ויקטור בורגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויקטור בורגה
3 בינואר 1909 – 23 בדצמבר 2000 (בגיל 91)
ויקטור בורגה
ויקטור בורגה ב-1990
מקצוע קומיקאי, בדרן ופסנתרן
דמותו של ויקטור בורגה מעטרת את זנבו של מטוס חברת נורוויג'ן אייר שאטל

ויקטור בורגה (אנגלית: Victor Borge;‏ 3 בינואר 190923 בדצמבר 2000) היה קומיקאי, בדרן ופסנתרן דני-אמריקני, שנקרא בחיבה "הנסיך הליצן של דנמרק" או "הדני הענק".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקטור בורגה נולד כבורגה רוזנבאום (Børge Rosenbaum) למשפחה יהודית בקופנהגן שבדנמרק. הוריו, ברנרד ופרדריקה רוזנבאום, היו מוזיקאים (האב היה כנר והאם פסנתרנית). בגיל 3 החל בורגה הצעיר ללמוד פסנתר כמו אמו, ועד מהרה התגלה כבעל כישרון נדיר. את הרסיטל הראשון שלו ביצע בגיל 8, ובשנת 1918 זכה במלגה מלאה באקדמיה המלכותית למוזיקה של דנמרק, שם למד אצל אוליבו קראוזה. מאוחר יותר למד אצל ויקטור שיולר, תלמידו של ליסט פרדריק למונד, ואגון פטרי, תלמידו של בוזוני.

לאחר מספר שנים כפסנתרן קלאסי בקונצרטים (הקונצרט הראשון שלו נערך ב-1926), הוא התחיל את מופע "הסטנד-אפ" המפורסם שלו, המערב מוזיקה לפסנתר ובדיחות. בשנת 1933 נשא לאישה את האמריקאית אלזי צ'ילטון, ובאותה שנה החל להעלות את מופעי הבידור. הוא ערך סיבובי הופעות ממושכים באירופה, שבה החל לספר בדיחות אנטי-נאציות. זה היה מה שהוביל את אדולף היטלר להכניס את בורגה, היהודי המוצהר, לרשימת "אויבי המולדת".

בשעה שהנאצים כבשו את דנמרק במלחמת העולם השנייה, בורגה הופיע בקונצרט בשבדיה, והצליח להימלט לפינלנד. הוא הפליג לאמריקה על סיפון USS American Legion, אוניית הנוסעים האחרונה שהצליחה לצאת מאירופה לפני המלחמה, והגיע לארצות הברית ב-28 באוגוסט 1940 כשבכיסו 20 דולר בלבד. 3 מהם שולמו במכס. מחופש למלח, בורגה שב לדנמרק פעם אחת במהלך הכיבוש, כדי לבקר את אמו לפני מותה.

על אף שבורגה לא דיבר אנגלית כלל בעת הגעתו לארצות הברית, הוא הצליח במהרה להתאים את הבדיחות שלו לקהל האמריקאי, ולמד אנגלית מצפייה בסרטים. הוא אימץ את השם ויקטור בורגה, ובשנת 1941 החל להופיע בתוכניות רדיו, ותוך זמן קצר נשכר על ידי בינג קרוסבי לתוכנית הטלוויזיה שלו "Kraft Music Hall".

מאותו השלב, העניינים התגלגלו מהר עבור בורגה, שבשנת 1942 זכה בפרס המבצע הטוב ביותר ברדיו. זמן קצר לאחר קבלת הפרס הוצעו לו תפקידים בסרטי קולנוע לצד כוכבים כגון פרנק סינטרה (בסרט "Higher and Higher"). במהלך הגשת "התוכנית של ויקטור בורגה" ברשת NBC משנת 1946, הוא פיתח את רבים מסמליו המסחריים, ביניהם הכרזות חוזרות ונשנות שהוא עומד לנגן יצירה כלשהי אך לאחריהן דעתו הוסחה בשל דבר מה, השמעת הערות על הקהל, או ציון השימושיות של "ואלס הדקה" של שופן למדידת הזמן הדרוש לבישול ביצה רכה. במקרים אחרים הוא החל לנגן יצירה קלאסית מפורסמת כמו "סונטת אור ירח" אופוס 27 של בטהובן, ולפתע עבר לנגן נעימת פופ או ג'אז מתאימה מבחינה הרמונית כמו "לילה ויום" (קול פורטר).

בין המערכונים הקבועים של בורגה היו "הפיסוק הפונטי", שבו היה מספר סיפור, או שר שיר, עם סימני הפיסוק המלאים (פסיק, נקודה, סימן קריאה וכו') כצלילים אונומטופואטיים. מערכון ידוע נוסף הוא "השפה האינפלציונית", שבה הוא היה מגדיל את המספרים שהיו מופיעים בתוך מילים, למשל המילה "Forehead" הייתה הופכת ל"Fivehead" ואילו שם השיר המפורסם "Tea for Two" היה הופך ל"Tea five Three", וכו'.

בורגה עשה שימוש באלמנטים פיזיים וויזואליים בהופעותיו החיות ובתוכניות הטלוויזיה שלו. הוא היה מנגן יצירה מוזרה-למשמע מתוך חוברת תווים, ועל פניו מבט של בלבול הולך ומתגבר; לאחר מכן היה הופך את חוברת התווים מלמטה למעלה, ומתחיל לנגן את היצירה המוכרת "כמו שצריך", תוך שהוא מפנה לעבר הקהל חיוך של תחושת הישג (עד היפוך החוברת הוא ניגן את אותה היצירה, רק בסדר תווים הפוך). בקטע אחר, כאשר נגינה אנרגטית של קטע מסוים גרמה לו ליפול מכיסא הפסנתר, היה פותח את מכסה המושב, מוציא משם שני קצוות של חגורת בטיחות של רכב, וחוגר אותה על עצמו, "לשם הבטיחות". שותפו למופע המוזיקלי בשנות החמישים, לאוניד המברו, היה פסנתרן קונצרטים ידוע.

בורגה אף נהנה מאינטראקציה עם הקהל. כאשר ראה אדם מתעניין בשורה הקדמית, היה שואל אותו אם הוא אוהב מוזיקה לפסנתר. לאחר שהיה עונה תשובה חיובית, בורגה היה מגיש לו את חוברת התווים מהפסנתר שלו ואומר לו "בבקשה". לאחר שגווע צחוק הקהל, הוא היה אומר "1.95 דולר בבקשה" (המחיר היה משתנה). כשהיה שואל את האדם הוא בכלל יודע לקרוא תווים לפסנתר ומקבל תשובה חיובית נוספת, היה מעלה את המחיר.

בורגה הופיע בתוכניתו של אד סאליבן מספר פעמים בשנת 1948, שבה גם הפך לאזרח ארצות הברית. ב-2 באוקטובר 1953 השיק את המופע שלו "קומדיה במוזיקה" ב"גולדן תיאטר" בניו יורק. המופע הזה נכנס לספר השיאים של גינס כמופע-היחיד הממושך ביותר, עם 849 הצגות, עד שירד מהבמה ב-21 בינואר 1956.

לאחר גירושיו מאלזי, נשא ויקטור בורגה לאישה את שרה-בל סאנה סקרייפר בשנת 1953.

בהמשך הקריירה שלו סיבובי ההופעות כללו שיתופי פעולה עם כמה מהתזמורות המובילות בעולם, כמו הפילהרמונית של ניו יורק והפילהרמונית של לונדון. בשנת 1992 חש גאווה גדולה כאשר הוזמן לנצח על התזמורת הסימפונית המלכותית של דנמרק בתיאטרון המלכותי של המדינה בקופנהגן.

בורגה סייע בהקמתן של מספר קרנות נאמנות, כגון הקרן "תודה לסקנדינביה", שהוקדשה לאלה שסייעו ליהודים להימלט מהרדיפה הגרמנית במהלך המלחמה. בשנת 1999 קיבל בורגה את פרס מרכז קנדי.

לצד פועלו המוזיקלי, בורגה כתב שני ספרים, "ההפסקות האהובות עליי" ו"הקומדיות המוזיקליות האהובות עליי" (יחד עם רוברט שרמן), ואת האוטוביוגרפיה "החיוך הוא המרחק הקצר ביותר" (יחד עם נילס-יורגן קייזר). ויקטור בורגה המשיך להופיע עד ימיו האחרונים, ובשנת ה-90 לחייו ביצע כ-60 הופעות.

בורגה הלך לעולמו בגריניץ', קונטיקט, לאחר יותר מ-75 שנה על הבמה. הוא מת בשנתו, יום לאחר ששב מקונצרט בדנמרק. לאחר מותו נקראו על שמו אולם הופעות בניו-יורק וכיכר בקופנהגן.

הוא הותיר אחריו חמישה ילדים (שלעתים הופיעו יחד איתו): רונלד וג'אנט מאשתו הראשונה אלזי, וסאנה, ויקטור הבן ופרדריקה, מאשתו השנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויקטור בורגה בוויקישיתוף

האזנה לנגינתו[עריכת קוד מקור | עריכה]