פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי
Пётр Ильич Чайковский |
||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי (רוסית: Пётр Ильич Чайковский, להאזנה (מידע · עזרה)) (7 במאי 1840 - 6 בנובמבר 1893) מגדולי המלחינים של רוסיה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות
צ'ייקובסקי נולד ב־7 במאי 1840 בכפר שליד מפעל הברזל "קמסקו-ווטקינסקי" במחוז ויאטקה של האימפריה הרוסית (כיום העיירה ווטקינסק באודמורטיה). משפחתו השתייכה למעמד הבינוני. אביו איליה היה מהנדס מכרות; אמו אלכסנדרה אסייר הייתה ממוצא צרפתי. אחיו הצעיר מודסט איליץ' צ'ייקובסקי היה מחזאי ידוע.
בבית המשפחה היה פסנתר ואורכסטריון - כלי נגינה אוטומטי שהשמיע יצירות מוזיקליות על־פי תוכנית שהוזנה בכרטיס מנוקב. צ'ייקובסקי נהנה להאזין ליצירות של המלחינים מוצרט, רוסיני, בליני, ודוניצטי במכונה זו. בעקבות זאת ניסה ללמוד באופן עצמאי לנגן בפסנתר. כבר בגיל 4, באוקטובר של שנת 1844, חיבר, בעזרת אחותו, יצירה לכבוד נסיעת אמו לסנקט פטרבורג.
אמו הביאה מסנקט פטרבורג אומנת גרמניה בשם פאני דירבאך (Fanny Dürbach), שלימדה את ילדי המשפחה צרפתית וגרמנית. פיוטר הקטן הצטיין בלימודיו, האפיל על אחיו הגדולים וכבר בגיל 6 ידע לקרוא היטב בשתי השפות הזרות. דירבאך חיבבה את פיוטר, בין היתר בזכות אופיו העדין; היא תיארה אותו כ"ילד של זכוכית", רגיש למצוקות הקטנות ביותר.
בגיל 5 החל צ'ייקובסקי ללמוד לנגן בפסנתר עם מורה מקומית בשם מריה פאלצ'יקובה (Мария Пальчикова).
בשנים 1850-1858 למד ב"בית הספר למשפטים של הצאר" בסנקט פטרבורג, אחד מבתי הספר התיכוניים היוקרתיים ביותר באימפריה הרוסית. הוא התחבב על המורים והתלמידים בזכות מזגו הנוח וסיים את הלימודים שלישי בכיתתו.
[עריכה] תחילת הקריירה המוזיקלית
בשנת 1854 מתה אמו של צ'ייקובסקי מכולרה והאובדן הכאיב לצ'ייקובסקי מאוד. כחודש לאחר מכן החל לעסוק במוזיקה. הוא לקח שיעורי שירה אצל גבריאיל לומקין (Гавриил Ломакин) ומילי באלאקירב, שייסדו מאוחר יותר את בית הספר החופשי למוזיקה. בתמיכת אביו לקח צ'ייקובסקי שיעורי פסנתר עם מורה מנירנברג בשם רודולף קינדינגר (Rudolph Kündinger). קינדינגר הודה כי לצ'ייקובסקי יש כישרון נגינה מסוים, אך לדעתו לא היה לו עתיד בתור מלחין או מבצע בולט, ובעקבות זאת העדיף אביו לכוון את הבן לקריירה במשפטים.
עם סיום הלימודים החל צ'ייקובסקי לעבוד במשרד המשפטים הרוסי בתור עוזר זוטר. הוא לא הצטיין בעבודה, אולם התשוקה למוזיקה הניעה אותו בגיל 23 להתפטר מעבודתו ולהתחיל את לימודיו בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. בהדרכתו של המלחין אנטון רובינשטיין למד הלחנה והפך במהרה לאחד מתלמידיו המצטיינים, אם כי צ'ייקובסקי לא העריך ביותר את רובינשטיין. באחת משנות לימודיו היה אמור צ'ייקובסקי להגיש עבודת סיום, יצירה לתזמורת. צ'ייקובסקי כתב את הפתיחה "הסערה" למחזה מאת אוסטרובסקי, אך לא הגיש את היצירה ישירות לרובינשטיין, משום שהוסיף ליצירה כלים שהיו בזויים בעיני המורה, כגון: קרן אנגלית, נבל ועוד. אנטון רובינשטיין היה שמרן בדעותיו, וזאת ניתן לראות ביצירותיו המבוססות על המבנים הקלאסיים. יתרה מזאת, הוא ביסס את תזמור יצירותיו על מבנה התזמורת הבטהובנית אשר זה זמן כבר התפתחה והתרחבה. צ'ייקובסקי, שחשש מתגובתו של רובינשטיין, שלח אליו את היצירה עם אחד התלמידים שלמדו אתו.
מתחילת דרכו הייתה לצ'ייקובסקי שפה תזמורתית משלו. הייתה לו הבנה מעמיקה בגוני הקולות התזמורתיים. צ'ייקובסקי היה מתזמר מעולה. אפשר אמנם לטעון שהוא לא ידע לעתים לשים גבול לפרץ רגשותיו. יחד עם זאת, התזמורת אצל צ'ייקובסקי מצלצלת בגוונים מבריקים. היכולת לשמוע את גוני הכלים ולהרכיבם יחדיו, הייתה הכישרון הבולט של צ'ייקובסקי.
עם סיום לימודיו בשנת 1865 עבר צ'ייקובסקי לעבוד כמוֹרה בקונסרבטוריון החדש שהקים הפסנתרן ניקולאי רובינשטיין (אחיו של אנטון) במוסקבה, שם הלחין את יצירותיו הרציניות הראשונות, כמו הסימפוניה הראשונה "חלומות של חורף", ואת האופרה הראשונה שלו "וויוודה". את הסימפוניה הראשונה שלו שהיא גם היצירה הראשונה לתזמורת בפורמט גדול ונרחב,התחיל צ'ייקובסקי לכתוב במרץ 1866. צ'ייקובסקי דחף את עצמו לקצה גבול היכולת שלו בכתיבת סימפוניה זו, בעיקר בשל היותו יושב בשעות ליל וכותב. המחיר היה כבד. לאחר שביוני אותה השנה, צ'ייקובסקי התחיל לתזמר את היצירה הוא התמוטט רגשית וסבל מהתמוטטות עצבים קשה. לאורך כתיבת יצירה זו חווה צ'ייקובסקי פחדים שמא ימות ולא ייספיק לסיים אותה. הדרישות לשלמות אותן הציב אל מול פניו, גבו את מחירן. לאחר שהתאושש וסיים את הסימפוניה, הגיש אותה לבדיקה והמלצות לאנטון רובינשטיין. רובינשטיין לא אישר את היצירה ודרש שינויים נרחבים. צ'ייקובסקי ישב ללא דיחוי אל המלאכה ושינה בהתאם להמלצות. בביצוע הבכורה של הסימפוניה בסנקט פטרסבורג בוצעו רק הפרק השני והשלישי. המנצח ניקולאי רובינשטיין לא הסכים עם הסימפוניה ובעיקר לא עם הפרק הראשון והאחרון. אמנם סימפוניה זו נושאת כותרת "חלומות של חורף" אך היא לא סימפוניה פרוגרמטית. צ'ייקובסקי ביטא הלך רוח ותחושות אשר הובילו לכתיבת הנושאים והכותרת. על אף המלעיזים, כי צ'ייקובסקי בכתיבתו היה יותר מדי "מערבי" או "גרמני", הפרק הראשון מבוסס על שתי מנגינות עם רוסיות. גם לפרק השני כתב צ'ייקובסקי מנגינה בסגנון מוזיקה רוסית עממית. הפרק השלישי "סקרצו" מבוסס על סונאטה בדו דיאז מינור לפסנתר, אשר נכתבה שנה לפני כן. העדות להשפעת מנדלסון ושומן ניכרת בפרק זה. יחד עם זאת, החלק המרכזי, הכתוב בקצב הואלס, אופייני לצ'ייקובסקי ומבשר את בוא הואלסים, שכתב בבאלטים ובאופרות שלו. את הפרק האחרון של הסימפוניה מבסס צ'ייקובסקי על שיר עם רוסי ידוע באותם ימים, "פריחת הפרחים". כבר ביצירה זו ניתן לראות, שיכולת התיזמור של צ'ייקובסקי התפתחה והבשילה לחלוטין, על אף גילו הצעיר.
בעת שהותו במוסקבה הכיר גם את המלחינים רימסקי-קורסקוב ובאלאקירב. השניים הובילו אסכולה של מוזיקה רוסית מקורית, שכללה מלבדם את המלחינים: אלכסנדר בורודין, מודסט מוסורגסקי וצזאר קואי, חברים בקבוצה שנקראה "החמישה", שדגלו בניתוק מן ההשפעות המוזיקליות הגרמניות־אוסטריות. בעקבות היכרות זו נוצר קשר בין באלאקירב וצ'ייקובסקי. באלאקירב הציע לצ'ייקובסקי לכתוב פתיחה המבוססת על המחזה "רומיאו ויוליה" מאת שייקספיר. השפעות מוזיקליות כגון אלו, לטענתם, ניכרו בסגנון הכתיבה של צ'ייקובסקי. אפשר אומנם להגיד, שהמוזיקה של צ'ייקובסקי שייכת באופן כללי לאסכולה הזאת - הוא העריץ במיוחד את מוצרט, שאותו כינה "ישו של המוזיקה", ואת שומאן, שהמוזיקה שלו ליוותה אותו בילדותו ובנעוריו. הוא הושפע מאוד גם ממלחינים צרפתיים כמו ביזה ואופנבך, אולם ניכר בו סגנון אישי מיוחד עם מאפיינים רוסיים, גם אם המוזיקה שלו איננה לאומית או שורשית בצורה עמוקה כמו יצירותיהם של בורודין, מוסורגסקי, גלינקה ורימסקי־קורסקוב. בתגובה לטענות של רימסקי־קורסקוב ובאלאקירב, הלחין צ'ייקובסקי את הסימפוניה השנייה שלו, המכונה "רוסיה הקטנה" ומשופעת בלחנים עממיים רוסיים ואוקראיניים ויחד עם זאת גם בסימפוניה זו ניכרת ההשפעה של שומאן ומוצרט, אף כי ניתן לשמוע בה את שפתו הייחודית של צ'ייקובסקי. במקביל, כדי להגדיל את הכנסותיו, החל לעבוד כמבקר מוזיקה בעיתון מקומי.
[עריכה] התפתחותו המוזיקלית
בשנים 1874 - 1875 הלחין צ'ייקובסקי את הקונצ'רטו הראשון שלו לפסנתר ותזמורת, הקונצ'רטו בסי-במול מינור שאותו הקדיש בתחילה לפסנתרן והמנצח ניקולאי רובינשטיין. צ'ייקובסקי הגיע בערב חג המולד, שנת 1874 אל ביתו של רובינשטיין על מנת להציג לו את יצירתו החדשה. הוא התיישב אצל הפסנתר וניגן את הקונצ'רטו עד תומו כשרובינשטיין שותק לאורך כל היצירה. בסיומה, כשצ'ייקובסקי התעניין בדעתו של רובינשטיין, הוא זכה לביקורת נוקבת על היצירה כולה. רובינשטיין טען שהיצירה איננה מתאימה לנגינה על פסנתר, שהיא מורכבת מחלקים שונים שמורכבים יחדיו בצורה רופפת ביותר. שהתרוצות קשות לנגינה והנן התפארות לשמה ואינן אומרות דבר, שהיצירה חלשה ואף מחקה יצירות אחרות וצריך לשכתב אותה מן ההתחלה ועד הסוף, ושרק כמה דפים בודדים הם בעלי ערך כלשהו. ולא זאת בלבד, אלא שרובינשטיין הציע שהוא זה שייעשה את מלאכת השכתוב. לאחר שניקולאי ראה את פניו של צ'ייקובסקי, הוא ריכך מעט את תגובתו ואמר, שלאחר השינויים הנדרשים הוא ייבצע את היצירה בביצוע בכורה. צ'ייקובסקי ההמום הגיב בחריפות: "לא אשנה ולו תו אחד". לאחר זאת שינה צ'ייקובסקי את ההקדשה של הקונצ'רטו מרובינשטיין לפסנתרן והמנצח הגרמני הנס פון בילוב (Hans Guido von Bülow), שביצע את הבכורה של הקונצ'רטו בסיור שלו באמריקה, בעיר בוסטון. צ'ייקובסקי אומנם שינה לאחר מכן במעט את היצירה, אך לאחר שהקונצ'רטו התפרסם וזכה להצלחה כה רבה, הבין רובינשטיין את טעותו והפך להיות אחד המבצעים המוצלחים של יצירה זו. עד היום הקונצ'רטו הזה נחשב אחת היצירות הפופולריות ביותר שנכתבו לפסנתר ולתזמורת ואף אחת הקשות ביותר לביצוע קונצרטנטי.
ניקולאי רובינשטיין היה המום ממבנה הקונצ'רטו ובעיקר מהפרק הראשון. הפרק נפתח בתרועת קרנות חגיגית כהכנה לנושא המלודי הראשון. יחד עם זאת, צ'ייקובסקי משנה לאחר כמה אקורדים את הבסיס הטונאלי מסי במול מינור לרה במול מז'ור. מעשה שרובינשטיין ראה בו כפירה. על סולם זה הוא מבסס מנגינה, אשר הייתה ידועה כשיר קבצנים אוקראיני. לאחר תצוגת הנושא על ידי התזמורת, עובר התפקיד הראשי אל הפסנתר, המפתח את הנושא ברחבות ווירטואוזיות, עד אשר התזמורת מצטרפת אליו ברוב פאר והדר בפעם השלישית. לאחר פתיחה כה מרשימה, אין הנושא הזה חוזר להופיע, לא בפרק הראשון ולא ביצירה כולה. רובינשטיין הביע את מחאתו על כך, שזה מעשה שלא יעשה, מה גם בקונצ'רטו. אחד ממבקרי המוזיקה במאה ה-20 הגדיר זאת כך: "כמו קוראים אנו ספר מתח מעולה שכבר בתחילתו אנחנו מתוודעים אל אחת הדמויות החשובות בספר והנה, לאחר פרק אחד, הדמות נעלמת מהספר ואיננה שבה עוד". לאחר מכן צ'ייקובסקי מבסס את הפרק על שלוש מלודיות, המבוססות על שירי עם אוקראינים. מלאכת הרכבת הנושאים והופעתם, הפיתוח הארוך, הקדנצה הארוכה והקשה מאוד לביצוע, והסיום הנמלץ, הרתיעו את רובינשטיין שחש, כי מלאכת הרכבת הפרק איננה אחידה.
גם הפרק השני, על המלודיה הענוגה שבו, לא זכה אצל רובינשטיין לביקורת חיובית. המעבר בין סולמות, שלדעתו אין קשר ביניהם, החלק המרכזי המהיר והחזרה הרופפת על הנושא הראשון, הותירו את רובינשטיין המום.
הפרק השלישי הוא רונדו בצורת סונאטה. יחד עם זאת, גם בפרק זה, המבוסס על שירי עם אוקראינים, מוצא צ'ייקובסקי את דרכו המיוחדת להביע את נושאיו. נלוו לכך גם ההרמוניות, שהיו חדשניות מדי לטעמו של רובינשטיין. התזמורת, הכוללת גם טרומבונים, והתיזמור של צ'ייקובסקי, הבומבסטי לעתים ויחד עם זאת מבריק, שכולם לא התאימו לתפיסתו השמרנית של רובינשטיין.
הפרסום וההצלחה של יצירה זו משך את תשומת לבם של אנשים רבים, בהם אלמנה עשירה בשם נאדייז'דה פון מק, שהחליטה להעניק לצ'ייקובסקי תמיכה שנתית בסך 6,000 רובל כדי שיוכל להקדיש את עצמו להלחנה בלבד; התנאי היחיד של האלמנה פון מק הייתה שהם לעולם לא ייפגשו פנים אל פנים. ואכן, הקשר ביניהם, שנמשך 14 שנה, התבצע דרך מכתבים בלבד והם מעולם לא נפגשו (למעט שני מפגשים מקריים שבהם התעלמו זה מזו). הקשר ביניהם, אף שהתנהל דרך מכתבים, היה הדוק ביותר והפך להיות סוג של תרפיה עבור צ'ייקובסקי, שסבל מבעיות פסיכוסומטיות רבות (כמו כאבי הראש, שהטרידו אותו לעתים קרובות וגרמו לו הרגשה, כאילו ראשו עומד להתנתק מגופו. מסיבה זו נהג לא פעם, בעת ניצוח על תזמורת, להחזיק ביד אחת את ראשו מאחור או להחזיק את סנטרו).
הבעיה החמורה ביותר שממנה סבל היו רגשות אשמה והניסיונות להסתיר את ההומוסקסואליות שלו, מה שהניע אותו להתחתן בשנת 1877 עם תלמידה שלו בשם אנטונינה מיליוקובה, מעשה שצ'ייקובסקי התחרט עליו במהרה. הוא נטש את אשתו הטרייה ימים ספורים לאחר שהזוג יצא לירח דבש. מצבו הנפשי היה מעורער ביותר. רק שכנועיו של אחיו, מודסט, מנעו ממנו ברגע האחרון לשלוח יד בנפשו.
[עריכה] השיא
חרף הכישלון בנישואין והמשברים הרבים, תקופה זו נחשבת גם כאחת הפוריות ביותר בחייו של צ'ייקובסקי. הוא סיים להלחין את המוזיקה לסימפוניה הרביעית (אותה הוא הקדיש לנדייז'דה פון מק), ולבאלט "אגם הברבורים", אם כי יצירה זו לא זכתה להצלחה במופע הבכורה שלה בשל כוריאוגרפיה לא מוצלחת. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי זכה הבלט "אגם הברבורים" לכוריאוגרפיה מוצלחת מאת מריוס פטיפה והבלט הפך להיות אבן בוחן לכל להקת בלט קלאסי. לאחר משבר הנישואין של צ'ייקובסקי הוא נשלח לשווייץ לאגם קלרנס כדי לנוח. הוא יצא לשווייץ יחד עם חבר כנר בשם יוסף קוטק, תלמיד קומפוזיציה שלו בקונסרבטוריון. קוטק הביא עמו את הרדוקציה של "הסימפוניה הספרדית" ברה מינור מאת לאלו. צ'ייקובסקי ניגן בפסנתר וקוטק בכינור. במהרה מצא צ'ייקובסקי את רוח היצירה וישב לכתוב קונצ'רטו לכינור. תוך שבועיים נשלמה מלאכת הכתיבה לפסנתר וכינור כהכנה לתזמור. לאחר בדיקה מחודשת של היצירה, על ידי קוטק ואחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, הוציא צ'ייקובסקי את הפרק השני אשר לא השביע את רצונם וכתב את הקנצונטה בסול מינור, המוכרת כיום כפרק השני של היצירה, ביום אחד. הפרק שהוצא הפך לאחר זמן להיות הפרק הראשון ב"זיכרון ממקום יקר" אופוס 42, שלושה פרקים לכינור ופסנתר. לאחר מכן תוזמרה היצירה על ידי אלכסנדר גלאזונוב. עד ה-12 באפריל 1878 תוזמרה היצירה והושלמה. המעניין הוא, שצ'ייקובסקי לא הקדיש את היצירה לכנר שהיה שותף לכתיבתה. צ'ייקובסקי הגיש את היצירה לכנר ליאופולד אאואר, אשר דחה את היצירה כבלתי ניתנת לנגינה. שנתיים עברו בלי שהיצירה בוצעה, גם לא על ידי הכנר יוסף קוטק. ביצוע הבכורה של היצירה התקיים ב-4 לדצמבר 1881 בווינה על ידי הכנר אדולף ברודסקי והמנצח הנס ריכטר. היצירה נוגנה כמה זמן לאחר ש ברהמס העלה לביצוע בכורה את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת ברה מז'ור, אופוס 77. בקהל ישב אדם, שהיה אימת המלחינים והנגנים, המבקר אדוארד הנסליק, שכתב על היצירה כי נדמה שאפשר לשמוע סירחון מהמוזיקה שצ'ייקובסקי כתב, בעיקר בשל הפרק האחרון בקונצ'רטו שנכתב על מוזיקה קוזאקית עממית. הסערה שהמאמר חולל, הובילה לפרסום היצירה ברחבי העולם כולו. הפרק הראשון מבסס את עצמו על מבנה הפרק הראשון של הקונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64 מאת מנדלסון. לאחר פתיחה קצרה בתזמורת, נכנס הכינור עם הקדמה משלו עד אשר הוא מתחיל לנגן את הנושא הראשון השירתי והפואטי, שרמזים לו שומעים בפתיחה לתזמורת. לאחר עיבוד הנושא הראשון ופיתוחו, כשהכינור מראה את יכולתו הוירטואוזית, מגיע הנושא השני, לירי ומעודן, המבוסס ברובו על הנושא הראשון. ושוב לאחר פיתוח הנושא, כשהכנר חייב להראות את שליטתו בכלי, מגיעה התזמורת וסוחפת את המנגינה הראשית בקול תרועה גרנדיוזית אל עבר הפיתוח, שלאחריו מגיעה קדנצה קשה לנגינה, הממשיכה את פיתוח הנושא הראשון והשני. התזמורת שבה ומופיעה עם צלילו העדין של החליל, המבשר את שובו של הנושא הראשון. הקודה של הפרק סוחפת ומלאת אנרגיה עד לסיום, כשהכינור מנגן בוירטואוזיות מרשימה. הפרק השני "קנצונטה" (שיר קטן) בסול מינור, מתחיל בהקדמה לכלי הנשיפה מעץ עד אשר נכנס הכינור המנגן ברכות מנגינה שירתית וענוגה, משהחלק המרכזי מתבסס על ההקדמה לפרק. הפרק השלישי מופיע ללא הפסקה. ההקדמה לתזמורת מבססת את המוטיב אשר עליו מבוססת המנגינה הראשונה, ריקוד קוזאקי. זהו פרק במבנה סונאטה, הכולל שלוש מנגינות המבוססות על שירי עם. הפרק מסתיים בוירטואוזיות מלהיבה, כשהכנר מנגן צלילים כפולים ואף משולשים. זוהי יצירה תובענית ביותר מן המבצע. הכנר נדרש למיומנות נגינה וירטואוזית ולירית כאחת כדי שיצליח להעביר הן את הרגשות העמוקים והן את הרגשנות שביצירה זו.
יצירתו הבאה של צ'ייקובסקי הייתה האופרה "יבגני אונייגין" המבוססת על רומן בחרוזים אותו כתב "פושקין". עם פרסומה של כל יצירה חדשה גברה הפופולריות של צ'ייקובסקי, הוא אף יצא לסיורי קונצרטים באירופה ובאמריקה בין השנים 1887-1891 (הוא הופיע בקונצרט הפתיחה החגיגי של קארנגי הול בניו־יורק), שבהם ניגן וניצח על יצירותיו.
בשנת 1884 הלחין צ'ייקובסקי יצירה אשר לא זכתה להכרה רבה: "פנטזיה קונצרטנטית בסול מז'ור/מינור לפסנתר ותזמורת אופוס 56. ביצוע הבכורה של יצירה זו נערך בפברואר שנת 1885 במוסקבה, על ידי תלמידו היחיד לקומפוזיציה, סרגיי טאנייב. ביצירה זו בחר צ'ייקובסקי להשתמש בתזמורת יותר גדולה מהקונצ'רטו הראשון לפסנתר ותזמורת. הוא הוסיף חליל שלישי, כלי הקשה רבים ואף גלוקנשפיל, פעמוניות קטנות. הוספת כלים אלו לא נועדה ליצור מצלול שונה, אלא להעניק למוזיקה מצלול קל יותר, בשל התפיסה, כי זה איננו קונצ'רטו לפסנתר ממש. הפרק הראשון אשר נקרא: "מעין רונדו" Quasi Rondo מגיש תפיסה חדשה ויצירת מבנה חדש על ידי המלחין. הפרק פותח בנגינת שלושת החלילים במלודיה, הנשמעת כמו גאבוט. לאחר הנושא השני ועיבוד קצר, הפסנתר מנגן קדנצה ארוכה מאוד ואף רפסודית בעיקרה, שאחריה חוזרים הנושא הראשון והשני בדיוק כפי שהופיעו בפתיחה. אם הצגת הנושאים לפני הקדנצה הסתיימה על הדומיננטה, הרי בסיום, תוך כדי מודולציות, צ'ייקובסקי מסיים את הפרק בביסוס הטוניקה. הפרק השני מורכב משני חלקים ונקרא "קונטראסט". פרק זה היה אמור להיות הפרק הראשון של הסוויטה השלישית בסול מז'ור לתזמורת אופוס 55. אך צ'ייקובסקי מצא אותו לא מתאים לפתיחת היצירה וכתב לסוויטה פרק חדש. הוא שינה במעט את הנושאים ושכתב פרק זה לפסנתר ותזמורת. הוא נפתח במנגינה ענוגה ואלגית לפסנתר בסול מינור. לאחר כמה תיבות מצטרף לפסנתר צ'לו יחיד. המנגינה מנוגנת פעם אחר פעם ובכול פעם בליווי אחר של הפסנתר או התזמורת. הקונטראסט נוצר במעבר מהחלק האיטי לחלק המהיר, המבוסס על ריקוד רוסי. שני הנושאים משתלבים יחדיו עד אשר החלק הריקודי כמו תופס פיקוד. גם החלק הריקודי אותו ניתן להחשיב כפרק השלישי של היצירה מחולק לחמש אפיזודות. לאחר האפיזודה הראשונה שבה ומופיעה המלודיה של האנדנטה ושוב החזרה לאפיזודה הריקודית משלבת בין שני הנושאים יחד. בסיום היצירה מבסס צ'ייקובסקי את הקודה על הנושא הראשון מהפרק הראשון. מבקרי מוזיקה שונים מצרים על כך, שיצירה זו אינה זוכה לביצועים באולמות הקונצרטים. אמנם התביעות מהפסנתר קשות ודורשות מיומנות וירטואוזית רבה, אך זו יצירה מעניינת ביותר ולו בשל המבנה הלא מקובל שלה וחדשנותה.
ב-23 במרץ 1886 נוגנה במוסקבה בביצוע בכורה סימפוניה חדשה מאת צ'ייקובסקי, שאיננה נושאת מספר סידורי: "סימפוניית מנפרד", על פי דרמה מאת לורד ביירון. מקורה של הסימפוניה במסע הקונצרטים האחרון של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז לרוסיה בשנים 1867-68, שהוביל את רימסקי-קורסקוב לכתוב את סימפונית "אנטר" המבוססת על מוטיב החוזר על עצמו. באותו הזמן, המבקר המוזיקלי סטאטוב הציע למלחין באלאקירב תוכנית מוזיקלית המבוססת על הדרמה "מנפרד" מאת לורד ביירון. הוא התווה ארבעה פרקים המתארים את מנפרד בסיטואציות שונות, וגם הוסיף מתווה מוזיקלית כגון: פרק ראשון- מנפרד משוטט בהרי האלפים וכו' כשבסיום היצירה יהיה חלק איטי שיציין את מותו של מנפרד. ההצעה לכתיבת סימפוניה לא קסמה לבאלאקירב.
לאחר 14 שנה הפגישה יד המקרה את צ'ייקובסקי עם באלאקירב לרגל ההוצאה של הפנטזיה "רומיאו ויוליה" של צ'ייקובסקי בגרסתה השלישית והמוכרת כיום. את היצירה הזו הקדיש צ'ייקובסקי לבאלאקירב, שהציע את הנושא לצ'ייקובסקי בתחילת דרכו האמנותית. באלאקירב הציע לצ'ייקובסקי לכתוב מוזיקה על פי "מנפרד" מאת לורד ביירון. במכתב שכתב באלאקירב הוא הציע לצ'ייקובסקי תוכנית לסימפוניה, כשם שבסימפוניות של ברליוז יש לייטמוטיב, כך גם בסימפוניה זו אמור היה להיות לייטמוטיב חוזר ונשנה לאורך כל הסימפוניה המציג את מנפרד.
באוקטובר שנת 1884, כאשר צ'ייקובסקי הגיע לסנקט פטרבורג להופעה הראשונה על הבמה המלכותית של האופרה "ייבגני אונייגן", הוא נפגש עם באלאקירב, והפעם באלאקירב הציג לצ'ייקובסקי את תוכניתו המקורית של סטאטוב מלפני 16 שנה. צ'ייקובסקי התחיל בכתיבת הסימפוניה באפריל 1885, וסיים את הכתיבה, כולל תזמור היצירה, ב-24 בספטמבר 1885. לאחר השלמת היצירה כתב צ'ייקובסקי בתחילת שנת 1886 למוציא לאור שלו שהוא חושב שזו היצירה הטובה ביותר שכתב. גם לאחר ביצוע הבכורה שנערך במוסקבה ב-23 במרץ 1886, כתב צ'ייקובסקי למאדאם פון מק, שזו היצירה הסימפונית הטובה ביותר שכתב. לאחר זמן, כפי שצ'ייקובסקי עצמו היה מורגל, נשמעו מפיו זמירות אחרות כגון: "רק הפרק הראשון שווה דבר מה. רק את הפרק הראשון אני כתבתי מתוך הנאה צרופה. שאר הפרקים נכתבו מתוך הכרח וכורח ולכן אני מתכוון להשמיד את שלושת הפרקים האחרונים ביצירה, ובעיקר את הפרק האחרון, ומתוך הפרק הראשון ושאר החומר אני אצור פואמה סימפונית". כוונה זו מעולם לא באה אל מימושה.
ביצירה זו השתמש צ'ייקובסקי בתזמורת גדולה מאוד. אמנם ביצירותיו התזמורתיות כגון: "הקאפריצ'יו האיטלקי" בלה מז'ור, השתמש צ'ייקובסקי בתזמורת גדולה, אך ביצירה זו ניסה ללכת בדרכו של ברליוז ולהרחיב את גבולות התזמורת בה השתמש הוא במיטב יצירותיו. ביצירה זו הוא הוסיף בסון שלישי, קלרנית בס, נבל נוסף ומספר רב של כלי הקשה. כמו כן, לסיום היצירה "מותו של מנפרד", הנשמע כרקוויאם, הוסיף צ'ייקובסקי עוגב. הפרק הראשון של יצירה זו, איננו בנוי על מבנה מקובל אלא מותאם לתוכנית עליה ביסס צ'ייקובסקי את יצירתו. הפרק נפתח עם המוטיב של "מנפרד" אשר ישוב להופיע במהלך הפרק ואף בשאר פרקי היצירה כלייטמוטיב. הפרק מתאר את שיטוטיו של מנפרד בהרי האלפים בעודו מקונן על אהובתו שמתה. צ'ייקובסקי לא פתח את היצירה על בסיס טונאלי קבוע, אלא נודד בין הסולמות השונים עד שהוא מגיע אל הסולם סי מינור אשר מוביל יצירה זו כבסיס טונאלי.
ב-24 בנובמבר 1888 הועלתה בסנקט פטרבורג יצירה חדשה מאת צ'ייקובסקי: הפתיחה פנטזיה "המלט" על פי המחזה מאת שייקספיר. זו היצירה השלישית שצ'ייקובסקי כתב למחזה מאת שייקספיר. הראשונה - "רומיאו ויוליה" משנת 1869, והשניה - "הסערה" משנת 1873. בניגוד לשתי היצירות הראשונות אשר העלו בצלילים תמונות ואף השלכות רגשיות מתוך המחזות, בהמלט פונה צ'ייקובסקי אל אלמנטים אחרים לחלוטין - אלמנטים פילוסופיים ופסיכולוגיים המלווים את הגיבורים לאורך כל היצירה. אכן יש אזכורים לרגשות שונים בעיקר בנושא אותו ניתן לשייך כדואט האהבה בין "המלט" ל"אופליה", אך זה רמז דק. היצירה כולה מושתת על היחסים הפילוסופיים והפסיכולוגיים בין הנפשות הפועלות. הספרות המוזיקלית איננה יודעת להסביר מדוע כתב צ'ייקובסקי יצירה זו. אין עדות מספקת על תהליך כתיבה ובעיקר, אין עדות מה הניע את צ'ייקובסקי לכתוב את היצירה. על דף הפרטיטרה הראשון של היצירה, העיר צ'ייקובסקי בכתב ידו: "עשה משהו שאינו מזכיר במידה זו או אחרת את 'מנפרד'". למרות שצליליה הראשונים של היצירה מזכירים את הפתיחה של סימפונית "מנפרד".
ב-22 ביוני 1887 צ'ייקובסקי הניח את "המלט" אלי צד על מנת לעסוק במלוא המרץ בתזמור הסימפוניה החמישית שלו במי מינור. ב-27 בספטמבר הוא חזר לעסוק ב"המלט", עד לסיום היצירה ב-19 באוקטובר. יצירה זו דרשה מצ'ייקובסקי כוחות נפש. משום שלא עסק בתמונות מתוך המחזה, אלא בפסיכולוגיה הרגשית של הנפשות הפועלות. המלט בדמות הנסיך הדני, אביו, אמו, אופליה וכדומה. כדרכו האישית, צ'ייקובסקי היה מעורב רגשית בכל יצירה מוזיקלית שכתב, ולעתים התמוטט בשל כך. יחד עם זאת, בכתיבת יצירה זו צ'ייקובסקי לא סבל מהתמוטטות עצבים. ביצירה זו צ'ייקובסקי קבע לעצמו משימה לא קלה, מכיוון שלתרגם לצלילים את היחסים הפילוסופיים והפסיכולוגיים המתקיימים בין הנפשות הפועלות, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אמנם יצירה זו כתובה על פי המסורת הרומנטית, יחד עם זאת זו יצירה פחות "תקשורתית" משאר יצירותיו של צ'ייקובסקי. ביצירה זו אין מלודיות קליטות וערבות לאוזן. זו יצירה הדורשת הקשבה מלאה על מנת להבין למה התכוון המלחין באמצעות צליליו. צ'ייקובסקי לא השאיר ולו ברמז קל שבקלים, מה היא התוכנית המלווה יצירה זו. בשל זאת לא זכתה יצירה זו לאהדה מצד הקהל בביצוע הבכורה שלה ואף לא לאחר מכן. התיזמור של צ'ייקובסקי ליצירה הוא מאסיבי, כרוב יצירותיו התזמורתיות האחרונות.
בשנת 1892 צ'ייקובסקי התחיל בכתיבת סימפוניה חדשה במי במול מג'ור. לאחר שכתב את כל הסימפוניה, החליט צ'ייקובסקי שאין היא מתאימה לתחושותיו ולרצונותיו והחליט להניח אותה בצד. ביוני 1893 חזר צ'ייקובסקי ליצירה זו והחליט להפוך אותה לקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת. הוא שכתב את הפרק הראשון ואף תיזמר אותו, אלא שלאחר זאת הוא זנח את היצירה לחלוטין. בין יצירה זו לסימפוניה השישית, "הפאתטית", כתב צ'ייקובסקי יצירה תזמורתית נוספת, הבלדה בלה מינור "וויוודה". ביצירה זו בחר צ'ייקובסקי לטקסט להוביל את יצירתו. הוא ביסס את יצירתו על תרגום של פושקין לבלדה "וויוודה" מאת הסופר והמשורר הפולני אדם מיצקביץ'. זהו סיפור על מושל פרובינציאלי החוזר אל ביתו רכוב על סוסו ומגלה את אשתו בוגדת בו לאור הירח. הוא משכנע את משרתו לירות באישה, אלא שהמשרת הרועד מפחד, יורה בו במקום זאת. פעם נוספת, יוצר צ'ייקובסקי מבנה עצמאי שאיננו תלוי בדבר כדי לספר את הסיפור בצלילים. היצירה נפתחת ברחש של הלמות פרסותיהם של סוסים, המושל ומשרתו דוהרים בלילה לאור הירח אל ביתו של המושל. יחד עם זאת, מוסיף צ'ייקובסקי נופך של בהילות ואף סממנים המעידים כי דבר מה לא ראוי או נאות עומד להתרחש. את סצינת האהבה בין אשת המושל לאהובה, כאשר בעלה מתבונן מן הצד, כתב צ'ייקובסקי בצלילים קסומים. כלי הקשת מנגנים עם עמעם. לא רק הנבל מקבל בסצינה זו תפקיד בעל חשיבות, אלא שצ'ייקובסקי הוסיף ליצירה זו את הצ'לסטה על צלילי הפעמונים שלה. כלי זה גילה צ'ייקובסקי בפריז והועיד לו תפקיד בעל משמעות וחשיבות בבלט "מפצח האגוזים". יחדיו הם מקנים לסצינה זו מצלול מיוחד, שונה ואחר: זה המתאר תשוקה רבה, אהבה אסורה, להט יצרים וחשקים. היצירה מסתיימת עם קול יריית האקדח ומותו של המושל. עד לביצוע הבכורה של יצירה זו (אין תיעוד ברור על התאריך) צ'ייקובסקי אמר שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא תחת ידיו. וכהרגלו, לאחר ביצוע הבכורה שינה את דעתו וטען שיצירה זו אינה שווה דבר ואפשר להגדירה כזבל וגיבוב של שטויות. בזו הפעם צ'ייקובסקי השמיד את הפרטיטורה, אך בשל ביצוע הבכורה הוא לא יכל להשמיד את התכלילים של כל כלי וכלי וכך ניתן היה לשכתב את היצירה לפרטיטורה שלמה.
בשנת 1890 ביטלה האלמנה פון מק את ההקצבה השנתית שנתנה לצ'ייקובסקי בטענה לפשיטת רגל (ישנן שמועות הגורסות כי נודע לה דבר נטייתו ההומוסקסואלית של צ'ייקובסקי. משערים שהיא תכננה במקור להשיא את אחת מבנותיה למלחין). צ'ייקובסקי הנזעם שלח אליה מכתב חריף, אם כי הוא כבר לא היה זקוק לתמיכתה הכספית; הוא פירש את המעשה הזה כבגידה, והקשר ביניהם נותק. בתקופה זו הוא הלחין גם את האופרה "מלכת-עלה" שנחשבת אחת היצירות האישיות ביותר שלו, אולם הקהל והמבקרים קיבלו את היצירה בצורה צוננת ביותר. שנה לאחר מכן המוזיקה לבלט "מפצח האגוזים" הצליחה די יפה, אבל המועקה שממנה סבל השתקפה בצורה ברורה בסימפוניה השישית שלו, המכונה "הסימפוניה הפתטית", אשר נגינת הבכורה שלה נערכה כמה ימים לפני מותו, וגם היא התקבלה ברגשות מעורבים. הקהל היה אדיש ליצירה זו. לצ'ייקובסקי זה לא שינה דבר. כפי שנהג ברוב יצירותיו, הוא טען שזו היצירה הטובה ביותר שהוציא מתחת ידיו וטען שהקהל לא מבין במוזיקה. רק לאחר מותו של צ'ייקובסקי, כאשר יצירה זו נוגנה לזכר המלחין, זכתה היצירה להצלחה אדירה.
צ'ייקובסקי מת ב־6 בנובמבר 1893, כתוצאה ממחלת כולרה שבה לקה בגלל שתיית מים מזוהמים (אף על פי שבשנים האחרונות ישנן שתי דעות רווחות בקשר למותו, האחת היא שהוא אולץ להתאבד על ידי בני האצולה הרוסית בגלל חוסר הדיסקרטיות שהפגין ביחסיו ההומוסקסואליים, והאחרת מניחה שהתאבד בשל חשש שנטייתו המינית תתפרסם ברבים). להלווייתו שנערכה בסנקט פטרבורג הגיעו אלפי ידידים ומעריצים.
[עריכה] מיצירותיו
[עריכה] לתזמורת
- סימפוניה מס' 1 בסול מינור "חלומות של חורף", אופ. 13 (1866)
- סימפוניה מס' 2 בדו מינור "רוסיה הקטנה", אופ. 17 (1872)
- סימפוניה מס' 3 ברה מז'ור "הפולנית", אופ. 29 (1875)
- סימפוניה מס' 4 בפה מינור, אופ. 36 (1877-78)
- סימפוניה מס' 5 במי מינור, אופ. 64 (1888)
- סימפוניה מס' 6 בסי מינור, "הפתטית", אופ. 74 (1893)
- סימפוניית מנפרד בסי מינור, אופ. 58 (1885) מבוססת על פואמה מאת לורד ביירון
- סרנדה לתמזורת כלי-מיתר בדו מז'ור, אופ. 48 (1880)
- סוויטה תזמורתית מס' 1 ברה מינור אופוס 43
- סוויטה תזמורתית מס' 2 בדו מז'ור אופוס 53
- סוויטה תזמורתית מס' 3 בסול מז'ור אופוס 55
- סוויטה תזמורתית מס' 4 בסול מז'ור "מוצרטיאנה", אופ. 61 (1887)
- פתיחה בפה מז'ור אופוס 67
- "גורל" פתיחה פנטסיה בדו מינור אופוס 77
- "סערה" פתיחה למחזה מאת אוסטרובסקי במי מינור אופוס 76
- פתיחה על ההימנון הדני הלאומי אופוס 15
- "הסערה" פנטזיה סימפונית בפה מינור אופוס 18 למחזה מאת שייקספיר
- מארש סלאבי בסי-במול מינור, אופ. 31 (1876)
- פרנצ'סקה דה רימיני, פואמה סימפונית במי מינור, אופ. 32 (1876)מבוססת על הדרמה מאת דאנטה
- קפריצ'ו איטלקי בלה מז'ור, אופ. 45 (1880)
- הפתיחה 1812 במי-במול מז'ור, אופ. 49 (1880)
- "המלט" פתיחה פנטזיה בפה מינור אופוס 67 למחזה מאת שייקספיר
- הפתיחה-פנטזיה "רומיאו ויוליה" בסי מינור, ללא מספר אופוס (1869)למחזה מאת שייקספיר
- "וויוודה" בלדה סימפונית בלה מינור אופוס 78
[עריכה] לתזמורת וכלי-סולו
- קונצ'רטו מס' 1 לפסתנר ולתזמורת בסי-במול מינור, אופ. 23 (1874-75)
- קונצ'רטו מס' 2 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 44
- קונצ'רטו מס' 3 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 75 (בפרק אחד)
- פנטסיה קונצרטנטית בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת אופוס 56
- ולס סקרצו בדו מז'ור לכינור ותזמורת אופוס 34
- ואריאציות על נושא רוקוקו לצ'לו ולתזמורת בלה מז'ור, אופ. 33 (1876)
- פצו קפריצ'יוזו בסי מינור לצ'לו ותזמורת אופוס 62
- זיכרון ממקום יקר לכינור ותזמורת אופוס 42 (בתיזמור גלזונוב)
- סרנדה מלנכולית לכינור ותזמורות אופוס 26
- קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ. 35 (1878)
[עריכה] אופרות
- ייבגני אוניגין, אופרה ב- 3 מערכות, אופ. 24 (1877-78)
- מלכת-עלה, אופרה ב- 3 מערכות, אופ. 68 (1890)
- מזפה, אופרה ב- 3 מערכות, ללא מספר אופוס (1881-1883)
[עריכה] מוזיקה לבלט
- אגם הברבורים, בלט ב- 4 מערכות, אופ. 20 (1875-76)
- היפהפייה הנרדמת, בלט ב- 3 מערכות, אופ. 66 (1888-89)
- מפצח האגוזים, בלט ב- 2 מערכות, אופ. 71 (1891-92)
[עריכה] מוזיקה קאמרית
- רביעיית מיתרים מס' 1 ברה מזו'ר, אופ. 11 (1871)
- רביעיית מיתרים מס' 3 במי-במול מינור, אופ. 30 (1875)
- שלישייה לפסנתר, כינור ולצ'לו בלה מינור "לזכרו של אמן גדול", אופ. 50 (1882)
- שישיית מיתרים ברה מז'ור "זיכרון מפירנצה", אופ. 70 (1890)
[עריכה] מוזיקה לפסנתר
- סונטה בדו דיאז מינור לפסנתר סולו ללא מספר אופוס (1865)
- סונטה בסול מז'ור, אופ. 37 (1878)
- עונות השנה, 12 קטעים לפסנתר לפי חודשי השנה, אופ. 37aי(1876)
- אלבום לבני הנעורים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קלה אופוס 39
- 18 קטעים לפסנתר סולו בדרגת נגינה קשה מאוד אופוס 72
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי |
