כיבוש ירושלים בידי הפרסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי כוסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של כוסרו להחלשת האימפריה הביזנטית ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.

רקע היסטורי וגאו-פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לממלכה הפרסית סאסנית והאימפריה הביזנטית ישנה היסטוריה ארוכת שנים של מתיחויות, כמו עתידה של ארמניה, ניסיון ניצורם של שבטים סרצנים על ידי ביזאנטיון, הפסקה חד צדדית של ההסכם הכספי על ידי קיסרי ביזנטיון ושיגעון גדלות של הקיסרים עצמם הרוצים נתח גדול יותר בעושרו של העולם. מלחמות אלו הותירו את שתי הממלכות עייפות, חסרות משאבים ומלאי בעיות פנימיות. הבעיות הכספיות שנוצרו בצד הפרסי גרמו להם להתחיל לחשוק בירושלים, מקור העושר באזור ואולי אף הבסיס לקיום הנוצרי של אויבתם, אשר כיבושו ישים ללעג את קיומה. "תעמולה דתית" זו הייתה גם בצידה השני של המטבע. 15 שנה לאחר הכיבוש הפרסי יעמוד בפתח העיר הקיסר הביזאנטי הרקליוס, כגואל העיר והנצרות מיד הפאגנים.

בימיו של כוסרו השני, מלך פרס, חוותה הממלכה השפלה צורמת, השפלה שכל הצדדים ידעו כי היא עלולה להיפתר רק בדרכי מלחמה. על מנת לדכא מרד שאיים על הממלכה הפרסית נעזר המלך בעזרתו של הקיסר הביזאנטי. בתמורה שילם המלך הפרסי בויתורים טריטוריאליים נרחבים ובמס דיפלומטי רב. התירוץ למלחמה לא אחר להגיע. המלך הפרסי יצא "לנקום" את הרצחו של הקיסר שעזר לו – מאוריסוס. המטרה הלא מוצהרת הייתה דומה למטרת קודמיו – מילוי הקופות הריקות של הממלכה באמצעות שוד, ביזה והטלת מס על כל מקום שייכבש.

במחקר רווחת הדעה שכוסרו השני לא חשב לרגע כי יצליח תוך זמן קצר לכבוש את הממלכה הביזאנטית. אך ייתכן כי כאשר ראה כי צולחת דרכו, כיוון עצמו גם אל ירושלים, מקור העושר ומקור ההשפלה לאימפריה הנוצרית.

המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפקד הפרסי ניסה לשכנע את אנשי העיר להיכנע בדרכי שלום. הם אכן פתחו את השערים, אך לאחר זמן מרדו בו והיכו את חיל המצב שנשאר בעיר, ואף טבחו ביהודים שסייעו לכובש הפרסי. נראה כי זכריה, הבישוף הנוצרי של העיר, רצה להיכנע בדרכי שלום, אך העם לא היה מוכן. הנזירים שחלקם נשבה בידי הפרסים ניבאו שהעיר לא תיפול בידי הפרסים. זכריה הבין משמעות נבואה כוזבת זו, ולכן ניסה לשכנע את תושבי העיר להיכנע משתי סיבות. האחת, להציל את העיר מחורבן. האחרת, למנוע ביזוי הדת הנוצרית על ידי אי התממשות נבואת הנזירים. הוא נכשל במאמציו. היו שתי סיעות בעיר, הירוקים והכחולים שנלחמו האחת נגד השנייה, פגעו והטילו אימה על תושבי העיר, לרבות על זכריה, ופגעו קשה ביהודים.

כיבוש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר 20 ימי מצור נפלה העיר. בעולם הנוצרי החלו לטעון שהעיר נפלה בגלל חטאי התושבים, ואפילו נבואות הנזירים הכוזבות היו חלק ממערך הענישה האלוהית. הפרסים ערכו טבח נוראי בעיר. הם שלחו את צלב העץ לכוסרו השני, היגלו את הנוצרים מהעיר ולפני כן כלאו אותם במכלאה צרה והניחו צלב על הרצפה ואילצו את הנוצרים לדרוך על הצלב. רבים מסרו נפשם ולא היו מוכנים לדרוך על הצלב. גם זכריה עצמו אולץ לדרוך על הצלב אך הוא ביקש רשות להתפלל, ועוצמת הרגשות מנעה מהפרסים המשך ההרג.

מרד הרקליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הרקליוס

במקביל לכיבוש העיר התחולל בארץ ישראל מרד יהודי בהנהגת בנימין מטבריה, שסייע לפרסים כנגד הנוצרים השנואים. במשך חמש שנים נתנו הפרסים ליהודים את השלטון על ירושלים. המרד נקרא "מרד הרקליוס" על שם הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית.

תום הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקליוס יצא לשחרר את ירושלים ב-625, בתגובה לכך הבינו היהודים שאל להם להמשיך ולתמוך בפרסים והפכו לבעלי-בריתם של הביזנטים. ב-628 ניצח הרקליוס את כוסרו וכרת ברית עם יורשו, במסגרת הסכם השלום הושבה ירושלים לחזקת הביזנטים. ב-21 במרץ 630 נכנס הרקליוס לירושלים בתהלוכת ניצחון, החזיר את הצלב האמיתי לכנסיית הקבר וחנך אותה מחדש‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים, תש"ו עמודים 179 - 201
  • זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית. בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל, תשנ"ג, עמ' 41-44

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב רובין, תולדות ירושלים בתקופת הביזאנטית. בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל, תשנ"ג, עמ' 44