ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת
דימוי של כיפת הסלע בבול דואר של ממשלת המנדט הבריטי
דימוי של מגדל דוד בבול דואר של ממשלת המנדט הבריטי

ביום 9 בדצמבר 1917, לאחר 400 שנות שלטון עות'מאני, נכנעה ירושלים בפני הצבא הבריטי, והחלה תקופת שלטונה של הממלכה המאוחדת בירושלים ובארץ ישראל. בתחילה הוקם ממשל צבאי בריטי, ואחר כך, ב-1 ביולי 1920, החלה תקופת השלטון האזרחי בראשות הנציב העליון שישב בירושלים, הקרויה תקופת המנדט הבריטי. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, ערב 15 במאי הסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל, והוכרזה מדינת ישראל וירושלים כבירתה. אולם באותה שעה התנהלה מערכה על הדרך לירושלים הנצורה ובשכונותיה, בין כוחות המגן העבריים וצה"ל לבין כוחות פלסטינים וערבים ממדינות אחדות ובהם הליגיון הערבי.

תקופת המנדט שנמשכה כשלושים שנה, השפיעה רבות על מהלך על התפתחות העיר. במהלך התקופה קיבלה ירושלים מעמד של בירתה השלטונית של ארץ ישראל, בדומה למעמדה כבירת ממלכת ירושלים הצלבנית, ויותר ממעמדה כמרכז שלטוני בתקופה הממלוכית ובתקופה העות'מאנית. השלטון הבריטי החליף את השלטון העות'מאני המסואב והיסודות להקמת מדינת ישראל הונחו, תחילה עם הצהרת בלפור שניתנה ערב כיבוש ירושלים ולאחר מכן, באופן מעשי עם הקמת המוסדות הציוניים בעיר בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20.

קביעתה של ירושלים כעיר הבירה ומרכז מנהלתי נעשה אך ורק משיקולים של קשר דתי - תרבותי והיסטורי של הבריטים לארץ ישראל, קשר שמקורו בתנ"ך ובברית החדשה - המקור לנצרות. תהליכים טבעיים של גאוגרפיה ופוליטיקה קבעו - מול ירושלים - מרכז פוליטי, חברתי, וכלכלי בתל אביב.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
ירושלים, סוף התקופה העות'מאנית

במשך ארבע מאות שנים של שלטון טורקי ומאות שנות השלטון הממלוכי קודם לכן נדחקה ירושלים והתנוונה לכלל עיר חסרת חשיבות. בתוך חומות העיר העתיקה חיו תושבי העיר בעוני בבתים דלים וקיום שזעק בעליבותו. שכונות שנבנו בסוף המאה ה-19 מחוץ לחומות היו מבודדות, מנותקות וחסרות כל תשתית מודרנית. בירושלים לא היו כבישים של ממש, העיר הייתה ללא תשתית אספקת מים סדירה, ורשת חשמל כלל לא הייתה קיימת בכל הארץ.

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש ירושלים בידי הבריטים
חיילים מהגדודים העבריים ליד הכותל המערבי, לאחר כיבוש ירושלים 1917

הצבא הבריטי כבש את ארץ ישראל במסגרת מלחמת העולם הראשונה, כחלק ממערכה כוללת כנגד האימפריה העות'מאנית. לאחר סדרת קרבות עזים פרצו הבריטים את קו ההגנה העות'מאני בעזה, ויומיים לאחר שהגנרל אלנבי כבש את באר-שבע הסמיך הקבינט הבריטי את ידו על נוסח הצהרת בלפור ופקד לכבוש את ירושלים כמתנת חג המולד לעולם הנוצרי.

לאחר פריצת קו ההגנה הטורקי בדרום הארץ התפצל הצבא הבריטי לשניים: ראש אחד התקדם לכוון נחל הירקון בדרכו לדחיפת הצבא הטורקי צפונה וחלקו עלה דרך תל גזר, עמק איילון, אמאוס ניקופוליס ונבי סמואל לירושלים. על ירושלים הטורקית עלו 3 דיוויזיות בריטיות, דיוויזיה 53 עלתה מכוון דרום דרך בית לחם, ותפסה ביום 10 בדצמבר 1917 עמדות על הר הזיתים. דיוויזיה 60 עשתה דרכה תוך לחימה עיקשת מכוון מערב ותפסה עמדות על רכס נבי סמואל. במקום התחולל קרב קשה במהלכו נהרגו מאות חיילים משני הצדדים והמבנה שעל הקבר נהרס, משם ירדו הבריטים וכבשו את עין כרם ודיר יאסין וחנו בכפר ליפתא.

ביום 9 בדצמבר פגשו לוחמים מאחת היחידות משלחת כניעה של תושבי העיר. יתר יחידות הדיוויזיה המשיכו אל תוך העיר, ותפסו עמדות בשער יפו בשעה 0930 של אותו יום. יחידות אחרות של הדיוויזיה תקפו וכבשו את אזור צפון ירושלים - שועפאט ותל אל-פול. דיוויזיה 74 עלתה לכיוון ירושלים מהכביש הרומי הישן (בסמוך לתוואי כביש 443 של היום) וניהלה קרבות קשים באזור בית חורון עם יחידות של הצבא הטורקי. קרב נוסף התחולל בסמוך לשייח עבד אל עזיז שכלל דו-קרב ארטילרי עקוב מדם. עם השמדת הסוללות הטורקיות תפסו לוחמי הדיוויזיה את כביש ירושלים - יפו ואבטחו את כניסתו של גנרל אדמונד אלנבי מלווה במפקדי הדיוויזיות אל תוך ירושלים. ביום 11 בדצמבר 1917, נכנסו אדמונד אלנבי וקציניו לעיר ברגל דרך שער יפו וצעדו ברגל לכנסיית הקבר.

בלונדון נישאה תפילה מיוחדת בקתדרלת סנט פול, מקום מושבו של הבישוף של לונדון, והפעמון הגדול בכנסיית ווסטמינסטר צלצל לראשונה מזה שלוש שנים. פעמוני כל הכנסיות ברומא צלצלו במשך שעה שלמה ובפריז נערכה מיסה מיוחדת בכנסיית נוטרדאם . יהודי ירושלים הדליקו באותו הערב נר ראשון של חנוכה ובירכו על נפלאות נס חנוכה שלהם ועל התשועות שנעשו בימיהם.

לאחר המלחמה הוקם בית הקברות הבריטי בהר הצופים ובו נקברו חללי צבא האימפריה שנפלו במהלך הקרבות באזור ירושלים. במקום נטמנו 2,473 חללים, וכן הוצבו בו עוד 3,296 מצבות זיכרון לחללי הקרבות בארץ ישראל ובמצרים שלא נודע מקום קבורתם. בסך הכל נטמנו בבית הקברות הצבאי בירושלים כ-5,769 חללי מלחמת העולם הראשונה.

עימותים בין ערבים ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על רקע הקרע ההולך ומחריף בין התושבים הערבים ליהודים, יזמו ההנהגה הפלסטינית ואנשי דת מוסלמיים התקפות אלימות כנגד יהודים, ירושלים הייתה במרכז הסכסוך הישראלי-ערבי על ארץ ישראל. העלייה היהודית המוגברת מאז שלהי המאה ה-19 ובמשך תקופת המנדט, והתבססות היישוב היהודי אשר מנה כצי מיליון נפש באמצע שנות הארבעים של המאה ה-20, גרמה למתח בקרב מגזרים באוכלוסייה הפלסטינית והנהגתה בארץ ישראל. מאז מאורעות 1929 התגברו העמדות האנטי-ציוניות וההתנגדות לשלטון הבריטי, שנתפס כתומך בהן בקרב הציבור הפלסטיני.

מאורעות תר"פ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באפריל 1920, לאחר התפילה המסורתית בתום חגיגות נבי מוסא, יצא הקהל בצעקות "אדבח אל-יהוד, א-דאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. בהיעדר יחידות הצבא הבריטי, שיצאו את העיר כמה ימים לפני כן, נותר לתושבים היהודים להגן על עצמם. שישה יהודים נרצחו וכמאתיים נפצעו. רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. ההגנה היהודית המצומצמת שאורגנה על ידי זאב ז'בוטינסקי וחבריו עזרה באופן חלקי (ומשתתפיה נאסרו לאחר המאורעות). שוטרים ערביים חברו לפורעים. רק ביום השלישי לפרעות הפסיקו הבריטים את ההתקפות בכוח, אולם הטילו את האשם באירועים על היהודים.

מאורעות תרפ"ט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל יום כיפור (23 בספטמבר 1928) התכנסו מאות יהודים להתפלל למרגלות הכותל המערבי, וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד למקובל באותה העת. סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלה הבריטית לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית. הם טענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בתגובה, בתשעה באב עלו מספר חברי בית"ר להר הבית עם דגל ישראל וקראו "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה". כתוצאה מכך ערכו הערבים הפגנה, בה התלהטו הרוחות והפכו למאורעות. בסופו של דבר השלטונות הבריטים אישרו את הבעלות הערבית על סמטת הכותל מחד, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה מאידך. אירועים אלו הציתו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד הערבים תושבי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל.

ביום שישי 23 באוגוסט 1929 עם סיום דרשתו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בהר הבית, יצאו המונים חמושים בסכינים משער שכם והסתערו על השכונות היהודיות בסמוך, משני צידי רחוב הנביאים, 19 יהודים נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו. המוסלמים ניסו לתקוף שכונות יהודיות נוספות בירושלים, אך נהדפו.

הפרעות התפשטו לכל חלקי הארץ. באזור ירושלים, הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך, הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו את רוב המשפחה. מרדכי מקלף לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל היה אחד הניצולים היחידים מטבח זה. המושבה הר-טוב הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפו אותה עד היסוד.

מאורעות אוקטובר 1933[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באוקטובר קרא הוועד הערבי העליון לשביתה כללית "כדי להפגין את כעס העם הערבי בארץ ישראל" וכי ב-13 באוקטובר תצא הפגנה ממסגדי הר הבית בירושלים. משטרת המנדט אסרה על ההפגנה וביום ההפגנה הוצבו משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה. ההפגנה יצאה בצהריים כשבראשה חברי הוועד הערבי העליון. השוטרים קיבלו את פני המפגינים ולאחר שקצין משטרה קרא להם להתפזר, והם לא התפזרו, פיזרו השוטרים את ההפגנה באלות. במאורעות אלה לא היה היישוב היהודי מעורב, והן היו מופנות כנגד שלטונות המנדט הבריטי (אם כי ב-28 באוקטובר ניסה המון פורעים לפרוץ לאזור היהודי בירושלים ונהדף בכוח על ידי המשטרה).

המרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הוא שם להתקוממות עממית חמושה של הציבור הערבי בארץ ישראל שפרץ בשנת 1936 ונמשך שלוש שנים עד לשנת 1939. המרד הערבי כלל תקיפות כנגד חיילים, נציגי ומוסדות השלטון הבריטי וכן ביצוע פעולות איבה אלימות כנגד היהודים. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. בשלב הראשון של המרד הוכרזה שביתה הכללית של הערבים שכוונתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים, לאחר 175 ימים הסתיימה השביתה הכללית ביום 11 באוקטובר 1936, ועם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. על מנת לסיים את המהומות הוקמה ועדת פיל שמסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד. מאורעות הדמים התחדשו בסתיו 1937. ונמשכו הפעם בעליות ובירידות עד שנת 1939. הארץ הוטלה למערבולת דמים הוועד הערבי העליון נעשה קיצוני יותר בעמדותיו ותוקפני יותר במלחמתו נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי, הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר אזלה אספקתם, ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב.

ירושלים וסביבותיה היו אחד ממוקדי האירועים. כנופיה ערבית שלקחה חלק מרכזי באירועים האלימים התגבשה בהינטרלנד של ירושלים עוד בשלהי מהומות 1933 תחת פיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני ושימשה כבסיס למיליציית צבא מלחמת הקודש שלחמה במהלך מלחמת העצמאות סביב ירושלים ולאורך כביש תל אביב-ירושלים. בשנת 1936 החלה לחימת גרילה ופעולות טרור כנגד האזרחים היהודים של ירושלים, תחילה הותקפו יהודים תושבי הרובע היהודי ובמאי 1936 הותקפו ביריות צופים שיצאו מבית הקולנוע אדיסון. בחודש אוגוסט 1936 הפכו מעשי הרצח והתקפות הטרור למעשה של יום יום, מידי לילה הותקפו השכונות היהודיות בירושלים וכלי רכב הותקפו על הכבישים בכל שעות היום. כך נרצח ד"ר לוי ביליג, איש חינוך ירושלמי בבוקר ג' באלול תרצ"ו על ידי מתנקש ערבי מהכפר סילוואן, חלק מכנופיה שפרצה לשכונת הפקידים - בין המחנה הצבאי מחנה אלנבי ותלפיות בדרך לארמון הנציב. בעת הרצח עבד ביליג על מחקרו בתולדות התרבות הערבית.

על מנת לקדם את פני הרעה הוחלט בפיקוד "ההגנה" להקים מחדש יחידה מחתרתית בעלת יכולת ניידות בשם הנודדת, שתפגע בפורעים באופן ממוקד. התפקיד הוטל על יצחק שדה איש גדוד העבודה ואליהו בן-חור (כהן). יחידה זו החלה את פעולתה בשנת 1936 בירושלים ובסביבתה ככוח מצומצם מאוד של לוחמים שנע בשדות בלילות והתקיף את הכנופיות הערביות בעורפן‏[1]. באוקטובר הוכריזה ממשלת המנדט על הוועד הערבי כארגון בלתי חוקי ועצרה בירושלים את מנהיגי הוועד, המופתי אמין אל-חוסייני הסתתר בהר הבית ולאחר שבועיים הצליח לברוח לנמל יפו ומשם אל מחוץ לארץ ישראל. באותו חודש הותקפו מכוניות בדרכן ליישוב היהודי במוצא וביום 15 באוקטובר הותקף קיבוץ רמת רחל. ב-21 באוקטובר 1937 הותקף ביריות ד"ר אבינועם ילין ונפטר מפצעיו ב-22. ביום 9 בנובמבר 1937, נרצחו 5 יהודים חברי גרעין "במעלה" של תנועת גורדוניה במהלך סלילת דרך בהר הרוח על שמם הוקם בשנת 1938 קיבוץ מעלה החמישה.

המרד הביא להקמת ועדת פיל (Peel Commission) במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי ולהמליץ על צעדים לעתיד. ששת חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-11 בנובמבר 1936 וקבעו את מלון פאלאס, שהיה בבעלות המועצה המוסלמית העליונה ונחכר על ידי שלטונות המנדט כמקום מושבם. בפני הוועדה הופיעו נציגי שלטונות המנדט הבריטי, נציגי היהודים ונציגי הערבים. מסקנות הוועדה פורסמו בלונדון ב-7 ביולי 1937. הדין וחשבון של הוועדה כלל שלושה חלקים: הראשון נותן סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית השני מביא את טענות שני הצדדים לסכסוך והשלישי מציע תוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור מנדט בריטי שהוגדר כשטח בריבונות בינלאומית במסדרון שראשיתו ביפו והוא כולל את ירושלים, את לוד ואת שדה התעופה הסמוך.

בשלב השני של המרד שהחל בשנת 1938 פעלו יחידות המיליציה הערביות בתעוזה רבה ולאור היום, יחידות חמושות של מאות לוחמים ערבים פעלו בתיאום והצליחו לכבוש למעשה חלקים מאזור ההר, ביום 17 באוקטובר 1938 תקפו הערבים את תחנות המשטרה בעיר העתיקה, גירשו את הבריטים, נעלו את שערי העיר והניפו את דגלם מעל שער שכם ןמגדל דוד, ביום 19 באוקטובר תקף הצבא הבריטי את עמדות המורדים ולאחר קרבות עזים הצליח לתפוס מחדש את העיר העתיקה ולהדוף את המורדים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארץ ישראל וירושלים נחסכו - באופן ישיר - מוראות מלחמת העולם השנייה. מטה ומרכז המאמץ המלחמתי הבריטי היה בקהיר וארץ ישראל שימשה בסיס עורפי. בירושלים עברו אנשי צבא בריטי מכל רחבי האימפריה בדרכם לשדה הקרב, מחנה אלנבי שהוקם קודם לכן בצד דרך חברון בדרום העיר גדל ומחנה נוסף שנקרא אל עלמיין נבנה מדרום, על דרך בית לחם. למרות השלטת משטר צנע זכתה העיר בתקופה של פריחה כלכלית הודות לכספים שהושקעו בהקמת המחנות, בבניית ביצורים והתנועה הבלתי פוסקת של חיילים דרך העיר.

המושבה הגרמנית שינתה את פניה. ערב מלחמת העולם השנייה גילו רבים מהטמפלרים תושבי המושבה אהדה למשטר הנאצי, וממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וגייס חמישי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. את בתיהם תפסו משפחות של פקידים וקצינים בריטיים. הבריטים גם תפסו מבני איטלקים וגרמנים כרכוש אויב והחרימו אותם לטובת המאמץ המלחמתי. כך הפך בית החולים האיטלקי למפקדה של חיל האוויר המלכותי. במקום הוקמו משרדים ובצמוד אכסניה לחיילי היחידה ובית חולים צבאי. במגרש שמאחורי הבניין, במקום בו בנוי כיום בניין לב רם, הוקמו מגרשי טניס לשימוש מפקדת חיל האוויר. בית היתומים שנלר הוחרם אף הוא והפך למחנה הצבא הבריטי המרכזי בירושלים.

מאבק המחתרות היהודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון המלך דוד לאחר פיצוצו

ירושלים כמרכז השלטון הבריטי, הכילה מספר רב של מטרות מושכות למחתרות היהודיות במאבקם כנגד ממשלת המנדט הבריטי ומדיניות הספר הלבן. גל מעשי גרילה נגד הבריטים מחריף, והחל משנת 1944 המחתרות היהודיות התאחדו לתנועת המרי העברי.

ב-22 ביולי 1946, בתגובה לשבת השחורה החליט ארגון האצ"ל לפוצץ את מלון המלך דוד, שהיווה סמל לשלטון המנדט. כדי חלב ובהם מטעני חבלה המחוברים למנגנון השהיה הוצבו סמוך לעמודי התמיכה של הבניין בתוך מסעדה ששכנה בקומה הראשונה, ובשעה 12:37 הופעלו המטענים, והאגף הדרומי של הבניין התמוטט על יושביו. בפיצוץ נהרגו 91 איש: 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון. במשך יומיים עמלו מהנדסי הצבא הבריטי המלכותי על חילוץ הגופות. 476 איש נפצעו כתוצאה מהפיצוץ. הצבא הבריטי העביר משרדיו לחדרים אחרים במלון והמבנה הפך לחלק מ"בווינגרד". רק אנשי מינהל בריטיים הורשו להתגורר ב-100 חדרי המלון הנותרים.

בניגוד לפעולות רבות אחרות של האצ"ל נגד מוסדות ממשלתיים, הפיצוץ במלון המלך דוד אירע באמצע היום, כאשר המקום היה מלא בעובדים. מספר ההרוגים הגבוה וזהותם עוררה זעזוע ביישוב. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה נהרגו אזרחים רבים והוקיעו אותה בחריפות. לאחר שנה פרסם האצ"ל את גרסתו על מעורבות מפקדת תנועת המרי ואחריותה לפעולה ‏‏,‏[2] ועל אזהרה ששוגרה מבעוד מועד ולא נענתה. הבריטים הכחישו שהתקבלה הודעת אזהרה, וטענו כי גם לו קיבלוה, לא יכלו לפנות את המלון במועד.

בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה במחנה שנלר בירושלים, באזור שנקרא בהיתול: "בווינגראד", תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. התקפה בולטת נוספת הייתה פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגראד" השמורים שבירושלים .‏[3] כתוצאה מהריסת הבניין נרצחו 17 איש, בהם קצינים בכירים בבולשת. בפעולה זו נמנע לראשונה האצ"ל לפרסם אזהרה מוקדמת לפני הפיצוץ. בעקבות ההתקפה שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל:

"מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?"

בווינגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בווינגרד הוא כינוי שניתן על ידי תושבי ירושלים היהודים לאזורי הביטחון הבריטי שהוקמו במרכז ירושלים בסוף תקופת המנדט. הכינוי ניתן על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה - ארנסט בווין. אזור הביטחון הוקם בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד בידי אנשי האצ"ל. בווינגרד היה מתחם צבאי מבוצר ומגודר סביב משרדי הממשלה שלהם בירושלים, הבריטים פינו בעלי חנויות ועסקים יהודים ממגרש הרוסים ומרחוב יפו הסמוך על מנת ליצור "אזור סטרילי" אליו הורשו להיכנס מורשים בלבד.

לאחר מכן, ובעקבות המשך המתקפות של האצ"ל והלח"י עליהם, הקימו הבריטים בפברואר 1947 מספר אזורי ביטחון נוספים:

תחילת מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, לפיה יסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל ויקומו שתי מדינות, יהודית וערבית, החלה תסיסה ברחבי כל הארץ, וירושלים בכלל זה. ב-30 בנובמבר, נפלו החללים הראשונים, חמישה יהודים, מנוסעי אוטובוס 2094 שעשו דרכם מנתניה לירושלים. עוד באותו יום בערב נערכה התקפה הראשונה בירושלים, בשכונת שייח' ג'ראח על אוטובוס בקו מס' 9 ובו תשע אחיות ונהג של חברת המקשר שנסע מירושלים להר הצופים‏‏.‏[4] למחרת, ב-1 בדצמבר, הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית ברחבי הארץ, ומנגד, בפיקוד "ההגנה", שקיבל ידיעות על תוכניות לפגוע ביהודים באזור שער יפו, הכריזו על מצב כוננות כללי בעיר. ההיתקלות הראשונה בין יהודים לערבים בעיר התרחשה למחרת, בעת ההתקפה על המרכז המסחרי בממילא. מכאן ואילך, התנהלה הלחימה בעיקר בהתקפות ירי וצליפות ובהחדרת מטעני נפץ והיא שיתקה את המסחר, החינוך ואת החיים התקינים בירושלים, כדברי זאב וילנאי: "ירושלים הפכה לשדה קרבות וגיא הריגה" ‏‏.‏[5] מסיבות שונות איבדו הבריטים עניין בגורל נתיניהם וכל מעייניהם היו נתונים לביצוע נסיגה מסודרת. ירושלים גלשה לתוהו ובוהו של מלחמת אזרחים. אספקת המים התדלדלה ולבסוף הופסקה ואספקת החשמל הופסקה אף היא מחמת מחסור בדלק.

הכוחות הערבים הבלתי סדירים ניסו להשתלט על צירי התנועה, לשם מניעת מעבר מזון ותרופות ליישובים. הדרך לירושלים וממנה נחסמה ונפרצה לסירוגין על ידי לוחמי חטיבת הראל של הפלמ"ח ואחר כך צה"ל. נשלחו שיירות אל העיר. הותקפו גם שיירות שיצאו מהעיר, ובהן שיירת העשרה, שהובילה אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון ב-11 בדצמבר 1947, ועשרה מאנשיה נרצחו במארב. בתוך העיר נותקו גושי התיישבות יהודיים מירושלים המערבית, כך נותק הקשר עם הר הצופים לאחר ההתקפה על שיירת הדסה ב-13 באפריל 1948. השיירה כללה עובדי רפואה של בית החולים הדסה הר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, אנשי ההגנה מגיני ההר, חולים, מבקרים ואזרחים. בעת שעברה בשכונה הערבית שייח' ג'ראח, הותקפה השיירה בידי פורעים ערבים, כנקמה על פרשת דיר יאסין.‏[6] במשך כ-6 שעות סירבו הכוחות הבריטים להתערב ולחלץ את השיירה.‏[7] 78 יהודים נרצחו, מהם 20 נשים.

ערב סיום המנדט, וכחלק מהלחימה כנגד כוחות המגן היהודים יזמו הכנופיות הערביות סדרה של מעשי טרור שכוונו כנגד מטרות יהודיות אזרחיות. בתאריך 2 בדצמבר 1947 הסתערו מפגינים ערבים על המרכז המסחרי בשכונת ממילא. על פי עדויות, המתפרעים בזזו את החנויות, רצחו ופצעו את הסוחרים היהודים בעוד השוטרים הבריטים הביטו בנעשה בשוויון נפש. לאחר מכן הוצת המרכז המסחרי ונשרפו מספר בתים נוספים בשכונה. ‏‏‏[8]

ב-2 בפברואר 1948, התפוצצה ליד מערכת העיתון פלסטיין פוסט ברחוב הסולל 9 (כיום רחוב "חבצלת") מכונית תופת שאותה הובילו, ככל הנראה, שוטרים בריטים. שלושה אנשים נרצחו ושלושים נפצעו, ולבניין העיתון נגרם נזק רב, אולם הוא לא התמוטט. זאת משום שהקבלן שבנה אותו, שש שנים לאחר רעידת האדמה של שנת 1927 (תרפ"ז), שהייתה בעוצמה של 6.25 בסולם ריכטר, חיזק אותו במיוחד ביסודות ובקירות. חרף הנזק הרב הצליח העיתון לצאת לאור למחרת.

ב-22 בפברואר 1948 , במסגרת הפיגוע ברחוב בן יהודה, נכנסו משאיות עמוסות בחומר נפץ, נהוגות בידי עריקים של הצבא הבריטי אל רחוב בן יהודה, ולאחר נטישתם הופעלו המטענים. פיצוץ התרחש בשעה 6:30, ונפגעו המבנים הבאים: מבנה ארבע קומות של "מלון אטלנטיק", נזק כבד נגרם למלון אמדורסקי, לבית בנק קופת עם ולבית וילנצ'וק הסמוך. מהדף הפיצוץ נמעך גג "קולנוע אוריון" וזכוכיות נופצו בכל רחבי העיר, בשכונות רחביה, גאולה, מקור ברוך ומחנה יהודה. לאחר 36 שעות של פינוי ההריסות, נאספו למעלה מ-140 פצועים ו-49 חללים.

ב-11 במרץ 1948, נכנס נהג הקונסוליה האמריקאית בירושלים, לחצר בית המוסדות הלאומיים ונטש את הרכב לאחר הפעלת מנגנון השהיה. בפיצוץ התמוטטה הקומה השנייה של אגף קרן היסוד, 12 מעובדי הבניין נרצחו, ובהם גם מנהל קרן היסוד לייב יפה, ו-44 נפצעו. לאחר הפיגוע שוקם המבנה, וסביבו הוקמו גדרות ברזל וחומות ברזל. הרחבה הפכה למגרש חנייה סגור.

האלימות ומעשי האיבה לא פסחו על ירושלים הערבית וב-5 בינואר 1948 פוצצו אנשי ההגנה את מלון סמירמיס, מלון בן שלוש קומות שפעל בתקופת המנדט בשכונת קטמון בירושלים, בפיצוץ נרצחו 26 איש וכ-60 נפצעו, רובם בני משפחת אבו סואן הנוצרים בעלי המלון וקרובי משפחתם, נשים וילדים, וכן סגן הקונסול הספרדי בירושלים שהתגורר במלון.

הנציב העליון עוזב את ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ה' באייר תש"ח, (14 במאי 1948) יצאה שיירה צבאית גדולה מארמון הנציב, מלווה במטוסי ספיטפייר של ה R.A.F ונעה על כביש ירושלים רמאללה לעבר שדה התעופה עטרות. בשיירה היו פקידים רמי דרג של המנדט ובראשם הנציב העליון הבריטי האחרון סר אלן קנינגהאם שעלה על מטוס נוסעים וטס לחיפה שם עלה על ספינה וסיים את שלטון המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

סדרי שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל הצבאי (1917-1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם הראשונה התמנה סר רונלד סטורס, פקיד קולוניאלי בריטי בכיר, כמושל הבריטי הראשון של ירושלים במסגרת ממשל צבאי שהוכרז לאחר תום המלחמה. עם כניסתו של סטורס לתפקידו הוא הופתע ממצבה הפיזי של ירושלים, ובעיקר הביע תסכול ממצב הבנייה סביב חומות העיר העתיקה בפרט, ולחוסר התכנון והאנרכיה שאפיינה את הבניה בירושלים בשנות השלטון העות'מאני בכלל. לפיכך הוציא סטורס מספר פקודות, צווים מנהליים ותקנות הנוגעות לבנייה בירושלים, ועל מנת לסייע בגיבוש תוכנית מקיפה לבנין העיר יזם את הקמת האגודה למען ירושלים (Pro Jerusalem Society). מטרותיה היו שימור ערכיה המיוחדים של העיר, הגנה על מבנים היסטוריים ועתיקות וכן הקמת מבני ציבור, מוזיאונים, ספריות וגלריות. באגודה השתתפו נציגים מכל העדות הדתיות בירושלים.

עם צאתו מן הארץ בשנת 1926 כתב ‏‏‏[9]סטורס על רגשותיו:

"לא אוכל להתברך בלבי כי יעלה בידי לתאר או לנתח את אהבתי לירושלים. אין זו אהבה שכולה רגש, אסתטיקה או דת, ומכל שכן אין זו אהבה ארכאולוגית או תאולוגית גרידא - אף שאני מקווה שיש בה שמץ מיסודות אלו. בעיני עמדה ירושלים, ועודנה עומדת יחידה ומיוחדת בכל ערי תבל. ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך במובן שלא אוכל להסבירו - אין העלאה במשרה לאחר ירושלים"

הממשל האזרחי (1920 והלאה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציב העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל הנציב העליון הראשון הרברט סמואל בחצר בית המושל בירושלים עם הלורד בלפור והגנרל אלנבי
הלורד פלמר עם אנשי דת נוצרים. ירושלים 1926

ביולי 1920 קיבל הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. ראש ממשל המנדט נקרא הנציב העליון. סגנו וממלא מקומו של הנציב העליון כונה המזכיר הראשי של ממשלת המנדט ובתפעול השוטף היה אחראי על כל הפעילות האדמיניסטרטיבית השלטונית. הנציב העליון היה בא כוחו של המלך, ובכך מונה לעמוד בראש השלטון, הן הצבאי והן האזרחי. מעשית היה כפוף למשרד המושבות הבריטי (Secretary of State for the Colonies) ולשר המושבות כנציגו של המלך. סמכות הנציב העליון כללה הוצאת צווים, פקודות ותקנות שנועדו להסדיר את השלטון ואת חיי האזרחים.

רשימת הנציבים העליונים:

  1. סר הרברט סמואל 1920-1925
  2. הלורד הרברט פלומר 1925-1928
  3. ג'ון צ'נסלור 1928-1931
  4. ארתור ווקופ 1931-1938
  5. הרולד מקמייקל 1938-1944
  6. ג'ון ורקר, הוויקאונט השישי מגורט 1944
  7. אלן גורדון קנינגהם 1945-1948

עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדם הראשון של הבריטים בתחום השלטון המוניציפלי בירושלים היה לפזר את מועצת העיר העות'מאנית (בה היו 20 חברים, מהם רק שני נוצרים ויהודי אחד), ולמנות מועצה עירונית ובה שישה חברים (שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים). כראש העיר מונה מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1918, אך הוא הודח שנתיים מאוחר יותר תוך החלפתו בראג'ב נשאשיבי הנוח יותר לשלטונות. עם התבססות המנדט הבריטי נתפתחה מסורת דמוקרטית יותר של בחירות לראשות העירייה ולמועצתה. ב-1937 מונה לראשונה יהודי כראש העיר, דניאל אוסטר, שקודם לכן כיהן כסגנו של ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, ראש העיר המוסלמי.

בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן, ולהנהיג בו סטנדרטים אירופיים של תשתיות, אספקת מים, מערך כבישים ורחובות, טיפוח נוי, תברואה ושירותים לתושבים. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תוכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.

בשנת 1930 הונחה אבן הפינה לבניין הייעודי הראשון שנבנה כמשכן הקבע של עיריית ירושלים, הוא בניין העירייה ההיסטורי בכיכר צה"ל של היום. הבניין אוכלס במשרדי העירייה ומועצתה ב-1932, ושימש כמשכנה של עיריית ירושלים המנדטורית עד מלחמת העצממאות, ושל עיריית ירושלים הישראלית לאחריה.

תכנון העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלושים שנה של שלטון יזמו פקידי המנדט 5 תוכניות אב לירושלים. לתוכניות אלו קדמו מספר פקודות, צווים מנהליים ותקנות הנוגעות לבניה בירושלים שהתקין המושל הצבאי רונלד סטורס דוגמת החובה לצפות בתים חדשים באבן. תקנה חשובה שהתייחסה לבנייה בקרבת העיר העתיקה קבעה כי: "שום אדם לא יהרוס, ישכלל, יחליף או יתקן תבנית כל בנין בירושלים או בסביבותיה, בתוך קוטר של 2,500 מטרים משער שכם, עד שיקבל רישיון בכתב מהמושל הצבאי"‏‏.‏[10]

  • תוכנית מקלין - בשנת 1918 הזמין אלנבי את מהנדס העיר אלכסנדריה ויליאם מקלין, להכין תוכנית שתתווה קווים לתכנון ירושלים ובנייתה כעיר מודרנית. התוכנית הניחה אבני יסוד לתכנון ירושלים שמאז שימשו כבסיס רעיוני התקף גם כיום. על פי התוכנית העיר העתיקה תזכה לשימור, בשל היותה גרעין המכתיב את אופייה הדתי והייחודי של ירושלים. השטחים הצמודים לחומות העיר העתיקה יהיו שטחים ציבוריים פתוחים, וכל המבנים הצמודים לחומה יסולקו. האזור הצפוני-מזרחי לעיר העתיקה, כולל הר הזיתים, ייחשב כשטח בעל ייחוד דתי ורוחני, ותתאפשר בו בנייה בהיתר מיוחד בלבד. האזור שממערב לעיר העתיקה, לאורך דרך יפו יהווה יעד לפיתוח עתידי-מודרני. לתוכנית, שהייתה בעיקרה תאורטית היו מספר חסרונות בולטים שעיקרם היה חוסר ההתחשבות בטופוגרפיה הייחודית של ירושלים, או בהיבטים החברתיים הייחודיים של העיר.
  • תוכנית גדס. הוגשה על ידי האדריכל פטריק גדס לשלטונות המנדט והאגודה למען ירושלים בשנת 1919 ונשענה על תקנות הבניה של השלטון הצבאי כפי שהותקנו על ידי סר רונלד סטורס ועל תוכנית מקלין וקבעה כי העיר תתפחת לכוון מזרח. התוכנית לקתה בכך שהיא בעלת אופי סכימתי ללא פירוט המאפשר הפיכתה לתוכנית סטטוטורית בעלת מאפיינים חוקיים. מעבר להצגת כיוונים רעיוניים אין בה פירוט והרחבה בעלת אופי אדריכלי אשר היה מאפשר יישום התוכנית וקרימת עור וגידים על השלד הקונספטואלי.
  • תוכנית גדס-אשבי נערכה בשנת 1922 על ידי פרופסור סר פטריק גדס (Patrick Geddes)בשיתוף האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי ששימש "יועץ אזרחי למושל ירושלים" וכמזכיר האגודה למען ירושלים. תוכנית גדס-אשבי הוותה כמעיין סינתזה של התוכניות שהוגשו עד לאותו רגע, ולתקנות שפרסם המושל הצבאי של ירושלים סר רונלד סטורס. החידוש העיקרי בתוכנית היה הוספת מקום לשטחי תעשייה בסמוך לעורקי תחבורה ראשיים התוכנית ביססה את עקרונות התכנון העירוני של ירושלים על בסיס עקרון ייעודי הקרקע.
  • תוכנית הולידיי הוצגה בשנת 1925 על ידי האדריכל קליפורד הולידיי שעבד כמתכנן ערים בעירית ירושלים, התוכנית אושרה בשנת 1930 והייתה לתוכנית הראשונה שממנה נגזרו תוכנית אזוריות מפורטות וקבעה תקנות בנייה מפורטות. התוכנית גם קבעה אזורי מסחר מיוחדים וקבעה צירי תנועה שהראשי בהם הוא רחוב יפו.
  • תוכנית קנדל הוגשה בשנת 1944 על ידי האדריכל הבריטי הנרי קנדל. התוכנית שינתה ייעוד של קרקעות באזור ממילא ובאזור מלון המלך דוד וגן הפעמון למגורים. שכונות מגורים אחרות חולקו על פי מפתח עדתי ודתי מתוך הכרה באופייה המיוחד של ירושלים.

השפעת תוכניות אלו רבה, והעקרונות המנחים שנקבעו בהן תקפים גם כיום. קווי היסוד ממשיכים לשמש בסיס לתוכניות מתאר, והן שקיבעו את המבנה העירוני של ירושלים, כוחן נובע ממקורן התכנוני שבדרך כלל חף ממאפיינים של שיקולים פוליטיים או כלכליים. שיקולים אלו לא היו נקיים מטעויות, וכך נידונו השכונות היהודיות של אמצע המאה ה-19 להיחשב כמבנים חסרי ערך. שכונות חשובות מבחינה היסטורית ובעלות משקל במרקם האורבני כגון ימין משה, נחלת שבעה, נחלאות ומאה שערים סומנו כמיועדות להריסה - קביעה שלא נגנזה בתפיסת התכנון הישראלית המוקדמת של ירושלים, וגזרה על שכונות אלו ניוון אורבני מתמשך.

התוכניות הבריטיות, בשילוב עם פעילות האגודה למען ירושלים, הוכתרו בהצלחה, שעיקרה - שימור העיר העתיקה והאגן הקדוש. הקמת שכונות הגנים היהודיות, פיתוח מרכז העיר והקמת האוניברסיטה בהר הצופים, השיגו איזון נכון בין ריסון ושמרנות לבין יצירת חדש - יש מאין. מאמצי הבנייה החדשה התמקדו בשטחים חשופים שבהם נבנתה עיר מודרנית, כשמנגד העיר העתיקה על שלל האתרים ההיסטוריים ונכסי התרבות שבה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1922 נערך המפקד הראשון של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. זה היה המפקד המודרני הרשמי הראשון שנערך בארץ ישראל, והוא כלל שאלות מעטות בנושאי גיל, מין, מצב משפחתי, דת ולשון. לגבי האוכלוסייה הבדווית, הסתפקו באומדנים בלבד.

בנובמבר 1931 ערכו הבריטים מפקד אוכלוסין נוסף שהיה המפקד היסודי שנערך בארץ ישראל המנדטורית, מבחינת ארגון, עיבוד וניתוח הנתונים, כשנוסף על הנושאים שהוזכרו ב- 1922 נאספו גם נתונים על אזרחות, משלח יד, ענף כלכלי, ידיעת קרוא וכתוב ומומים גופניים. תוצאות מפקד זה משמשות מקור עשיר למידע על אוכלוסיית ארץ ישראל באותה עת.

בשנים שאחר כך ביקשו הבריטים לבצע שלוש פעמים מפקדי אוכלוסין במרווחים של חמש שנים אך ללא הצלחה: בשנת 1936 פרצו מאורעות, בשנת 1941 הייתה מלחמת העולם השנייה בעיצומה ובשנת 1946 הגיעה המתיחות הפוליטית בארץ ישראל לשיא, ומצב זה לא אפשר עריכת מפקד בתנאים נאותים. בירושלים נערך ב-1939 מפקד מוצלח למרות שהוחרם על ידי האוכלוסייה החרדית. ‏‏‏[11]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה יהודים מוסלמים נוצרים
1922 31,100 13,400 14,700
1931 53,800 19,900 19,300
1946 99,300 33,370 31,300

במפקד שנערך בשנת 1922 היו בירושלים כ 62,000 תושבים ומחציתם יהודים. רוב תושבי העיר העתיקה היו מוסלמים - כ 9,345, מספר הנוצרים היה 7,262 ומספר היהודים בתוך החומות - 5,639. בתקופה זו הייתה ירושלים לעיר הגדולה בארץ ישראל בה היו בסך הכל 757,182 תושבים מתוכם 83,794 יהודים. כלומר, יהודי ירושלים היו יותר משליש האוכלוסייה היהודית בארץ.

בשנת 1931 הצביע המפקד על גידול מהיר באוכלוסיית העיר המצביע על הפריחה ממנה נהנתה ירושלים על רקע המנדט הבריטי. אז נספרו בעיר 90,503 תושבים רובם המכריע - 51,222 יהודים. והשאר : 19,894 מוסלמים, מתוכם 12,201 התגוררו בעיר העתיקה. 19,894 נוצרים מכל הכתות ומתוכם 7,759 התגוררו בעיר העתיקה. 5,222 יהודים התגוררו ברובע היהודי. במפקד זה לא נכללו תושבי השכונות היהודיות ה"חדשות" בהן התגוררו 2,524 יהודים לפי הפירוט הבא: בית וגן ונווה שאנן - 415 תושבים. בית הכרם - 550 תושבים. מקור חיים - 202. קריית משה - 322. רמת רחל - 131.

בתום המנדט היו בירושלים כ 164,400 תושבים, רוב האוכלוסייה התגוררה בעיר החדשה ומיעוטה - כ 30,000 בתוך חומות העיר העתיקה. בתוך החומות, התמונה הדמוגרפית של רוב יהודי מוחלט התהפכה ובעיר העתיקה התגוררו 24,000 מוסלמים כ 27,000 נוצרים וכ 1700 יהודים שהתגורו בצפיפות בתוך הרובע היהודי הקטן.

נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצרות בארץ-ישראל נשלטת, על ידי שלושת הפטריארכים של ירושלים - היווני-אורתודוקסי, הלטיני-קתולי והארמני, המנדט הבריטי חיזק את מעמדה של הכנסייה האנגליקנית. הנוצרים המקומיים היו הפעילים יותר בבנין העיר, תנופה שהחלה עוד בסוף התקופה העות'מאנית, עיקר השכונות הערביות מחוץ לחומות היו נוצריות בהרכב האוכלוסייה שלהן, ובעיר נבנו מספר כנסיות חדשות :כנסיית סנט אנדרוז, כנסיית כל העמים, ומוסדות חינוכיים - המכון האפיפיורי למקרא, וטרה סנטה.

מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר האוכלוסייה המוסלמית התגורר בתוך חומות העיר העתיקה של ירושלים, שכונות מוסלמיות הצמודות לעיר העתיקה ובהן באב א-זהרה שמול שער הפרחים, ואדי ג'וז ו‏‏שייח' ג'ראח. הכפרים הערביים בשולי ירושלים נהנו מפריחה כלכלית ומצאו בה שוק בלתי נדלה לתוצרת חקלאית, תושבים מכפרים סמוכים היגרו אל תוך העיר ובנו בה בתים מפוארים כדוגמת הכפר ליפתא שהלך והתפשט ותושביו הקימו את "ליפתא עילית" . מדרום הלך וגדל הכפר שייח' באדר, ותושבים אמידים יוצאי הכפר החלו בונים בתים פרטיים לאורך רחוב יפו. הבנייה הערבית הגדולה הביאה לכך שבאזור התגוררו זה בצד זה יהודים וערבים במשך כל תקופת המנדט.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סוף המאה ה-19 היו היהודים רוב מוחלט בירושלים והכוח הדוחף העיקרי בפיתוח העיר. תקופת המנדט, על הקידמה שבאה בעקבותיה, הביאה לתנופה משמעותית בגודל, היקף ואיכות פעילות האוכלוסייה היהודית. פעילות הציבור היהודי התרכזה בעיר החדשה, והרובע היהודי בתוך העיר העתיקה, שסבל מתנאים אובייקטיביים קשים ולחץ מצד האוכלוסייה המוסלמית, הלך והתכווץ - בעיקר בשנות המנדט האחרונות.

התפתחות אורבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים בשנת 1933 מבט כללי.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות בירושלים

ירושלים העות'מאנית יצאה מתחום העיר העתיקה בסוף המאה ה-19 בבניה חסרת תכנון ויד מכוונת שנסמכה על יוזמה פרטית. ממערב נפרסו, בעיקר לאורך ציר ירושלים - יפו, שכונות יהודיות שהבתים שבהן בנויים בטורים סביב חצרות פנימיות כקהילות סגורות. מצפון נבנו שכונות ערביות שהוקמו על בסיס של חמולה ומשפחה בבתים פרטיים. בסמוך לחומות העיר העתיקה בעיקר סביב הדרך המובילה צפונה משער שכם ומסביב לחומות העיר העתיקה נבנו מתחמים גדולים על ידי המעצמות האירופאיות של טרום מלחמת העולם הראשונה ובהם פעלו מוסדות דת, חינוך ובתי חולים. ירושלים המנדטורית שילשה את מספר תושביה בזכות השלטון הבריטי מחד, העלייה וההתיישבות היהודית מאידך. גידול זה הביא - מדרך הטבע - להגדלת השטח הבנוי של העיר ולטרנספורמציה בה עבר כובד המשקל מהעיר העתיקה לעיר החדשה. בעיר החדשה נבנו שכונות מגורים חדשות שהחשובות והחדשניות שבהן היו שכונות הגנים שמשכו את השטח האורבני וגבולות העיר לכוון מערב ובגבולות העיר הוקמו יישובים יהודים חקלאיים - קיבוץ רמת רחל, עטרות, נווה יעקב ועל כביש ירושלים תל אביב הוקמו הקיבוצים קריית ענבים ו מעלה החמישה.

שלטון המנדט הבריטי יזם בניית מבני ציבור שהידועים שבהם הם ארמון הנציב, בניין עירית ירושלים והדואר המרכזי, ובנוסף הכשירו גינות ציבוריות, סללו כבישים, והתקינו תאורת רחוב ושילוט. בנוסף נבנו מבנים למוסדות רפואה חינוך ותרבות - על ידי גורמים פרטיים. בנייה זו והתנופה של הפיתוח נתאפשרו בזכות הביטחון הציבורי מחד, והתשתית הפיזית ומערכת האדמיניסטרטיבית היעילה שסיפק השלטון המנדטורי מאידך.

מאפיני בנייה ותכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר אדריכלות בירושלים - הבנייה בתקופת המנדט הבריטי מצוין ‏[12] כי לירושלים המנדטורית שלושה מאפיינים וחידושים.

  • שכונות הגנים היהודיות ושכונות הרווחה הערביות שנבנו במרחק יחסי מחומות העיר העתיקה.
  • הקמה של מרכז עיר חדש המאופיין בבניה לאורך הרחוב וריכוז של מבני מסחר, משרדים ומתחמי פנאי.
  • הקמת מתחמים ציבוריים ובהם ארמון הנציב ממזרח, האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה הר הצופים מצפון.

בתקופה המנדטורית נכנסו לארץ ישראל סגנונות בנייה חדשים והבולט שבהם הוא הסגנון הבינלאומי שהושפע רבות מאסכולת בית הספר לעיצוב ואדריכלות באוהאוס, שדגלה בגישה לפיה הצרכים התפקודיים של הבניין על חלקיו השונים קובעים את צורתו. סגנון האדריכלות המודרנית, נגזרת מתנועת המודרניזם ובאה לידי ביטוי בבנייה פשוטה, נקייה מקישוטים השמה את הפונקציונליות בראש סדר העדיפות התכנוני ומאופיינת בבתים בעלי גאומטריה פשוטה וברורה. סגנון שלישי הוא הסגנון האקלקטי עיקרו הוא שילוב ומיזוג בין מאפיינים מן המזרח ומאפיינים מן המערב. הסגנון הושפע בעיקר מהבנייה הערבית שהייתה קיימת בארץ ישראל, סגנון האר-דקו והשפעה רבה של בנייה טמפלרית שהגיעה מגרמניה.

מרכז העיר - "המשולש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז העיר החדשה נוצר ונבנה בתקופת המנדט הבריטי סביב רחוב יפו (ורחוב שלומציון המלכה המתפצל ממנו), רחוב המלך ג'ורג' החמישי ורחוב בן יהודה היוצרים צורת משולש. באזור זה הוקמו בנקים חברות ביטוח, בתי קולנוע ומרכזי קניות כבכל עיר אירופאית מודרנית.

בשנת 1922 רכשה חברת הכשרת היישוב מידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית את השטחים החקלאיים שעליהם עמדו עצי זית ופרי שהיו ידועים כ: גן אנטימוס, כריזנטוס ובורה. שטחים אלו גבלו בחלקות שבבעלות משפחות יהודיות אמידות ובהן משפחת ולירו, ומשפחת קוקיא. רכישת הקרקעות לוותה במאבק קשה עם גופים לאומניים פלסטיניים והכנסייה הקתולית שהעלו טענות על חוקיות מכירת אדמות שהן בגדר הקדש, והן טענות פרוצדורליות על דרך המכירה של גושים גדולים שעלותם הגבוהה מנעה - לכאורה - מערבים מלרכוש אותם.

חברת הכשרת היישוב העבירה לידי האדריכל ריכרד קאופמן את התכנון של השטח, חלוקת החלקות, כבישים, מערכות מים, וביוב. לאחר עיכובים נוספים שעיקרם חילוקי דעות עם העירייה המנדטורית על מימון עבודות הפיתוח, החלו עבודות בניית הבתים בשנת 1926 ונמשכו עד לשנת 1937 תוך שימוש בשיטות בנייה חדשות ושימוש בבטון וברזל - שלא היו בשימוש בירושלים העות'מאנית. צורת המתחם - טורי בנינים שנבנו לגובה של עד 8 קומות ובצפיפות יחסית, שחזיתם גובלת ברחוב והם יוצרים "מסדרונות" בסגנון אירופאי. סגנון זה מגדיר את חלל הרחוב ובו בחזיתות הבתים נפתחו חנויות ומעליהן קומות משרדים או מגורים. בנינים פינתיים בצמתי רחובות יצרו כמעיין שערי כניסת למתחם מרכז העיר כמו בית המעלות המגדיר את הכניסה למשולש מכוון דרום.

שכונות הגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שכונות הגנים

שכונות הגנים הוקמו בשנות ה-20 במערב העיר ודרומה, בתכנונו של האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן. שכונות אלו היו מרווחות וירוקות. רחובותיהן הותאמו לטופוגרפיה הירושלמית, ונבנו בהן שדרות-גן. בשכונות נבנו בתים חד-קומתיים בעלי גינה, מה שהיווה חידוש בירושלים, שהייתה חסרה גינות פרטיות וגנים באותה תקופה. הנקודה הגבוהה ביותר בכל שכונה הייתה מיועדת להקמתו של מבנה ציבורי. שכונות הגנים סימלו לראשונה את פריצתן של השכונות היהודיות בירושלים הרחק מהעיר העתיקה ורחוב יפו, כאשר תושבי השכונות העדיפו את השקט, המרחב והירק על פני הקרבה למרכז העיר.

את התוכנית השתית קאופמן על רעיון עיר הגנים, שהומצא באנגליה במאה ה-19, ו"יובא" לישראל על ידי קאופמן. העיקרון העומד בבסיס אידאל זה הוא יצירת ערים, ואפילו שכונות, ירוקות ומרווחות, ששדרותיהן מתמזגות עם הטופוגרפיה הטבעית ומתעגלות בהתאם. אזור המגורים מופרד מאזור הבילוי והתעשייה, וברוב החלקות גדול השטח הירוק מהשטח הבנוי. מוטיב חשוב בעיר הגנים הוא "שדרת ירק" מרכזית וגינות ציבוריות.

  • שכונת תלפיות שבדרום העיר הייתה חלוצת שכונות הגנים, והוקמה בשנת 1921.
  • שכונת בית הכרם שבמערבה של העיר נבנתה מספר חודשים לאחר תלפיות, בשנת 1921.
  • שכונת בית וגן, שבזמנו נחשבה לגבולה המערבי של ירושלים, ואשר אופיה כשכונת גנים נשמר בשמה, הוקמה אף היא ב-1921.
  • שכונת רחביה, אחת משכונותיה היפות והיוקרתיות של העיר, הוקמה בשנת 1923.
  • שכונת קריית משה הסמוכה לגבעת שאול, הוקמה בשנת 1923.
  • שכונת מקור חיים בדרומה של העיר, אשר הייתה מבודדת משאר השכונות היהודיות בירושלים עד מלחמת העצמאות, הוקמה בשנת 1926.

ירושלים היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים המנדטורית הייתה עיר בעלת רוב יהודי ובירת "המדינה היהודית שבדרך". בדרך טבע, נתכנסו בה מוסדות לאומיים ומוסדות התנועה הציונית. את ענייני היום יום של הקהילה היהודית ניהל ועד העיר ליהודי ירושלים שאיחד את פעילות העדה האשכנזית והעדה הספרדית ודאג לצורכי הדת והקהילה של האוכלוסייה היהודית.

השכונות היהודיות העיקריות שנבנו בתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השכונה תאריך ייסוד שם השכונה תאריך ייסוד
רוממה 1922 גאולה 1927
תלפיות 1922 בית וגן 1928
בית הכרם 1922 יפה נוף 1929
רחביה 1924 נווה שאנן 1929
מקור חיים 1924 קריית שמואל 1929
קריית משה 1925 מקור ברוך 1930
סנהדריה 1926 ארנונה 1931

השכונות היוקרתיות בירושלים היו רחביה, טלביה, רחוב בן יהודה, המושבה האמריקאית, המושבה היונית והמושבה הגרמנית. מרכז העיר ככלל נהנתה מדמי שכירות גבוהים ושכונות הפריפריה, כמו רמת רחל, יפה נוף, נווה שאנן, סנהדריה, בית וגן והעיר העתיקה היו בעלי שכירות נמוכה. יוצאי דופן היו בית הכרם ותלפיות שנכללו בשכונות היקרות של ירושלים‏[13].

המוסדות הלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים במהלך תקופת המנדט הבריטי, כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. עד כינון האסיפה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה, ועם מוסדות חבר הלאומים. המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה. מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל פרדריק קיש. הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון. פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי, עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב למרות פיצולו האידאולוגי.

בית המוסדות הלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המוסדות הלאומיים

מבנה בשכונת רחביה שבירושלים, נבנה עבור המוסדות הלאומיים והפך לסמל של המדינה היהודית שבדרך עד הקמתה. הפיגוע שנערך במבנה ב-11 במרץ 1948 היה החמור בפיגועי מלחמת העצמאות עד לאותה עת, והפך לציון דרך באירועי מלחמת העצמאות. ממרפסת בניין זה הכריזו חברי מועצת העם, אשר שהו בירושלים הנצורה ולא יכלו להגיע להכרזת העצמאות, על קום מדינת ישראל, בו נערכו הישיבות הראשונות של הכנסת, ונשיא המדינה הראשון חיים ויצמן הושבע בו.

האדריכל, יוחנן רטנר תכנן ובנה את המבנים סביב חצר וזה במטרה ליצור חזית ממלכתית למבנה תוך ניתוקו מהרעש של הרחוב, ושמירה על החזית המרשימה של המבנה בסגנון הבינלאומי. אלמנטים אחרים הם מאפיינים ירושלמיים - למבנה חלקלקה הדומה לחלקלקת מגדל דוד, וחלונות המזכירים חרכי ירי בחומת ירושלים. עבודות הבנייה החלו בשנת 1928, ובשל קשיים תקציביים הושלמה הבנייה בשלבים. הקומה הראשונה של המבנה נחנכה בשנת 1930 ועבודות הקמת הקומה השנייה הסתיימו רק בשנת 1936. הסוכנות היהודית שכנה באגף המרכזי, הקרן הקיימת לישראל קיבלה את אגפו הימני של המבנה ואילו קרן היסוד קיבלה את אגפו השמאלי. עם עליית כוחה של הסוכנות היהודית והעברת מרכז כוחה מלונדון לירושלים, הפך הבניין למשכנה של "המדינה שבדרך". הבניין הפך למשכן הנהגת המוסדות הציונים, ומנהיגי המוסדות הלאומיים התגוררו בשכונת רחביה הסמוכה. בבניין נערכו טקסים ממלכתיים כגון טקס הבאת ביכורים שנתי, אשר ניסו להקנות צביון ממלכתי לאומי ואף צביון עצמאי ליישוב העברי בארץ ישראל ולמנהיגיו.

המוסדות האוניברסיטאיים על הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניברסיטה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האוניברסיטה העברית
טקס פתיחת האוניברסיטה, 1925

ביום 24 ביולי 1918 הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים,‏[14] ולאחר שנורתה אבן הפינה פנה חיים ויצמן למתכנן הערים הנודע פטריק גדס בבקשה שיכין תוכנית כוללת לאוניברסיטה. בחודש דצמבר 1919 הוגשת תוכנית כללית שהתוותה מתווה גס לגוש מבנים מסביב למבנה מרכזי בעל כיפה המזכירה מבנים מזרחיים ובראשם איה סופיה באיסטנבול. במבנים המסתעפים מהמבנה המרכזי אמורים היו לשכון הפקולטות השונות ובהן פקולטה לרפואה ובית חולים הסמוך לפקולטה. התוכנית השאפתנית לא יצאה לפועל ומבנים שונים ללא מכנה משותף נבנו על ההר כמשכן לפקולטות השונות. כשבע שנים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1925, נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, בו נאמו הלורד בלפור, חיים ויצמן, הרב קוק, הרברט סמואל וחיים נחמן ביאליק. בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד, והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928, ולאורך כל תקופת המנדט הבריטי התקיימו לימודים לתואר שני ושלישי בלבד.

בשנת 1934 התיישב בארץ האדריכל אריך מנדלסון, ובשנת 1935 הוא הגיש לאוניברסיטה תוכנית אב כוללת בה הוא שילב את המבנים הקיימים עם מבנים מתוכננים - כגון בית החולים האוניברסיטאי- מבנים האמורים להיות קשורים אחד לשני על ידי מעברים מקורים ותכנון סביבתי קפדני. "תוכנית מנדלסון" הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון בשנת 1936 ואושרה על ידה.

בית החולים הדסה הר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית החולים הדסה הר הצופים
בית החולים בעת הקמתו

הפעילות הרפואית של ההסתדרות הרפואית הדסה בירושלים החלה עם קבלת הניהול של בית החולים מאיר רוטשילד לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, קודם לכן ובמקביל פתח הארגון מרפאות ובתי חולים בערים אחרות בארץ ישראל. במהלך שנות העשרים של המאה ה-20 התרחבה הפעילות של "הדסה" בעיר ירושלים והשתרעה על פני מספר אתרים בעיר, בשנת 1929 נבנה בית הבריאות שטראוס עבור "הדסה" ובסמוך לכך התחיל התכנון של מרכז רפואי מודרני שיוכל לשרת את צרכי העיר.

בשנת 1938 נפתח בית החולים ובו 300 מיטות, בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות. בית החולים היה שונה מכל מוסד רפואי שפעל עד אז בעיר והיה קפיצת דרך משמעותית- בצעד אחד זכתה העיר לבית חולים "אמיתי" במקום מוסדות קטנים חסרי יכולת להתמודד עם דרישות כרך מודרני, ועם קשר למחקר רפואי ובית ספר המכשיר את כוח האדם הנדרש להפעלת בית החולים. עובדות אלו, יוקרתו של מתכנן בית החולים, כמו ציודו החדיש, והצוות הגדול, הוסיפו ליוקרת בית החולים שעם פתיחתו הוכתר למתקדם במזרח התיכון.

ירושלים הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות של המנדט הבריטי היו גם השנים הראשונות להתגבשותה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ירושלים הייתה מקום מושבם של המוסדות הערביים החשובים ביותר: המועצה המוסלמית העליונה שהוקמה בשנת 1922 כגוף לניהול ענייני המוסלמים בארץ ישראל, ומשרדה שכן במדרסה אל-מנג'כיה סמוך לשער המשגיח בהר הבית; והוועד הערבי העליון שהוקם בשנת 1936 כגוף פוליטי עליון של כל הערבים הפלסטיניים - מוסלמים ונוצרים. בראש שני גופים אלו עמד חאג' אמין אל חוסייני, שב-1921 מונה בידי הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל כמופתי של ירושלים. באותן שנים ביסס המופתי את כוחו באמצעות המועצה המוסלמית העליונה שעמד בראשה. הוא גייס כספים רבים ממוסלמים בעולם לשיפוצים במסגד אל אקצא ובמבנה כיפת הסלע בהר הבית.

התנועה הלאומית הפלסטינית פעלה נגד שני כוחות שונים - התנועה הציונית וההתיישבות היהודית בארץ, והשלטון המנדטורי הבריטי. עם פרוץ המרד הערבי (אפריל 1936) כנגד הבריטים הוקם הוועד הערבי העליון, שהפך לגורם המשמעותי ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית עד 1949.

הבנייה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה הערבית בירושלים, מחוץ לחומות העיר העתיקה הייתה בעיקרה בניית רווחה, בתים מפוארים בשכונות הערביות שנוסדו עוד בסוף המאה ה-19 - בקעה, אבו טור, שייח ג'ראח, וקטמון. לבנייה זו חשיבות בעיצוב דמותה של ירושלים ותרמה לעיצוב וגיבוש השפה הארכיטקטונית הן של הבית הבודד והן במבנה המרחב הציבורי. שיטת הבנייה של שכונות אלו התבססה על חלוקת השטח למגרשים קטנים והגשת התוכנית לאישור גופי התכנון העירוניים. לאחר מכן היו המגרשים מוצעים למכירה ובעליהם היו בונים בתים על פי יכולתם הכספית. רוב הבתים היו בני קומה אחת או שתיים ונבנו על כרבע מהמגרש ששטחו הממוצע היה כחצי דונם, הבתים היו מוקפים בגינה ובה עצים שונים שהנפוצים בהם דקל, הדר, ברוש, רימון וזית. המגרש הוקף גדר ובה שער. השער שבדרך כלל היה מפואר והגדיר את המעבר מרשות הרבים אל המרחב הפרטי. השכונה האופיינית לסגנון זה ולתקופת המנדט היא טלביה.

שייח' ג'ראח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שייח' ג'ראח

השכונה נוסדה בשנות העשרים בתקופת המנדט הבריטי ושימשה את נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה בנו בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה.

בסמוך לשכונה מצוי קבר שמעון הצדיק, ועד למלחמת העצמאות התקיימו בסמוך שתי שכונוה יהודית - נחלת שמעון, ושמעון הצדיק.

טלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טלביה
אזור טלביה בתקופת המנדט הבריטי

תכנון ובניית טלביה החלו בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. ערבים נוצרים מירושלים, מבית לחם, מרמאללה ומבית ג'אלא רכשו קרקעות הישר מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, על מנת להקים לעצמם בתי מגורים או בתים להשכרה. בתוכנית השכונה רחובות ראשיים - הרחובות בלפור, מרכוס וז'בוטינסקי כיום - ולתוכם מתנקזת רשת רחובות משניים שמחלקת את השטח למלבנים קטנים ודומים. בכל מלבן היו 8-12 מגרשים, כאשר בכל מגרש יש בית אחד. עיקר הבנייה בתקופת המנדט נעשתה בשנים 1926-1937 ומיעוטה בשנים 1937-1948. על פי מפת העיר מראשית שנות השלושים ניתן ללמוד כי טלביה בראשיתה השתרעה מדרום לרחוב ז'בוטינסקי של היום בלבד. השטח מצפון לרחוב ז'בוטינסקי, פרט לשטח בניין טרה סנטה, היה פנוי. במפת העיר משנת 1947 מצויים בטלביה כתשעים בתים.

בתי השכונה נבנו על ידי משפחות ערביות נוצריות מהמעמד הבינוני ומעלה ואוכלסו על ידן. רוב המשפחות השתייכו לעדה הקתולית ומיעוטן לעדה הפרוטסטנטית או לעדה היוונית-אורתודוקסית. בשכונה ניתן היה למצוא גם משפחות ארמניות, אך לא היו בשכונה משפחות מוסלמיות. טלביה נחשבה השכונה הערבית היוקרתית ביותר בעיר. תושביה היו ראשונים מבחינת הייחוס החברתי-כלכלי של השכונות הערביות בדרום ירושלים. בטלביה התגוררו משפחות רופאים, עורכי דין, עסקנים, סוחרים ופקידי ממשל. בטלביה שכנו מספר רב של קונסוליות, רובן ברחוב בלפור, שנקרא אז רחוב הקונסולים. בהן קונסוליות הולנד, איראן, הונגריה, טורקיה, יוון וספרד. החל מאמצע שנות השלושים עברו להתגורר בטלביה משפחות יהודיות בבתים שכורים, בשל הרצון לגור בסמיכות לשכונת רחביה היהודית.

תשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח הקדשה לזכר חנוכת רחוב המלך גורג' בירושלים.
בול מימי המנדט הבריטי עליו חותמת של בית הדואר הירושלמי

רשויות השלטון המנדטורי בארץ ישראל פעלו, מתוך שיקולים איסטרטגיים לפיתוח התשתיות בארץ ישראל - הם סללו כבישים, בנו מסילות ברזל, פיתחו שירותי דואר, רשת טלפון וטלגרף, והקימו תחנות משטרה ושדות תעופה.

בנאום שנשא הרברט סמואל ביום 21 ביוני 1921 הוא הדגיש את רעיון פיתוח התשתיות:

"הדבר הראשון לפיתוח הארץ הוא פיתוח רשת קוֹמוּניִקַצְיָה - ללא דרכים טובות, רכבות, נמלים, דואר, טלגרף וטלפון ארץ איננה יכולה להתפתח"

חשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איש עסקים יווני בעל אזרחות עות'מאנית, בשם אוריפידס מברומטיס, קיבל ב-1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זיכיון מהממשל הטורקי לבנות ולהפעיל תחנת כוח בירושלים. לאחר כיבוש העיר וסכסוך משפטי שהגיע עד לבית המשפט הבינלאומי בהאג קיבל מברומיטיס בפברואר 1926 זיכיון מממשלת המנדט להקים תחנת כוח ורשת חשמל בירושלים וסביבתה, וב-1928 מכר את הזיכיון לחברה הבריטית בלפור-ביטי. זו הקימה תחנת כוח ואת חברת החשמל הירושלמית, שפעלה עד לאחר מלחמת העצמאות. ‏‏‏[15]

מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים הביאו לסגירת בורות המים בירושלים, במטרה להפוך אותה לעיר מודרנית. עוד בימי השלטון הצבאי בירושלים (1918-1920) חיפשו הבריטים פתרונות למצוקת המים בעיר, ומתחו בתחילה צינור מים ממעיינות נחל פרת לירושלים. הבריטים ניצלו את שרידי אמות המים העתיקות, ומתחו צינורות ברזל לאורכן ממעיינות העָרוּבּ והבִּיאָר עד לירושלים. בתוך חצי שנה הושמשו צינורות אלה, ולירושלים הוזרמו כאלף מטרים מעוקבים מים מדי יום, תוך שימוש במשאבות מודרניות. בניגוד לאמות המים הקדומות, שהזרימו מים להר הבית, הצינורות הבריטיים הזרימו את המים לבריכות אגירה גדולות בנקודות גבוהות בעיר המורחבת, ומשם הם חולקו בין השכונות באמצעות מערכת צינורות מסועפת.

מעיינות ראש העין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואי צינור המים הבריטי לירושלים

סקר מעיינות שערכו הבריטים בשלהי שנות ה-20 הביא לחיבורם של מעיינות ראש העין לצינור, ולהובלת מימיהם במעלה ההר לירושלים דרך שער הגיא, מרחק 60 קילומטרים. משאבות רבות עוצמה נבנו לאורך הדרך, וליד אחת מהן הוקם לימים היישוב שואבה. מעיינות ראש העין היו בתקופת המנדט הבריטי למקור המים העיקרי והחשוב ביותר של ירושלים. הם סיפקו 13,000 מטרים מעוקבים של מים ביממה, כמות שהספיקה לכל ירושלמי למלא אמבטיה שלמה בכל יום. תוואי הצינורות הבריטיים משמש עד היום את חברת "מקורות", המספקת מים לירושלים.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטון המנדט הבריטי השקיע משאבים רבים בסלילה, שיפור והרחבה של דרכים המובילות לירושלים ובהם כביש ירושלים-תל אביב, על תוואי הדרך העות'מאנית שהורחב ונסלל וקישר את ירושלים באופן נוח ומהיר לערי מישור החוף.

מאמץ נוסף הושקע בסלילת דרכים בתוך ירושלים.

שדה התעופה עטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שדה התעופה עטרות

לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 והחלפת השלטון הצבאי בממשל אזרחי, החליטו מוסדות המנדט להקים שדה תעופה באזור ירושלים. עד אז עמדו לרשות חיל האוויר המלכותי והמוסדות האזרחיים בכל רחבי ארץ ישראל שלושה שדות תעופה עיקריים - צבאיים כולם ; בעזה, ברמלה ובצמח. לאחר סריקה של השטח הוחלט להקים את שדה התעופה בסמוך לכפר הערבי קלנדיה - על האדמות החקלאיות השייכות למושב העובדים היהודי הקטן עטרות.

עם הקמת שדה התעופה הוא לא זכה למעמד של בכורה ולא שימש לקווי אוויר סדירים אלא רק לטיסות מיוחדות ובודדות, בעיקר של הפקידות הבכירה בארץ-ישראל. בתחילתו היה המנחת לא יותר ממסלול עפר לא סלול הנושא את שמו של הכפר הערבי הסמוך קלנדיה. ביום 8 במרץ 1927, נערך בשדה התעופה עטרות טקס מתן שם לאחד ממטוסי הנוסעים הפועלים באורח סדיר בקו לונדון-הודו דרך ארץ-ישראל. השם שניתן לאווירון היה קרית ירושלים. לטקס הגיעו הנציב העליון סר הרברט סמואל, ראשי ההנהלה הציונית, חברי הוועד הלאומי, נציגי עיריית ירושלים, אנשי המועצה המוסלמית העליונה ומוזמנים רבים נוספים.

רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרכבת המנדטורית
תחנת הרכבת בירושלים

מסילת יפו - ירושלים היא מסילה באורך 87 ק"מ אשר נבנתה במקור על ידי "חברת הרכבת העות'מאנית יפו-ירושלים והסתעפויותיה", והורחבה לרוחב תקני. המסילה נרכשה על ידי הרכבת המנדטורית. התחנות העיקריות בקו זה (ממערב למזרח) נכון לשנת 1937 היו: יפו, תל אביב, א-ספיריה, צומת לוד, רמלה, ואדי א-סרר, ערתוף, דיר א-שיך, בתיר, ירושלים. הקו נמתח בימי הבריטים עד קהיר שבדרום ועד ביירות שבצפון. כך קושרה מסילת הרכבת יפו-ירושלים למסילת קהיר-ביירות ולמסילת רכבת העמק, שכולן הופעלו על ידי הרכבת המנדטורית. בין השנים 1946-1947 ספגה המסילה פגיעות רבות כתוצאה מפעילות חבלנית, הן מצד כנופיות ערביות שפעלו במרחב פרוזדור ירושלים והן מצד חברי המחתרות שהתאגדו לתנועת המרי העברי.

מבנים בולטים מתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות בירושלים

מוזיאון רוקפלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון רוקפלר, לאחר סיום בנייתו
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוזיאון רוקפלר

מוזיאון רוקפלר, מבנה התרבות היחיד שנבנה על ידי ממשלת המנדט בארץ (במימון תורם אמריקני) הוא מוזיאון לארכאולוגיה - ונחשב לאחד היפים בירושלים ואחד היפים מתקופת המנדט הבריטי בכלל. האדריכל הראשי של הפרויקט היה אוסטן סיינט בארב הריסון, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות המנדטורית, שבמסגרת עבודתו תכנן, בין היתר, את ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ובית המדפיס הממשלתי. לצורך תכנון המוזיאון יצא הריסון לסיור לימודים במוזיאונים ברחבי העולם . האלמנט מעורר המחלוקת בתוכנית היה המגדל המתומן המתנשא מעל הכניסה הראשית למוזיאון - הצורה המתומנת היא אלמנט אדריכלי מהתקופה הצלבנית, שמקורותיו נעוצים, ככל הנראה, בהשפעת המבנה המונומנטלי של כיפת הסלע, ובאים לידי ביטוי בכנסיית העלייה והמגדל של כנסיית הקבר. אלמנט זה משתקף במגדלים המרכזיים של ארמון הנציב ומוזיאון רוקפלר- מבנים שהוקמו בתקופת המנדט על ידי השלטון הבריטי, שראה עצמו כממשיך דרכם הישיר של הצלבנים.

אבן הפינה נורתה ב-19 ביוני 1930, בנוכחות הנציב העליון סר ג'ון צ'נסלור. וב-20 במאי 1935 עברה מחלקת העתיקות לבניין החדש והמוזיאון פתח את שעריו לקהל ב-13 בינואר 1938 ונקרא בשם המוזיאון הארכאולוגי של פלשתינה – א"י. משהתקרב שלטון המנדט לקיצו ומתוך רצון לשמור על אופיו המיוחד של המוזיאון החליט הנציב העליון למנות מועצת נאמנים בינלאומית שבידיה הופקד ניהול המוזיאון, ובה היו חברים מאוניברסיטאות ואקדמיות למדעים מאירופה והמזרח התיכון.

למתחם מוזיאון רוקפלר עולים דרך רחבת הכניסה הראשית שצורתה אליפטית המשתרעת מול החזית המזרחית של הבניין שצורתו כמצודה אירופאית - צלבנית. בניין המוזיאון בנוי על-פי תוכנית כמעט סימטרית. צירו המרכזי של המבנה עובר משער הכניסה דרך חצר המרכזית, סביבה נבנו אולמות התצוגה המלבניים. חצר זו שימשה השראה לחצר המרכזית בבניין בית המשפט העליון בירושלים. משני צדי אולם הכניסה הראשי יוצאות שתי זרועות אלכסוניות: באחת נמצאת הספרייה ובשנייה - אולם הכנסים. בנקודת המפגש של אולם הכניסה הראשית עם הזרועות האלכסוניות ואולמות התצוגה בנויים חללים מתומנים שבצלעותיהם גומחות לתצוגה של חפצים גדולים. חדרי המנהלה והמשרדים נבנו לאורכם של מסדרונות צרים וארוכים.

ארמון הנציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמון הנציב
ארמון הנציב בסמוך לסיום בנייתו

אחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917 הולאם מתחם אוגוסטה ויקטוריה והפך למפקדה הראשית של הצבא הבריטי בארץ ישראל. כשהתחילה תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 אכלס המבנה את מוסדות השלטון, והנציב העליון, הרברט סמואל, עבר להתגורר בו למשך חמש שנים. בין השנים 1925-1927 התגורר במבנה אוגוסטה ויקטוריה הנציב העליון, הפילדמרשל הרברט פלומר, אך אז פקדה רעידת אדמה קשה את ירושלים, וסדקה את המבנה. בעקבות כך עבר הנציב העליון להתגורר באופן זמני בבית מחניים ברחוב הנביאים, ובמקביל החלה בנייתו של מבנה חדש שייועד לשמש כמגורים רשמיים ומרכז שלטוני, לאחר שנבדקו אתרים רבים ברחבי ירושלים הוחלט לרכוש אתר בג'בל מוכבר ממזרח לשכונת תלפיות. במקום נבנה ארמון מפואר, מבנה המשדר רשמיות ופאר תוך שימוש מושכל באלמנטים עיצוביים ארכיטקטוניים אירופאים, ומזכיר מבני ציבור שנבנו ברחבי האימפריה בכלל ומבנים מנדטוריים בפרט כדוגמת מוזיאון רוקפלר. טכנולוגיות בניה מודרניות וחומרים מודרניים כגון בטון שולבו עם טכנולוגיות מסורתיות האופייניות לאזור וחומרי בנין מסורתיים מקומיים כגון אבן ירושלמית. למתבונן מקרוב מזכיר המבנה, בזכות שימוש באלמנטים מקומיים, מבנים ואופי של כפרים ערביים ומשקף את אופייה של העיר העתיקה עליה הוא צופה. אחד האלמנטים המוסלמיים-ערבים הבולטים היא צורת המתומן המשולב בעיצובים רבים במבנה – החל מהמגדל והמזרקה וכלה בריצוף במרפסת המובילה לגינה המזרחית, עיצוב דלתות אולם הנשפים. עם אישור סופי של תוכנית הבניין בשנת 1928 החלה מלאכת הבניה ובשנת 1933 נחנך הבניין בטקס מפואר. בארמון התגוררו ארבעה נציבים עליונים שהשתמשו בארמון לניהול המנדט וניצלו את המבנה המפואר לקבלות פנים ומסיבות רשמיות ששמן יצא למרחוק. ביומו האחרון של המנדט הבריטי, העבירו הבריטים את המבנה לארגון הצלב האדום והמבנה שימש כמטה הארגון במהלך מלחמת העצמאות.

בית העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בניין עיריית ירושלים ההיסטורי
בניין העירייה בשנת 1945

המבנה, שתוכנן על ידי האדריכל קליפורד הולידיי, היה אחד מארבעה מבנים ממסדיים שהוקמו לאורכו של רחוב יפו, יחד עם בניין הדואר המרכזי, בניין בנק לאומי ובניין ג'נרלי. קליפורד הולידי תכנן את המבנה בסגנון בינלאומי. למבנה חזית דמוית חרטום ספינה מעוגל, המאפיין את הסגנון הבינלאומי. אבן הפינה לבניין הונחה ביום 2 בספטמבר 1930 בידי סר סטיוארט ספנסר דייויס, קצין המנהלה של ממשלת המנדט, בברכתם של מושל מחוז ירושלים אדוארד קית-רוץ' וראש עיריית ירושלים ראג'ב נשאשיבי. לאחר הקמת המבנה שכן אולם מועצת העיר בקומה העליונה.

מלון המלך דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלון המלך דוד
הצד המזרחי של מלון המלך דוד לאחר הקמתו

בשנת 1929 יזמו בני משפחת מוצרי, משפחה יהודית אמידה של אנשי עסקים ממצרים, הקמת מלון פאר בירושלים. המשפחה ייסדה את "חברת מלונות ארץ ישראל" (Palestine Hotels Ltd), ולצורך ההשקעה בהקמת המלון החברה רכשה מהכנסייה היוונית אורתודוקסית בשנת 1929 שטח גדול של כ-18 דונמים הנמצא מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד, וכן למול הר ציון. קרבתו של המלון למגדל דוד ולקבר דוד העניקה את ההשראה לשם שנבחר עבורו - "King David"- "המלך דוד". כמה שנים לפני כן נבנה מרכז ימק"א ירושלים מעברו השני של הרחוב, ועם סיום הבנייה ניצבו שני המבנים המרשימים זה מול זה. הבנייה הסתיימה בשנת 1931 והמלון נפתח לציבור. עסקי המלון החלו לפרוח, ואף להביס את מלון פאלאס המתחרה שנבנה בסמוך בידי המועצה המוסלמית העליונה.

ימק"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ימק"א ירושלים
בניין ימק"א ירושלים, שנות ה-30

ימק"א ירושלים הוא מרכז תרבות וספורט הממוקם בליבה של ירושלים ומסונף לארגון ימק"א (איגוד הצעירים הנוצרים) בארצות הברית. ב-1917 הארגון החל לפעול כדי לספק את צרכיהם של החיילים הבריטים בירושלים. ב 1926 החלו בבניית הבניין בליבה של ירושלים ובאפריל 1933 נחנך הבניין על ידי הגנרל אלנבי. בניין זה נחשב לבניין ימק"א היפה ביותר בעולם. בסמוך למבנה נבנה, כפי המקובל על ידי ארגוני ימק"א ברחבי העולם, אצטדיון ספורט. הבניין תוכנן בידי ארתור לומיס הרמון שהיה בין מתכנני האמפייר סטייט בילדינג ותיכנן בניינים נוספים בירושלים. הבניין מחולק לשלושה חלקים, המסמלים את השילוש הקדוש ובו פועלים בית מלון, אולמות כנסים ומתקני ספורט כמו בריכת שחייה, חדר כושר ועוד. במבנה משולבים אלמנטים דקורטיביים המשקפים מוטיבים דתיים נוצריים, יהודיים ואיסלמיים.

מלון פאלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון פאלאס בראשית שנות ה-30
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלון פאלאס

מלון פאלאס הוא בניין שנבנה בירושלים בין השנים 1928 ו-1929 על פי תוכניות האדריכל נחאס ביי. הבניין ממוקם בפינת הרחובות אגרון ודוד בן שמעון, אל מול בית הקברות ממילא ובריכת ממילא, בשולי גן העצמאות. הבניין פעל כמלון פאר בשנותיו הראשונות, ולאחר מכן הוסב לבניין משרדים. המועצה המוסלמית, שיזמה את הקמת המלון, השקיעה בבניין שבעים אלף לירות. המבנה בן ארבע קומות מעוטר כולו בערבסקות מגולפות באבן. באולם הכניסה בנו גרם מדרגות קולוסלי ועמודי שיש אדירים. בחדרים היו שירותים צמודים עם מתקני אינסטלציה מודרניים, מעל המיטות הותקנו אפיריונים ולצדן העמידו מכשירי טלפון. חנוכת הבניין נערכה ב-21 בדצמבר 1929. בטקס חנוכת הבית השתתפו פקידי שלטון בריטים ונכבדים יהודים וערבים. המלון פעל כנראה עד שנת 1934 או 1935, אז נסגר בשל התחרות העזה עם מלון המלך דוד. החאג' אמין אל-חוסייני המשיך להחזיק לשכה במבנה לשימושו, וב-1936 אירח בה את נציגו של היטלר, אדולף אייכמן.‏[16] לאחר סגירתו הוחכר המלון על ידי הממשל הבריטי לשמש כבניין משרדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע בן-אריה (עורך), ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, ירושלים: משכנות שאננים, תשס"ג-2003.
  • יונה בנדמן, מתי מפנים את ירושלים? העימות בין הדרג הצבאי לנציב העליון בסוגיית הפינוי מירושלים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תשס"ה.‏[17]
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994.
  • שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, פרקים בתולדות היישוב היהודי בעיר העתיקה בדורות האחרונים, בית 1998.
  • שבתי זכריה, יהודים ומוסדות יהודיים ב"רחוב השלשלת" בירושלים העתיקה, הוצאת צור אות, ירושלים.
  • שבתי זכריה, סיפורי חצרות ובתים בין החומות, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשס"ו.
  • שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, אישים דמוית ואתרים, ירושלים 2002.
  • זאב וילנאי, ירושלים, העיר העתיקה וסביבתה, א-ב, ירושלים 1972.
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורם קניוק, אקסודוס - אודיסיאה של מפקד, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 38.
  2. ^ [1].‏
  3. ^ ההתקפה על מועדון הקצינים הבריטים בירושלים, באתר האצ"ל.
  4. ^ ‏התקפה ראשונה בירושלים, עדות של הנהג יוסף אשכנזי בספר: מ. הורביץ (עורך), המקשר ליובלו ל"ה שנות תחבורה ציבורית בירושלים, ירושלים, תשכ"ו, 1966, עמ' 52.
  5. ^ זאב וילנאי, ירושלים העיר החדשה, כרך ג, הוצאת אחיעבר, ירושלים 1974 עמ' 77‏.
  6. ^ עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27
  7. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 131
  8. ^ http://www.shimur.org/article.php?id=371‏
  9. ^ ‏רונלד סטורס זכרונות, הוצאת מצפה, 1938, עמוד 697‏
  10. ^ http://www.jerusalem.muni.il/jer_sys/publish/HtmlFiles/13029/results_pub_id=13292.html‏
  11. ^ http://www.cbs.gov.il/w/censusshtml/UN-SSI1842218019.shtml‏
  12. ^ דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר, 1991 עמוד 40
  13. ^ ועד הקהלה העברית בירושלים, דואר היום, 4 באפריל 1935
  14. ^ ‏ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 19‏
  15. ^ http://www.israel-electric.co.il/bin/ibp.jsp?ibpDispWhat=zone&ibpDisplay=view&ibpPage=WidePage&ibpDispWho=JIECReunion&ibpZone=JIECReunion&‏
  16. ^ Maurice Pearlman, Mufti of Jerusalem: The Story of Haj Amin el Husseini, London: V.Gollancz, 1947
  17. ^ ביקורת: משה ארנוולד, ‏מתפנים ומתווכחים, קתדרה 123, מרץ 2007, עמ' 180-178.