יועץ משפטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יועץ משפטי הוא עורך דין העוסק במתן שירותים משפטיים דרך קבע לגוף מסוים, פרטי או ציבורי. שירותים אלה יכולים לכלול ייצוג בערכאות, ניהול משא ומתן ועריכת חוזים, מתן חוות דעת משפטיות, ועוד. יש גופים שבהם היועץ המשפטי הוא עובד המועסק על ידם במשרה מלאה ועובד איתם בלעדית, ואחרים מתקשרים עם משרדי עורכי דין חיצוניים.

במגזר הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגזר הציבורי, היועץ המשפטי נחשב לאחד מ"שומרי הסף", שתפקידם לדאוג לכך שהדברים יתנהלו לפי כללי מינהל תקין, לצדם של הגזבר (או החשב) ומבקר הפנים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה רחב יחסית לזה של יתר היועצים המשפטיים, שכן הוא משמש גם כראש התביעה הכללית, וחוקים שונים מקנים לו תפקידים ספציפיים (למשל - חוק האזרחות וחוק האזנת סתר). במשך השנים, עם הרחבת היקפה של הביקורת השיפוטית, התרחבו גם התחומים המובאים להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה. פעמים רבות, נובע הדבר מכך שהחלטות שונות של הממשלה צפויות להיתקף בבג"ץ, ועל כן מתבקשת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, באשר לאפשרות שהחלטות אלה ייפסלו. דוגמה לכך ניתן למצוא במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהחלטות בנוגע להפסקת הספקת החשמל לרצועת עזה[1] או לאימוץ ילדים בידי משפחות חד-מיניות[2].

היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה כפופים מבחינה מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה ולהנחיותיו. יוצאי דופן בהקשר זה הם היועץ המשפטי לכנסת והיועצים המשפטיים של מבקר המדינה ונשיא המדינה, בשל עקרון הפרדת הרשויות. מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי לכנסת אף מעוגן בחוק הכנסת.

לפי פסיקת בג"ץ, חוות הדעת שנותנים היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה הן חוות דעת מחייבות. השופטת דורנר ביטאה עמדה זו באחד מפסקי דינה: "היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים, אינם "יועצים" במובן השגור של המילה. חוות-דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או של עובדי ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוונטיות. בהפעילם את סמכויותיהם עליהם לקיים את חוות-הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו... הפרתו של כלל זה – תוצאתה הבלתי נמנעת היא הפרה של חוקי המדינה ושל פסקי-הדין של בתי-המשפט, ובסופו של דבר פגיעה קשה בשלטון החוק."‏‏‏[3].

ב-1975 עוגן בחוק גם מעמדם של היועצים המשפטיים ברשויות המקומיות (חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), התשל"ה-1975). עם השנים, נוספו בחוק הוראות שונות לגבי יועצים משפטיים אלה, כגון חובת זימונם לישיבות המועצה, ואף הוראה הקובעת כי רשות מקומית לא תתקשר בעסקה הטעונה את אישור המועצה, אלא אם כן הוגשה לה חוות דעת מנומקת בכתב של היועץ המשפטי שלפיה אין מניעה לאשר את העסקה. ההוראה האחרונה הופכת את היועץ המשפטי של הרשות המקומית לגורם משמעותי בהליך קבלת ההחלטות של הרשות.

במגזר הפרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיב היחסים בין גוף פרטי לבין היועץ המשפטי שלו שונה מאשר במגזר הציבורי. אין כל דין המחייב את הגוף הפרטי לפעול לפי הנחיית היועץ המשפטי. ההנחה היא שהגוף הפרטי יפעל באופן שנראה לו שיביא לו את התועלת הרבה ביותר, בין אם הדבר תואם את חוות דעתו של היועץ המשפטי ובין אם לאו. הנחה זו אינה באה בחשבון לגבי גופים ציבוריים, שעליהם לשקול גם שיקולים של האינטרס הציבורי.

עם זאת, להסתמכות על חוות דעת של יועץ משפטי חשיבות רבה במצבים מורכבים, משום שהיא עשויה לשלול את קיומה של כוונה פלילית: "הסתמכות בתום-לב על עצה שיקבל בקשר לכך מעורך-דין, שעליו הוא יכול לסמוך כבעל הידע המשפטי הנדרש, ואשר ידועות לו כלל העובדות והנסיבות הדרושות לעניין, עשויה לשלול את קיומה של כוונה פלילית מצדו לפעול שלא כדין."‏‏‏[4].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מני מזוז: "לא להחשיך את עזה", אתר MSN,‏ 30 באוקטובר 2007.
  2. ^ יובל יועז, "מזוז: זוגות חד מיניים יוכלו לאמץ ילדים", הארץ, 10 בפברואר 2008.
  3. ^ ‏בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים ואח' נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד נב(5) 241, 277.‏
  4. ^ ‏ע"פ 1182/99 אליהו הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1, ניתן ב-7.9.2000‏