המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
מערכה: מלחמת העצמאות
Porat Yosef attack.jpg
חילים ירדניים תוקפים את ישיבת פורת יוסף
תאריך התחלה: 29 בנובמבר 1947
תאריך סיום: 18 ביולי 1948
משך הסכסוך: 233 ימים
מקום: ירושלים
תוצאה: ללא הכרעה.
הכוחות הישראלים הצליחו לכבוש את מערב ירושלים. צבא ירדן השתלט על חלקה המזרחי של העיר, בתוכו העיר העתיקה. העיר נותרה מחולקת עד מלחמת ששת הימים ב-1967.
הצדדים הלוחמים

Flag of Jordan.svg ממלכת ירדן
Flag of Egypt (1922–1958).svg מצרים
צבא מלחמת הקודש
Arab Liberation Army (bw).svgצבא ההצלה של קאוקג'י
Flag of the United Kingdom.svg קצינים בריטים אשר לחמו לצד צבא ממלכת ירדן

מפקדים
כוחות
1,500 - 3,000 חיילים  6,000 חיילים ירדנים
2,000 חיילים מצרים
מיליציה של 500 פלסטינים 
אבידות
  לא ידוע
ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי בירושלים 2.12.1947
החורבן ברחוב בן יהודה כתוצאה מפיצוץ מכונית התופת
פרופ' מיכאל פקטה, רקטור האוניברסיטה העברית, אוסף מנת מים בעת המצור על ירושלים

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל מתחילת העימותים, שנפתחו לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, ועד הסכמי שביתת הנשק בראשית 1949. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

המערכה נערכה תחילה בין כוחות ההגנה לבין כוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני. בסיום המלחמה במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן החלה תקופה בת כ־19 שנה בה חולקה העיר לשניים: חלקה המערבי ומובלעת הר הצופים בריבונות ישראל, וחלקה המזרחי (ובתוכו הרובע היהודי שנכבש) בשליטת ממלכת ירדן, כאשר בין שני חלקי העיר הפריד אזור חיץ ('הקו העירוני'). בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר ישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה ממערב לעיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולפתוח את התעבורה מירושלים אל מישור החוף והשפלה.

סיום המלחמה הותיר את ירושלים המערבית מנותקת מפרבריה, כאשר פרוזדור ירושלים הצר מוליך את שפלת החוף ומישור החוף, בעוד ירושלים המזרחית נותקה משפלת החוף ומישור החוף על נמליהם, והפכה ליישוב בעורף הממלכה הירדנית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים של 1947 הייתה עיר מעורבת בה חיו יהודים לצד ערבים, כאשר שכונות יהודיות שוכנות בסמוך לשכונות ערביות, בפסיפס של שכונות, ומרכזי מסחר, מוסדות עירוניים ודרכי גישה משותפים לכלל התושבים. מרבית השכונות היהודיות החדשות התרכזו בצפון מערב העיר, והשכונות הערביות במזרח ובדרום. הרובע היהודי בעיר העתיקה היה מובלעת יהודית בתוך אזור ערבי צפוף, והדרך אל הר הצופים עברה דרך אזור ישוב ערבי. ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים היהודית כ־100,000 נפש (האוכלוסייה היהודית הכפילה עצמה במהלך תקופת המנדט הבריטי, אך חלקה מתוך האוכלוסייה היהודית הכללית בארץ ישראל ירד מ-50% ל-16% במהלך תקופה זו), בעוד האוכלוסייה המוסלמית מנתה כ־33,000 נפש, והאוכלוסייה הנוצרית כ־31,000 נפש. בתקופת המנדט הבריטי שימשה ירושלים כמרכז השלטון הבריטי בארץ, ועל כן הייתה בה גם אוכלוסייה בריטית וכוחות צבא ומשטרה גדולים.

מול היתרון הכמותי של היהודים בתוך ירושלים עצמה, עמד יתרונה של האוכלוסייה הפלסטינית סביב ירושלים, שכללה לפי אומדן כ-300,000 נפש, ואוכלוסייה יהודית קטנה ומפוזרת שכללה כ-3,500 נפש ביישובים אחדים סביב ירושלים: (גוש עציון בדרום, נווה יעקב - עטרות בצפון, בית הערבה ומפעל האשלג במזרח, מוצא, מעלה החמישה, קריית ענבים, נווה אילן במערב, והר טוב בשפלה). בדרכים העיקריות מירושלים לתל אביב, לבאר שבע ולים המלח שכנה אוכלוסייה ערבית צפופה. בסביבה ההררית איתגרה את ההגנה על השיירות מפני התקפה וחסימת הדרך (בעיה טקטית כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בסוף שנות השלושים).

ירושלים נקבעה כעיר הבירה והמרכז מנהלתי של השלטון הבריטי בארץ ישראל בעיקר מסיבות דתיות - תרבותיות, בעוד המרכז הכלכלי היהודי התפתח במישור החוף, בעיקר באזור תל אביב והשרון. ירושלים עמדה במרכז העימותים בין יהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר מאורעות תר"פ התרכזו בה, ומאורעות תרפ"ט (1929) החלו בירושלים והתפשטו ממנה לכל הארץ. היותה של ירושלים מרכז השלטון הבריטי גרר התקפות רבות על סמלי השלטון מצד המחתרות היהודיות.

האוכלוסייה היהודית בירושלים התאפיינה בשיעור גבוה של בני עדות המזרח ושל חסרי יכולת כלכלית גבוהה, כמו גם שיעור משמעותי של אוכלוסייה חרדית שלא הייתה ציונית, ושיעור גדול מהממוצע של אוכלוסייה קשישה.

מבחינה כלכלית הייתה ירושלים היהודית תלויה לגמרי בחיבור אל השפלה ומישור החוף, משם הובא מזון, מים ודלק לעיר. ואילו, ירושלים הערבית היה עורף חקלאי נרחב, עליו יכלה להתבסס בשעת מלחמה. 75% מהאוכלוסייה היהודית עבד בשירותים (פקידות, בעיקר במוסדות הלאומים היהודיים, האוניברסיטה העברית, בצלאל ובית החולים הדסה, ובמוסדות השלטון הבריטיים, הוראה ותחבורה). ובעיר הייתה גם אוכלוסיית תלמידים גדולה: בני ישיבות וסטודנטים.

מהחלטת עצרת האו"ם ועד לפלישת צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת תוכנית החלוקה באו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, כאשר ירושלים תהיה מפורזת ותחת שליטת האו"ם. בעוד הציבור היהודי קיבל את התוכנית, הציבור הערבי התנגד לה מכל וכל, ועד מהרה החלה תסיסה ברחבי כל הארץ, וירושלים בכלל זה. האירוע שפתח למעשה את מלחמת העצמאות, היה מכוון כנגד אוטובוס שנסע מנתניה לירושלים, ההתקפה על אוטובוס 2094 בה נרצחו 5 נוסעים בסמוך למושב נחלים לד פתח תקווה. בערבו של אותו יום, נערכה התקפה הראשונה בירושלים, בשכונת שייח' ג'ראח, על אוטובוס בקו מס' 9 שנסע ממרכז העיר להר הצופים‏‏‏[1].

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות, יחד עם בית לחם, באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם, עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים: היהודי והערבי, וניסו לתפוס את השליטה בעיר.

לחימה בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת, ב-1 בדצמבר, הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ברחבי הארץ, ומנגד, בפיקוד "ההגנה", שקיבל ידיעות על תוכניות לפגוע ביהודים באזור שער יפו, הכריזו על מצב כוננות כללי בעיר. ההיתקלות המשמעותית הראשונה בין יהודים לערבים בתוככי העיר התרחשה למחרת, ב־2 בדצמבר, בעת ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא. מכאן ואילך, התנהלה הלחימה בירושלים בעצימות נמוכה בין ההגנה לכחות ערבים בלתי סדירים, בעיקר ביידוי אבנים, פיגועי דקירה, התקפות ירי וצליפות, ובהחדרת מטעני נפץ, לחימה שהתרכזה בנקודות החיכוך בין האוכלוסייה היהודית והערבית. הלחימה שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בירושלים, כבערים והיישובים המעורבים האחרים. כבר בשלב המוקדם של הלחימה הוטל מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה, והגישה אליו מהשכונות היהודיות התאפשרה בעיקר בשיירות אשר לוו על ידי כוחות בריטים חמושים.

בירושלים העברית נערכו שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת:‏[2]

לחימה בסביבות העיר ובדרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחסום ערבי בשער הגיא כנגד שיירות יהודיות
לוחמים ערבים ליד משאית אספקה משורינת של ה"הגנה" בוערת, בדרך לירושלים, 1948
שיירת אספקה מהשפלה שפרצה את המצור נכנסת לירושלים, 1948
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השיירות לירושלים

נקודת התורפה העיקרית של ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה היו צירי התנועה אליהם, שעברו באזורי ישוב ערבים, והיו חיוניים לצורך העברת אספקה מהשפלה וממישור החוף. הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת אספקה לעיר והיישובים הסמוכים לה, וכבר בראשית דצמבר 1947 הותקפו כלי רכב יהודיים בדרך ירושלים - תל אביב, והוחל במתוכנת של נסיעה בשיירות מאובטחות על ידי כוחות ההגנה, כאשר במקרים שונים הייתה גם אבטחה מצד כוחות בריטיים. עם הזמן עברה התנועה בנתיבים עוקפים, בחלקה המערבי של הדרך (בין תל אביב ללטרון). אך לא היה תחליף לחלק המזרחי, בין שער הגיא לירושלים. הדרך לירושלים נחסמה ונפרצה לסירוגין, והשיירות שעלו אליה ספגו התקפות ונפגעים רבים. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר ליישובים היהודים בסביבותיה: (לגוש עציון וגוש נווה יעקב - עטרות), ובהן שיירת העשרה, שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-11 בדצמבר 1947, ועשרה מאנשיה נהרגו במארב. המעבר לאוניברסיטה העברית ולבית החולים הדסה אשר שכנו בהר הצופים הותר אך ורק בשיירות חמושות. אחת מהן (שיירת הדסה) הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. שיירות נוספות שיצאו מירושלים והותקפו:

הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.

תוכנית ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', שהייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. התוכנית כללה גם השתלטות על הדרך לירושלים ועל הכפרים הערבים הסמוכים[5].

מבצע נחשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע נחשון

מטרת מבצע נחשון הייתה פריצת הדרך לירושלים. לצורך זה רוכז לראשונה כוח של מספר חטיבות שפעלו בתיאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך, בהיעדר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח (1948) ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים.

הכוחות העבריים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.‏[6]

מבצע קִלשון - 18-14 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע קילשון, שנערך עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, לאחר שקיבלו מהבריטים את לוח הזמנים ליציאה ונערכו בהתאם. כן נתפסו או נכבשו כנסיית נוטרדם (ירושלים), והשכונות המושבה האמריקאית, שייח' ג'ראח, טלביה, המושבה הגרמנית, בקעה, תלפיות והמושבה היוונית.‏[7]

פלישת צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליגיון הירדני, שחלק מיחידותיו היו תחת פיקוד בריטי, פעל בעוצמה רבה. ב-12 במאי תקפו יחידות הליגיון בגוש עציון, וכבשו אותו ב-13 במאי, וב-14 במאי 1948, יום לפני סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הועבר כול יחידות הליגיון הירדני, דרך גשר אלנבי ועלו לכבוש את ירושלים. הליגיון בסיוע יחידות "האחים המוסלמים" שהגיעו ממצרים התקיפו בדרום ירושלים; ב-21 במאי הפגיזו את קיבוץ רמת רחל ווכבשו את היישוב שנהרס ורכושו נבזז על ידי ערבים מקומיים. לאחר קרבות אחדים בהם עבר שטח הקיבוץ מיד ליד, הצליחו כוחות הפלמ"ח, ההגנה והאצ"ל להתבסס בשטח הכיבוש ואף להבריח את כוחות הליגיון ממנזר מר אליאס שממנו הפגיזו.‏[8]

הכוחות הבריטים עזבו את העיר העתיקה ב-13 במאי. ב-16 במאי נפתחה התקפת הליגיון על הרובע היהודי; הלוחמים שלחו מברק אל מפקדת ההגנה: "המצב נואש, מתפרצים מכל הצדדים"; במבנה ישיבת פורת יוסף התנהלו קרבות פנים-אל-פנים; למחרת ב-17 במאי התקרבו הכוחות הערבים אל בית החולים משגב לדך; ועדיין לא הגיעה העזרה המצופה מחוץ לחומות של כוחות המגן העבריים או של הצלב האדום. אז הוחלט על פריצה אל הרובע היהודי של כוחות חטיבת הראל-פלמ"ח ועתודת החי"ש עציוני. שני ניסיונות הפריצה בלילות 17-16 במאי נכשלו, תוך כדי אבידות כבדות. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת אל הרובע היהודי. אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. ב-28 במאי, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתם אזלה, נכנעו תושבי הרובע והכוחות הלוחמים.‏[9] השבויים היהודים יצאו לשבי בירדן (ושוחררו לאחר חודשים אחדים וחזרו לישראל). הליגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נכשל בניסיונותיו לכבוש את השכונות היהודיות בצפון ובמערב העיר.

תוואי דרך בורמה

כוחות הלגיון התקדמו לכיוון מערב ותקפו באזור גבעת הראדר, מעלה החמישה וקרית ענבים, אך נהדפו שם על ידי לוחמי הגדוד הרביעי והשישי של חטיבת הראל-פלמ"ח. הם הצליחו לתפוס את רכס לטרון וחסמו את הדרך לירושלים המערבית. שלושה ניסיונות של צה"ל לכבוש את מתחם לטרון (מבצע בן נון א', מבצע בן נון ב' ומבצע יורם) נכשלו, והכוחות התוקפים ספגו אבידות כבדות. כיבוש הכפרים בית ג'יז ובית סוסין ורכס הגבעות מדרום לרכס לטרון, איפשר סלילת דרך עוקפת, שנודעה בשם דרך בורמה, והביא לפריצת המצור הירדני על חלקה המערבי של ירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" אשר עקף את לטרון, איפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. (הוא כלל קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, יצא בריכה ליד חולדה והגיע עד לשער הגיא). בקרבות עשרת הימים - 8 ביולי עד ה-18 ביולי, פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית לירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה במבצע קדם. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. אולם ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערבים.

בימי ההפוגה השנייה ניצבה ממשלת ישראל בפני בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים (כלומר הפיכתה למתחם בשליטה בינלאומית מתמדת). תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. עם זאת, מחשש שמא ברנדוט יוביל לבינאום ירושלים בכפייה, הוא נרצח ב-17 בספטמבר 1948 על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

הפסקת אש ושביתת נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין ועבדאללה א-תל משרטטים את מפת הקו העירוני

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה למובלעת הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שהוצבו בהר. עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה א-תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. בעפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה נקבע שטחי הפקר לאורך הקו.על פי ההסכם העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה והר הזיתים, היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. אזור ארמון הנציב היה אזור מפורז ובו שכנו כוחות האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.

עיתונות ירושלים בזמן המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהעיר הייתה מנותקת ולא קיבלה עיתונים מתל-אביב ראו בה אור העיתונים העצמאיים "ידיעות ירושלים", "חדשות הצהרים", "חדשות הערב", "ידיעות אחרונות" (מהדורת ירושלים) ו"ידיעות חדשות" (בגרמנית)‏[10]

בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה והמצור על ירושלים היו מהנושאים המדוברים בציבוריות הישראלית ובדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה; וכך למשל, נקראה אוניית מעפילים על שמו: "ירושלים הנצורה". המערכה והמצור תוארו בספרות העברית וזכו למחקרים היסטוריים אחדים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

מחקרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏התקפה ראשונה בירושלים, עדותו של הנהג יוסף אשכנזי, בתוך: מ. הורביץ (עורך), המקשר ליובלו ל"ה שנות תחבורה ציבורית בירושלים, ירושלים, תשכ"ו, 1966, עמ' 52.
  2. ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות (ספר) - כרך שלישי.
  3. ^ המלווים יצאו את המלון בבוקר מוקדם ולא נפגעו.
  4. ^ בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, ספריית אופקים, עמ' 128
  5. ^ Benny Morris (2008). 1948: a history of the first Arab-Israeli war. Yale University Press, 119. אוחזר ב־13 July 2013. 
  6. ^ Benny Morris, 1948: a history of the first Arab-Israeli war, Yale University Press
  7. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 121.
  8. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 122.
  9. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", עמ' 120-119.
  10. ^ יחיאל לימור ואינס גבל, "עיר נצורה ועיתונים בה הרבה - העיתונות בירושלים במלחמת העצמאות". קשר 23, עמ' 44-25.