מרד הרקליוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרד הרקליוס
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריך התחלה: 613
תאריך סיום: 617
משך הסכסוך: 4 שנים ויום
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: החזרת ההגמוניה הרומית בארץ ישראל
שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה סוריה פלשתינה
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מרד הרקליוס (613-617 לספירה), מרד של יהודים נגד האימפריה הביזנטית ותמיכתם בפלישה הפרסית לארץ ישראל.

יהודי ארץ ישראל חברו לפרסים במרד נגד הקיסר הרקליוס במטרה לשחרר את ירושלים מהשלטון הביזנטי. השליטה בירושלים נפלה לידי הכוחות היהודים פרסיים בהנהגת בנימין מטבריה, כעבור קרב ומצור בן עשרים יום. תחת הרשאה פרסית, היהודים שלטו בעיר במשך חמש השנים הבאות. באותה העת ישבו ברחבי ארץ ישראל כ-150,000 יהודים, פזורים ב-43 יישובים.

למרות האוטונמיה המסוימת לה זכו היהודים, הם הרגישו שסופה קרב והציעו להעביר את תמיכתם לביזנטים בתמורה להבטחה כי יחוסו על חייהם אחרי הכיבוש. בשנת 625 הצבא הביזנטי כבש את האזור מחדש והשאיר את בנימין מטבריה ואנשיו בחיים כפי שהובטח.

בשנת 628, הרקליוס הגיע לירושלים בתהלוכת ניצחון. אף על פי שיהודי טבריה ונצרת כבר עברו לצד הביזנטי, נזירים הסיתו את הרקליוס לטבוח בהם. רק מספר זעום של יהודים הצליח לברוח ולמצוא מקלט במצרים או במערות ויערות. ככפרה להפרת הבטחתם ליהודים, הנזירים קיבלו על עצמם יום צום, אותו הקופטים שומרים עד היום.

מסופר כי הרקליוס חלם שחורבן האימפריה הביזנטית יבוא בידי אנשים נימולים. בעקבות זאת, הוא הציע להרוג כל יהודי שלא יסכים להתנצר. מסופר כי הוא שכנע את מלך הפרנקים להתנהג באופן דומה. התוכנית הייתה שכל יהודי האימפריה ימותו או יהפכו לנוצרים תוך עשרים שנה. דאגה נוספת של הרקליוס הייתה מפני מרידה נוספת וחבירה של יהודי האזור לאימפריה הערבית העולה.

בשנת 638 האימפריה הביזנטית איבדה את השלטון באזור לטובת הערבים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שעמד בראש האימפריה המוסלמית-ערבית, כבש את מסופוטמיה, סוריה, מצרים, ארץ ישראל וירושלים.