יורי פאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יורי פיודורוביץ' פָאיֶיררוסית: Юрий Фёдорович Файер;‏ 17 בינואר (על פי הלוח היוליאני: 5 בינואר)1890, קייב3 באוגוסט 1971, מוסקבה) היה מנצח יהודי סובייטי, שנודע בעיקר בשדה הבלט. כיהן כמנצח הבלט הראשי של תיאטרון בולשוי מ-1923 עד 1963.
פאייר ניצח על מגוון רחב של יצירות, מן הרפרטואר הקלאסי (במהלך הקריירה שלו ניצח על יותר מ-400 ביצועים של "אגם הברבורים" לצ'ייקובסקי לבדו) ועד בלטים חדשים מאת מלחינים כגון שוסטקוביץ' ופרוקופייב (ששניים מהבלטים שלו היו בין הפרמיירות העולמיות של פאייר). הוכתר בתואר "האמן העממי של ברית המועצות" (1951) וזכה ארבע פעמים בפרס סטלין (1941, 1946, 1947 ו-1950).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יורי פאייר נולד בינואר 1890 בעיר קייב שבדרום-מערב רוסיה (אוקראינה). הוא החל לנגן בכינור בילדותו. בגיל 11 הייתה הופעתו הראשונה בקונצרט, ובגיל 14 הצטרף לתזמורת האופרה של קייב. ב-1906, בגיל 16, סיים את לימודיו בקונסרבטוריון של קייב ונסע ללמוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון של מוסקבה, אך לא יכול היה לסיים את לימודיו מאחר שנאלץ לעבוד למחייתו. בשנים 19091910 עבד ככנר ראשי בבית האופרה של ריגה, ובשנים 19141915 ניגן בתזמורת האופרה של זימין (Зимин) במוסקבה. ב-1916 נכנס שוב בשערי הקונסרבטוריון במוסקבה, למד נגינה בכינור בהדרכת גיאורגי דוּלוֹב (Дулов) והשתלם בניצוח אצל אנדריי אָרֶנְדְס (Арендс), תוך שהוא מכהן כנגן בתיאטרון בולשוי. ב-1919 סיים את לימודיו והופיע לראשונה כמנצח בבולשוי. בשנת 1923 התמנה למנצח הבלט הראשי של המוסד, משרה שבה החזיק במשך ארבעים שנה, עד 1963.

בערב חג המולד 1925 ניצח על תזמורת הבולשוי שליוותה עם יצירותיהם בטהובן, ליטולף וצ'ייקובסקי את הצגת הבכורה העולמית של סרטו של סרגיי אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין". במהלך עבודתו של פרוקופייב על הבלט "רומאו ויוליה", שנכתב באמצע שנות ה-30, הרבה פאייר להיפגש איתו. במקור הסתיים הבלט מבלי שגיבוריו מתים; פאייר היה בין אלה ששכנעו את פרוקופייב לשנות את הסוף.‏[1] בנובמבר 1945 ביים פאייר את הבכורה העולמית של הבלט "סינדרלה" לפרוקופייב. בשנים 19511961 שימש גנאדי רוז'דסטוונסקי כעוזר המנצח תחת פאייר (בהמשך אותו עשור כיהן רוז'דסטוונסקי כמנהל המוזיקלי של הבולשוי). בשנת 1958 היו השניים מועמדים במשותף לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר עבור הסרט "תיאטרון בולשוי" (הזוכה היה אנדרה פרווין, עבור "ג'יג'י").

באחריתו הפך פאייר כמעט עיוור, אך המשיך לנצח. בשנת 1963 פרש לגמלאות.

ב-1970 ראה אור בהוצאת "המלחין הסובייטי" (Советский композитор) במוסקבה ספר זיכרונותיו, О себе, о музыке, о балете ('על עצמי, על מוזיקה, על בלט').

התגורר בבית דירות ברחוב גשר קוּזְנֶצקי (אנ') שבמרכז מוסקבה. נפטר באוגוסט 1971, בגיל 81. נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה.

ספר זיכרונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • О себе, о музыке, о балете; Лит. запись Ф. Розинера; Вступит. статья М. Чулаки, Москва: Советский композитор, 1970.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזיכרונותיו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Damian Fowler, More sweet, less sorrow, The Guardian, 3 November 2008.