היסטוריה של יפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of Japan.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יפן

התקופה הפלאוליתית

תקופת ג'וֹמוֹן

תקופת יאיואי

תקופת קוֹפוּן

תקופת אסוּקה

תקופת נארה

תקופת הייאן

תקופת קאמאקורה

תקופת אשיקאגה

תקופת אזוּצִ'י מוֹמוֹיאמה

תקופת אֶדוֹ

תקופת מייג'י

תקופת טאישוֹ

תקופת שוֹוַה

תקופת הֶייסֶי

יפן

התקופה הפרה-היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ג'וֹמוֹן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת ג'ומון

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. "עובדה" זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אך עם זאת הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר תקיפים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי אחת המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמטראסו (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתיאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו. תעמולה מהסוג שבו השתמשה המשפחה הקיסרית באלף הראשון לפנה"ס, חוותה תחייה מחודשת במאה ה-19 והיוותה את עמוד התווך לאידאולוגיה הלאומנית הקיצונית של יפן באותה התקופה (אידאולוגיה אשר נקראה קוֹקוּטַאי).

מקורות היסטוריים הנחשבים לאמינים יותר הם המקורות הסיניים, אשר מתארים ארץ בשם "ווא" אשר נשלטה על ידי משפחות שבטיות שהאמינו במוצאן האלוהי. מחקרים אנתרופולוגיים של העת האחרונה גורסים כי ערש התרבות היפנית טמון במתיישבים אשר הגיעו אל יפן מסיביר דרך קוריאה ו/או מאיי פולינזיה לפני עשרות ואולי אף מאות אלפי שנים. את שמה קיבלה תקופת ג'ומון משמם של כלי החרס הייחודיים שנוצרו באותה העת. קריאת תקופות היסטוריות על שמם של ממצאים ארכאולוגים ביפן היא נוהג מקובל החוזר גם בתקופות הבאות בהיסטוריה שלה.

תקופת יאיואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת יאיואי

תקופת יאיואי היא התקופה המגשרת בין יפן הפרהיסטורית, האפופה בערפל האגדי, לבין יפן ההיסטורית, המוגדרת כישות היסטורית ספציפית. תקופת יאיואי קרויה על שם אזור מסוים בטוקיו שנחשף על ידי ארכאולוגים ושוייך לתקופה. לגבי הגדרת זמן תחילתה של תקופת יאיואי מתנהל ויכוח בקרב חוקרי התרבות היפנית. יש הטוענים כי תחילת התקופה מסומנת בתחילת גידול האורז בבריכות (טכניקה שהובאה מאסיה היבשתית), אחרים טוענים ששינוי בסגנון הקדרות שנבע מהתפתחות טכנולוגית שחלה באותה תקופה, היה זה שבישר את העידן החדש. גרסה אחרת טוענת כי תרבויות ג'ומון ויאיואי התקיימו בחפיפה לאורך זמן מה ושלא היה ביניהן כל קשר. רוב החוקרים מסכימים שתרבות יאיואי התקיימה ביפן בין שנת 300 לפנה"ס לשנת 250 אך יש כאלה הגורסים שהסממנים שמאפיינים את התרבות הופיעו כבר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה.

התיעוד הסיני העתיק המזכיר את קיומה של יפן (ממלכת "ווא"), נכתב בשנת 257 (סוף תקופת יאיואי) ומתאר את הממלכה השכנה כממלכה פרימיטיבית הנשלטת בידי שבטים שנלחמים זה בזה. קשה למצוא בתיאור הסיני (תיאור שנמצא אמין בעיני רוב החוקרים) את הממלכה בת 800 השנים שמתוארת במיתוסים היפניים, אך ללא ספק, תקופת יאיואי, על אף המסתורין ההיסטורי שרובץ עליה, הייתה תקופה של פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שהביאו לעולם את יפן אשר שורשיה ממשיכים להתקיים עד ימינו.

יפן העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת קופון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת קוֹפוּן, הידועה גם כתקופת יאמאטו כשמה של השושלת הקיסרית ששלטה באותו הזמן, הייתה התקופה הראשונה בהיסטוריה העתיקה של יפן, ובה מוגדרת יפן לראשונה כישות מבוססת ועצמאית. את תקופת קופון, שקיבלה את שמה משמו של סוג מסוים של תלי קבורה שהיו נפוצים ביפן של אותה עת, ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות: תקופת קופון המוקדמת והמאוחרת (תקופת אסוקה).

קופון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת קופון

לא לחינם קיבלה תרבות הקופון את שמה דווקא ממבני קבורה. ההתעסקות בחיים ובמוות היוותה חלק חשוב מתרבות זו, ואת רוב הממצאים אשר שופכים אור על התקופה, מצאו הארכאולוגים קבורים באותם הקברים יחד עם בעליהם. תקופת קופון הראשונה החלה בשנת 250 לספירה והסתיימה בשנת 538 עת החלה ביפן תקופת אסוקה. בתקופת קופון, התפתחה ביפן חברה בעלת מעמדות מובהקים, אשר הושתתה על ערכים צבאיים, ואשר חייליה אומנו בטכניקות המתקדמות ביותר שיובאו מאסיה, וצוידו בכלי נשק מודרניים דוגמת שריונות וחרבות. קשרי התרבות ליבשת היו חזקים באותה התקופה, ועדויות לכך נמצאות בזהויות המתגלות בממצאים הארכאולוגים מאותה תקופה ביפן ובקוריאה. אבן דרך היסטורית חשובה נוספת מתקופת קופון היא אימוצו הרשמי של הכתב הסיני בשנת 405 לערך.

אסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת אסוקה

תקופת אסוקה נבדלת מתקופת קופון הראשונה בעקבות מאורע אשר שינה את פני החברה היפנית: הגעת הבודהיזם ליפן. בעקבות הגעתו, חלו שינויים בשלטון בית המלוכה של שושלת יאמאטו, באומנות היפנית ובמבנה החברה ביפן. התקופה, שנמשכה עד לשנת 710, התאפיינה ביבוא תרבותי בולט מסין, ובקשרים הדוקים עם שושלת טאנג השלטת במעצמה הסמוכה, קשרים שנשתמרו לשנים רבות.

בתקופת אסוקה הופיעה לראשונה התופעה המוכרת ביפן בה הקיסר המכהן אינו השליט בפועל. שוגונים (מצביאים צבאיים שהשתלטו על המדינה בכח הזרוע), עוצרים הממונים על ידי הקיסר וגם אצילי חצר נחותים, היו לזמנים מסוימים השליטים האמיתיים של המדינה, והחזיקו בקיסר כשליט בובה. הרגל זה נמשך מתקופת אסוקה והלאה, עד למאה ה-19.

תקופת נארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת נארה

תקופת נארה, קרויה על שם העיר נארה אליה הועברה בירת הקיסרות, החלה בשנת 710 והתקיימה עד 784, השנה בה הועברה הבירה לנאגאוקה, ועשר שנים מאוחר יותר לקיוטו.

בתקופה זו, הייתה מרבית החברה היפנית עובדת אדמה וממוקמת בכפרים קטנים ברחבי הארץ והדת השלטת הייתה השינטו. בקרב האצילים באותה התקופה, ניכרה השפעה עמוקה של התרבות הסינית: הבירה נארה תוכננה כהעתק של הבירה הסינית צ'אנג-אן (שיאן של ימינו), האותיות הסיניות (נקראות קאנג'י ביפן) היו בשימוש נרחב ומרבית האצילים אימצו את הבודהיזם כדתם.

תקופת הייאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת הייאן

תקופת הייאן הייתה התקופה האחרונה בתולדות יפן הקלאסית והיא נמשכה משנת העברת הבירה מנאגאוקה לקיוטו (794) ועד להתפלגות שחלה בקיסרות בשנת 1185. תקופת הייאן נחשבת לאחד השיאים התרבותיים בהיסטוריה היפנית, ובמהלכה פרחה האמנות, הכתיבה הספרותית והשירה. ההתפתחות התרבותית לא פסחה על הבודהיזם, שהלך והתפשט ביפן, התעשר מבחינה פילוסופית וביסס את מעמדו בחצר הקיסרית.

לאורך התקופה המשיכה להתקיים השושלת הקיסרית, אך השליטה בפועל הייתה בידי האצילים לבית פוג'יווארה שקרנם עלתה עוד בתקופת נארה. במהלך התקופה הומצא והתחזק מעמד הסמוראי, מעמד שהנמנים עליו השתלטו לבסוף על המדינה כולה והחלו בה את התקופה הפיאודלית.

יפן הפיאודלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הפיאודלית של יפן, נשלטה הקיסרות על ידי משפחות מקומיות חזקות (נקראות דאימיו) וכן בידי מצביאים צבאיים. הקיסר המשיך להיות דמות כמעט יצוגית בלבד, ולרוב היה מתומרן על ידי השליטים בפועל, על אף אלוהותו וקדושתו. התקופה הפיאודלית החלה במאה ה-12 ונמשכה ברצף עד למאה ה-19, כאשר החלוקה הפנימית בתוך התקופה נעשית לפי משפחת השוגון השולט, או הבירה של התקופה:

תקופת קאמאקורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת קאמאקורה

ראו גם: שוגונות קאמאקורה.

תקופת אשיקאגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת אשיקאגה

ראו גם: שוגונות אשיקאגה.

תקופת אזוּצ'י-מוֹמוֹיאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת אזוצ'י-מומויאמה.

תקופת אדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת אדו

ראו גם: שוגונות טוקוגאווה.

הקשר עם המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש הראשון בין התרבות היפנית לתרבות האירופאית התרחש בשנת 1543 כאשר סוחרים פורטוגזיים הגיעו לאי טנגשימה שמדרום לקיושו. במהלך 100 השנים לאחר נחיתת הפורטוגלים, החלו להגיע אל חופי יפן ספינות מהולנד, ממלכת אנגליה וספרד (סחר הנאנבאן). בעקבות אוניות הסחר החלו להגיע גם שליחי דת. הראשונים שהגיעו היו המיסיונרים הישועים ולאחריהם גם הדומיניקנים והפרנציסקנים, שהחלו בהמרת ילידי המדינה לנצרות. החידוש הטכנולוגי העיקרי שהביאו איתם האירופים היה השימוש בנשק חם, נשק ששינה את פני המלחמה ביפן ובעקבות כך גם חלק גדול מהתרבות ומתפיסת האחר של היפנים.

במהלך המאה ה-17 החלו שליטי יפן משוגונות טוקוגאווה חושדים כי הסוחרים והמטיפים האירופים הינם כוח חלוץ לפלישה צבאית גדולה שעתידה להיפתח נגדם מצד המעצמות האירופאיות. בתחילה, החלו השוגונים להגביל את צעדיהם של הזרים ולהטיל עליהם פיקוח הדוק. אחר כך החליט השוגון על יישום מדינות "הארץ הנעולה" (סאקוקו) - כל הזרים גורשו מהמדינה, נאסר על אזרחי המדינה ליצור קשר עם העולם שמחוץ ליפן ולמעט נציגות מוגבלת ביותר של חברת הודו המזרחית ההולנדית בדג'ימה שבמפרץ נגסקי - נציגות שהייתה חיונית להמשך הגעת המשי מסין ליפן – נסגרה הקיסרות לחלוטין לתקופה של 200 שנים.

בתחילת המאה ה-19 ניסתה האימפריה הרוסית לפלוש לאיים הסמוכים ליפן. ניסיון זה גרם ליפנים להחיל את שלטונם בפועל גם על האי סחאלין והאי הוקאידו, אולם גם צעד זה לא פתח את יפן לשאר העולם. הבידוד היפני נמשך 200 שנים עד שב-8 ביולי של שנת 1853, הגיע לחופי יפן הקומודור מת'יו פרי, קצין בצי האמריקני, עם שייטת של ארבע ספינות ("מיסיסיפי", פלימות", "סאראטוגה" ו"סוסקיהאנה"), נכנס למפרץ אדו (טוקיו), הרעים בתותחיו והציג דרישה לשלטון היפני לפתוח את הקיסרות למסחר עם המערב. בשנה שלאחר מכן, שב קומודור פרי ליפן, הפעם עם שבע ספינות, ובמהלך ועידת קאנאגאווה הכריח את השוגונים לחתום על "חוזה השלום והידידות", חוזה שמיסד את היחסים הדיפלומטיים בין יפן לארצות הברית. בתוך 5 שנים, חתמה יפן על חוזים דומים עם מדינות מערביות נוספות.

מספר שנים לאחר מכן החל הקשר עם המערב להשפיע על החברה היפנית כולה. עם סיומה של מלחמת בושין הקצרה ב-1868, הוכרחו השוגונים לפנות את מוסדות השלטון וכוחו השלטוני של הקיסר הושב לו. רסטורציית מייג'י שהחלה מיד עם עלייתו לשלטון של הקיסר מוצוהיטו הביאה תמורות רבות לחברה היפנית. המערכת הפיאודלית בוטלה ומוסדות שלטוניים מערביים אומצו למדינה בכללם מערכת משפט מערבית ובית נבחרים.

הלחץ הרוסי על גבולה הצפוני של יפן התחדש לאחר שהרוסים קיבלו לידיהם מסין את מנצ'וריה כתוצאה מחוזה אייגון (1858) וועידת פקין (1860). הרוסים הפעילו לחץ כבד על יפן להעביר לידיהם את האי סחאלין, ובשנת 1875 נכנעו היפנים וויתרו על האי תמורת איי קוריל שהיו בשלטון רוסי. לאחר הסדרת גבולותיה של יפן מול מעצמות המערב, החלו האחרונות לבטל בהדרגה את חוזיהן עם המדינה, ובשנת 1898 בוטל "החוזה הלא שיוויוני" האחרון, מה שהפך את יפן לשוות כוח ומעמד בין ארצות העולם החופשי. תוך עשורים ספורים, על ידי יצירת חברה, מערכת חינוך, כלכלה, תעשייה וצבא מודרניים, הצליחה "המהפכה הנשלטת" של הקיסר מוצוהיטו להפוך את יפן מארץ פיאודלית ומסוגרת למעצמה בסדר גודל עולמי.

המלחמות עם סין ורוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19, אמרו מנהיגיה של יפן על קוריאה שהיא מהווה "פגיון" המכוון אל ליבה של האומה היפנית. גישה זו כלפי קוריאה שהייתה אז בת חסותה של סין, הביאה את יפן למעורבות במלחמת סין-יפן הראשונה (1895 - 1894), בעקבותיה קבלה יפן את השליטה בקוריאה, חלק ממנצ'וריה, טיוואן ואיים נוספים בסביבה עם החתימה על הסכם שימונוסקי. ההשתלטות על קוריאה הביאה לעימות עם הרוסים, שהיו מעוניינים גם הם בשליטה על נמליה של קוריאה, ובשנת 1904 פרצה מלחמה גלויה בין יפן לרוסיה, הידועה בשם "מלחמת רוסיה-יפן". המלחמה נמשכה שנתיים והסתיימה כשידה של יפן על העליונה.

הברית האנגלית-יפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להחליש במעט את השפעתה הגדולה של רוסיה בסין, חיפשה יפן בעלת ברית בקרב המעצמות האירופאיות בעלת אינטרס דומה. האימפריה הבריטית, שהייתה מזועזעת עדיין מתוצאות מלחמת הבורים, חששה מסיכון היחסים שלה עם סין בעקבות ההתקרבות בין סין לרוסיה, הייתה השותפה האידאלית לברית שכזו. המגעים בין המדינות החלו ב-1901 וב-30 בינואר 1902 נחתם ההסכם הרשמי בין המדינות. החשוב מבין סעיפי ההסכם היה זה שעוסק בהגנה הדדית. לפי הסעיף, תהיה מחויבת כל אחת מהחברות בברית להכריז מלחמה על יריבותיה של רעותה, במקרה שהיא נלחמת כנגד שתי מדינות או יותר. רוסיה, שהופתעה מהמהלך, ניסתה לגבש ברית משלה, שתאפיל בעוצמתה על זו של יפן ובריטניה. היא פנתה לצרפת וגרמניה (שסרבה להצעה) וב-16 במרץ נחתם הסכם ראשוני בין רוסיה וצרפת.

אולם הברית של הרוסים לא עמדה להם, ובשנת 1905 הנחילו להם היפנים תבוסה כואבת, והפכו בכך למעצמה מכובדת וחזקה בזירה האסיאתית. הסכם פורטסמות', שנחתם בסוף המלחמה, שלל מיפן את הזכות לפיצויים (מה שגרם למהומות ביפן), אך היא הסתפקה בכך שהיא הפכה בעקבות ההסכם למדינה המשפיעה ביותר במנצ'וריה וצפון סין. בנוסף לכך, יפן יצאה משתי המלחמות כשהיא שולטת בפועל בכל שטחה של קוריאה, וב-1910 היא סיפחה את קוריאה באופן רשמי.

מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

אף על פי שעברה חצי מאה מאז שיפן פתחה את שעריה למערב, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היא עדיין נקטה בצעדים זהירים ביחסיה עם המעצמות. כדי לשפר את מעמדה בקרב ארצות אירופה, הצטרפה יפן למלחמה והכריזה מלחמה על מעצמות המרכז. ההשתתפות במלחמה, איפשרה ליפן להרחיב את שליטתה בטריטוריות ברחבי האוקיינוס השקט ואת השפעתה באסיה. הצי היפני, שפעל כגוף עצמאי כמעט לחלוטין מהוראות הממשלה, צר על הקולוניות גרמניות במיקרונזיה ובשאנדונג. העידן שלאחר המלחמה הביא ליפן תקופה של פריחה ושגשוג.

יפן הגיעה לחתימה על חוזה ורסאי ב-1919 כאחת מהמעצמות החזקות ביותר מבחינה כלכלית וצבאית, וקיבלה במהלך הוועידה את ההכרה הרשמית בהיותה אחת מ"חמש המדינות הגדולות" שבסדר העולמי החדש. יפן הצטרפה לחבר הלאומים, וקיבלה מנדט לשליטה על האיים באוקיינוס השקט שמצפון לקו המשווה שהיו בעבר תחת שלטון גרמני. לאחר המלחמה השתתפה יפן בפלישת כוחות הברית למנצ'וריה וסחלין שהיו בשליטה רוסית. היפנים היו אחרונים לסגת מפלישה זו בשנת 1925.

במהלך שנות העשרים של המאה ה-20, החלה יפן לבצע צעדים כלפי שלטון דמוקרטי במדינה. אולם, החברה היפנית לא הספיקה להטמיע את השיטה החדשה במידה מספקת כדי לעמוד בלחץ הפוליטי והכלכלי שגבר בשנות השלושים, מה שגרם לעלייה בכוחם של מנהיגי הצבא במדינה. השינויים בעמדות הכוח במדינה התאפשרו מההתייחסות הדו משמעית של החצר הקיסרית לרפורמות הדמוקרטיות, שפגעו כביכול במעמד הקיסר במדינה.

תפיסת עמדות הכוח על ידי מנהיגי הצבא אפשרה את הפלישה היפנית למנצ'וריה הסינית. בשנת 1931 כבשה יפן את חבל הארץ והקימה בה את מדינת מנצ'וקוו אשר נשלטה במשטר בובות, שבראשו עמד הקיסר הסיני-מנצ'ורי האחרון הנרי פו-יי. בשנת 1933 פרשה יפן מחברותה בחבר הלאומים, צעד שהושפע גם הוא ממדיניות ההתפשטות והכיבוש שהונהגה במדינה על ידי ראשי הצבא. אותה מדיניות הביאה אותה גם להכריז מלחמה על סין (מלחמת סין-יפן השנייה) ב-1937, ולהצטרף למדינות הציר של מלחמת העולם השנייה ב-27 בספטמבר 1940, בחתימה על ההסכם התלת צדדי. ההצטרפות למלחמה, נתפסה בעיני היפנים כצעד שלבטח יביא אחריו מלחמה עם ארצות הברית, וזאת לאור המתח הרב ששרר ביחסים בין שתי המדינות. ב-26 ביולי 1941 נכנס לתוקפו האמברגו שהטילו האמריקאים על יפן, וכל הנכסים בבעלות יפנית בארצות הברית הוקפאו. צעדים אלו יצרו ביפן מצב לא יציב בו ראשי המערכת הפוליטית מנסים למנוע מלחמה על ידי חיפוש פתרון דיפלומטי (בהבינם שמלחמה בארצות הברית תגמר בתבוסה), בעוד מנהיגי הצבא חתרו לביצוע פעולה צבאית זריזה וניצחת. האמריקאים ציפו למתקפה בפיליפינים (וסידרו את כוחותיהם באיים בהתאם להשערה זו), אך היפנים העדיפו לתקוף בפרל הארבור. האמריקאים, שהאמינו כי ליפן לא יהיה האומץ הדרוש להתקפה על בסיס אמריקני בארצות הברית, קיבלו את ההתקפה, שהתרחשה ב-7 בדצמבר 1941, בהפתעה גמורה.

בעוד גרמניה הנאצית נמצאת באמצע הבליצקריג שלה, החלה יפן בבליצקריג משלה באסיה. בנוסף לקולוניות שכבר הוקמו בטאיוואן ובמנצ'וריה, החלה יפן לכבוש את מרבית ערי החוף בסין, ביניהן שאנגחאי, וכן את הודו-סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), תאילנד, מלזיה, סינגפור, מלאיה הבריטית ואינדונזיה. היפנים כבשו גם את בורמה והגיעו לגבולות הודו ואוסטרליה. לאחר כ-4 שנות לחימה, במהלכן ספגו היפנים יותר מ-3 מיליון אבדות בנפש, 2 התקפות בנשק גרעיני ("ילד קטן" ו"איש שמן") והרס מוחלט של כל הערים הגדולות במדינה, קיבל ב-14 באוגוסט 1945 הקיסר הירוהיטו את תנאי הצהרת פוטסדאם, ולמחרת יפן נכנעה ללא תנאי. אחרי זה הציגו היפנים תנאי אחד - שלא ייפגע מעמד הקיסר. האמריקאים הסכימו לתנאי הזה, וכך נחתם הסכם הכניעה ב-2 בספטמבר על סיפונה של אוניית המלחמה האמריקאית "מיזורי", במימי נמל טוקיו. כתוצאה מהמלחמה איבדה יפן את כל הטריטוריות שהיו לה, מלבד איי המולדת. מדינת מנצ'וקוו פורקה ושטחה הושב לרפובליקה העממית של סין, קוריאה הועברה לחסות האו"ם, האי סחאלין ואיי קוריל סופחו לברית המועצות, השלטון בטאיוואן בוטל והשליטה באיי וולקנו, ריוקיו ובונין הועברה לאמריקאים. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק, בית דין בינלאומי שהוקם לשיפוט פושעי מלחמה דן ב-12 בנובמבר 1948 7 אנשי צבא ושלטון יפניים שהיו אחראיים להצטרפות יפן למלחמה לעונשי מוות.

תקופת הכיבוש האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יפן תחת הכיבוש האמריקאי

לאחר תום המלחמה, הושמה יפן תחת שליטה בינלאומית, בפיקודו של המפקד העליון, גנרל דאגלס מקארתור. רוב חיילי הכיבוש שהתמקמו ביפן היו אמריקאים. המשימה שהוטלה על מקארתור ואנשיו הייתה לפקח על הפיכתה של יפן למדינה דמוקרטית שוחרת שלום, אשר שלטונה מושתת על רצונם החופשי של תושביה. רפורמות חדשות בוצעו על ידי כוחות הברית בכל תחומי החיים ביפן; בפוליטיקה, בכלכלה, ובמבנה החברה. ב-3 במאי 1947 נכנסה לתוקפה החוקה היפנית החדשה. בחודש ספטמבר שנת 1951, חתמה ארצות הברית, יחד עם 45 מדינות נוספות על חוזה סן-פרנסיסקו שהסדיר את השלום עם יפן וסיים רשמית את תקופת הכיבוש. הסנאט של ארצות הברית אישר רשמית את החוזה ב-20 במרץ 1952, ועקב כך ובהתאם להסכם, קיבלה יפן את הריבונות המלאה על שטחיה ב-28 באפריל 1952.

לוח זמנים כללי לתקופות ההיסטוריות ביפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופות היסטוריות ביפן
תאריך שם התקופה תקופות משנה ישות שולטת
פרה-היסטוריה –

בערך 1000-300 לפנה"ס

ג'ומון   לא ידוע
בערך 300 לפנה"ס –

250

יאיואי   לא ידוע
בערך 250

538

תקופת קופון או יאמאטו תקופת קופון הראשונה שושלת יאמאטו
538710 תקופת אסוקה
710794 תקופת נארה  
7941185 תקופת הייאן  
11851333 תקופת קאמאקורה   שוגונות קאמאקורה
13331336 רסטורציית קנמו   קיסר יפן
13361392 תקופת מורומאצ'י תקופת שתי החצרות הקיסריות שוגונות אשיקאגה
13921573 תקופת סנגוקו
15731603 תקופת אזוצ'י-מומויאמה
16001867 תקופת אדו   שוגונות טוקוגאווה
18681912 תקופת מייג'י   הקיסר מוצוהיטו
19121926 תקופת טאישו   הקיסר יושיהיטו
19261945 תקופת שווה התפשטות הקיסר הירוהיטו
19451952
יפן הכבושה
19521989
יפן של אחרי הכיבוש
1989 – ימינו הייסי   הקיסר אקיהיטו

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן-עמי שילוני, יפן המסורתית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1995, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2001.
  • בן-עמי שילוני, יפן המודרנית - תרבות והיסטוריה, הוצאת שוקן, 1997, מהדורה מתוקנת ומורחבת 2002.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


היסטוריה של מדינות אסיה
אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה · תאילנד · תימן אסיה