רצועת עזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-41 קילומטרים, רוחבה נע בין שישה לשנים עשר קילומטרים ושטחה הכולל כ-360 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ונכון לשנת 2009 היא בשליטת החמאס. ברצועת עזה מתגוררים (נכון ליולי 2008) 1,500,202 תושבים, מתוכם קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות הפליטים ^[1].

גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949, ועד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני).

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה נסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה להיות ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים.

בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראלים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי(רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח.

החל ב-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת אבו מאזן והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר אבו מאזן את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה סגר יבשתי וימי על עזה, תוך שהיא ממשיכה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה ומאפשרת הכנסת מזון וציוד רפואי - פעולות ששובשו על ידי תושבי רצועת עזה בירי רקטות לעבר ישראל ובתקיפת מעברי הגבול. עקב הסגר יש המכנים את רצועת עזה "הכלא הגדול ביותר תחת כיפת השמים".

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל במבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה יותר מ-1,500 בני אדם, עשרות אלפים נעקרו מבתיהם, והוחרבו מבנים רבים. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל.

תוכן עניינים 1 גאוגרפיה 2 אוכלוסייה 3 כלכלה 4 היסטוריה 4.1 תקופת התנ"ך ותקופת מצרים העתיקה 4.2 התקופה החשמונאית והתקופה הביזנטית 4.3 התקופה המוסלמית והתקופה הצלבנית 4.4 התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי 4.5 יצירת רצועת עזה 4.6 גוש קטיף 4.7 תוכנית ההתנתקות 4.8 רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות 4.9 תשתיות אזרחיות אחרי תוכנית ההתנתקות 4.10 השתלטות חמאס על הרצועה 4.11 מבצע עופרת יצוקה 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] גאוגרפיה

גבולות רצועת עזה הם:

• בצפון-מערב: הים התיכון
• בדרום-מערב: מצרים
• שאר הרצועה גובלת במדינת ישראל

אורכה של רצועת עזה הוא כ-41 קילומטר, רוחבה הוא בין 6 ל-12 ק"מ וסך שטחה הוא 365 קמ"ר.

[עריכה] אוכלוסייה

העיר הראשית ברצועה היא עזה, וכמו כן נמצאות בתחומה הערים בית חאנון, בית לאהיה, דיר אל-בלח, ח'אן יונס ורפיח, ומחנות הפליטים ג'בליה, שאטי, נוסייראת ואל-בורייג'.

ברצועת עזה מתגוררים (נכון ליולי 2008) 1,500,202 תושבים, מתוכם קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים ^[2]. רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים יושבים בחבל עזה והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו.

תשעים אחוז מהאוכלוסייה היא עירונית. שיעור הריבוי ברצועת עזה עומד על 3.3% וכמחצית האוכלוסייה הינה מתחת לגיל 15.

צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה מאפיינת אזור עירוני. קיימים בעולם אזורים נוספים אשר מאופיינים בשטח עירוני רצוף (דוגמת סינגפור, הונג קונג, בחריין, מונקו ואפילו גוש דן), אך התוצר הלאומי לנפש ברצועה הינו עשירית מהתוצר האופייני לאזורים אלו. האזור הצפוף ביותר הוא אזור העיר עזה בו עומדת הצפיפות על 6,859 נפש לקמ"ר ‏‏^[3]

עד נסיגת ישראל מהשטח היו בו יישובים ישראלים, ובהם כ-8000 תושבים יהודים. רוב היישובים היהודים שכנו בדרום הרצועה, באזור שכונה גוש קטיף, וכולם נהרסו בידי ישראל לאחר פינוי תושביהם.

[עריכה] כלכלה

בשל הריבוי הטבעי הגבוה, אוכלוסיית רצועת עזה הינה צעירה מאוד, וחלק ניכר תושביה נמצאים מתחת לגיל העבודה. בנוסף קיימת ברצועה התנגדות דתית ותרבותית ליציאת נשים לעבודה (כשישה אחוזים בלבד מן הנשים בגילאי 20-65 משתתפות בשוק העבודה).

במהלך השנים בהן שלטה ישראל ברצועה, הייתה הכלכלה המקומית תלויה בכלכלת ישראל. אחוז ניכר מהמפרנסים (בתקופות מסוימות עד 40% מהמפרנסים) עבדו בישראל ואחוז ניכר נוסף התפרנס מישראל בעקיפין. בנוסף, בתקופה בה הייתה הרצועה תחת שלטון ישראל לא הוקמו בה מפעלי תעשייה, לטענת הפלסטינים כתוצאה ממדיניות יזומה של השלטונות הישראלים. מפעלים מעטים הוקמו באזור התעשייה שליד מחסום ארז. לכן מקורות הפרנסה בתוך הרצועה מעטים מאוד, והם פחתו אף יותר עם נסיגת ישראל ממנה. פלסטינים רבים עבדו באזור התעשייה ארז ששכן על הגבול בין הרצועה לישראל, ונוהל בידי ישראלים. אזור התעשייה נסגר עם נסיגת ישראל. כמו כן העסיקו התושבים היהודים ברצועה פועלים פלסטינים בעבודות שונות, בעיקר חקלאות ובנייה. גם מקור פרנסה זה נעלם עם פינויים של התושבים היהודים. מאז 1967 ועד תחילת שנות ה-90 התפרנסו רוב תושבי הרצועה מעבודה בישראל, בעיקר עבודות ניקיון, גינון, חקלאות וכדומה. האינתיפאדה, העלייה ההמונית מרוסיה, והתגברות הגירת העבודה לישראל הביאו לצמצום ניכר בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל. יש עדיין חוסר בהירות לגבי מדיניות ישראל במתן היתרים לעבודה של פועלים מהרצועה לאחר נסיגת ישראל והעברת הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית. מסיבות אלו ההכנסה לנפש ברצועת עזה היא מהנמוכות בעולם, והאבטלה בה גבוהה מאוד.

החקלאות הייתה בעבר מן הענפים המרכזיים בהם עסקו תושבי רצועת עזה אך מקורות המים המעטים ממילא התמעטו עוד יותר בשנים האחרונות, עד שנוצר מחסור במים לשתייה ולחקלאות. התמעטות מקורות המים נובעת בעיקר מהמלחת בארות עקב חדירת מי ים לאקוויפר שבעומק אדמת הרצועה. דבר זה נגרם כתוצאה מניצול יתר של הבארות על ידי תושבי הרצועה, וכתוצאה משאיבת מים אינטנסיבית שמבצעת ישראל לצרכיה מאקוויפר החוף השוכן מצפון לרצועה, בשטח ישראל. הריבוי הטבעי אשר מחייב בניה עירונית, הביא לצמצום שטח האדמות המתאימות לחקלאות.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] תקופת התנ"ך ותקופת מצרים העתיקה

עזה היא אחת הערים העתיקות בעולם. היא נזכרת כבר בתנ"ך, שם מוזכר עם שכונה "עווים" שישב בעזה לפני כיבושה בידי הפלשתים (ספר דברים, ב', כ"ג): "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". כפתורים הוא שם נרדף לפלשתים, כיוון שסברו בעבר שהם הגיעו מהאי כפתור, הוא כרתים. ככלל, עזה נזכרת בתנ"ך כעיר פלישתית. על חזקיהו מלך יהודה נאמר (מלכים ב', י"ח, ח'): "הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת-גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד-עִיר מִבְצָר". הסיפור המקראי הידוע ביותר על העיר עזה הוא סיפורו של שמשון שנשא על כתפיו את שערי העיר עזה כיוון שננעלו בפניו. תושבי העיר ניסו ללכוד אותו אולם על-פי הסיפור (ספר שופטים, ט"ז, א'-ג') הוא היה כה חזק, עד שהצליח להעמיס את שערי עזה על כתפיו ונשא אותם עד אזור חברון. בכתבי פרעה תחותמס השלישי מהמאה ה-15 לפנסה"נ, ובאגרות אל עמארנה, נכתב שהייתה מקום מושבו של מושל ארץ כנען מטעם השלטון המצרי בימים ההם. בתקופה שבה נדחקו המצרים מארץ כנען ואיבדו את השליטה בה, נכבשה עזה בידי הפלשתים שהיו מגויי הים.

[עריכה] התקופה החשמונאית והתקופה הביזנטית

יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס ושמעון אחיו יישב בה קהילה יהודית, עד שנת 61 לפנה"ס אז גירש את המתיישבים הנציב הרומי גביניוס. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה אפשר היה לראות כתובת: "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצדה האחד ואתרוג בצידה האחר. הכתובת הושחתה בתחילת האינתיפאדה.

סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת של עזה הימית שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים ובכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569" (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.

כנראה שהיישוב היהודי במקום חרב עם הכיבוש הצלבני, אולם עם הכיבוש הממלוכי חזרו אליה יהודים (ראו להלן).

[עריכה] התקופה המוסלמית והתקופה הצלבנית

בשנת 635 נכבשה העיר עזה בידי הערבים המוסלמים, במסגרת כיבושיהם במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בשנת 1100 היא נכבשה בידי הצלבנים שהגיעו מאירופה, אולם היא שבה ונכבשה בידי המוסלמים בשנת 1187. הממלוכים שהשתלטו על מצרים באותה תקופה, השתלטו גם על אזור עזה ובסופו של דבר על ארץ ישראל כולה. הממלוכים בלמו את המונגולים בצפון הארץ, וחיסלו את שרידי ממלכת הצלבנים ששכנה באזור החוף. כדי למנוע את שיבת הצלבנים הם הרסו את רוב ערי החוף אולם עזה נותרה עיר משגשגת בימיהם. עם הכיבוש הממלוכי חזרו יהודים לעיר עזה, ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת.

[עריכה] התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי

בשנת 1516 השתלטו הטורקים העות'מאנים על העיר עזה, כמו גם על האזור כולו. בתקופה זו כבר הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית מוסלמית, אך הוסיפה להתקיים בה קהילה יהודית. בתקופת האימפריה העות'מאנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת הת"ך (15 במאי 1660 לפי הלוח הגרגוריאני). בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון בונפרטה את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר.

בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות החדשות שקמו אז, לפרנסת העולים. בשנת 1886 כבר גרו 30 משפחות יהודיות בעזה, אולם במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, וחלקם אף הוגלו מן הארץ (הטורקים חשדו כי יהודים בארץ משתפים פעולה עם בריטניה וצרפת).

הצבא הבריטי כבש את העיר במלחמת העולם הראשונה, ב-7 בנובמבר 1917. בתקופת המנדט הבריטי נחשבה עזה עיר קטנה יחסית, אולם שימשה מרכז ליישובי אזור החוף הדרומי והנגב הצפוני.

לאחר המלחמה, והכיבוש הבריטי את הארץ, חזרו יהודים לעזה. יהודים אלה היו מחשובי ועשירי העיר ואף ניהלו קשרים טובים עם האוכלוסייה הערבית, אך נאלצו לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט.

[עריכה] יצירת רצועת עזה

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, האזור בו שוכנת היום רצועת עזה היה אמור להיות בתחומי המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות פלש הצבא המצרי לדרום הארץ וכבש שטחים גדולים במישור החוף הדרומי ובנגב הצפוני. צה"ל הצליח להדוף את ההתקפה ולהשתלט על מרבית השטחים האלה, אולם שטח רצועת עזה נותר בשליטת הצבא המצרי. במהלך השתלטות צה"ל על אזורים אלה נמלטו או גורשו רוב התושבים הפלסטינים שישבו באזור, ויישוביהם ננטשו - אסדוד (אשדוד), אל-מג'דל (אשקלון) והיישובים שמסביבם. תושבים יהודים שנאלצו להימלט מהאזור בעת פלישת הצבא המצרי (למשל: תושבי יד מרדכי), חזרו ליישוביהם באזורים שעברו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק ("הסכמי רודוס") בסיום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. ב-1945 מנתה אוכלוסיית רצועת עזה כ-69,700 נפש ובמפקד האוכלוסין ב-1967 מנתה האוכלוסייה 353,376 נפש. ‏‏^[4]

היישוב היהודי כפר דרום, ששכן בשטח הרצועה (אחד מ-11 הנקודות), הוקם כישוב חומה ומגדל, ונפל במלחמת העצמאות, לאחר התקפות רבות מצד מצרים. רוב הזמן בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היה האזור בשליטה מצרית, אולם מצרים מעולם לא טענה לריבונות עליו, ולא החילה בו את חוקיה, אלא ניהלה את השטח תחת ממשל צבאי^[5] .

רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני והאיים סנפיר וטיראן) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם היא, כמו יתר השטחים שנכבשו, הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים. היא נכבשה שוב, ביחד עם סיני, במלחמת ששת הימים, והייתה נתונה לממשל צבאי ישראלי מלא עד הקמת הרשות הפלסטינית.

[עריכה] גוש קטיף

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו ברצועה יישובים על פי תוכנית חמש האצבעות שהגה יצחק רבין. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."^[6]

היישובים (התנחלויות) הוקמו על גבעות חול לא מיושבות שכונו "חולות המוות" (מכיוון שלא צמח בהן דבר). היישובים הוקמו בכמה גלים, האחרון שבהם לאחר פינוי סיני ב-1982. ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ישבו בעזה כ-8000 יהודים ישראלים בכמה יישובים שרובם היו מרוכזים בגוש קטיף בדרום הרצועה. בלב הרצועה שכנו שני יישובים ישראלים - כפר דרום ונצרים, ובצפון הרצועה כמה יישובים נוספים. בגוש קטיף היו שירותים אזרחיים מלאים, ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר, וישיבות - ישיבה גבוהה "תורת החיים" (עם מסלול רבנות), ישיבת הסדר "ישיבת ימית", מכללה לבנות "טוהר", "כולל" לרבנים ומורים שלימדו בגוש. בנוסף הייתה בגוש שלוחה של המכללה האקדמית אשקלון. תושבי הגוש התפרנסו בעיקר מחקלאות (בעיקר גידול ירקות בהקפדה יתרה על היעדר חרקים, שיועדו לציבור שומרי כשרות). בנוסף עסקו תושבי הגוש בהוראה ובמחקר.

על פי הסכמי אוסלו נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית, ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. בזמן אינתיפאדת אל אקצה בוצעו תקיפות רבות של ירי טילי קסאם ופצצות מרגמה על שטחי ישראל ועל היישובים היהודיים ברצועת עזה.

[עריכה] תוכנית ההתנתקות

ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה בכנסת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון ולפיה תצא ישראל באופן חד צדדי מרצועה עזה ומצפון השומרון ותפנה את היישובים והנוכחות הצבאית באזורים אלו (למעט ציר פילדלפי). בחודש אוגוסט 2005 הגיעו ישראל ומצרים להסכמה עקרונית בדבר העברת ציר פילדלפי לפיקוח ביטחוני מצרי.

ב-15 באוגוסט 2005 החל פינוי הרצועה מתושביה היהודים. צה"ל הכריז על מבצע יד לאחים, יומיים שבהם יתאפשר פינוי מרצון בעזרת החיילים, ואז החל בפינוי התושבים בכוח.

ב-12 בספטמבר 2005, לפנות בוקר, יצאו אחרוני החיילים הישראלים מרצועת עזה.

[עריכה] רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

גם לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות של ישראל, לא השיגה הרשות הפלסטינית שליטה אפקטיבית ברצועת עזה, בפרט בכל הקשור לענייני ביטחון. בעייתה העיקרית של הרשות הפלסטינית היא השגת מונופול על השימוש בנשק, כלומר אי פירוק הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים מנשקם. בין הארגונים החמושים נמנים: חמאס, גדודי חללי אל-אקצא, הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חמולת אבו סמהדאנה, גדודי אבו ריש וניצי הפת"ח. ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) מסרב להשתמש בכוח כדי לפרק את הארגונים מנשקם, ומעדיף לעשות זאת בדרך של משא ומתן, אם כי המצב הביטחוני ברצועה מידרדר במהירות.

מחבלים פלסטינים מארגון ועדות ההתנגדות העממית אף חדרו לשטח ישראל מרצועת עזה וחטפו חייל צה"ל, גלעד שליט, תוך הריגת שני חיילים אחרים ופציעת ארבעה נוספים. עקב החטיפה יצא צה"ל למבצע גשמי קיץ. ניסיונות נוספים לחטוף חייל לתוך הרצועה נחלו כישלון עד כה.

ההידרדרות מתבטאת במצעדים הכוללים הצגת נשק ברחובות, בחטיפת אזרחים פלסטינים וזרים, בירי לעבר ישראל ובקרבות בין אנשי הארגונים החמושים לבין שוטרים פלסטינים. באחד המצעדים של חמאס בג'בליה התפוצצה כמות גדולה של חומר נפץ שהביאה להרוגים מבין עוברי האורח. תקיפת חמאס את ישראל בעקבות האירוע הביאה לירי תותחים לעבר הרצועה מצד ישראל ולחידוש ה"סיכולים הממוקדים", במבצע שנקרא "גשם ראשון".

לחץ ציבורי ברצועת עזה הביא להתחייבות חמאס לחדול מהמצעדים ומההתקפות על ישראל. במסגרת חטיפת אזרחים נחטף עיתונאי איטלקי, אם כי הוא שוחרר אחרי כמה שעות. שיא התקריות הללו היה חטיפת מוסא ערפאת, ראש "הביטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ורציחתו.

בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות בדצמבר 2005, חלה הדרדרות נוספת כאשר פת"ח התפצל וכנופיות חמושות מגדודי חללי אל-אקצא הפעילו אלימות וטרור על מנת לשבש את הבחירות. מנגד, חמאס התחזק גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון לנוכח חדלונה של הרש"פ. לאחר ניצחון חמאס בבחירות הרשות בינואר 2006 גברו חיכוכים בין תנועת חמאס הנבחרת לבין תנועת הפתח, ופעילים מהתנועות היריבות נלחמו ביניהם וגרמו למרחץ דמים ברצועה. לבסוף, ביוני 2007 "כבשו" לוחמי חמאס את כל רצועת עזה.

לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה השתנתה תפיסת הביטחון באזור והמצב הביטחוני גם כן באופן משמעותי. החיכוך המתמיד בין חיילים ואזרחים ישראלים לבין פלסטינים ברצועה הסתיים, ולפיכך ירד באופן משמעותי מספר ההרוגים הישראלים ברצועה עקב פיגועים וירי פצצות מרגמה. החייל ההרוג הראשון מאז הנסיגה מעזה נפגע כמעט שנה לאחר מכן וכמות הפצועים כמו גם ההרוגים ברצועה ירדה לאחוזים בודדים לעומת המצב בו צה"ל פעל באופן יומיומי בשטח, יחד עם ההתיישבות ברצועה.

מנגד, פעילות הטרור הופנתה לעבר יישובי עוטף עזה. גבר ירי רקטות הקסאם על שדרות, יישובי הנגב המערבי (חבל אשכול), נתיב העשרה ואף נורו מספר קסאמים וטילי גראד אל עבר אשקלון, ובחודש פברואר 2008 אף הוחלט על התקנת מערכת "צבע אדום" באשקלון. שטח הריסות היישוב דוגית, שפונה בתוכנית ההתנתקות, שימש בסיס לירי טילים על אשקלון וב-14 במאי 2008 שוגר משטח זה טיל גראד שהתפוצץ בקומה השלישית של קניון 'חוצות' שבאשקלון. באירוע נפצעו 77 בני אדם, שלושה מהם במצב קשה, שניים במצב בינוני.

להרחבה על הפעילות הביטחונית והחבלנית באזור ראו: הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה.

[עריכה] תשתיות אזרחיות אחרי תוכנית ההתנתקות

מאז כיבוש רצועת עזה בידי כוחות צה"ל ב-1967 נסמכים תושבי רצועת עזה על תשתיות מים, חשמל, ביוב, גז דלק, דואר וטלפון שמקורן בישראל. במכתב ששלח ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ב-16 באפריל 2004, ואשר מפרט את תוכנית ההתנתקות, נאמר:

"תשתיות המים, החשמל, הביוב והתקשורת המשרתות את הפלסטינים יושארו. ישראל תשאף להשאיר את תשתיות המים, החשמל והביוב המשרתות את היישובים הישראלים שיפונו. ככלל, ישראל תאפשר המשך אספקת חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על-פי ההסדרים הקיימים. ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם." [4]

יש בעזה בארות-מים מקומיות, אך עקב שאיבת-יתר הן הומלחו, ואיכות המים שבהן גרועה. חלק גדול מתושבי רצועת עזה לוקחים מי שתייה ממיכליות שחונות בחלק מהיישובים, ואשר מובילות מים טובים יותר. חברת "מקורות" הישראלית חיברה את רצועת עזה לרשת המים הישראלית, אך רשת זו שירתה בעיקר את גוש קטיף ולא את כלל הרצועה. יש בעזה תחנות כוח מקומיות לאספקת חשמל, אולם חלק ניכר מצריכת החשמל מסופקת על ידי ישראל. על-פי הסכמי אוסלו, סחורות מגיעות לרצועת עזה דרך נמל אשדוד. ישראל גובה את המכס על הסחורות ומעבירה אותו לרשות הפלסטינית. לעתים קרובות מעכבת ישראל את העברת הכספים בטענה שהכסף מועבר לארגוני טרור. מאז תוכנית ההתנתקות, ועקב המצב הביטחוני המתוח ששורר ברצועת עזה, סגרה ישראל את המעברים בין ישראל לרצועת עזה לתקופות ארוכות יחסית, דבר ששיבש בצורה חמורה את מעבר הסחורות לרצועת עזה וממנה. מדינת ישראל נמקה את סגירת המעברים בשל ריבוי ההתרעות על ניסיונות לפגוע בחיילים ובעובדים ישראלים המשרתים במעברים, ועקב חשש למעבר מחבלים או אמצעי לחימה.

[עריכה] השתלטות חמאס על הרצועה

ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

ב-13 ביוני 2007 ביצע חמאס הפיכה צבאית, השתלט על רצועת עזה וגירש ממנה את אנשי הפת"ח. כתוצאה מההשתלטות הוטל סגר על רצועת עזה בידי ישראל ומצרים.

ב-19 בספטמבר 2007, בעקבות ירי הקסאמים המתמשך, הכריזה ישראל על רצועת עזה כעל "יישות עוינת לישראל", דבר המאפשר פגיעה באספקת החשמל והדלק לרצועה ונקיטת צעדים נוספים. בכך ישראל הפרידה בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין חמאסטאן ברצועת עזה. [5]

ב-23 בינואר 2008, פוצצו פעילי חמאס מטעני חבלה על יד החומה המפרידה בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית במטרה לפרוץ בה פתח. בעקבות הפתח שנפרץ החלו מאות אלפי פלסטינים לנהור אל עבר סיני במטרה לרכוש מזון ותרופות. מהלך זה הגביר את החשש הישראלי ממעבר מוגבר של אמצעי לחימה לתוך הרצועה ומנגד למעבר מחבלים ממנה לשטחי סיני ומשם לאילת.

[עריכה] מבצע עופרת יצוקה

ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, פתחה ישראל ב"מבצע עופרת יצוקה", הרומז על ימי חג החנוכה, בו החל, ובו תקפה מתקנים, מחסנים ומבני מנהלה שבשליטת כוחות חמאס. בתגובה הגביר חמאס את ירי הרקטות, בהן רקטות גראד משופרות, אל עבר ישראל, ב-3 בינואר 2009, בשעה 18:00, החל צה"ל בפעולה קרקעית. ב-15 בינואר 2009 חיסל חיל האוויר הישראלי את סעיד סיאם, שר הפנים של ממשלת חמאס ומפקד הכוח הביצועי של חמאס ברצועת עזה.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רצועת עזה

• רצועת עזה, אנציקלופדיה ynet
• מידע על רצועת עזה, מתוך ספר המידע של ה-CIA
• מפות שונות הקשורות לרצועת עזה
• שרי בשי וקנת מן, שליטה ואחריות: מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר "ההתנתקות", המשפט 28, מאי 2008

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ [1] אתר CIA
2. ^ [2] אתר CIA
3. ^ ‏מפת צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה, המרכז לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, [3]‏
4. ^ ‏ Elisha Efrat, Urbanization in Israel, p. 202, Palgrave Macmillan (Aug 1984), ISBN 031283523X , ‏
5. ^ רובי סיבל, "משפט בינלאומי", ירושלים, תשס"ג-2003, עמ' 77.
6. ^ הציטוט מופיע בספרו של יחיאל אדמוני, שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית: אדמוני, יחיאל (1992). "עשור של שיקול דעת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 64.