היציאה מן החומות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת
פריסת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות
כרם אברהם, חלוצת היציאה הנוצרית מהחומות
חלוצת הכנסיות מחוץ לחומות - כנסיית 'השילוש הקדוש' במגרש הרוסים
בית מחניים, דוגמה לבית אמידים נוצרים ברחוב הנביאים
בית טיכו, דוגמה לבית אמידים מוסלמים בשכונת הנשאשיבים שברחוב הנביאים
מלון אמריקן קולוני, דוגמה לבית אמידים מוסלמים בשכונת החוסיינים
מאה שערים. השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות
משכנות שאננים עם הקמתה
טחנת הרוח במשכנות שאננים
מדרגות ומעברים במחנה ישראל
שכונת מחנה ישראל (משמאל)
רחוב יוסף ריבלין בנחלת שבעה
מאה שערים בשנות ה-50

"היציאה מן החומות" הוא כינוי לתהליך ההתפשטות האורבנית של מבנים, דרכים ושכונות מגורים בירושלים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. תהליך זה החל במחצית המאה ה-19, וזאת לאחר אלפי שנים שבהן גרו תושבי ירושלים בתחום החומות, ואף נעלו את שעריהן בלילה. התהליך היה כה אינטנסיבי, עד כי בתוך פחות מחמישים שנה הוטה מרכז הכובד העירוני בירושלים אל "העיר החדשה" שמחוץ לחומות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם שבין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין החומות של ירושלים העות'מאנית הצטופפו מוסלמים, יהודים ונוצרים במספרים גדלים והולכים, בצד אנשי ממשל עות'מאניים, קבוצות אנשי דת, פילנתרופים ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

ניצנים ראשונים לתופעה ניכרו כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19, כאשר תושבים מחוץ לעיר החלו לעבד אדמותיהם בשיטות מודרניות ולטעת עצים מחוץ לחומות‏[1].

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהן המתוכננים בירושלים, החלו לגלות עניין ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הפילנתרופ היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.

מיקום המבנים של בני הדתות השונות מחוץ לעיר העתיקה לא תאם את תבנית ההתפשטות הרדיאלית האופיינית ליציאה מהחומות בערים אחרות בעולם, והתרכז בעיקר לכיוון מערב על ציר הרחובות יפו והנביאים, וזאת מארבע סיבות עיקריות:

  • נטייתם הטבעית של "פורצי החומות" הייתה להתקרב אל הדרך הראשית ליפו, הן מסיבות ביטחוניות (הימנעות מבדידות) והן מסיבות כלכליות (מתן שירותי דרך ויכולת ליהנות מהמסחר שהתנהל על אם הדרך).
  • הר הזיתים מאגף את אגן העיר העתיקה מדרום-מזרח ועד צפון-מזרח, ובשל היותו גבוה ותלול לא היה אטרקטיבי למגורים. מסיבה זו בנו שם רק הנוצרים, שלהם היה אינטרס דתי מובהק בהר הזיתים.
  • שטח ניכר מהר הזיתים הוא בית קברות, המונע אפשרות של יישוב רצוף מהעיר והלאה. אמנם הנקרופוליס של ירושלים מקיף את העיר כולה, אך רק במזרח נמשכה הקבורה ברציפות, ולא ניתן היה להתעלם ממנה.
  • ירושלים שוכנת על סְפר המדבר, ולפיכך העדיפו היוצאים מהחומות להתיישב באזורים נוחים יותר מבחינה אקלימית שבמערב מאשר בשטחים היבשים שבמזרח.

השוני בין בני הדתות השונות בבחירת מיקום הבנייה בקשת ההתיישבות מדרום-מערב לצפון-מערב נעוץ במניעיהם השונים: רצונם של היהודים להקים שכונות מבוססות באזורים נוחים מבחינה טופוגרפית, אקלימית וכלכלית, הביא אותם לבנות ממערב לעיר העתיקה, בסמוך לצירי הדרך הראשיים ליפו. הנוצרים, שביקשו "לתקוע יתד" פוליטית ודתית, בנו בקרבת העיר העתיקה ובעיקר באתרים הקדושים כמו הר ציון והר הזיתים, ואילו מרבית המוסלמים יצאו מהחומות למגורי קיץ או לשכונות התלויות כמעט לגמרי בעיר העתיקה, ולפיכך התיישבו קרוב אליה, ללא קשר לקרבתן לדרך הראשית או לאתרי פולחן.

היציאה הנוצרית מהחומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים שבנו מחוץ לחומות היו הנוצרים, אשר ניצלו את הסכמי הקפיטולציות - היתרים ותנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים - והקימו בעיקר מבני ציבור.

הסנונית הראשונה הייתה סמואל גובאט, הבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, אשר כבר ב-1852 הקים את מבנה הציבור הגדול הקרוי עד היום על שמו בהר ציון. באותן שנים הקים ג'יימס פין, הקונסול הבריטי, שני מבנים מחוץ לחומות: האחד הוא בית הקיץ שלו, שנבנה באזור שבו תיבנה לימים שכונת טלביה, והשני היה החווה החקלאית "כרם אברהם", שהוקמה לצורך עידוד עבודת האדמה בקרב יהודים, ונבנתה באזור שבו הוקמו לימים בית היתומים שנלר ושכונת כרם אברהם.

לאחר מלחמת קרים (1853-6) החלה להתפתח תנועת צליינות נרחבת של עולי רגל רוסים. הדבר הביא לכך ששנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1860, הקים הצאר את מגרש הרוסים, שהפך למתחם הצלייני הגדול ביותר בירושלים, וכלל אכסניות שונות, בית חולים, כנסייה ועוד. אחרי הרוסים, פנו נוצרים בני עמים ועדות שונות להקמת מבני לאום ודת מחוץ לחומות ירושלים, אשר נסמכו ברובם הגדול לרחוב הנביאים ולציר שבו ייסלל לימים רחוב המלך ג'ורג' (כמו מנזר רטיסבון ובית טליתא קומי). פעילות ענפה זו הביאה לכך שבשלהי המאה ה-19, פרצו הטורקים את השער החדש, שנועד להקל על מעבר הנוצרים מרובעם בתוך העיר העתיקה אל מקבץ המבנים הגדול שהקימו מחוצה לה. בעיקר נהנו מכך הצרפתים, שהקימו סמוך לפינה הצפונית-מערבית של חומת העיר העתיקה את המתחם הצרפתי בירושלים.

מניעי הבנייה הנוצרית היו שונים ומגוונים, בהתאם ליוזמיה:

  • בנייה על ידי ארגון נוצרי הייתה לרוב למטרות דתיות מובהקות או למטרות חינוך, אכסון צליינים וסעד. כך למשל ניתן לראות את יוזמות "החברה הנוצרית הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים בארץ ישראל", אשר מטרות מיסיונריות הביאוה להקמת בית חולים (היום בית הספר האנגליקני) ואת "בית החברה המיסיונרית האנגלית" (היום נטוש), במטרה למשוך אליהם יהודים ולנצר אותם. כן נבנו כנסיות על ידי מסדרים קתולים או גופים נוצריים אחרים באתרי קודש נוצריים.
  • בנייה על ידי גוף מדיני-דתי הייתה למטרת "קביעת יתד" מדינית והפגנת נוכחות, לרוב באצטלה לגיטימית לכאורה של סיוע לנוצרים מקומיים ולצליינים. דוגמה מובהקת לכך היא "החברה הפרבוסלאבית הרוסית", שנהנתה מפטרונות הצאר והקימה את "מגרש הרוסים" ומבני ציבור נוספים לאורך רחוב הנביאים. המטרה המוצהרת הייתה לסייע לאלפי הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים, בעיקר בחג הפסחא, אולם אין ספק כי המיקום האטרקטיבי נועד גם להוות דריסת רגל במרחב הירושלמי.
  • בנייה על ידי אנשים פרטיים הייתה תמיד על ידי בעלי מעמד או ממון, כמו גובאט או פין, בתחילה בצמוד לחומות, ולאחר מכן לצדי הדרכים היוצאות את העיר ולצד המוסדות הגדולים בעיקר במערב. מניעי הבנייה במקרה זה שונים מאד, בהתאם לעקרונותיו ולשאיפותיו של היוזם. כך למשל בית הספר של גובאט סייע בעיקר לערבים, בעוד שפין פנה דווקא ליהודים. דמות אחרת, החשובה מאוד לעניין הבנייה הנוצרית מחוץ לחומות, היא דמותו של הרוזן דה פיילא (Comte Marie Paul de Piella), אשר לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 יזם ומימן את הקמת המתחם הצרפתי בירושלים בצמוד לשער החדש, שכלל מבני ציבור כמו כנסיות, מנזרים, בית חולים וכדומה. המניע של דה פיילא היה בוודאי נוצרי, אך עם זאת היה ספוג במניעים לאומיים-צרפתיים-קתולים מובהקים. כמה דמויות אמידות הקימו בתי פאר פרטיים, כמו "בית תבור" של קונרד שיק, "בית מחניים" של יוהנס פרוטיגר או "בית וסטר". גם הטמפלרים הגרמנים הקימו שכונה שלמה של בתים פרטיים ומעט מבני ציבור. מטרתם הייתה התיישבותית בעיקרה, ללא כל מניע פוליטי או דתי.

מאפייניה העיקריים של הבנייה הנוצרית, עקב היותה לרוב ציבורית, היא מונומנטליות המשולבת בפונקציונליות. רוב האדריכלים היו נוצרים מקומיים, כמו קונרד שיק או תיאודור זנדל, שיצרו מבנים מכובדים ומרשימים, דוגמת הטליתא קומי, בית רטיסבון ובית היתומים שנלר. מן הבנייה הנוצרית הפרטית לא השתמרו דוגמאות רבות (ביתו של פין בטלביה נהרס), אך "בית תבור" ו"בית מחניים" בנויים בסטנדרטים גבוהים ועל גבי מגרשים גדולים למדי, עד כי ברבות השנים החלו לשמש שניהם כבתי ציבור. בתי המושבה הגרמנית, לעומת זאת, השתמרו יפה, ומשמשים עד היום כבתים פרטיים. הבנייה הנוצרית, הן הציבורית והן הפרטית, מתאפיינת באלמנטים אירופאים מובהקים עם השפעות אוריינטליות, דוגמת סימטריה בחזית, תריסי רפפה, גגות רעפים משופעים, "תפר שוליים" המדגיש את פינות הקיר, עיצובים וגילופים באבן ועוד. רוב המבנים הנוצרים נבנו בתוך מתחמים סגורים, כמו מגרש הרוסים, שנלר והמתחם הצרפתי. מיקום המבנים הנוצריים הוא בסמיכות לעיר העתיקה, לאורך ציר רחוב הנביאים או מעט רחוק ממנו (שנלר, טליתא קומי) ועל הר הזיתים, שם ביקשו הנוצרים לחזק את אחיזתם. יוצאי דופן הם מבנים נוצריים הקשורים למקום, דוגמת מנזר סן סימון שחודש בשלהי המאה ה-19 במקום המתחם המקודש הישן, או המושבה הגרמנית, שיושביה ביקשו במכוון ליהנות מחיי כפר, הרחק מהכביש הסואן.

היציאה המוסלמית מהחומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה המוסלמית מחוץ לחומות העיר העתיקה הייתה בעיקרה למגורים פרטיים. מאפייניה העיקריים של בנייה זו עומדים ביחס ישיר למעמדו ולאמצעיו של בונה הבית: רוב הבנייה המוסלמית מחוץ לחומות היא בתי אחוזה של אמידים שנבנו על מגרש גדול וכללו מבנה מפואר בעל שתי קומות בדרך כלל, מרחב פנימי מרווח שממנו מתפצלים חדרים (ליוואן), וצמודה אליו חצר-בוסתן רחבה. במקרה של בית כפר, כמו בסילואן, היה הבית קטן ופשוט למדי, בעל גג שטוח וקמרונות חיזוק פנימיים (לרוב קמרונות צולבים). כך או כך, המאפיין את הבנייה המוסלמית הוא בנייה אינדיבידואלית, ללא קשר בין מבנה אחד למשנהו.

מיקום המבנים המוסלמיים הוא בעיקר בצפון ירושלים, באזור האמריקן קולוני, שכונת שייח' ג'ראח ושכונת החוסיינים של ימינו. שם בנו את ביתם בעיקר אפנדים מוסלמים, שביקשו להם בתי קיץ מרווחים. פשוטי העם בנו דווקא בדרום, באזור כפר סילוואן ומורדות הקדרון. יוצאת דופן היא שכונת הנשאשיבים, שנבנתה בקרבת רחוב הנביאים.

היציאה היהודית מהחומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שלא היו הראשונים, היו היהודים הגורם העיקרי שהטה את הכף לטובת העיר החדשה, וזאת בשל המבנים והשכונות הרבות שבנו מחוץ לחומות. הבנייה הייתה כמעט רק למטרות מגורים, וזאת בשל הלחץ והמצוקה בתוככי העיר העתיקה, שהתבטאו בצפיפות, מחלות, יוקר מחיה ושכירות. מעט מבני הציבור היהודיים שמחוץ לחומות היו בתי חולים, וזאת כתגובה למיסיון הנוצרי או בשל הצפיפות הגדולה שבתוך העיר העתיקה; או בתי ספר מודרניים (כמו "בית הספר למל" או "כי"ח"), ששימשו את יושבי השכונות החדשות, שבהן פשטה רוח "מודרנית" יותר. חלוצת השכונות הייתה "משכנות שאננים" שנבנתה ביוזמה חוץ-ארץ-ישראלית של משה מונטיפיורי, אך מיד אחריה החלו יהודי העיר עצמם "לפזול" אל מחוץ לחומות, וכך החלו להיבנות השכונות היהודיות החלוציות.

מניעיהם של הבונים היהודים שונים זה מזה, וניתן להצביע על כמה מאפיינים:

  • פילנתרופיות – יוזמה של בעל אמצעים לטובת עניי ירושלים, דוגמת משכנות שאננים למונטיפיורי, בית דוד לדוד רייז, שכונות שונות שיזם יוסף ריבלין, שכונות התימנים לארגון "עזרת נידחים" ועוד. כקבוצה נפרדת ניתן למנות את שכונות ההקדש, שההכנסות משכירות או רכישת הדירות בהן מממנות מוסדות צדקה וחסד. בדרך כלל מדובר בשכונות קטנות שהוקמו על ידי נדיב חשוך ילדים, כדרך להנצחת שמו. בין שכונות ההקדש בתי ויטנברג, בתי הורנשטיין, בתי ראנד ועוד.
  • יוזמה עסקית – יוזמה של אנשי עסקים שביקשו להרוויח כסף מן הבנייה, כמו שכונת סוכת שלום, מחנה יהודה ואחרות.
  • שכונות כולל או אגודה – יוזמה של קהילה מסוימת במטרה לשפר את מצב חבריה, ובמקרים נדירים אף לנסות להתקיים בכוחות עצמה ולא מ"כספי החלוקה": מחנה ישראל, מאה שערים, בתי ורשה.
  • בתים פרטיים – תופעה זעירה כמעט של וילות פרטיות, כמו ביתו של משה גראף או ביתו של אהרון ואלרו.

היציאה מן החומות בשנות השישים נבעה בעיקרה ממניעים כלכליים, ואילו בשנות השבעים נוספו מניעים אידאולוגיים ודתיים.

הבנייה הייתה, כאמור, פרוזאית למדי, אך מעניין לראות בכתביהם של כמה מן המייסדים (יוסף ריבלין בעיקר) ביטויים קבליים של "קירוב הגאולה" ו"הרחבת גבול ירושלים", כאידאולוגיה דתית חזקה שעמדה מאחורי הבנייה.

מאפייניה העיקריים של הבנייה היהודית השתנו בהתאם לנסיבות ולתקציב, אך באופן כללי ניתן להצביע על מבנים דלים ופונקציונליים, ועל קשר ברור בין הבתים, בין אם זה בשיתוף קיר אחד ויצירת "שרשרת דירות" כמו במשכנות שאננים, או בעיקר ביצירת "שכונת חצר", בה נהנו כל חברי השכונה מהגנה יחסית שיצרו הדירות הדבוקות זו לזו. גם בשכונות המאוחרות יותר, דוגמת שבת אחים או נווה שלום, ניתן לזהות דפוס משותף בדמות שכונת שתי וערב.

מיקום המבנים היהודיים הוא בקשת רחבה, הנעה ממערב העיר העתיקה (גוש דרך יפו) ועד צפון מערבה (גוש מאה שערים). שכונות בודדות נבנו במקומות אחרים, לרוב בשל אילוץ או סיבה ספציפית. כך היא "כפר השילוח" התימנית, שנבנתה במקום בו גרו יושביה לפני בניית הבתים.

השכונות היהודיות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכנות שאננים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משכנות שאננים

השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות הייתה משכנות שאננים, שהוקמה על ידי השר משה מונטיפיורי לאחר ביקורו הרביעי בארץ ישראל ב-1855. השטח שנקנה היה מגרש של 18 דונם, מעל לבריכת הסולטאן מול הר ציון. מאחר שרכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש. השכונה עצמה נחנכה בשנת 1860. מונטיפיורי החליט לייעד את השטח להקמת שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שתעניק ליושביה אלטרנטיבה לחיים הצפופים והתלותיים שבין החומות. את השכונה הקים מונטיפיורי על שליש מהשטח שרכש. ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, שנחנך בשנת 1860, ועוד מבנה קצר יותר מאחוריו. המבנים כללו 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, שלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. כמו כן הוקמו שני בתי כנסת - אשכנזי וספרדי - ומקווה טהרה.

מחנה ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחנה ישראל

השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות הייתה שכונת מחנה ישראל, שהייתה הראשונה שהוקמה על ידי תושבי העיר העתיקה עבור עצמם. "מחנה ישראל" היא "שכונת עדה" ונבנתה ב-1865 על ידי היהודים המוגרבים (המערביים). ב-1854 עלו לירושלים ממרוקו הרב דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש) ורבים מתלמידיו. בין פעליו החשובים של ר' דב"ש היו מפעלי בנייה למען אנשי עדתו. הודות להשתדלותו נבנו בתי מחסה, מוסדות חינוך, דת ורווחה לקהילתו. בין היתר הצטרף כבר ב-1869 לפעילות בניית שכונת "מחנה ישראל". שכונה קטנה זו נבנתה ליד בריכת ממילא ושרידים ממנה נשארו באזור מלון המלך דוד עד היום. השכונה נבנתה במקום נמוך טופוגרפית, באזור שהוצף בחורף, בקרבת בית הקברות של ממילא. בחירת המיקום הלא אטרקטיבי הייתה בשל מחיר הקרקע הנמוך. בלב השכונה הוקם בית כנסת. מספר היושבים בשכונה היה מועט (כ-30 בתי אב בסוף המאה התשע עשרה) והיא נבנתה לאט בגלל מצבה הכלכלי הרעוע של העדה. השכונה נבנתה סביב חצר מרכזית ובה בור מים. בשכונה היו, כנראה, שערים שננעלו בלילות.

נחלת שבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נחלת שבעה

שכונת נחלת שבעה - השלישית שנבנתה מחוץ לחומות - נוסדה בשנת 1869 ביוזמת שבעה אשכנזים ירושלמים, בני המשפחות הוותיקות ביישוב הישן בעיר העתיקה. הם שאפו לשפר את רמת חייהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של הרובע היהודי. "השבעה" היו יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בנימין (בייניש) סלנט - בנו של הרב שמואל סלנט, חיים הלוי (מראשי עסקני העדה האשכנזית), ואריה (לייב) הורוביץ (גדל כבן מאומץ במשפחת דוד ילין). הם שאבו עידוד מהצלחת ניסיונות ההתיישבות הקודמים מחוץ לחומות, אם כי עדיין נחשבה התיישבות זאת כמסוכנת ולא פופולרית. כדי להגביר את תחושת הביטחון, נקנה מגרש גדול בסמוך למגרש הרוסים, שנבנה שנים אחדות קודם לכן, ועל אם הדרך הראשית ירושלים-יפו (רחוב יפו של ימינו).

השבעה התארגנו בחברה, ואף רשמו תקנון מפורט שקבע את סדרי הבניה והמימון של השכונה (בהמשך, שימשה צורת התאגדות זו דגם להקמת שכונות נוספות מחוץ לחומות). על פי התקנון, נחלקה הקרקע שנקנתה לשבע רצועות אורך שוות בגודלן, והשכונה נועדה להיבנות בשלבים – בכל שלב שני בתים לשני חברים, שסדרם ייקבע על פי גורל. יוסף ריבלין היה הראשון להקים את ביתו בשכונה, על דרך יפו (במקום שבו עומד היום בניין המשרדים בית יואל). הבתים אכן נבנו על פי התכנית, אך לא כולם אוכלסו על ידי בוניהם, או שאוכלסו באיחור רב.

ב-1872 פנה יוסף ריבלין בקריאה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה, וכדי לסייע בהתיישבות גייס כספים מגבירי העיר, כוללים וקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות ספרדיות שהצטרפו, וב-1875 כבר היו 50 דירות בשכונה, בתי כנסת ומוסדות ציבור.

בית דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דוד (שכונה)

השכונה הרביעית מחוץ לחומות הייתה בית דוד, שהוקמה ב-1873 על ידי הנדבן היהודי דוד רייז. הלה ביקר בירושלים והתארח באחת השבתות בשכונת נחלת שבעה. במהלך השבת שמע את יוסף ריבלין דורש בבית הכנסת על חשיבות הרחבת גבולה של ירושלים, והחליט להירתם למשימה. הוא הפקיד סכום כסף גדול בידי ריבלין, וזה קנה מגרש סמוך לנחלת שבעה, ברחוב הרב קוק של ימינו. שכונת בית דוד נבנתה במתכונת של שכונת חצר קטנה, שלה בור מים מרכזי. בקומה התחתונה היו משרדי הוועד הכללי - כנסת ישראל (הגוף בעל סמכות הניהול העליונה של הישיבות והכוללים של היישוב הישן, וכן עסק בגמ"חים ובחלוקת מים ומזון). בקומה העליונה היו משנת תרפ"ג (1923) ביתו וישיבתו של הרב קוק, שנבנו עבורו לאחר שנענה להפצרות לשמש כרבה של ירושלים. חלק מביתו (חדר הלימוד שלו, חדר האורחים והספרייה) ואולם הישיבה שומרו ומשמשים כמוזיאון בית הרב.

מאה שערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאה שערים

השכונה החמישית מחוץ לחומות, מאה שערים, הוקמה בשנת 1874 על ידי "חברת בוני ירושלים". בין מייסדיה היו יוסף ריבלין ויואל משה סלומון, ששנים מספר קודם לכן התנסו בהקמת שכונת נחלת שבעה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת מכמה שכונות שנבנו באותה תקופה על ידי התאגדויות תושבים שביקשו לצאת מבין חומות העיר העתיקה ולהקים לעצמם בתי מגורים בתנאים נוחים. 100 חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים, וברובם התפרנסו מכספי החלוקה. לכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו - שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע לשכונה נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם. מתכנן השכונה היה האדריכל והארכאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק.

השכונה נבנתה מטעמי ביטחון כשכונת חצר, כך שהקירות החיצוניים של בתיה יוצרים מעין חומה רציפה המקיפה חצר פנימית גדולה, אליה ניתן להיכנס דרך שישה שערים (מעין "חומת סוגרים"). את השערים נהגו לסגור עם רדת הלילה ולפתוח שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. ברבות השנים, עם גדול אוכלוסיית השכונה, נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שהיא איבדה במידה רבה את אופייה המקורי. בשנת 1890 כללה השכונה 200 בתים ו-800 תושבים, ושלוש שנים מאוחר יותר כבר עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים ל-1,500, עקב שיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע בן-אריה, גידולה של ירושלים במאה ה-19: השפעות דתיות וחברתיות, מתוך האוניברסיטה 23, קיץ תשל"ז, עמודים 21-42


היציאה מן החומות

היציאה הנוצרית מהחומות: בית הספר התיכון של הבישוף סמואל גובאט בהר ציון (1850) | החווה החקלאית כרם אברהם ובית הקיץ של ג'יימס פין (1850) | מגרש הרוסים (1860)

היציאה היהודית מהחומות: משכנות שאננים (1860) | מחנה ישראל (1865) | נחלת שבעה (1869) | בית דוד (1873) | מאה שערים (1874)
Rivlin Street.jpg
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg