1949, "האואזיס".[36] אירווין האו, ב"פרטיזן רביו", ראה את הרומן ככבלתי מציאותי לחלוטין וסמלי מדי, אך שיבח את יכולתה של מרדוק לכתוב "באופן משכנע, ללא תיאטרליות או העמדת פנים" על אהבה, לרבות אהבה הומוסקסואלית, יכולת שתיאר כ"כישרון ספרותי נדיר".[37]
- "מרדוק הייתה זן נדיר, סופרת גדולה, תוססת ובוטחת, שיכלה להניע את כל המכונה בשלמותה. היא קיימה קשר הן עם אינסטינקטים חייתיים והן עם אלה האינטלקטואליים. היקף חזונה גורם לך להרגיש, כשאתה קרוב ליצירתה, שאתה זוכה למבט חטוף בנשגב והנעלה." דווייט גארנר, הניו יורק טיימס
- "משעשע, עצוב ונוגע ללב ... ,הפעמון' הוא ספר על אנשים בעלי רעיונות, אנשים חושבים, אנשים שמחשבותיהם משנות את חייהם ממש כמו הדחפים שלהם או רגשותיהם." א. ב. ביאט
- "כמו הטובים בספריה של מרדוק, ,הפעמון' עוסק באהבה וחופש, בפעולת הגומלין בין השניים ובכוחה ההרסני של אהבה שהחמיצה ... הדיאלוגים שלה מתנהלים במישור מבריק, מודע לעצמו ... היא כותבת על הדברים היחידים החשובים - אהבה, טוּב ואיך להיות מאושר בלי לפגוע באחרים." האינדיפנדנט
- "בנעורי, ,הראש הכרות' ו,הפעמון' פקחו את עיני לעולם אחר. התייחסתי אליהם כאל צורה אלגנטית של מציאות חברתית, ואהבתי את העולם החדש שהם פתחו לפני." מרי בירד, מוסף הספרות של טיימס
- "מלא חיים ונוקב להפליא בעת ובעונה אחת, עדין עם ביקורת חברתית תוססת" הגרדיאן
- "רמה חדשה של תחכום אצל מרדוק ... מעבר נטול מאמץ בין הקודר להומוריסטי." ריצ'רד ניקולס, ניו יורק טיימס
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרלוט ג'ונס, הגרדיאן, "ספרים שנותנים תקווה", על "הפעמון" מאת אייריס מרדוק (באנגלית)
- פינגוון רנדום האוס, מדריך קריאה ל"הפעמון", אייריס מרדוק (באנגלית)
- יואב אשכנזי, מסה | הצורך לנחם דוחֵק בה לכזֵב, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, על שילובן של הספרות והפילוסופיה ביצירותיה של אייריס מרדוק. רשימה מאת יואב אשכנזי, במלאת 100 שנה להולדתה, 27 ביולי 2019
- פטריק רירדון, סקירת "הפעמון" מאת אייריס מרדוק. (באנגלית)
- א. ס. ביאט על אייריס מרדוק ו"הפעמון", במלאת 100 להולדתה. (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שרלוט ג'ונס, הגרדיאן, "ספרים שנותנים תקווה", על "הפעמון" מאת אייריס מרדוק
- ^ הפעמון, אייריס מרדוק, עמ' 77
- ^ א. ב. ביאט על אייריס מרדוק ו"הפעמון", במלאת 100 להולדתה.
- ^ https://patricktreardon.com/book-review-the-bell-by-iris-murdoch פטריק רירדון, סקירת "הפעמון" מאת אייריס מרדוק
- ^ פינגווין רנדום האוס
- ^ עמ' 78
- ^ עמ' 105
- ^ שרלוט ג'ונס, הגרדיאן
- ^ 1 2 פטריק רירדון, סקירת "הפעמון" מאת אייריס מרדוק
- ^ עמ' 53-44
- ^ עמ' 40-39
- ^ עמ' 42-41
- ^ עמ' 71-70
- ^ עמ' 123
- ^ עמ' 131
- ^ עמ' 140-130
- ^ עמ' 149-148
- ^ עמ' 162-152
- ^ עמ' 167-163
- ^ עמ' 183-173
- ^ עמ' 190-189
- ^ עמ' 197
- ^ עמ' 213-202
- ^ עמ' 259-252
- ^ עמ' 305-260
- ^ עמ' 77
- ^ ס. ביאט, "על ,הפעמון' מאת אייריס מרדוק
- ^ שרון קייהל והווארד ג'רמן, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'
- ^ רות גביזון, "נישואים"
- ^ פטריק גייל, האינדיפנדנט, ,ספר של פעם בחיים: "הפעמון" מאת אייריס מרדוק' 15 במרץ 2012
- ^ </ פיטר קונרדי, "אייריס מרדוק: חיים" מו"ל נורטון, isbn=0393048756 שנה 2001
- ^ ביאט, עמ' 177
- ^ יואב אשכנזי, "הצורך לנחם דוחק בה לכזב", באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, מסה על אייריס מרדוק, 27 ביולי 2019
- ^ פינגווין רנדום האוס, מדריך לקריאת "הפעמון" מאת אייריס מרדוק
- ^ 2=קונרדילייף, עמ' 423
- ^ גילברט מילשטיין, ספרי ניו יורק טיימס 23 באוקטובר 1958
- ^ אירווינג האו, "מציאות ובדיון", פרטיזן רביו, כרך 26, גיליון 1, עמ' 133-132