אימוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אב ובניו המאומצים

אימוץ הוא הליך המקנה לאדם מעמד חוקי של הורה על ילד שנולד לאנשים אחרים. הליך האימוץ מחייב את המאמץ לגדל את הילד המאומץ בפועל והוא מתאפשר אחרי האנשים להם הילד נולד איבדו את הזכויות החוקיות עליו או נפטרו. אימוץ יכול להיעשות על ידי זוג שהילד מצטרף אל משפחתם, על ידי מבוגר שמקים משפחה חד הורית או על ידי בן זוג חדש של מי שכבר יש לו ילדים, לדוגמה, גבר שהתחתן עם אלמנה ומאמץ את ילדיה.

למרות העדר תהליך של הריון מצד בני הזוג המְאמְצים ביחס למאומץ - נהוג בעברית המודרנית (וכך ננהג גם כאן) לכנות את האדם המאמץ בשם "הורה"[1] מאמץ, וזאת משום שבתום תהליך האימוץ - אין הבדל בין יחסו החוקי של ילד מאומץ כלפי האדם המאמץ אותו - לבין יחסו החוקי של ילד ביולוגי כלפי הורהו הביולוגי (אם לא ויתר על זכויותיו כלפי ילדו).

במדינות שונות חוקים שונים לאימוץ ולתהליכים שלאחר האימוץ. בחלק מהמדינות נהוג אימוץ "סגור", שבו נמנע כל מגע בין הילד המאומץ (שלעתים אף אינו יודע שהוא מאומץ) לבין הוריו הביולוגיים (האנשים להם הוא נולד). במדינות אחרות יש דרגות שונות של "פתיחות", המאפשרת מידה מסוימת של קשר בין הילד לבין הוריו הביולוגיים.

בישראל מוסדר אימוץ ילדים בחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981.

סיבות לאימוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבות שכיחות למסירה לאימוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הילדים נמסרים לאימוץ משום שהוריהם הביולוגיים החליטו שאינם יכולים לדאוג לילד כראוי. במרבית מדינות העולם יש לרשויות החוק סמכות להפקיע ילדים מחזקת הוריהם ולמסרם לאימוץ במשפחה אחרת, או למשפחה אומנת, במקרים בהם ההורים הביולוגים אינם מסוגלים (לדעת הרשויות) לדאוג לילד כראוי. חלק קטן יחסית מהילדים המאומצים הם יתומים, שהוריהם נפטרו בטרם בגרו הילדים. ביהדות, אימוץ ילדים יתומים הוא מצווה, אם כי בשונה מהחוק בישראל ובמדינות אחרות בעולם, אימוץ על-פי ההלכה אינו מבטל את הזיקה המשפטית בין הילד לבין הוריו הביולוגיים. חלק אחר הוא ילדים שננטשו בידי הוריהם בבית-החולים לאחר לידתם, בדרך כלל משום שנולדו מחוץ לנישואין, או שנולדו בעלי מום. נטישת ילדים בבית החולים מהווה במרבית המדינות עבירה פלילית.

במקרים מסוימים ילדים אומצו על ידי משפחות לאחר שהופקעו מרשות הוריהם הביולוגיים בשל יחס פטרוני של השלטון לתרבות ההורים. האבוריגינים באוסטרליה סבלו בעבר ממדיניות כזו, כמו גם האינדיאנים בארצות הברית ובקנדה. יש מקרים בהם תינוקות חטופים נמכרים לאימוץ עבור מי שלא מצליח לעמוד בדרישות הנוקשות עבור הורים מאמצים. יש הטוענים שתופעה דומה התרחשה גם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשילדי יהדות תימן בישראל נחטפו מהוריהם על ידי הרשויות ונמסרו לאימוץ (ראו פרשת ילדי תימן).

לעתים קורה כי הורים, שמסרו את ילדיהם לאימוץ, חוזרים בהם. בחלק ממדינות העולם, חוקי האימוץ מאפשרים פרק-זמן מסוים בו יכולים ההורים הביולוגיים לשנות את דעתם ולקבל את ילדם בחזרה לחזקתם. בשנת 2004 הגיע מקרה כזה לכותרות בישראל, לאחר שאם ביולוגית ביקשה לקבל את בנה בחזרה, וההורים המאמצים התנגדו להחזירו, והתנהל מאבק משפטי בין הצדדים. למעשה, מאבקים מסוג זה אינם נדירים, אולם בדרך-כלל מוטל עליהם חיסיון משפטי מלא, מתוך שיקולי טובת הילד.

סיבות שכיחות לקבלת ילד מאומץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית ההורים המאמצים מעוניינים לאמץ תינוקות בני יומם, שהם בני הגזע של ההורים המאמצים וחסרי לקות. מדינות שונות מציגות מגבלות ודרישות שונות להורים כדי שיוכלו לאמץ תינוק חסר לקות. בשל הביקוש הרב לאימוץ תינוקות חסרי לקות על מי שמאמץ אותם יש להוכיח חוסן כלכלי ולעמוד בדרישות נוספות. חלק מהסיבה לדרישות אלו הן שעל הרשויות להוכיח שהן מספקות לילדים משפחה מוצלחת יותר מהמשפחות שמהן הן מפקיעות ילדים. מנגד, הביקוש הנמוך לאימוץ ילדים שעברו את גיל חמש ולילדים בעלי מום, הופכים את הרשויות לפחות בררניות עבור המשפחות המאמצות ילדים אלה. יתרה מזו, אמוץ ילד בעל לקות מקנה במדינות רבות קיצבה קבוע עבור המשפחה המאמצת והטיפולים הרפואיים של ילד שאומץ אחרי שאובחן כבעל לקות הם על חשבון המדינה.

ישנן מדינות שהחוק בהן אוסר את מסירתו לאימוץ של ילד להורים בני דת שונה מהוריו המקוריים, בין אם המאמצים הם אזרחי אותה מדינה ובין אם לא. דוגמה למדינה כזו היא הודו.

ההורים המאמצים הם בדרך-כלל זוגות נשואים חשוכי ילדים, מטעמי עקרות או מטעמי נטייה מינית. עם זאת, יש הבוחרים באימוץ מסיבות אידאולוגיות, ובהם גם אנשים שלא מעוניינים להביא לעולם ילדים ביולוגיים ודוגלים בסוג של אלהורות. מאבקים משפטיים רבים נערכים במדינות שונות בעולם כדי לאפשר גם לזוגות חד-מיניים המקיימים תא משפחתי לאמץ ילדים. בישראל, לדוגמה, התיר פסק דין ירוס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה לזוג לסביות לאמץ האחת את ילדי רעותה.

איחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לילדים מאומצים רבים, כמו גם להורים ביולוגיים שילדיהם נמסרו לאימוץ (ברצונם או בניגוד לרצונם), יש רצון טבעי לפגוש בבני משפחתם הביולוגית. בישראל, ילד מאומץ שהגיע לגיל 18 יכול לפתוח את תיק האימוץ הממשלתי, בו רשומים פרטי משפחתו הביולוגית, ואם גם הוריו הביולוגיים מעוניינים בכך, הוא יוכל לפגשם.

תיקי האימוץ נשמרים, בין השאר, כדי למנוע גילוי עריות שלא מדעת בין ילדים מאומצים לקרובי משפחתם הביולוגית.

אימוץ בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מוסדר אימוץ ילדים בחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981. חוק עבודת נשים מקנה להורה מאמץ זכויות דומות ביסודן לאלה של הורה ביולוגי, כגון הזכות לחופשת אימוץ (המקבילה לחופשת לידה), והזכות לקיצור יום העבודה.

בישראל מיעוט יחסי של ילדים ותינוקות שנמסרים לאימוץ. כתוצאה מכך המבקשים לאמץ תינוקות נאלצים להמתין שנים ארוכות עד למימוש בקשתם. שרות האימוץ מגדיר שתי קבוצות של ילדים - תינוקות שהינם ילדים מגיל 0 עד שנתיים, וילדים מעל גיל 2, קבוצה זו נקרא "צרכים מיוחדים." ילד נחשב בעל "צרכים מיוחדים" כאשר הוא מעל גיל שנתיים וזקוק להורים קבועים. יכול להיות שבנוסף הילד מתמודד עם איחור בהתפתחותו, בעיה בריאותית או כל עניין אחר שזקוק לטיפול מעל הטיפול הרגיל שהורים מעניקים לילדיהם. משך ההמתנה לאימוץ ילד או תינוק: קשה מאד לקבוע כמה זמן מועמדים ימתינו עד סיום השלבים של אבחון ואישור עד שיקבלו הצעת ילד/ה לאמץ. הדבר תלוי ביכולות ונכונות של המועמדים לאמץ מול הנתונים והצרכים של התינוקות והילדים אשר זקוקים להורים מאמצים. קריטריונים לאישור מועמדות לאימוץ: זוג נשוי – מגורים משותפים שנתיים לפחות. פונים יחידים - החוק קובע כי האימוץ הוא על ידי זוג נשוי. מאמצים יחידים מועמדים לקבלת קטינים אשר לא נמצא זוג נשוי אשר הביע רצונו לאמץ את הקטין. גיל – הפרש הגילים בין הילד ובין המבקש אינו עולה על 43 שנה לשני בני הזוג ואינו פחות מ- 18 שנה. השכלה – 12 שנות לימוד לפחות. הכנסה – קבועה ובגובה שכר ממוצע במשק לפחות. תנאי מגורים – סבירים, בהם אפשרות להציע לילד חדר משלו. גיליון פלילי - ללא הרשעה בעבירה נגד קטינים ובעבירות מין או עבירות אלימות. לגבי עבירות אחרות, כל עבירה נבדקת. בריאות – נפשית ופיזית. תפקוד משפחתי וזוגי – תקין תפקוד חברתי – תקין. פתיחות ויכולת להתמודדות עם משימות האימוץ.

אימוץ חו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל המיעוט היחסי של תינוקות הנמסרים לאימוץ, נפוץ בישראל המנהג של אימוץ ילדים ממדינות אחרות. אימוץ מסוג זה מכונה אימוץ חו"ל. הילדים המאומצים הם בדרך-כלל יתומים או ילדים שנמסרו לאימוץ במדינות נחשלות יחסית, שם הביקוש לילדים מאומצים נמוך יותר. במקרים נדירים הילדים המאומצים נקנים תמורת כסף מהוריהם הביולוגיים; במקרים נדירים עוד יותר, הילדים נחטפו מהוריהם הביולוגיים ונמסרו לאימוץ (ללא ידיעת ההורים המאמצים, שהאמינו שמדובר בילד שנמסר לאימוץ באופן חוקי, כמו למשל בפרשת קרולין ברונה).

הליכי אימוץ בין ארצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק, אימוץ בין ארצי מבוצע אך ורק באמצעות עמותה שנקראת עמותה מוכרת, שקיבלה הרשאה מיוחדת ועמדה בתנאים שנקבעו והיא מוכרת על ידי שר העבודה והרווחה ושר המשפטים לצורך טיפול בנושא (הרחבה על עמותת אימוץ מוכרת תנתן בהמשך). עבור עמותה מוכרת נקבעו בחוק תפקידים רבים ושונים. עמותה מוכרת מצויה בפיקוח של "הרשות המרכזית לאימוץ בין ארצי", גוף השייך למשרד העבודה והרווחה.

ההתקשרות של ההורה המאמץ עם עמותה מוכרת נעשית בחוזה. במסגרת החוזה נקבעות ההתחייבויות של כל אחד מהצדדים – ההורה מצד אחד, העמותה המוכרת מצד שני; כן נקבעים האופן, המועדים והתנאים להעברת התשלום לעמותה, לעתים תוך הפקדת חלקו בנאמנות אצל עו"ד מטעם העמותה.

לאחר התקשרות זו מתחיל הליך פרוצדורלי הכולל מספר שלבים –

  • בדיקת התאמתו של ההורה לאימוץ בין ארצי,
  • יצירת הקשר עם המדינה הזרה,
  • אימוץ הילד במדינה הזרה ועל-פי חוקיה,
  • הבאת הילד לישראל,
  • השלמת הליך האימוץ בישראל וגיור הילד.

גם לאחר החזרה לישראל, נמשך הקשר עם עמותת אימוץ לפחות שלוש שנים נוספות, תקופה שבה על העמותה לבצע בדיקות תקופתיות ומעקב, לשם דיווח על מצב הילד לרשויות האימוץ במדינה הזרה ובישראל. בשל הפרוצדורות הסבוכות בהליך אימוץ ילד בחו"ל וההקשרים המשפטיים הרבים של הליך אימוץ בין ארצי, מומלץ להורה המבקש לאמץ להיעזר בייעוץ וייצוג משפטי כבר בשלב הראשוני של לפני החתימה על הסכם עם עמותת אימוץ מוכרת.

במקרים רבים הליך אימוץ מלווה בחששות ובחוסר ודאות הנובע ממורכבות הליכי אימוץ בין ארצי, מריבוי הגורמים המעורבים בו (ההורה הביולוגי, רשויות החוק במדינה הזרה וכו'), וכמובן מהאלמנטים הנפשיים והפסיכולוגיים הנובעים מעצם טיבו של הנושא – בניית תא משפחתי. ליווי משפטי יקל על חוסר הוודאות, לפחות בכל המרכיבים המשפטיים והבירוקרטים. כפי שניתן להבין, גם כאשר נוצר קשר רגשי ונפשי עמוק בין הילד וההורה המאמץ כבר מהרגע הראשון של המפגש ביניהם - הרי עד לקבלת ה"חותמת הרשמית" והסופית, לעתים על ההורה לעבור דרך מפותלת. הליווי המשפטי יכול להקל על ההורה לעבור דרך זו בבטחה עד לאימוץ סופי של הילד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האקדמיה ללשון העברית טרם הציעה מונח אחר (לא מהשורש ה.ר.ה) שיורה באופן כללי הן על ההורה הביולוגי והן על האדם המאמץ (באופן המשקף את מעמדם החוקי הזהה). הבעיה הלשונית הנ"ל אינה קיימת ברובן של שאר השפות, וגם לא הייתה קיימת בעברית ההיסטורית - שבזמנה טרם הושווה מעמדו החוקי של ההורה הביולוגי לזה של האדם המאמץ.