המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

		יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
חלק ממלחמת העצמאות
תאריך: 29 בנובמבר 1947 - 18 ביולי 1948 מקום: ירושלים תוצאה: ללא הכרעה. הכוחות הישראלים הצליחו לכבוש את כל חלקה המערבי של העיר וליצור פרוזדור צר לכיוון שפלת החוף. צבא עבר הירדן השתלט על חלקה המזרחי של העיר וכבש את הרובע היהודי בעיר העתיקה. העיר נותרה מחולקת במשך 19 השנים הבאות. הצדדים הלוחמים ישראל (ההגנה, אצ"ל והלח"י) קצינים בריטים אשר לחמו לצד הישראלים עבר הירדן צבא ההצלה של קאוקג'י ערביים מקומיים מצרים קצינים בריטים אשר לחמו לצד צבא עבר הירדן מפקדים דוד שאלתיאל משה דיין אמין אל-חוסייני עבד אל-קאדר אל-חוסייני אנוואר נוסייבה ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) כוחות 1,500 - 3,000 חיילים. 6,000 חיילים ירדנים 2,000 חיילים מצרים מיליציה של 500 פלסטינים

החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת

פרופ' מיכאל פקטה, רקטור האוניברסיטה העברית, מקבל מנת מים בעת המצור על ירושלים

משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל מתחילת העימותים מיד לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, ועד הסכמי שביתת הנשק בראשית 1949, והייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמה. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבות ירושלים. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ צבאי משמעותי הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

המערכה נערכה תחילה בין כוחות ההגנה לבין כוחות ערבים בלתי סדירים ('כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה לבין הלגיון הערבי הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים גם כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י, שפעלו תוך שיתוף פעולה מסוים עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני. בסיום המלחמה במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן החלה תקופה בת כ־19 שנה בה חולקה העיר לשניים: חלקה המערבי ומובלעת הר הצופים בריבונות ישראל, וחלקה המזרחי (ובתוכו הרובע היהודי שנכבש) בשליטת ממלכת ירדן, כאשר בין שני חלקי העיר הפריד אזור חיץ ('הקו העירוני'). בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר ישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה ממערב לעיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולחבר את ירושלים בחזרה למישור החוף והשפלה.

סיום המלחמה הותיר את ירושלים המערבית מנותקת מפרבריה, כאשר פרוזדור ירושלים הצר מוליך את שפלת החוף ומישור החוף, בעוד ירושלים המזרחית נותקה משפלת החוף ומישור החוף על נמליהם, והפכה ליישוב בעורף הממלכה הירדנית.

רקע

ירושלים של 1947 הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל הר הצופים עברה דרך אזור ישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 איש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת המנדט הבריטי, אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 איש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 איש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית גדולה וכוחות צבא ומשטרה גדולים.

מול היתרון הכמותי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, סביב ירושלים שכנה אוכלוסייה ערבית של כ-300,000 איש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת של כ-3,500 איש במספר יישובים קטנים סביב ירושלים (גוש עציון בדרום, נווה יעקב - עטרות בצפון, בית הערבה ומפעל האשלג במזרח, מוצא, מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן במערב, והר טוב בשפלה). מאפיין זה הוביל לכך שהדרכים מירושלים לשפלה ומירושלים ליישובים סביבה עברו בסביבה ערבית צפופה, ועל רקע הסביבה ההררית גם בנתיב קל להתקפה וחסימה, דבר שהיווה בעיה ביטחונית קשה שבאה לידי ביטוי כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בסוף שנות ה-30.

ירושלים נקבעה כעיר הבירה והמרכז מנהלתי של השלטון הבריטי בארץ ישראל בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור תל אביב והשרון. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר מאורעות תר"פ התרכזו בה, ומאורעות תרפ"ט החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.

האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני עדות המזרח ושל אוכלוסייה ענייה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה חרדית שלא הייתה ציונית, ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה מבוגרת.

מבחינה כלכלית הייתה ירושלים היהודית תלויה לגמרי בחיבור אל השפלה ומישור החוף, משם הובא מזון, מים ודלק לעיר. לירושלים הערבית היה עורף חקלאי נרחב, עליו יכלה להתבסס בשעת מלחמה. 75% מהאוכלוסייה היהודית עבד בשירותים (פקידות, בעיקר במוסדות הלאומים היהודיים ובמוסדות השלטון הבריטיים, הוראה ותחבורה). בעיר גם הייתה אוכלוסיית תלמידים גדולה (בני ישיבות וסטודנטים).

מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'

הכרזת תוכנית החלוקה

ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, כאשר ירושלים תהיה מפורזת ותחת שליטת האו"ם. בעוד הציבור היהודי קיבל את התוכנית, הציבור הערבי התנגד לה מכל וכל, ועד מהרה החלה תסיסה ברחבי כל הארץ, וירושלים בכלל זה. האירוע שפתח את מלחמת העצמאות היה מכוון כנגד אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים, ההתקפה על אוטובוס 2094 בה נרצחו 5 נוסעים בסמוך למושב נחלים בשפלה. עוד באותו יום בערב נערכה התקפה הראשונה בירושלים, בשכונת שייח' ג'ראח, על אוטובוס בקו מס' 9 שנסע מירושלים להר הצופים‏‏. למחרת, ב-1 בדצמבר, הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ברחבי הארץ, ומנגד, בפיקוד "ההגנה", שקיבל ידיעות על תוכניות לפגוע ביהודים באזור שער יפו, הכריזו על מצב כוננות כללי בעיר. ההיתקלות המשמעותית הראשונה בין יהודים לערבים בתוככי העיר התרחשה למחרת, ב־2 בדצמבר, בעת ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא. מכאן ואילך, התנהלה הלחימה בירושלים בעצימות נמוכה בין ההגנה לכחות ערבים בלתי סדירים, בעיקר ביידוי אבנים, פיגועי דקירה, התקפות ירי וצליפות, ובהחדרת מטעני נפץ, לחימה שהתרכזה בנקודות החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית. הלחימה שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בירושלים, כבערים המעורבות האחרות. כבר בשלב המוקדם של הלחימה הוטל מצור על הרובע היהודי העיר העתיקה, והגישה אליו מהשכונות היהודיות התאפשרה בעיקר בשיירות שלוו על ידי הבריטים.

ערך מורחב – השיירות לירושלים

נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי ישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים בדרך ירושלים - תל אביב, והוחל במתוכנת של נסיעה בשיירות מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בנתיבים עוקפים בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ללטרון), אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין שער הגיא לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות רבות. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בפרבריה (לגוש עציון וגוש נווה יעקב - עטרות), ובהן שיירת העשרה, שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-11 בדצמבר 1947, ועשרה מאנשיה נהרגו במארב.

בירושלים העברית נערכו שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת:

• ב-1 בפברואר 1948 פוצצו פקודיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים מכונית תופת ליד בית העיתון היהודי באנגלית "פלסטיין פוסט", ברחוב "החבצלת" (אז "הסולל"). עיתון אשר הוגדר על ידי חוסייני "מרעיל האווירה הציבורי". מולו היה בית מלון בו התאכסנו מלווה השיירות לירושלים שחוסיניי התכוון לפגוע גם בהם. בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
• ב-22 בפברואר 1948 ביצעו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים פיגוע ברחוב בן יהודה, ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי הפלמ"ח שליוו את השיירות לירושלים ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 אנשים. בעקבותיו לא נכנסו עוד החיילים הבריטים לאזורים היהודיים בירושלים.
• ב-11 במרץ 1948 פוצץ סוכן כפול מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים. שנים-עשר אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף קרן היסוד נהרס.

הפעלת תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', שהייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.

המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים.

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם, עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. הרובע היהודי, תלפיות ורמת רחל נותקו. המעבר לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים היה רק על ידי שיירות, שאחת מהן (שיירת הדסה) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:

• שיירת עטרות, שיצאה ב-24 במרץ 1948 לעטרות.
• שיירת נבי דניאל, שיצאה ב-27 במרץ 1948 לעזרת גוש עציון הנצור.

הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.

פלישת צבאות ערב

במבצע קילשון, שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נכבשו כנסיית נוטרדם (ירושלים), והשכונות המושבה האמריקאית, שייח' ג'ראח, טלביה, המושבה הגרמנית, בקעה, תלפיות והמושבה היוונית

כוחות הלגיון הערבי תפסו את רכס לטרון וחסמו את הדרך לירושלים העברית. שלושה ניסיונות של צה"ל לכבוש את מתחם לטרון (מבצע בן נון א', מבצע בן נון ב' ומבצע יורם) נכשלו, והכוחות התוקפים ספגו אבידות כבדות. אולם כיבוש הכפרים בית ג'יז ובית סוסין ורכס הגבעות מדרום לרכס לטרון, איפשר סלילת דרך עוקפת, שנודעה בשם דרך בורמה, ואת פריצת המצור הירדני על ירושלים המערבית. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה.

ערך מורחב – הרובע היהודי במלחמת העצמאות

ב-18 במאי הגיע הלגיון הערבי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת. אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נכשל בנסיונותיו לכבוש את השכונות היהודיות בצפון העיר.

בקרבות עשרת הימים - 8 ביולי עד ה-18 ביולי, פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית לירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה במבצע קדם. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.

בימי ההפוגה השנייה ניצבה ממשלת ישראל בפני בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. עם זאת, מחשש שמא ברנדוט יוביל לבינאום ירושלים בכפייה הוא נרצח ב-17 בספטמבר 1948 על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

הפסקת אש ושביתת נשק

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה אזור מפורז שבו שכנו כוחות האו"ם. עובי העפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה קבע שטחי הפקר לאורך הקו. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.

ראו גם

סדרת ערכים בנושא היסטוריה של ירושלים

ירושלים בתקופה הפרהיסטורית

ירושלים בתקופת בית ראשון

ירושלים בתקופת בית שני

ירושלים בתקופה הרומית

ירושלים בתקופה הביזנטית

ירושלים בתקופה המוסלמית

ירושלים בתקופה הצלבנית

ירושלים בתקופה הממלוכית

ירושלים בתקופה העות'מאנית

היציאה מן החומות

ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

ירושלים במלחמת העצמאות

ירושלים המחולקת

ירושלים המאוחדת

• השיירות לירושלים

לקריאה נוספת

• יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין - ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, תל אביב: הוצאת מערכות, 1986.
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, (תרגם אהרון אמיר), תל אביב וירושלים: הוצאת שוקן, 1978.
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח, ספריית עידן, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1988 (חלקן הראשון של הספר זמין לצפיה באתר כותר)

קישורים חיצוניים

• ירושלים – במלחמת העצמאות ו-6 הימים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות דצמבר 1947 עד יוני 1948, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• "באב אל ואד בדרך אל העיר" על ההשתפות של אגד בפריצה לירושלים

מחקרים

• נתנאל לורך, ‏מזלה של עיר הבחירה בשולי המאבק על ירושלים בשנת תש"ח, קתדרה 7, אפריל 1977
• יצחק לוי, נתנאל לורך, עוזי נרקיס ויעקב סלמן, ‏דיון: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, קתדרה 44, יוני 1987, עמ' 190-158
  • אברהם אייזין, ‏בשולי הדיון על ירושלים במלחמת השחרור, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 188-187
• מוטי גולני, ‏הנהגת היישוב ושאלת ירושלים במלחמת העצמאות (דצמבר 1947-מאי 1948), קתדרה 54, טבת תש"ן, דצמבר 1989
• אלחנן אורן, ‏מקומה של ירושלים במדיניות הביטחון בתש"ח, עד הכרזת העצמאות, קתדרה 54, טבת תש"ן, דצמבר 1989