טקאו קוריטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טקאו קוריטה

טָקֶאוֹ קוּריטָה (Kurita Takeo 栗田 健男;‏ 28 באפריל 1889 - 19 בדצמבר 1977) היה תת-אדמירל בצי הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו וקריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריטה נולד בעיר מיטו שבמחוז איבראקי, יפן, בשנת 1889. משמעות שמו, טקאו, היא "לוחם". בשנת 1905, הוא נשלח לאקדמיה הימית הקיסרית, ובשנת 1910 סיים את לימודיו במקום ה-28 מתוך 149 צוערים. את התלמדותו העביר קוריטה על סיפון הסיירות קסאגי וניאיטאקה. בתור קצין זוטר, הוא שירת על הסיירת טטסוטה.

לאחר עלייה בדרגה בשנת 1913, שירת קוריטה על אוניית המערכה סָטסוּמה, על המשחתת סָקַאי ועל הסיירת איוואטֶה. קוריטה הפך ללוטננט (מקביל לסרן) ב-1 בדצמבר 1916, ושירת על מספר אונייות: הסיירת טוֹנֶה ועל המשחתות קאבּה ומינקאזה. בשנת 1920, קיבל קוריטה את התפקיד הפיקודי הראשון שלו על המשחתת שיגורֶה, ובשנת 1921, על המשחתת אוֹיטֶה.

בשנת 1922 קודם קוריטה לדרגת לוטננט קומנדר (מקביל לרב סרן), וקיבל פיקוד על המשחתות ואטאקה, האגי והאמאקאזה. כקומנדר (סא"ל), משנת 1927, הוא פיקד על המשחתת אורָקאזה, ועל קבוצות המשחתות ה-25 והעשירית. בשנת 1932 קודם לדרגת קפטן (אל"מ - רב חובל) ופיקד על קבוצת המשחתות ה-12, על הסיירת אבוקומה, ומשנת 1937, על אוניית המערכה קונגו.

קוריטה קודם לדרגת אדמירל משנה ב-15 בנובמבר 1938, ופיקד על שייטת הסיירות 7 בזמן ההתקפה על פרל הארבור.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייטת הסיירות 7 של קוריטה השתתפה בפלישה לג'אווה שבאיי הודו המזרחית בדצמבר 1941, ובפשיטה באוקיינוס ההודי. במהלך קרב מידוויי, הוא איבד את הסיירת מיקוּמה. ב-1 במאי 1942, קודם קוריטה לדרגת תת-אדמירל, ונטל פיקוד על שייטת אוניות המערכה ב-3 ביולי.

בליל ה-13 באוקטובר, במהלך קרב גוודלקנל, הוביל קוריטה את אוניות המערכה שלו בהפגזה מסיבית על שדה התעופה הנדרסון. אוניותיו ירו 918 פגזים על השדה. היה זה הניסיון המוצלח ביותר של כוחות ימיים יפניים להוציא את שדה התעופה מכלל שימוש. זמן מה לאחר מכן, פיקד קוריטה על כוחות ימיים במהלך במערכה באיי שלמה ובמהלך קרב ים הפיליפינים. בשנת 1943, החליף קוריטה את האדמירל נובוטאקה קונדו כמפקד הצי היפני השני.

קרב מפרץ לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריטה ידוע במיוחד בתור מפקד הצי היפני השני במהלך קרב ים סיבויאן והקרב מול סמאר (שניהם חלק מקרב מפרץ לייטה). הצי היפני השני, אשר כונה במבצע זה כוח המהלומה הראשון, כלל את אוניות המערכה הגדולות ביותר בעולם - הימאטו והמוסאשי. בנוסף, כלל הצי השני את אוניות המערכה נאגאטו, קונגו והארונה, 10 סיירות ו-13 משחתות. עם זאת, חסר כוח המהלומה הראשון נושאות מטוסים, שבאותה עת היוו מרכיב קריטי בצי.

קוריטה היה קצין מסור, ובהתאם למסורת הבושידו, היה מוכן להקריב את חייו. אולם, בניגוד למסורת, הוא ראה במנהג הקצינים "לטבוע עם הספינה" כבזבוז ניסיון וכושר הנהגה יקרים. כאשר התבקש להוביל את ציו דרך מיצר סן ברנרדינו שבמרכז הפיליפינים, ולתקוף את הכוחות האמריקאים הנוחתים בלייטה, חשב קוריטה כי זהו בזבוז של אוניות וחיי אדם, במיוחד לאור העובדה שעד שיגיע לשם, כל הכוחות יוחפו, ואוניותיו יוותרו לירות על אוניות תובלה ריקות.

למעשה, שישה ימים לפני הקרב הייתה אוניית הדגל של קוריטה הסיירת הכבדה אטאגו, אשר הוטבעה בדרכה ללייטה על ידי צוללות אמריקאיות, וכתוצאה מכך, נאלץ קוריטה להעביר את דגלו לימאטו. הוא התמרמר על מפקדיו אשר, ביושבם בבונקרים מוגנים בטוקיו, ציוו עליו להילחם עד המוות כנגד כל הסיכויים וללא חיפוי אווירי.

קרב ים סיבויאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שציו עשה את דרכו לברוניי, הותקפו אוניותיו של קוריטה על ידי שתי צוללות אמריקאיות - USS Darter ו-USS Dace - אשר הטביעו שתי סיירות כבדות מדגם טקאו, כולל אוניית הדגל של קוריטה, אטאגו, וגרמו נזק לשלישית. קוריטה נאלץ לעבור לאוניית המערכה ימאטו. בהתקרבם למיצר סן ברנרדינו, הותקף הצי פעם נוספת, הפעם על ידי מטוסים מנושאות מטוסים אמריקאיות, אשר הסבו נזק למספר אוניות, בכללם הימאטו. התקפות אוויריות חוזרות ונשנות מהצי השלישי של ויליאם הלסי, פגעו עם טורפדו ופצצות בימאטו ובמוסאשי, והוציאו את האחרונה מכלל פעולה.

התקפות אלה אילצו את קוריטה לסובב את ציו לכיוון מערב, הרחק ממפרץ לייטה. הלסי, בהאמינו כי הביס את כוח המהלומה הראשון והצליח להניסו, ובחושבו כי יש בסמכותו לעשות כן, נטש את הכוחות המוחפים במפרץ לייטה ובמיצר סן ברנרדינו, על מנת לרדוף אחר צי נושאות המטוסים של תת-אדמירל ג'יסאבורו אוזאווה, אשר נשלח לאזור על מנת לשמש פתיון, ובכך למשוך את כוחותיו של הלסי הרחק מלייטה. אולם לפני כן, למעשה אף לפני שאותר ציו של אוזאווה, שיגר הלסי לציו תוכנית קרב, אשר קראה להצבת אוניות מערכה בפיתחו של מיצר סן ברנרדינו. אולם, עם ההחלטה לדלוק אחר ציו של אוזאווה, ננטשה תוכנית זו, ואוניות המערכה נשלחו צפונה יחד עם נושאות המטוסים.

הקרב מול סמאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-אדמירל תומאס קינקייד, מפקד הצי השביעי והאחראי על הגנת הכוחות הנוחתים בלייטה, הניח שתוכנית הקרב של הלסי יצאה לפועל, ועל כן מיקם את צי אוניות המערכה שלו מדרום, על מנת להגן מפני כוח יפני דרומי. במהלך ליל ה-25-24 באוקטובר, שינה קוריטה את דעתו , והפנה את אוניותיו מזרחה, לכיוון מפרץ לייטה. בבוקר ה-25 באוקטובר, ציו של קוריטה, מובל על ידי הימאטו, יצא ממיצר סן ברנרדינו, והפליג בכיוון דרום לאורך חוף האי סמאר. 30 דקות לאחר הזריחה, אוניות המערכה של כוח המהלומה הראשון זיהו כוח משימה המורכב משש נושאות מטוסים מלוות, שלוש משחתות וארבע משחתות ליווי קטנות, בפיקודו של אדמירל משנה קליפטון ספרייג. כוח זה נועד לספק סיוע חופי והגנה נגד צוללות, ולא לעימות מול אוניות מערכה.

קוריטה חשב כי נתקל בצי נושאות המטוסים של הצי השלישי של הלסי, והורה על אוניות המערכה שלו לפתוח באש, כולל הימאטו, על תותחי ה-460 מ"מ שלה. אולם, ברגע שנצפה כוח משימה זה, עבר כוח המהלומה הראשון ממבנה תנועה לילית למבנה הגנה אווירית אך טרם השלים את התמרון. במקום לסדר את כליו במבנה תקיפה, הורה קוריטה על מתקפה כללית. כתוצאה מכך, תקפו אוניותיו בצורה בלתי מתואמת, וקוריטה איבד את השליטה הטקטית על הקרב.

כוח המהלומה הראשון היכה באוניות האמריקאיות, והטביע נושאת מטוסים קטנה אחת ושתי משחתות, אך מטוסים מכוחות משימה דרומית לשם השיבו מלחמה, ועל אף שלאוניות האמרייקאיות היו רק תותחי 130 מ"מ, גם הן השתתפו בקרב, שיגרו טורפדו והעלו מסכי עשן. התקפות נחושות אלה והסיוע האווירי תרמו לבלבול בציו של קוריטה ולפיזור כוחותיו. קוריטה, שספינת הדגל שלו, הימאטו, התרחקה משדה הקרב בנסיון לחמוק מטורפדו, איבד קשר עין עם האויב ועם אוניותיו שלו. באותו זמן, תוקפנותו של כוח המשימה האמריקאי הביא לטביעת שתי סיירות כבדות ופגיעה קשה בשלישית. רבות מאוניותיו האחרות נפגעו גם כן. לאחר כשעתיים וחצי של עימות, הורה קוריטה על ציו להתאסף ולנוע לכיוון צפון, הרחק מלייטה.

בזמן הזה, קיבל קוריטה דיווח לפי הכוח הדרומי, שהיה אמור לתקוף את לייטה מדרום, הושמד כליל על ידי ציו של קינקייד. ציו של קוריטה נותר עם פחות ממחצית מכליו. עם טביעת המוסאשי, נותרו לו ארבע אוניות מערכה, אך שלוש סיירות בלבד, וכל אוניותיו ניזוקו או שנותרו עם מעט דלק. קוריטה יירט דיווח לפיו הטביע הלסי ארבע נושאות מטוסים של הכוח הצפוני, והוא בדרכו חזרה ללייטה עם אוניות המערכה שלו על מנת לפגוש בכוח היפני, ושכלים נוספים מהצי השביעי של קינקייד עושים דרכם למפרץ. לאחר שעתיים של איסוף כל כליו - אשר בשלושה ימים הצטמצם מספרם משלושים ושתיים לחמש עשרה - פנה קוריטה לכיוון מיצר סן ברנרדינו.

במהלך כל אותו היום, הותקף ציו המצומצם של קוריטה על ידי מטוסים, ובלילה ניצל ממפגש עם אוניות המערכה של הלסי. נסיגתו הצילה את הימאטו ואת שאריות הצי היפני השני מהשמדה מוחלטת, אך הוא נכשל במילוי משימתו - תקיפת כוחות ההחפה במפרץ לייטה. הדרך להצלחה נמסרה לו על גבי הקרבתם של הכוח הצפוני והכוח הדרומי, אך נבלמה על ידי נחישותו של כוח המשימה האמריקאי מול חופו של האי סמאר.

לאחר לייטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריטה ספג ביקורת ממספר גורמים בצי היפני על כך שלא נלחם עד המוות, ובדצמבר, הועבר מתפקידו. על מנת להגן עליו מפני התנקשות, הוא מונה למפקד האקדמיה הימית הקיסרית של יפן.

לאחר כניעת יפן, עבד קוריטה כלבלר וכמעסה, וחי עם בתו ומשפחתה. הוא נמנע מלדון על פוליטיקה ועל המלחמה עם כולם, מלבד ראיון קצר שהעניק לעיתונאי איטו מָסַנוֹרי בשנת 1954, בו הוא הצהיר כי שגה בקרב לייטה כאשר הסיג את כוחותיו במקום להמשיך בקרב, אך חזר בו לאחר מכן. בתקופת פרישתו הוא הקפיד לעלות פעמיים בשנה למקדש יסוקוני, על מנת להתפלל לנשמות עמיתיו שנפלו. בשנת 1966, הוא נכח על ערש דוויו של עמיתו, ג'יסאבורו אוזאווה.

רק בשנות ה-80 הודה קוריטה בסיבות למעשיו בלייטה. הוא סיפר באופן פרטי לתלמידו לשעבר, אואוקה ג'ירו, שהסיג את כוחותיו מהקרב מכיוון שלא רצה להקריב את חיי אנשיו עבור מטרת שווא, בהאמינו כי יפן כבר הפסידה במלחמה.

קוריטה נפטר בשנת 1977 בגיל 88, וקברו נמצא בעיר פוּצ'וּ שבמחוז טוקיו.