טקמורי סאיגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זהו שם יפני; שם המשפחה הוא סאיגו.
טקמורי סאיגו
西郷隆盛
23 בינואר 1828 – 24 בספטמבר 1877
Takamori Saigo.png
מקום קבורה קגושימה, האן סצומה
מקצוע סמוראי, פוליטיקאי

טקמורי סאיגויפנית: 西郷 隆盛;‏ 23 בינואר 1828 - 24 בספטמבר 1877) היה אחד הסמוראים בעלי ההשפעה הרבה ביותר בהיסטוריה של יפן. סאיגו חי בסוף תקופת אדו ובראשית תקופת מייג'י והיה ממנהיגי המאבק להשבת כוחו של הקיסר ולהפלת שלטון השוגון (נקרא גם: בקופו) ביפן.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקמורי סאיגו נולד ב-23 בינואר 1828 בעיר קגושימה בהאן סצומה, ובראשית דרכו שירת כסמוראי מדרג זוטר. הוא נבחר להתלוות לדאימיו של ההאן שלו במסעו לבירה אדו (כיום טוקיו) ב-1854, מסע שמטרתו הייתה חיזוק הקשרים בין שוגונות טוקוגאווה לחצר הקיסרית. משום שלא היה יכול לשמש בתפקיד בכיר בשל מוצאו הנמוך, עבד סאיגו באופן רשמי כגנן של הדאימיו, אולם למעשה היה מאנשי סודו המקורבים ביותר. כסמוראי, סאיגו התעניין תמיד בנושאים צבאיים, אולם בניגוד למיתוס המקובל הוא לא היה אומן חרב או לוחם גדול. למעשה, סאיגו נפגע בקטטה בנעוריו ולא היה יכול להניף חרב עד מותו. הוא היה גנרל, קצין ומצביא, סוכן חשאי ויועץ פוליטי - אבל לא לוחם.

פעילותו של סאיגו בבירה נקטעה בפתאומיות לאחר שראש מועצת הזקנים של השוגון החל לעצור סמוראים בעוון פעילות כנגד הבקופו, ובעקבות מותו של הדאימיו שלו. לכס השלטון בסאצומה עלה אחיינו של הדאימיו הקודם, טדיושי שימאזו. למעשה הדאימיו היה נער חסר כוח, והאיש החזק בנחלה היה אביו, היסמיצו שימאזו שתיעב את סאיגו וראה בו גורם חתרני. סאיגו נמלט חזרה לקגושימה, שם נעצר והוגלה לאי דרומי נידח. הוא נקרא לשוב ב-1861, אך היחסים בינו לבין היסמיצו שימאזו הוסיפו להידרדר. לאחר שהיסמיצו האשים אותו בהפרת פקודה, הוגלה פעם נוספת, והפעם הוחזק בתנאים קשים מנשוא וכמעט מת. חברו ושותפו הפוליטי של סאיגו, טושימיצ'י אוקובו השתדל למענו, וב-1864 הסכים היסמיצו לחון אותו. סאיגו חזר לעבוד בממשלת סצומה וייצג את ענייני ההאן מול השלטון המרכזי.

רסטורציית מייג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רסטורציית מייג'י

לאחר שקיבל את הפיקוד על צבא סצומה שחנה בקיוטו כרת סאיגו ברית עם צבא האן אָאיזו כנגד האן צ'ושו, ובכך סיכל נסיון השתלטות על ארמון הקיסר בבירה. באוגוסט 1864 נשלח סאיגו בתור אחד ממפקדי משלחת עונשין מטעם השוגונות לצ'ושו (מלחמת צ'ושו הראשונה) כדי להענישם על נסיון ההשתלטות, אולם יותר ויותר החל לחשוב כי האינטרסים של סצומה והבקופו (ממשלת השוגון) אינם מתיישבים אלו עם אלו. לאחר המלחמה, התחוללה הפיכה בצ'ושו ומתנגדי השוגון חזרו לשלוט בהאן. הבקופו הכריז על מסע מלחמה נוסף, מלחמת צ'ושו השנייה, אולם סאיגו כבר לא היה נלהב לסייע בידו. ב-1866 נפגש סאיגו למשא ומתן חשאי עם המנהיג בפועל של צ'ושו, טקיושי קידו. המשא ומתן היה קשה, משום שצ'ושו וסצומה היו עוינים באופן מסורתי זה לזה, ואף נלחמו אחד כנגד השני שנתיים קודם לכן. אולם בתיווכו של ריומה סקומוטו, סמוראי ואיש מחתרת רב קשרים מההאן של טוסה, יושרו ההדורים ונכרתה ברית גורלית בין צ'ושו לסצומה, שנכנסה להיסטוריה כברית סאצ'ו.

בנובמבר 1867 ויתר השוגון יושינובו טוקוגאווה על תוארו והעביר את כל סמכויותיו לקיסר, במסגרת עסקה לפיה עבור הוויתורים זכה לשמור על כל נכסיו וקיבל תפקיד בכיר בממשלת הקיסר. סאיגו, ביחד עם קידו ואוקובו, לא היה מוכן לקבל את הפשרה, משום שחשש שהיא תשמר את כוחו של השוגון. בינואר 1868 ביצעו סאיגו, קידו ואוקובו, בשיתוף פעולה עם המנהיג בפועל של טוסה, טייסוקה איטגאקי, הפיכת חצר והשתלטו על ארמון הקיסר. בשיתוף פעולה של בעל בריתם בחצר הקיסרית, האציל טומומי איוואקורה, הם פרסמו צו חתום בידי הקיסר המפטר את השוגון מכל תאריו ושולל ממנו את כל רכושו, אדמותיו ונחלותיו. בעקבות ההפיכה פרצה מלחמת אזרחים, הידועה כמלחמת בושין. לאחר תבוסתו של השוגון בקרבות המכריעים של טובה ופושימי הייתה ידו של הצד הקיסרי על העליונה, וסאיגו עצמו הוביל את הצבא המשותף לעבר בירת השוגון, אדו. לאחר משא ומתן קצר עם מפקד כוחות הבקופו בבירה, הסכים צבא השוגון להיכנע לסאיגו ללא קרב.

ביורוקרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה וכניעת השוגון קיבל סאיגו תפקיד בכיר בממשלת מייג'י החדשה, ושיתוף הפעולה שלו סייע לביטול שיטת ההאן ולהחלת גיוס חובה ברחבי יפן. על אף עברו הצנוע קיבל סאיגו את תפקיד ממלא מקום הממשלה בעת העדרה ב-1871-1872 במסגרת משלחת איוואקורה. באותה תקופה כיהן כפילדמרשל, מפקד משמר הקיסר, ראש היועצים הקיסריים ושר האוצר - ולמעשה היה האיש החזק בממשלה. עם זאת, עדויות שונות מלמדות כי סאיגו לא התעניין יותר מדי בתפקידיו המנהליים. ככלל נתן חופש פעולה נרחבי לשרים, ובמהלך ישיבות ממשלה נהג לחמוק החוצה ולבלות שעות רבות בסיפורי מורשת קרב עם חבריו.

סאיגו במדים בסגנון צרפתי

משבר סייקנרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר שהוביל לפרישתו של סאיגו מהממשלה התרחש באוקוטובר 1873, והוא ידוע גם כמשבר הסייקנרון. ממלכת קוריאה השמרנית לא הסכימה להכיר ברסטורציית מייג'י והשפילה את השליחים הדיפלומטים היפנים ששוגרו אליה. סאיגו התנגד לדעתם של הקיצוניים בממשלה שתבעו לפלוש לקוריאה, והציע ניסיון אחרון לשמור על השלום: הוא ייסע בעצמו לקוריאה, יסביר לקוריאנים את הרוע שבדרכיהם וינסה לשכנע אותם להכיר בסמכותו של הקיסר היפני. לשותפו הפוליטי טייסוקה איטגאקי כתב כי ככל הנראה הקוריאנים יהרגו אותו, וכך תהיה עילה מוצדקת ליפן לפלוש לקוריאה. עם זאת, ישנם היסטוריונים רבים הסבורים כי סאיגו לא רצה מלחמה, אלא האמין באמת שיוכל להשיג הסדר בין קוריאה ליפן. שאר המנהיגים היפנים התנגדו לרעיון המשלחת, חלקם מסיבות כלכליות וחלקם לאחר שהבינו את חולשתה הצבאית של יפן אל מול המעצמות המערביות. ראש המתנגדים, טושימיצ'י אוקובו לא הצליח לשכנע את שרי הממשלה, אולם באמצעות הפיכת חצר שנודעה לימים כמזימה הסודית, הצליח "לשכנע את הקיסר" לדחות את המשלחת של סאיגו ללא הגבלת זמן. במחאה על דחיית הרעיון התפטר סאיגו ושב לקגושימה. חמישה מבכירי הממשלה התפטרו עמו, ביניהם שר המשפטים שימפיי אטו, שר החוץ טנאומי סואג'ימה והיועץ הקיסרי הבכיר טייסוקה איטגאקי. קצינים וחיילים רבים ממשמר הקיסר, מהצבא וכן עובדים בשירות המדינה התפטרו עמם ועזבו את טוקיו.

עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המיתוס המקובל, נהוג לחשוב כי סאיגו היה ריאקציונר שהתנגד למודרניזציה, אולם למעשה אין הדבר נכון. כאשר כיהן כשר האוצר וראש היועצים הקיסרים בין 1871 ל-1873 נערכו רפורמות מודרניות רבות ביפן: חוק הגיוס הכללי (שסאיגו לא אהב אך גם לא התנגד לו בפומבי), מיסוי של קצבאות הסמוראים וכן הקמתן של מערכות חינוך ומשפט מודרניות. גם לאחר התפטרותו לא התנגד סאיגו למודרניזציה ככזו, אלא רק לאופן שבו ניהלה אותה הממשלה. לדעתו, מעצמות המערב השיגו את עליונתן הצבאית בשל עוצמה מוסרית ורוחנית, לא רק עליונות חומרית. הוא האשים את ממשלת יפן כי במקום להבין את סוד כוחו האמיתי של המערב בתחום המוסרי, היא מחקה רק את ההיבטים השטחיים של התרבות האירופית ובונה "צעצועים" מפוקפקים כמו פסי רכבת וקווי טלגרף. בו בזמן, היא רומסת ודורסת את מעמד הסמוראים, דנה את לוחמיה הנאמנים לשעבר לחיי עוני ומתעלמת מכל הטוב, היפה והראוי לשימור בערכיה המסורתיים של יפן. יותר מאשר מחלוקת על עצם המודרניזציה, המחלוקת בין סאיגו לממשלה הייתה על הקצב, הסדר ואופן הביצוע.

במהלך כל חייו, האמין סאיגו באסכולה הקונפוציאנית של ואנג יאנג מינג שהדגישה את חשיבות הפעולה הנובעת מאינסטינקט מוסרי. לדעתה, המעשה המוסרי היה חשוב יותר מהלמדנות הרשמית או משינון טקסטים מן השפה ולחוץ כמצוות אנשים מלומדה.

מרד סצומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד סצומה

לאחר התפטרותו ב-1874 חזר סאיגו למחוז קגושימה והשתקע בכפר קטן ליד הבירה. מכתביו מאותה תקופה מעידים כי עניינו בפוליטיקה החל לדעוך, והוא עסק בעיקר בתחביביו הידועים: ציד, דיג, משחק עם ילדים, קליעת סנדלי קש, השתכשכות במי מעיינות חמים ועבודה בשדה האורז. כלתו של סאיגו העידה לימים כי הוא ניסה להתחמק ממבקרים שהגיעו לכפר על מנת לדבר איתו על פוליטיקה. עם זאת, סאיגו הוסיף לדאוג לנאמניו הרבים, שהתפטרו איתו מהממשלה וחזרו לקגושימה. איך יוכל לסייע להמוני הסמוראים המובטלים והזועמים? בעצה עם ראשי נאמניו, הגנרלים לשעבר טושיאקי קירינו, שינוהארה קוניטומו ומוראטה שינפאצ'י, החליט סאיגו להקים "בית ספר פרטי" שיחנך את הסמוראים של קגושימה לערכים צבאיים מסורתיים. בית הספר הפרטי, כך קיווה סאיגו, יהווה גרעין לצבא עתידי שיוכל להושיע את המולדת אם וכאשר תסתבך יפן במלחמה עם מעצמה זרה.

אולם בניגוד לרצונו של סאיגו, הפך בית הספר הפרטי עם הזמן למעוז של תסיסה והתנגדות לממשלה. הוא עצמו נמנע מלהגיע לקגושימה, כדי שתומכיו לא יחשבו שהוא מעודד אותם למרוד. הוא גם סירב לסייע למרידות סמוראים אחרות שפרצו ביפן באותן השנים, כמו מרד סאגה (1874), מרד שינפורן, מרד אקיזוקי ומרד האגי (שלושת האחרונים ב-1876). עם זאת, בינואר 1877 התרחשו מספר אירועים לא צפויים שהפכו את הקערה על פיה. בראשית השנה הגיעה לקגושימה חוליה של שוטרים מטוקיו, כולם סמוראים לשעבר מסצומה. מנהיג החוליה, היסאו נקהארה ועוזריו, נשלחו ככל הנראה בידי מפקד המשטרה, טושיושי קוואג'י, על מנת לחולל מריבות ומהומות בתוך בית הספר הפרטי. נקהארה התפאר ככל הנראה שבמקרה הצורך לא יהסס ו"יילחם בסאיגו עד המוות". אנשי בית הספר הפרטי עצרו את נקהארה ועוזריו, עינו אותם והכריחו אותם "להתוודות" שנשלחו על ידי קוואג'י כדי להתנקש בסאיגו. סוכן נוסף של הממשלה נעצר מספר ימים לאחר מכן, עונה אף הוא והתוודה שמאחורי מזימת ההתנקשות עמד שר הפנים, טושימיצ'י אוקובו.

הממשלה המרכזית, שחששה מאד ממרד של אנשי סצומה, החליטה לפנות את מחסני הנשק בקגושימה באמצעות ספינות קרב. אולם הספינות לא הורשו לעגון בנמל, וסמוראים מבית הספר הפרטי גנבו את כל הנשק הממשלתי ואגרו אותו במחסנים משלהם. סאיגו, שהוזעק לקגושימה כדי להתמודד עם המשבר, נעלב עד עמקי נשמתו מהמזימה להתנקש בו (הוא האמין בכל ליבו שוידויו של נקהארה אמיתי, ולא ידע כי הלה עונה בידי אנשיו). בדיון מכריע שערך עם קציניו ב-6 וב-7 בפברואר, הוחלט שסאיגו יצעד לטוקיו בראש צבא כדי להתלונן לקיסר באופן אישי, לבקש הסברים מהממשלה ולדרוש את התפטרותם של קוואג'י ואוקובו. סאיגו לא האמין שהוא מפר את החוק. לדבריו, מעמדו כגנרל מאפשר לו לגייס חיילים בכל אימת שיחפוץ. נסיון נואש של סגן שר הצי, סומיושי קוואמורה להפליג לקגושימה ולדבר עם סאיגו, נכשל. הוא לא הורשה לנחות, הפליג לנגסקי והבריק לממשלה שעליה להתכונן למלחמה.

צבאו של סאיגו, שכלל עשרות אלפי סמוראים מתנדבים, צעד צפונה - אולם נבלם בידי חיל המצב של קוממוטו, שתוגבר בידי שוטרים חמושים וחיילים מקוקורה. מפקד חיל המצב, גנרל קנג'ו טאני נשבע להילחם בסאיגו עד הסוף המר. סאיגו ניסה לצור במשך חודשיים על טירת קוממוטו, אולם לא הצליח לכבוש אותה. בינתיים הצליחה הממשלה לגייס צבא שהתקדם לעבר קוממוטו מצפון, בפיקודו של שר הצבא, גנרל יאמגאטה אריטומו. כוח ממשלתי נוסף, בפיקודו של גנרל קורודה קיוטאקה הפליג לקגושימה וכבש את בירתו של סאיגו מהים. לאחר מכן הפליג לנגסקי, מדרום לקוממוטו, ושתי הזרועות של הצבא הממשלתי סגרו על סאיגו בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום. לאחר שהפסיד בקרב המכריע על מעבר טוורזאקה, שבר סאיגו את המצור על קוממוטו והצליח להימלט דרומה עם צבאו. במשך החודשים הבאים, עד ספטמבר 1878, נדד צבא הסמוראים הייגע ברחבי האי קיושו, שורותיו הידלדלו והתחמושת שלו הלכה ונגמרה. בספטמבר הודיע סאיגו לחייליו כי הוא מפזר את הצבא. אלו לא הסכימו לעזוב אותו, אולם סאיגו וכמה מאות מתומכיו האדוקים ביותר "נמלטו" באישון לילה וצעדו במהירות לעבר קגושימה, שם התבצרו על גבעת שירויאמה שליד העיר. קרב שירויאמה היה הקרב האחרון במרד סצומה. במהלך הלחימה נפגע סאיגו מכדור, וביקש מאחד מנאמניו לערוף את ראשו. יתר מנהיגי המרד הרגו אחד את השני בחרבות כדי שלא ליפול בידי האויב.

זיכרון ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאיגו טקמורי הפך לאחר מותו לסמל של גבורה והקרבה, ונסיונה של הממשלה להכריז עליו כמורד ובוגד אף פעם לא תפס בתרבות הפופולרית. אגדות רבות נפוצו על סאיגו לאחר מותו. לפי אחת העקשניות שבהן, הוא ביצע ספוקו (התאבדות סמוראית מסורתית) כדי לא ליפול בידי צבא הממשלה. אגדות אחרות היו פנטסטיות יותר. יש שאמרו כי סאיגו נמלט לכוכב מאדים (ב-1878 מאדים היה קרוב באופן חריג לכדור הארץ ונראה בבירור בלילות), או שהפליג בחשאי לרוסיה ובעתיד יחזור עם צי רוסי גדול כדי לכבוש את יפן.

לאור האהדה הציבורית העזה לה זכה סאיגו לאחר מותו בשל הקרבתו למען ערכי הסמוראים המסורתיים, חננה אותו ממשלת מייג'י לאחר מותו ב-22 בפברואר 1889. חלק מתלמידיו של סאיגו, שנשבעו להמשיך את "מורשתו", הקימו את האגודה הלאומנית הידועה כאגודת האוקאינוס השחור (יפנית: גניושה) שהקדישה את פעילותה למען התפשטות יפנית ביבשת וכיבוש קוריאה.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הסמוראי האחרון משנת 2003 התבסס על אירועי מרד סצומה, ואת סאיגו גילם השחקן היפני קן ואטאנבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ravina, Mark. The Last Samurai: The Life and Battles of Saigo Takamori. John Wiley and Sons, 2011. ISBN 9781118045565.
  • Yates, Charles, Saigo Takamori: the Man behind the Myth, London/New York: Kegan Paul International, 1999
  • Buck, James H., "The Satsuma Rebellion of 1877: from Kagoshima through the Siege of Kumamoto Castle", Monumenta Nipponica 28:4 (Winter, 1973), 427-66

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]