ירושלים בתקופת בית שני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
ירושלים בתקופה הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה הערבית הקדומה
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה עיר בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.

במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.

שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.

ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתמקדה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבחנו זו מזו בתפיסה דתית שונה, בעלת דגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על בית המקדש ומעמד הכהנים, הרי שהרוב הונהג על ידי חכמים שאינם ממשפחות כהונה מסורתיות, אשר הדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.

מן הבחינה הפיזית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום, ממערב וממזרח בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, דבר שהפך את צפון העיר גם לנקודה הפגיעה ביותר בה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת וצפונית יותר במטרה להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.

המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11-20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.

חומות ירושלים השונות בתקופת בית שני על גבי שרטוט החומות של ימינו. על פי ירושלים וכל נתיבותיה, יד בן צבי

תוכן עניינים

תקופת שיבת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליל של כורש
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה הפרסית בארץ ישראל

בתקופת שיבת ציון הייתה ירושלים עיר דלה וענייה למדי מבחינה חומרית. חומותיה לא היו מבוצרות כדבעי, ומקדשה היה דל. אך עם זאת התקיימו בה חיים שוקקים של יצירה דתית ורוחנית: חתימת התנ"ך, כתיבת המשניות הראשונות, ותנופה של פרשנות העתידה להפוך את התורה לתורת חיים. במקביל לכך, עלה והתבסס מעמד הכהונה, ונוצרה שכבת אליטה הפתוחה לתרבות העולם.

המצב המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 538 לפנה"ס ו־332 לפנה"ס הייתה ירושלים עיר בירה של פחווה (מדינת־חסות) נידחת של האימפריה הפרסית - פחוות יהודה. בראשה עמד פחה (מושל), שבתחילה היה פרסי אך החל ממינוי נחמיה כפחה היהודי הראשון (445 לפנה״ס), היה תמיד יהודי.

בשלב זה הייתה ירושלים עיר ספר דלה, שהיוותה יעד למתקפות של שבטים ערבים[1]. בעקבות פעולות השיקום של נחמיה (להלן) נסוגו השבטים דרומה, אל האזור שמאז ולאורך כל ימי בית שני נקרא "אדום" או "אדומיאה".

אף שפחוות (או מדינת) יהודה הייתה אזור בשולי האימפריה היו לה סממני ריבונות ושאיפות למידה מסוימת של אוטונומיה. לרשות הפחה עמד צבא פרסי לשמירת הביטחון הפנימי והחיצוני. הוא היה אחראי על גביית המסים ומינוי פקידי השלטון. הפחווה אף טבעה מטבעות ועליהן ציון שמה, דבר שהיה יוצא דופן באימפריה הפרסית ויכול להעיד הן על רצון לכונן עצמאות מדינית והן על עוצמה מסוימת של פחת יהודה‏[2].

המצב הדתי־חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנחמיה י' ל'-מ' מסופר על האמנה אשר נכרתה בין העם היושב בציון ומנהיגיו לבין השם, שתפקידה לחדש את הברית בין האלוהים לעמו. כלומר, משלב זה התחילה תקופה של קבלת עול מלכות שמיים בקרב העולים. עזרא הסופר הקריא לעם את התורה ופירש אותה באזניהם. על פי המקרא, הייתה זו תקופה של התרגשות דתית עזה ושמחה בביצוע המצוות, למשל, חגיגת חג הסוכות לראשונה מזה דורות רבים "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח׳ י״ז).

נחמיה, שהיה המנהיג המדיני ועזרא, המנהיג הדתי, הקפידו על מצוות המבדילות בין היהודים לגויים. בפרט, ציוו להרחיק את הנשים הנוכריות שנשאו חלק ניכר מהעולים, בעיקר העשירים ובני המעמד הגבוה. בכך חלה ראשיתו של קרע בין הדוגלים במגמה בדלנית ובין אלו הדוגלים במגמה אוניברסלית, שכלל בעיקר בעלי אמצעים אמידים יחסית. אלו שנשאו נשים נוכריות היו פתוחים יותר לקליטת תרבות זרה, והיוו אופוזיציה למול אלו שביקשו להגביל את היהדות למוצא האתני‏[3].

עזרא היה ממשפחת הכהונה ששורשיה עוד בימי דוד המלך, משפחת צדוק. החקיקה הפרסית הקנתה לכהנים בני משפחת צדוק מעמד בכיר בירושלים, בהיותה עיר מקדש. כך נוצרה הפרדת רשויות בין הפחה, המנהיג המדיני הכפוף לשלטון הזר, לבין המנהיג הדתי, הכהן, שזכה הן ללגיטימציה מעמו והן לאישור מעמדו כעילית חברתית במסגרת הארגון הפרסי. אולם הכהן לא היה המנהיג הדתי היחיד: בעקבות פעולתו של עזרא עצמו הפכה התורה למקור סמכות, כאשר חכמי התורה פירשו אותה לעם. בהקשר של אותה תקופה נזכרים במסכת אבות אנשי כנסת הגדולה[4], אשר אמנם לא היו כהנים ולא אחזו במעמד חוקי, אבל הם היו אלו שהדריכו את העם בדרכי התורה. בתקופה זו נחתם ספר התנ״ך, והתחילו להווצר המשניות הראשונות.

המצב הפיזי של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד בואו של נחמיה לירושלים (445 לפנה״ס) נשארה העיר חרבה ברובה. "הָעִיר בֵּית-קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ, אֻכְּלוּ בָאֵשׁ" (נחמיה ב׳, ג׳). נחמיה ערך סיור לילי על־מנת לעמוד על מידות החורבן (נחמיה ב, יב-טו), ובעקבותיו גייס את העולים להקמת החומה מחדש (שם, פרק ג') "לְכוּ, וְנִבְנֶה אֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא-נִהְיֶה עוֹד, חֶרְפָּה" (שם ב׳, י״ז). עם סיום הבנייה ערך נחמיה תהלוכות לציון השלמתה.

אף שנחמיה ציין שמות רבים של שערים ואתרים, התוואי של חומות נחמיה אינו ברור לחוקרים בני זמננו. מהמקרא עולה כי לא כל החומה נבנתה מחדש, אלא חלקים ממנה שוקמו ואחרים, כגון החלק שבמזרח לשלוחת עיר דוד, נבנו מחדש, גבוה יותר במעלה הגבעה מאשר החומות של ימי חזקיהו וקודמיו. מרבית הארכאולוגים‏[5] סוברים ששטח העיר שהצטמצם לגבולות שלוחת עיר דוד, לא עלה על 120 דונם. כמו כן לא כלל השטח את שטחי הגבעה המערבית (הר ציון), שהייתה כלולה בתחומי העיר של ימי חזקיהו.

אולם, ישנם שני מקורות הרומזים שייתכן ששטח העיר היה גדול יותר והם דברי נחמיה "וְהָעִיר רַחֲבַת יָדַיִם, וּגְדֹלָה, וְהָעָם מְעַט, בְּתוֹכָהּ; וְאֵין בָּתִּים, בְּנוּיִם" (שם ז׳, ד׳) וכן "וַיַּעַזְבוּ, יְרוּשָׁלִַם, עַד, הַחוֹמָה הָרְחָבָה" (שם ג, ח) - היא, ככל הנראה החומה הרחבה מימי חזקיהו שהקיפה את הגבעה המערבית. ייתכן שהגבעה המערבית אכן נחשבה לחלק מהעיר, אך הייתה פרוזה (לא מוקפת חומה בצורה מכל צדדיה). בשל הממצא הארכאולוגי הדל, גם התומכים בסברה ששטח העיר בימי נחמיה היה גדול יותר, משערים שהאוכלוסייה בשטח זה הייתה דלה במספר וביכולת כלכלית, ולא חיה ברמה חומרית שתשתקף בממצא ארכאולוגי משמעותי. בשנים שלאחר מכן נבנתה העיר בשטח זה עוד עשרות פעמים, ולכן "ספק אם יהיה בכח המחקר הארכאולוגי להוסיף במידה מרובה על ידיעותינו" ‏[6].

בנובמבר 2007 הודיעה הארכאולוגית אילת מזר שגילתה בחפירותיה בשוליים המזרחיים של ראש הגבעה בעיר דוד (שטח G), שרידי חומה וביצורים אותם היא מתארכת באמצעות חרסים ומטבעות לתקופת נחמיה ‏[7]. גם אופי הבניה של החומה מעיד על בנייה לא־מיומנת, כפי שעולה מדברי נחמיה. יחד עם זאת, ממצאיה של מזר לא נתקבלו על דעת כל החוקרים.

גם בית המקדש שבנו העולים היה דל:

Cquote2.svg

וכשנגמר בניין בית המקדש...הכהנים והלויים וזקני בית האבות, שהעלו בזכרונם את (בית המקדש) הראשון הגדול והמפואר מאוד וראו את (השני) בבניינו והוא נקלה מן הישן מחמת עוניים... לא יכלו לכבוש צערם על כך ובאו לידי בכי ודמעות.

Cquote3.svg
קדמוניות היהודים יא, 81

זה היה מצבו עד בניית מקדש הורדוס, כ־400 שנה מאוחר יותר.

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה בכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, והסתיימה במרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. התקופה ההלניסטית בירושלים התאפיינה בפער הולך וגדל בין בני השכבה המבוססת, האליטות שאימצו תרבות יוונית (תהליך הקרוי התייוונות), לבין רוב יהודי העיר ששמרו על מסורת אבותיהם. לקראת סוף התקופה החריף העימות כאשר גם הכהונה הגדולה התייוונה, דבר שהוביל למרד החשמונאים. עם זאת, במשך רוב התקופה ידעה ירושלים שקט ושגשוג. היא הייתה בעלת אוטונומיה רבה בניהול ענייניה, וזכתה לפיתוח עירוני לקראת הפיכתה לפוליס.

המצב המדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס הרביעי

אלכסנדר מוקדון כבש את האזור בשנת 332 לפנה"ס, ולפי מסורות שונות, אף ביקר בירושלים תוך כדי מסע כיבושיו. שנים אחדות מאוחר יותר מת אלכסנדר, ויורשיו הדיאדוכים חלקו את ממלכתו. באזור סוריה שלט סלאוקוס הראשון, ובאזור מצרים שלט תלמי הראשון. ארץ ישראל הייתה כלי־משחק בין שתי אימפריות אלה ועברה מיד ליד. משנת 301 ועד שנת 198 הייתה ארץ ישראל תחת שלטון בית תלמי, ובשנת 198 עברה הארץ לידי בית סלאוקוס. בשתי הממלכות נמצאה ירושלים במרכזה של פרובינציה קטנה בעלת אופי יהודי מובהק, שנהנתה מאוטונומיה.

בימי בית תלמי הורשו היהודים לעסוק בשלהם, ללא התערבות משמעותית מצד השלטון. ההנהגה הייתה נתונה בידי הכהן הגדול:

Cquote2.svg

ליהודים אין בכלל מלך והנהגת האומה מסורה תמיד לכהן הנחשב למצטיין בתבונתו ובמידותיו.

Cquote3.svg
דיודורוס סיקולוס, ספר 40, 3

כאמור, ב־198 לפנה"ס כבש אנטיוכוס השלישי את ירושלים והתקבל על ידי היהודים בזרועות פתוחות. בראשית הכיבוש הסלאוקי ניתן ליהודים כתב זכויות שאישר את האוטונומיה היהודית, התיר את חזרתם של יהודים לירושלים, הקנה זכויות לכהנים ולחכמים, אסר על הכנסת נוכרים וחיות טמאות לשטח המקדש והקציב כסף מקופת הממלכה לטובת הפולחן במקדש (רכישת קרבנות, שמן ולבונה). כתב-הזכויות פתח במילים:

Cquote2.svg

הואיל והיהודים גילו את התלהבותם כלפינו... ערכו לנו קבלת פנים מזהירה... מצאנו גם אנו לראוי לגמול להם כמעשיהם

Cquote3.svg
– קדמוניות היהודים יב, 139

אולם, בימי בית סלאוקוס התחילה להתגבר ההשפעה ההלניסטית שמגמתה לבולל את היהודים במרחב ההלניסטי. יוצא דופן בחריפותו היה אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס), שעלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס. אנטיוכוס גזר כנגד קיום מצוות הדת היהודית, דבר שהביא, בגיבוי נסיבות חברתיות מתאימות, לפרוץ מרד החשמונאים.

המצב הדתי־חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתקופת בית תלמי החלה חדירה של תרבות הלניסטית לארץ, מגמה שהתרחבה עם כיבוש הארץ על ידי הסלאוקים. ההתייוונות סייעה בעיקר לבעלי הממון ולסוחרים. הם יכלו להנות ממסחר ער ברחבי האימפריה תוך ניצול ידיעת השפה, המנהגים והתרבות שהייתה משותפת לכל ערי הפוליס בעולם ההלניסטי. אין הדבר אומר בהכרח זניחת הדת היהודית, אך ההתנהלות הכללית, שפת הדיבור והפתיחות לעולם הבדילה את המתייוונים מן היהודים שלא שינו ממנהגיהם. חוקרים אחדים גורסים שבין המאמצים את סממני התרבות ההלניסטית היו שנטו להפנים את ערכיה, לא הסתפקו בסממנים חיצוניים, והיו נכונים לוותר על תכנים מהותיים של היהדות ועל ערכי יסוד שלה - ורק אלו כונו "מתיוונים" ‏[8].

ב-175 לפנה"ס פנה אדם בשם יאסון (שם יווני, שמו הקודם היה ישוע), שהיה אחיו של הכהן הגדול חוניו השלישי, אל אנטיוכוס הרביעי וביקש ממנו להתמנות לכהן גדול במקום אחיו. כמו כן ביקש רשות להפוך את ירושלים לפוליס יוונית‏‏‏[9]. הוא ביקש להקים בירושלים גימנסיון - מכללה לספורט ומוזיקה, וכן אפבאון - מקום לספורט ולימודי צבא לצעירים. אנטיוכוס התיר ליאסון לעשות זאת, בתמורה לשוחד. חוניו נמלט, ובנו חוניו הרביעי הקים את מקדש חוניו במצרים. כאמור, הפוליס נתנה זכויות יתר לעשירים ולמכובדים, בני המעמד שיכולים היו לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון. לפיכך, הפיכת ירושלים לפוליס העלתה מאוד את מעמדם של אותם עשירים ומתבוללים, ממשיכי דרכם של "נושאי הנשים הנכריות" מימי עזרא ונחמיה. עם זאת, בתקופה זו חל שינוי מהותי במעמדם לעומת תקופת עזרא: נוצר הקשר בין אצולת הממון לבין הכהונה הגדולה, כך שבתקופה ההלניסטית הפך מעמד הכהנים לחלק מרכזי מהמתייוונים החדשים.

בעוד שבערים נוכריות בארץ אומץ ההלניזם בידיים פתוחות, בירושלים היה רוב שדחה את המנהגים היווניים. אמנם יאסון לא עשה דבר שהיה מנוגד מפורשות לדת ישראל (המקדש המשיך להתנהל כרגיל, לא הועלו קרבנות לעבודה זרה ולא הוכנסו אליו צלמים) - אך בקרב החכמים שררה אי־נחת רבה מכהן גדול שהוא גם שליט הלניסטי ומתבולל גמור. הקרע היה בין הרוב החלש מבחינה כלכלית, שהיה קרוב אל דת משה והונהג על ידי חכמים (קרוי בתקופה זו "חסידים" או "חברים") ושלא רווה נחת מכיוון שהיה נעדר זכויות אזרח בפוליס החדשה, ובין מיעוט רב-עוצמה ששלט בכלכלה, במסחר, בעמדות ציבוריות, היה מקורב להנהגה הלא-יהודית ושלט גם בבית המקדש.

שיא הקרע היה בגזירות שגזר אנטיוכוס על קיום הדת היהודית (בעיקר גזירה נגד ברית מילה) ובצלם שהכניס להיכל. ב־167 הנהיג כהן כפרי ממודיעין, מתתיהו הכהן, מרד באימפריה הסלאוקית.

המצב הפיזי של העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראיתה של ירושלים בתקופה ההלניסטית אינה נהירה כל צרכה. על תקופת שלטון בית תלמי לא ידוע דבר. לגבי תקופת בית סלאוקוס, הן ספר מקבים ב׳ והן יוספוס פלאביוס (קדמוניות היהודים ספר י״ב) מספרים על תנופת בנייה, בעיקר בזמנו של יאסון, שמיהר להפוך את ירושלים לפוליס על כל המוסדות המקובלים. מאמצים רבים הושקעו על ידי ארכאולוגים בכל הזמנים (מתחילת המחקר בשנת 1841) במטרה לאתר את המבנים הנזכרים במקורות אלו - הגימנסיון, האפבאון, התיאטרון ועוד, אולם עד כה לא התגלה דבר. דוגמה לבלבול הרב בקרב החוקרים הוא הנסיון למצוא את מקומה של המצודה לחיל המצב ("השומרים"), שאותה הקים בכחידס בירושלים (ספר מקבים א' א' 29-30) וידועה במקורותינו כחקרא[10].

עדות מעניינת לירושלים של התקופה ניתן למצוא בדברי היקאטאיוס איש אבדירה, שחי בסוף המאה הרביעית לפני הספירה. היקאטאיוס היה בפמלייתו של תלמי הראשון מלך מצרים בשנת 312 לפנה״ס, אז פגש קבוצת גולים יהודים שירדו מרצונם למצרים. בראש הקבוצה הזאת עמד חזקיהו הכהן. החכם היווני שיבח בכתביו את תכונותיו האישיות של הכהן, את השכלתו ואת כישרונותיו המדיניים. מכהן זה קיבל היקאטאיוס, ככל הנראה, את ידיעותיו על מנהגי היהודים ועל ירושלים. ניתן לקרוא בין היתר שבחים על ירושלים העיר היפה והגדולה, שבה יושבים היהודים מימי קדם ומספרם רב מאוד. ירושלים, כתב היקאטאיוס, היא העיר הבצורה היחידה ביהודה, גודלה כחמשים אצטדיות ומספר תושביה כשתים עשרה רבבות איש (120,000). באמצע עיר זו (טעות המעידה, כנראה, שהוא רק שמע את הדברים ולא ראה את ירושלים בעיניו), נמצא בית המקדש. היקאטאיוס מסר את מידותיו של בית המקדש, הזכיר את אש התמיד, את המזבח ואת המנורה, הדגיש שאין שם שום פסל ומצבה ושום חורשה המקודשת לעבודת אלילים, ואף הזכיר את עבודת הכהנים שאינם שותים יין בבואם אל ההיכל‏[11].

מדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת החשמונאים בשיא התפשטותה

תקופת החשמונאים התאפיינה בניגודיות רבה: עצמאות וריבונות, בצד מלחמות אחים; התרחבות ושגשוג חומרי, בצד פער חברתי נפער וגדל. ירושלים קיבלה תנופה מעצם היותה בירת מדינה וממלכה עצמאית, ונבנו בה בנייני ציבור ומוסדות שלטון. מנהג העלייה לרגל העשיר אותה, ועליית יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות הרחיבה את גבולה באופן ניכר. ירושלים הייתה מרכז פוליטי שוקק, מרכז דתי יצרי ויצירתי, ומרכז תרבותי - הן יהודי והן הלניסטי.

המצב המדיני במדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד החשמונאים פרץ ב־166 לפנה״ס, ובית המקדש טוהר ב־164 לפנה״ס. מאז, למשך 25 שנה, שלטו החשמונאים בחסות סלאוקית, כאשר סמוך לבית המקדש, בחקרא, שכן חיל מצב סלאוקי. ב-141 נכבשה החקרא על ידי שמעון התרסי, והוא החריב אותה עד היסוד.

החל משנת 140 לפנה״ס ועד שנת 63 לפנה״ס הייתה ירושלים בירת מדינה ולאחר מכן ממלכה עצמאית. ניתן למצוא עדויות לעצמאות בסממנים כמו ציון השנים בשטרות לפי תחילת העצמאות המדינית: "ויחל עם ישראל לכתב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים" (מקבים א׳ י״ג, מ״א-מ״ב).

השליט החשמונאי היה בו זמנית גם כהן גדול (לא ממשפחת צדוק), גם מנהיג צבאי עליון וגם "נשיא היהודים". לראשונה נשא אדם אחד הן בכהונה הרוחנית והן בכהונה המדינית־צבאית. מינויו של שמעון היה בהסכמה כללית של חכמי התורה, הכהונה, המשפחות המיוחסות ו"זקני בית האבות". כדי להדגיש את ההסכמה הקים בית דין גדול, מקובל על כל שכבות העם, שייקרא לימים הסנהדרין.

החשמונאים נלחמו והרחיבו את גבול הארץ (גם כתוצאה מניצול החלל שנוצר כאשר ממלכות סלאוקוס ותלמי נעלמו בסכסוכים פנימיים). ירושלים הפכה מבירת פרובינציה יהודית לבירת ארץ רחבה, ובה נוכרים רבים. דבר זה הביא לתמורה מכרעת בשיטת ההנהגה כאשר יהודה אריסטובולוס, בן הדור השלישי לבני־מתתיהו, הכריז על עצמו כמלך: מנהיג של מדינה "כשאר המלכויות", כלומר כזו המרחיבה את גבולה, כוללת בשטחה עמים רבים וכופה עליהם את ריבונותה בכוח. יהודה אריסטובולוס, אחיו אלכסנדר ינאי וממשיכיהם, הפכו להיות מלכים-לוחמים-כהנים‏[12]. הם ריכזו בידיהם כח עצום, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. הם שלטו על מדינה בגודל דומה לזה של מדינת ישראל של היום, וכלל גם חלקים בעבר הירדן המזרחי. עוד מימי יהודה המכבי התקיימה ברית בין המדינה החשמונאית לבין הרפובליקה הרומית, הכח העולה החדש באותה תקופה, שנמשכה עד ימי אלכסנדר ינאי.

קיימות עדויות לכך שהממלכה היהודית גיירה את העמים השמיים שנכבשו על ידה, ביניהם היטורים בגולן ובחורן (סוריה) והאדומים שישבו בדרום הר חברון, דבר שהבליט את העוצמה האזורית של הממלכה החשמונאית. המגויירים נחשבו, לפחות להלכה, ליהודים ואזרחים שווי זכויות. בני משפחות המגויירים האדומים הנכבדות, למשל, אף הגיעו לתפקידים בכירים בממשל בירושלים.

בשלהי התקופה, החל משנת 67 לפנה"ס, פרץ ריב אחים מר בין יורשיו של אלכסנדר ינאי, אריסטובולוס השני והורקנוס השני. הצדדים פנו אל הכובש הרומאי שהגיע לאזור, פומפיוס, וביקשו ממנו להכריע מי ישלוט בארץ. פומפיוס החליט לתמוך בהורקנוס (למעשה באנטיפטרוס, בן בריתו), ואריסטובולוס ונאמניו נמלטו והתבצרו בהר הבית. פומפיוס צר עלהם, ובשנת 63 אבדה הריבונות היהודית בארץ ישראל כאשר פומפיוס נכנס לבסוף בחיל רב אל בית המקדש. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 37, התמנה בנו של אנטיפטרוס, הורדוס, למלך יהודה, בחסות רומא.

המצב הדתי־חברתי במדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו התחילו להיווצר בירושלים המפלגות - הצדוקים והפרושים, וביניהם מחלוקות רבות ועמוקות. הצדוקים, בני המעמד הגבוה בדרך כלל, כללו את רוב משפחות הכהנים, בעיקר את אלו שנטו לפתיחות לתרבות יוון. מרכזם המובהק והיחיד היה בית המקדש, ועניינם הדתי המרכזי היה בהלכות טומאה וטהרה ובהלכות העבודה בבית המקדש. הפרושים, לעומתם, אנשי הפלג שהונהג על ידי חכמי הדת, היו בעלי זיקה חברתית המקרבת גם את מעוטי היכולת. מרכז עניינם הדתי היה פירוש הלכות התורה, והפיכתה לתורת חיים. הפלג הפרושי יכול היה להתקיים גם ללא מקדש, שכן טיפח יצירה דתית עצמאית שאינה תלויה במעמד הכהונה. מנהיגי הפרושים היו הזוגות.

החשמונאים, החל מהדור השני (מ־130 לפנה"ס לערך, זמנו של יוחנן הורקנוס) התחילו להתייוון, לפחות בסממנים חיצוניים כתרבות, מנהגי שלטון ומגורים, לבוש ושפת הדיבור. הדבר ניכר במיוחד באימוץ השמות היווניים. בעוד בדור הראשון לחשמונאים היו השמות יוחנן, יונתן, יהודה ודומיהם, החל מהדור השני נקראו המנהיגים בשמות הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר וכגון אלו. המלך אלכסנדר ינאי בלט במיוחד בביטוי האופי ההלניסטי של הממלכה. הוא קירב את הצדוקים ודחה את הפרושים, שדרשו שינאי יפריד בין כתר המלוכה לכתר הכהונה הגדולה. כאשר סירב ינאי וסילק את הפרושים מהסנהדרין נפתחה מלחמת אחים, שבה עשה ינאי שימוש בשכירי חרב גויים נגד תומכי הפרושים. יוספוס פלאביוס (מלחמות היהודים א׳ ד׳) דיווח על חמישים אלף הרוגים במלחמת אחים זו, שהסתיימה בפשרה שהושגה על ידי שמעון בן שטח, המנהיג הפרושי, אב בית הדין של הסנהדרין ואחיה של אשת-המלך שלומציון המלכה, שמלכה אחרי מות ינאי. בימי שלומציון שב לזמן קצר האיזון בין המלוכה לפרושים, ששלטו בסנהדרין, אך לאחר לכתה הלך הקרע והתרחב, עד למצב של מלחמת אחים מתמדת.

המצב הפיזי של ירושלים במדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך התקופה החשמונאית החלה ירושלים להגשים את דברי הנביא: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי--כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וּבְנוֹתַיִךְ עַל-צַד תֵּאָמַנָה." (ישעיהו ס, ד). בתקופה זו התעוררה תנועה מורגשת של עלייה לרגל אל ירושלים בחגים, וכן תנועה של עליית קבע לצורך השתקעות בעיר, מרחבי הארץ ומחוצה לה. לפיכך, עלה הצורך בהרחבת גבולות העיר ובביצורם כראוי לעיר בירה של ממלכה ועם. לשליטים עצמאיים נדרשו גם מוסדות שלטון, מצודות וארמונות, והופעתם ניכרה בנוף העיר.

חומות וביצורים בירושלים החשמונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגע שהפכה ירושלים שוב לבירתה של מדינה יהודית עצמאית, החל מפעל רב־ממדים של יישוב העיר העליונה וביצורה בהיקף רחב. בספר חשמונאים א' י,יא מסופר: "וישב יונתן בירושלים. ויחל לבנות ולחדש את העיר ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות" ובחשמונאים א׳ י״ג, י׳ נאמר על שמעון: "וימהר לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב" ‏[13]. הדברים אמורים בחומה הראשונה (ראו במפה לעיל). כלומר בערך בין השנים 142-134 לפנה"ס נבנתה החומה החשמונאית, שהקיפה וביצרה את שטח הגבעה המערבית והעיר העליונה (שייתכן שהיו גם קודם מיושבות בדלילות אך פרוזות). אין מדובר בבניה בלבד אלא גם בחידוש, כלומר שימוש בביצורים קדומים (כמו המגדל הישראלי) ושילובם במערכת החשמונאית. החל מתקופה זו התמקמו עשירי ירושלים באזור העיר העליונה. החומה נמתחה מאזור מגדל דוד של ימינו (מגדל היפיקוס) מזרחה, לכיוון הר הבית, בתואי נחל צולב; ודרומה, מהמצודה דרך הר ציון אל בריכת השילוח, ושוב צפונה, עד שפגשה בחומת הר הבית (ראו גם במפה לעיל)‏[14].

שרידים מהחומה הראשונה נמצאים במקומות הבאים:

  • בשטח המצודה, הנקראת בימינו "מגדל דוד"
  • בצד המערבי של הקישלה, שם התגלה ביצור באורך של 55 מטרים וברוחב של כ־5 מטרים
  • באזור ממילא, מערבית לחומה העכשווית נמצאו שרידי ביצורים חשמונאיים
  • ברובע היהודי, סמוך למגדל הישראלי ושרידי שער שאולי הוא "שער גינת" (ראו להלן בקשר לחומה השנייה)
  • הבסיס של החומה המזרחית של הר הבית‏[15][16].

מצודה וארמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה החשמונאית נבנו בירושלים שני מבני-מידות שרישומם אינו ניכר כיום, ולא נותר להם זכר. האחד הוא מצודת הבירה, אשר שכנה בדיוק במקום בו הקים הורדוס את מצודת האנטוניה, בפינה הצפון-מערבית של הר הבית: "את המצודה הזו בנו המלכים הכהנים הגדולים לבית חשמונאי לפני הורדוס וקראו לה בירה" (קדמוניות היהודים טו, 403). כשבנה הורדוס את המצודה שלו במקום, כדרכו וכסגנונו, לא הותיר זכר מן המבנה הקודם.

בקשר לבירה, כותב יהודי בן אלכסנדריה בשם אריסטיאס (סביר שכתב על סמך עדויות שמיעה בלבד ולא עדות ראיה שלו-עצמו):

Cquote2.svg

למען דעת הכל עלינו לבירה אשר על־יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל־יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר... ואין רשות להביא כל איש... כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומייסדה חיזקה ככה לביטחון המקומות האמורים

Cquote3.svg
איגרת אריסטיאס

המבנה השני אותו ניסו חוקרים לחפש, ולשווא, הוא ארמון החשמונאים. יוספוס (מלחמות היהודים ב, טז, ג) מציג מראה מקום מדויק: "ארמון החשמונאים, הבנוי מעל ללשכת הגזית לעבר העיר העליונה". כלומר, ניתן לאתר במדויק את הנקודה בה עמד בעיר העליונה, מול המקדש ממש, מעט מצפון לגבול הצפוני של הרובע היהודי של ימינו. הדבר הגיוני מבחינה טופוגרפית (נקודה גבוהה ונישאה) ומבחינת הארגון העירוני (סמוך לבתי הכהנים בעיר העליונה). הארמון צפה אל המקדש, והמלך (שהוא גם כהן גדול) יכול היה לפקח על עבודת הכהנים ממרפסת ארמונו.

סביר שהיו בעיר מבני שלטון נוספים, אך אלו לא הוזכרו במקורות שבידנו.

קבורה במדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים של ימי בית שני הייתה מוקפת מכל עבריה בשדות קברים. בשל קדושת העיר ובשל טומאת המת הותרה הקבורה רק מחוץ לחומות העיר ובמרחק סביר ממנה ("מרחיקין את הנבלות ואת הקברות מן העיר חמישים אמה (משנה בבא בתרא, ב, ט); "ירושלים... אין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיו שם מימי הנביאים הראשונים (תוספתא מסכת נגעים ו, ב). כאשר העיר התרחבה הורחקו הקברות ("כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא" (בבא בתרא, א, יא). האמונה בתחיית המתים הביאה לשמירת עצמותיו של כל אדם בנפרד. המתים נקברו בתחילה במערות למשך כשנה, עד שנותרו העצמות בלבד, ואלה לאחר-מכן בגלוסקמאות[17].

בירושלים התפתח מנהג ייחודי של עיטור הגלוסקמאות בעיטורי פרחים, בעיקר פרח השושן וענפי דקלים. הגלוסקמאות הונחו במערות קבורה משפחתיות, חצובות בסלע או במבנים בנויים. מאות מערות הקבורה מימי בית שני פרושות בעיקר בצפון ירושלים (אזור סנהדריה), מזרחה (גדות נחל קדרון), ומדרום לעיר העתיקה (גיא בן הינום וכתף הינום), ומהוות נקרופוליס. בצידה המערבי של העיר נמצאו מעט קברים, בעיקר לאורך דרך עזה ושכונת רחביה. משפחות מכובדות, כמשפחת כהני בני חזיר, בנו היכלות קבורה מרשימים ומפוארים בסגנון הלניסטי, ובהן נטמנו הגלוסקמאות. גם עשירים ירושלמיים וסוחרים מתיוונים הקימו מבני קבורה מפוארים, כדוגמת קבר יסון.

מפעלי המים במדינת החשמונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים ענייה במקורות מים, אך ככל שגדלה העיר גברו צרכי המים שלה עבור אדם ובהמה. לשם כך הוקם מפעל להולכת מים אל בריכת אגירה באזור הצפון-מערבי של הר הבית, הנקרא כיום "המנהרה החשמונאית" או "מוביל המים החשמונאי" (כיום, סוף מנהרות הכותל). תקופת כרייתו לא הובררה, ויש המקדימים את זמנו אף לימי בית ראשון, אך ודאי שהוא מוקדם לימיו של הורדוס. מפעל זה ניקז את מימי נחל בית זיתא והטירופיאון אל בורות בשטח מצודת הבירה או הר הבית. אורך המנהרה 80 מטר, רחבה כ-1.20 מטר וגובהה בשיא - 12 מטר. המנהרה נחשפה בחפירות משרד הדתות ב-1985[18].

בנוסף לבורות מים חצובים ומטוייחים, שהיו כמעט בכל חצר בירושלים, השתמשו גם במי בריכות אגירה. בין אלה בריכות הצאן, הכוללות את בריכת בית חסדא וברכת ישראל בצפון הר-הבית, ובריכת המגדלים (הקרויה גם בריכת חזקיהו) שמצפון למצודה הקרויה כיום מגדל דוד. הבריכות שמצפון להר הבית שימשו כנראה גם לצורכי המקדש, כמו שטיפת המזבח והרחבה מדם הקרבנות, והשקיית הצאן בטרם הפך לקרבן. לא ברור מתי בדיוק נחצבו הבריכות, אך ברור הוא שהעיר החשמונאית, אשר נזקקה לכמויות מים גדולות, הרחיבה אותן מאד.

בנוסף נחצבה בתקופה החשמונאית (כנראה בתקופת ינאי) האמה התחתונה ששימשה להובלת מי מעיין עין עיטם (ליד בית לחם) אל הר הבית. מפעל הנדסי זה היה מסובך ומתוחכם כיוון שגבהו של עין עיטם רק 30 מטרים מעל לרחבת הר הבית, בנוסף, האמה עוברת מספר רכסים ולכן היא מפותלת ביותר, דבר שחייב שמירה על שיפוע של כמטר ירידה לכל קילומטר אמה. לשם קיצור נחצבה מנהרה באורך של 400 מטרים מתחת לרכס הנקרא כיום "ארמון הנציב", שגם היא מצביעה על יכולת טכנית והנדסית בלתי מבוטלת.

התקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המלך הורדוס, בדומה לפרקים אחרים בהיסטוריה של ירושלים, ובמיוחד אלה של ימי בית שני, הייתה תקופה של סתירה וניגוד. כצפוי מאישיותו של הורדוס, מדובר גם בתקופה של קיצוניות והגזמה בהתפתחות העיר. הניגוד בין ירושלים האלילית ובין עיר המקדש, בין הורדוס המלך האכזר שרצח רבבות לבין הורדוס היזם, שהקים בנייני פאר בכל קנה־מידה ודיקדק בגימורם, מצית את דמיונם של חוקרים.

המצב המדיני בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי שלטונו של הורדוס עמדו בסימן שלום, שקט, שגשוג כלכלי ובנייה מרשימה. הורדוס היה חביב על הממשל הרומי, נאמן מאוד, ונדיב כלפי פטרוניו, ולפיכך נהנה מחופש פעולה לבנות ולבצר את העיר והארץ מבלי שרומא תחשוש מהתחזקותו. הורדוס שלט בירושלים במשך שלושים ושלוש שנה (37-4 לפנה"ס), וכל ימיו ניסה להתמודד ולתמרן בין הנאמנות לרומא לבין תחושת מחויבותו לנתיניו היהודים. הורדוס היה שליט אכזר והוא לא היסס להרוג אף את בני משפחתו, היהודים שנאו אותו וקראו לו "עבד אדומי" בהזכירם את היותו, למעשה, כלי שרת בידי רומא וממוצא אדומי שנטמעו בעם ישראל לאחר גיור. על כך הוא ניסה לכפר באמצעות בניית מפעלי בנייה משמעותיים בארץ ישראל כולה ובירושלים בפרט. בתחילת שלטונו ניסה הורדוס להתקשר בקשרי נישואים עם בית חשמונאי, ונשא לאשה את מרים החשמונאית, בתם של אלכסנדר בן אריסטובולוס השני ואלכסנדרה בת הורקנוס השני; אולם לאחר מכן רצח אותה, ופנה להשגת לגיטימציה לשלטונו על ידי בנייה מחדש של בית המקדש.

המצב הדתי-חברתי בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורדוס הפך את ירושלים לעיר הלניסטית, שכללה את כל המוסדות המקובלים בעיר כזו. הוא הקים אמפיתיאטרון גדול, הנהיג לכבוד הקיסר תחרויות התגוששות אחת לחמש שנים, הביא חיות טרף לקרבות עם בני אדם, וקרא לגויי הסביבה לבוא לירושלים. הורדוס קישט את המבנים ההלניסטיים בעיטורים בעלי אופי אלילי, וטבע מטבעות הנושאים אופי פגני[19]. מצד שני, על תקופה זו נאמר בתלמוד:

Cquote2.svg

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם. מאי היא? אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין הורדוס"

Cquote3.svg
בבלי סוכה, נא, ב

ירושלים זו, האלילית, עמדה בו זמנית בשיאה כעיר יהודית מרכזית. בית המקדש היה בנוי בפאר, והכהנים עשו בעבודה בטהרה. עולי רגל במספר עצום - ככל הנראה כמיליון בני אדם,‏[20] אשר מילאו את רחובות העיר בימי חג הפסח, באווירה שעליה אמרו חז"ל "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (בבלי יומא, כא, א).

רבבות אנשים מרבבות ערים נוהרים לבית המקדש בכל חג. מהם ממזרח והם ממערב מהם מצפון ומהם מדרום.

פילון האלכסנדרוני, על החוקים, ו, 69

עולי הרגל היו ציר כלכלי בעל חשיבות מכרעת. הם באו לעיר מכל קצוות האימפריה, הביאו אליה את מיטב החידושים, ערכו בה מסחר קמעונאי וסיטונאי, ופרנסו בתקופה קצרה רבבות סוחרים ומכניסי־אורחים ‏[21]. ירושלים הייתה עיר עשירה, שכוהניה ואנשי האליטה שלה הגיעו לשיא של פאר אישי ומותרות (למשל מקוואות פרטיות בתוך בתי הכהנים, וכלי זכוכית נדירים שהתגלו ברובע ההרודיאני); אולם גם פשוטי העם שחיו בעיר נהנו מהשפע, מהמסחר הבלתי פוסק, מהכספים המוזרמים על ידי עולי הרגל, ומהשלום שאיפשר תנועה חופשית של סחורות. על רקע הרווחה הכלכלית, שהתקיימה בצד אחדות יהודית זמנית באיבה להורדוס, שככו בפרק זמן זה המלחמות הפנימיות בין פרושים לצדוקים.

ואכן, ירושלים היהודית בזמן הורדוס הייתה עיר מאוחדת בשנאתה למלך. הורדוס היה שליט אכזר, שמילא את העיר בשוטרי חרש, בנוכרים ובמוכסים, אולם הקפיד לשמור על גבול דק שאותו לא חצה: הוא לא נכנס לשטח הר הבית, לא העמיד צלמים במקדש, ולא העלה קורבנות לעבודה זרה בירושלים. ירושלים הייתה "חלון ראווה" של הורדוס כלפי העולם, והוא הזמין במיוחד אישים בעלי עוצמה באימפריה הרומית שיחזו בפאר העיר ובנייניה. ואכן, פארה של ירושלים הרשים את המבקרים, ושמעה יצא למרחוק. ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן כתב: "ירושלים המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח"‏[22].

מן הבחינה הדתית, ניכר שהעם הקפיד במיוחד על דיני טומאה וטהרה. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על שימוש בכלי אבן (חומר שאינו מקבל טומאה ולכן נפוץ בבתים המיוחסים לכהנים), ברבים מבתי העיר. בכל רחבי העיר נמצאו מקוואות טהרה רבים, ביניהם מקוואות ציבוריים גדולים לצד הרחוב הראשי העולה למקדש, שככל הנראה שימשו את עולי הרגל להיטהר טרם עלייתם אל ההר. נראה שהייתה גם הקפדה יתרה שלא לעשות פסל ומסכה, שכן גם בבתים המפוארים ביותר לא נמצאו שרידי צלמים או דמויות אליליות, אלא רק עיטורים גאומטריים.

בתקופה זו הגיעו לירושלים גויים רבים, לא רק למטרת ביקור תיירותי אלא גם על מנת להתגייר. היהדות משכה אליה חוגים באימפריה הרומית אשר מאסו באליליות וחיפשו דת חדשה ומצאו את היהדות. על כך מעיד הפילוסוף היהודי־הלניסטי פילון האלכסנדרוני:

Cquote2.svg

לא רק היהודים, אלא גם כל העמים מתפלאים על קדושת חוקינו. במקורם נכתבו החוקים בשפה הארמית (כלדית) ונשמרו בה זמן מרובה, כי לא נודע עוד יופיים ליתר בני האדם, אולם בראות עמים אחרים את המאמינים בחוקינו מתמידים בשמירתם, למדו גם הם לכבדם; אז נודעה תהילתם בכל ארצות תבל ואם גם האפילה הקנאה לזמן קצר על יופיים, הנה הופיעו מחדש בעצם זוהרם כשהגיעה שעתם

Cquote3.svg
– פילון האלכסנדרוני, חיי משה , 138 II

דברים דומים ניתן לקרוא בדברי ההיסטוריונים הרומיים סטראבון, דיו קסיוס ואחרים.

המצב הפיזי בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכמת ירושלים בימי הורדוס

כתשעים אחוזים מן הממצא הארכאולוגי בירושלים מימי בית שני מקורו בתקופת הורדוס. אחראים לכך שני גורמים: א. הכמות והאיכות המשובחת של הבניה ההרודיאנית, ששרדה לשנים. ב. דרכו של הורדוס לסלק כל מבנה קדום ולבנות היישר על סלע האם.

בסריקת העיר ממזרח למערב בתקופת הורדוס ויורשיו ניתן לציין את המבנה הבא: את העיר תחם ממזרח נחל קדרון, מעליו בנויה חומת התמך האדירה של הר הבית. הר הבית היה למעשה רחבת ענק, שבמרכזה התנשא בית המקדש. הרחבה הייתה מוקפת באכסדרות מארבעת צדיה, כאשר בצד דרום היה הסטיו המלכותי המפואר. בפינתה הצפון־מערבית נמצאה מצודת אנטוניה. ממצודת האנטוניה נפרשה חומה שהקיפה את שכונתה הצפונית של העיר. למרגלות קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית ("הכותל המערבי") השתרע רחוב העסקים המרכזי של העיר. בצידו הדרומי של רחוב זה נמצאה קשת רובינסון, שנשאה גרם מדרגות גדול ממדים שהוביל ממפלס הרחוב אל הסטיו המלכותי. הכותל הדרומי של הר הבית הכיל את שערי הכניסה העיקריים למתחם המקודש, הם שערי חולדה. דרומה משם השתרע אזור של מקוואות-טהרה ציבוריים לשירות עולי הרגל, ורחוב המוביל עד בריכת השילוח. ממערב לכותל המערבי נמצא ערוץ הטירופיאון העמוק, ומעבר לו - העיר העליונה, מקום מגוריהם של הכהנים ובעלי הממון שבעיר. את העיר העליונה חיבר אל הר הבית גשר שנבנה על קשת הנקראת כיום קשת וילסון. ממערב לעיר העליונה, בקצה הדרומי, ניצב ארמון המלך הורדוס ומצפון לו, באזור המצודה ("מגדל דוד") של ימינו, ניצבה מצודת המגדלים. עד המצודה (מגדל היפיקוס) הגיעה החומה המקיפה את העיר מדרום, וממנה נמתחה חומה מזרחה עד הכותל המערבי, לאורך ערוץ נחל צולב.

באזור כלשהו בעיר (אולי בשטח הצפוני הפרוז שלה, או בעיר העליונה, או באזור בריכת הסולטאן של ימינו) היו מבנים המשקפים את התרבות ההלניסטית - תיאטרון, אמפיתיאטרון וכו׳. למבנים אלה לא נמצא כל שריד ארכאולוגי.

חומת העיר בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לימי הורדוס, או מיד בתחילת שלטונו ועוד לפני הקמת המבנים המונומנטליים, הוקמה החומה השנייה (ראו במפה). הייתה זו חומה מוגבלת יחסית בהיקפה, ששימשה להכללת השכונה הצפונית בתחומי העיר‏[23]. גבולות החומה היו מצודת האנטוניה ממזרח, שער גינת (בערך במקום "הצטלבות הרבעים" של היום) ממערב, ואזור שער שכם (של ימינו) מצפון, כאשר התוואי שער גינת שער שכם עבר לאורך גיא הטירופיאון, מעל גדתו המזרחית. ודאי הוא שהחומה לא הקיפה את גבעת הגולגולתא, מקום צליבת ישו ואתר קבורה, כיוון שאזור זה היה מחוץ לתחומי העיר בעת הצליבה. זאת אנו למדים מהברית החדשה: "...(ישוע) יָצָא אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גָּלְגֹּתָּא..." (הבשורה על פי יוחנן י"ט 17), "...מְקוֹם צְלִיבָתוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הָיָה קָרוֹב לָעִיר..." (שם, שם, פסוק 20).

מבני שלטון ומצודות בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצודת אנטוניה ושער טדי - השער הצפוני של בית המקדש. דגם תקופת בית שני במוזיאון ישראל.

מצודת אנטוניה הייתה המצודה העיקרית של העיר, מקום מושבו של המשמר, והמקום שהגן וצפה על הר הבית מצפון.

מצודת המגדלים, במקום שבו נמצאת היום מצודת "מגדל דוד". הורדוס הקים את מצודת המגדלים "והם נפלאו בגדלם וביופים בחוסנם בין מגדלי העולם כולו... " (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ה, ד, ג). המקום היה גבעה שבוצרה עוד בימי החשמונאים. הורדוס הקים במקום שלישיית מגדלים על־שם אהוביו: מרים אשתו, פצאל אחיו והיפיקוס חברו. מגדל היפיקוס נקרא גם "מוצא החומות", כיוון שבו נפגשות החומה הראשונה והחומה השלישית.

שלושת המגדלים היו רבועים. מגדל היפיקוס היה ברוחב ובאורך 13 מטר, ובגובה 40 מטר, כאשר חציו התחתון כולו אטום. מעל מסד זה נבנו שתי קומות של חדרים, ומגדלים קטנים על גגו. מגדל פצאל היה בגודל של 20 מטר רוחב ואורך, וקומת מסדו המוצק גם היא בגובה 20 מטר; מעליה אולם בגובה 5 מטרים על פני כל השטח, ומעל האולם קומה מחולקת לחדרים. "וגם מרחץ היה בו, עד אשר נראה, כי אין המגדל הזה נופל מבית מלכים" (מלחמות היהודים, שם, שם). גם הוא היה מקושט במגדלים קטנים בגגו. בעבר סברו כי בסיס המגדל ההרודיאני הנראה כיום במצודה היה שייך למגדל פצאל, אך כיום סוברים רוב החוקרים כי היה שייך למגדל היפיקוס. מגדל מרים היה גם הוא בתבנית קובייה מוצקה של 20 מטר גובה, אורך ורוחב, ועליה עליות מפוארות ביותר בגובה עוד 23 מטרים. אבני הבניין של המגדלים היו אבני גזית לבנות ומסותתות. את המגדלים הקיפה חומה.

מצפון למצודה נכרתה (או שמא הייתה קיימת עוד מימי החשמונאים) בריכה גדולה לאגירת מי גשם, היא בריכת המגדלים.

הארמון. מדרום למצודת המגדלים ניצב "ארמון המלך, הנעלה על כל תיאור" (מלחמות היהודים ה, ד, ד). יוספוס הרחיב בתיאור המותרות: אולמות מפוארים מקושטים באבני חן, כסף וזהב, תקרות עשויות קורות עץ מעוטרות, ומיטות למאה אורחים. הארמון היה מוקף סביב בסטוים עגולים.

Cquote2.svg

המקומות הפתוחים היו מלאים דשא ועצים שונים, וביניהם שבילי טיול ארוכים וסביבם תעלות עמוקות ובריכות מלאות וגדושות בכל מקום מלאכת נחושת אשר דרכן השתפכו המים, וסביב זרמי המים - שובכים של יונים מאולפות.

Cquote3.svg
– מלחמות היהודים ה, ד, ד

תיאורו של יוספוס נקטע כאן בהערה:

Cquote2.svg

אי אפשר לתאר כראוי את ארמון המלך ועד היום הזה מדאיב את הנפש זיכרון השממה אשר עשתה בו אש השודדים, כי לא הרומאים שלחו את הבניינים האלה באש, רק שונאי העיר מבית.

Cquote3.svg
– שם

לא נמצאו שרידים ארכאולוגיים מן הארמון. במערבו של הרובע הארמני ובשטח ה"קישלה", נמצאה מערכת קירות תמך ששימשה כנראה מסד לארמון.

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המקדש. תמונה מהדגם במוזיאון ישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מקדש הורדוס, הסטיו המלכותי

המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. הורדוס שיכלל את המקדש, והפכו ליצירת פאר במטרה להאדיר את שמו ולמצוא חן בעיני נתיניו היהודים. כפי שכתוב בגמרא בהתייחס למקדש הורדוס:

מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו

– בבא בתרא ד' א'

בית המקדש שבנה הורדוס היה בנוי מאבני שיש ירוק ולבן, ויש שסוברים גם שיש כחול שהיה יוצר מראה של גלים (סוכה נא, ב). גם לאחר מות הורדוס המשיכו בשיפורי הבנייה ובהרחבת הבית, כמעט עד לחורבנו.

בניגוד לבתי המקדש שקדמו למקדש הורדוס, המחקר הארכאולוגי מצא ממצאים רבים התומכים בעדויות כתובות מהתקופה, בהם כתבי יוסף בן מתתיהו המתארים את מבנה המקדש. הורדוס הרחיב את חצר בית המקדש לכיוון דרום, ובנה בדרומו את הסטיו המלכותי - בזיליקה ששימשה לסנהדרין קטנה ולצורכי מסחר, בדומה לפורומים אחרים בעולם העתיק, אך זו שבנה הורדוס בירושלים הייתה גדולה ומפוארת יותר מכל מה שנבנה עד אז בעולם העתיק.

מבנים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר העליונה הוא כינוי לחלקו הגבוה של הר ציון, הנמצא כיום בתוך חומות העיר העתיקה. זהו השטח שעליו בנויים כיום הרובע היהודי והרובע הארמני. העיר העליונה קרויה בשם זה כיוון שהיא גבוהה באופן ניכר משלוחת עיר דוד ומהר הבית. בתקופת הורדוס שכן באזור העיר העליונה רובע הכהנים, אשר השקיף אל המקדש, וממנו נמתח גשר מפואר (שנמתח על קשת וילסון) ישירות אל הכניסה להר הבית.

הרחוב ההרודיאני - הרחוב המרכזי של ירושלים היה רחוב ארוך, מבריכת השילוח, לאורך הכותל המערבי, מתחת לקשת רובינסון וקשת וילסון. בחפירות הארכאולוגיות לצד הכותל המערבי התגלה כי הרחוב מהלך הרחוב נקטע בכיכר הסמוכה לאנטוניה, אך ניכרים סימנים (למשל אבן ריצוף שלא הונחה), המעידים כי הייתה כוונה להמשיך רחוב זה הלאה.

הרחוב היה בנוי על-גבי מערכת ניקוז המחופה באבנים לבנות, גדולות ומסותתות להפליא. מבריכת השילוח עלה הרחוב במדרגות מתונות במעלה שנמשך עד רחבת הכותל של ימינו. בחלק המרכזי, למרגלות חומת הר הבית (הכותל), מוקמו בצידי הרחוב הרחב חנויות שונות. סביר להניח כי בין החנויות היו מקומות לרכישת קרבנות ושולחנות-חלפנים להחלפת כספם המקומי של עולי הרגל בכספי מס מחצית השקל. צומת מרכזי ברחוב היה בפינה הדרום־מערבית של הר הבית. משם ניתן היה לפנות מזרחה לכיוון שערי חולדה, צפונה - להמשך הרחוב, או במעלה קשת רובינסון אל הסטיו המלכותי. הממהרים היו יכולים לעלות בנקודה זו אל גגות החנויות שלצד הכותל ולהמשיך במפלס-מהיר לאורך הרחוב. כיום ניתן לראות שרידים מהרחוב:

  • ליד בריכת השילוח
  • במרכז דוידסון (החלק המרכזי של הרחוב אשר מפולת קשת רובינסון בזמן החורבן ריסקה אותו)
  • במנהרות הכותל

המבנים ההלניסטיים - אף שלפי עדויות היו מבנים כתיאטרון ואמפיתיאטרון בירושלים, לא נמצאו להם שרידים. מבנים אלה נבנו "במישור", ייתכן שבאזור הרמה שמצפון לעיר. מיכאל אבי יונה ממקם את התיאטרון בלב העיר, ברמה שבין העיר העליונה לארמון הורדוס. הארכאולוג יוסף פטריך מציע כי התיאטרון של הורדוס בירושלים היה מבנה ארעי של עץ, כמקובל ברומא באותה עת‏[24].

מפעלי המים בתקופה ההרודיאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמת מים, מערכת להולכת מים אל העיר, הייתה חלק בלתי נפרד מתכנון העיר הרומאית. עיר בגודלה של ירושלים, האמורה גם לספק את צרכיהם של אין-ספור עולי רגל בשנה, נזקקה למים רבים. המים הובלו מבריכות שלמה ומעין עיטם, כ־20 ק״מ מדרום לירושלים בקו אוירי, וכ־30 מטר מעל גובה העזרה של הר הבית. מסלול האמה נבנה באופן מפותל כדי שלא תחצה שלוחות, אולם בשני מקומות נחפרה האמה במנהרה: האחת מתחת לבית לחם ואורכה 400 מטר, והשנייה מתחת לרכס ארמון הנציב ואורכה 370 מטר. האמה התפצלה באזור קבר רחל לאמה נמוכה שסופה בהר הבית, ולאמה הגבוהה שסופה בבריכת המגדלים, ליד המצודה. עד לאחרונה נחשבה האמה הגבוהה למאוחרת בכ־200 שנה מימי הורדוס, בתקופת חניית הלגיון העשירי בירושלים. אולם מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהלגיון רק שיפץ את האמה שחרבה‏[25].

בריכות שלמה הוזנו גם באמצעות אמת הביאר. אמה זו מובילה את מימי עין ביאר, הנובע מתחת לפני הקרקע, במנהרה חצובה שארכה 500 מטר ובתעלה פתוחה אל בריכות שלמה.

תקופת הנציבים והחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מות הורדוס ומקץ תקופה קצרה של שלטון יורשיו, הפכה רומא את יהודה בשנת 6 לספירה לפרובינקיה רומאית בשם יודיאה שהייתה בשליטת נציבים.

המצב המדיני בתקופת הנציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנציבים היו פרשים רומאיים, חסרי כל זיקה לארץ. תחת שלטונם גבר עול המיסים, והתערער המצב המדיני. במיוחד אמורים הדברים בתקופת הנציבות שלאחר שנת 44, אז מונו על יהודה נציבים ממוצא מזרחי-הלניסטי שהיו עוינים ליהודים, עיקר עניינם היה באיסוף ממון רב ככל הניתן. נציבים אלה עשקו את נכסי הארץ, מבלי לגלות עניין רב בעשייה למען רווחתה. התקופה מתוארת בספרות כתקופה של אנרכיה, תסיסה ואלימות, כאשר פעילות השלטון מצטמצמת לגביית מסים ותו לא.

תחושת ההתמרמרות של הציבור היהודי גברה והלכה, עד שבשיאה פרץ המרד הגדול שהסתיים בחורבן הבית. בתקופה זו נכלל פרק זמן קצר של עצמאות יהודית, תקופת שלטונו של המלך אגריפס הראשון, בין השנים 41-44.

המצב הדתי־חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנציבים גדלו והלכו הפערים בין מפלגות היהודים, כאשר כל אחת מהן מתבצרת בעמדותיה. הצדוקים הסכימו לשלטון רומי, כל עוד עבודת המקדש ומעמד הכהנים נשמרו. הם, בני השכבות המיוחסות ובעלי הממון, זכו להגנה יחסית ולפריבילגיות מן השלטון הרומי. דעתם של הפרושים המתונים, שהיוו את רוב העם, לא הייתה נוחה מאבדן העצמאות, אך הם הסכימו שמרד גלוי עלול לעורר את זעם השלטונות, להקשות על חייהם ואף להעמידם בסכנה. כל עוד ניתן היה ללמוד תורה ולקיים את הסנהדרין, הם לא צידדו במרד. את הפרושים המתונים מייצג בית הלל.

הקנאים[26] היוו כוח שהלך ועלה ככל שהחריפו תנאי החיים, עלו המסים וגבר הבוז של השלטון לקדושת בית המקדש וירושלים. הקנאים חרתו על דגלם החזרת השלטון היהודי העצמאי בכל דרך, והטיפו למרד גלוי. לקראת סוף התקופה הפכו הקנאים קיצוניים יותר ויותר, התארגנו באופן צבאי, וסחפו אחריהם את הדור הצעיר של הפרושים המתונים ואף של צדוקים ממשפחות כהונה. את רוח הפרושים הקנאים מייצג בית שמאי.

כת האיסיים, חברה של חסידים שפרשו מן הציבור וקיימו דינים מחמירים של טהרה וצדק, ככל הנראה התפצלה מן הצדוקים. הם פרשו אל המדבר מערי מושבם ("כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם", מלחמות היהודים ב, ח, ד), ייתכן שעקב המצב המדיני והחברתי הקשה. כן התקיימו עוד כתות רבות ושונות, לכל אחת מהן נביא או משיח שהטיף בחוצות העיר את משנתו. כאלה היו למשל בני הפילוסופיה הרביעית אותם מזכיר פלביוס‏[27] הקרובים לקנאים. גם את הנוצרים הראשונים ניתן למנות על כתות אלה, והיו עוד רבות. כת נוספת שמעמדה אינו ברור הם הבייתוסים, שפרשו מהצדוקים. האנרכיה החברתית הובילה לתסיסה דתית ולתחושה של קץ. בארץ נפוצו נביאים רבים, ביניהם יוחנן המטביל, ישו, כת האיסיים ועוד. ההתנהלות המושחתת של הנציבים עודדה קבוצות של קנאים וסיקריקים שהתנגדו הן לשלטון הרומי, הן לצדוקים והן לפרושים המתונים.

עם זאת, גם בתקופה זו נמצאו גויים שנמשכו אל הדת היהודית, התגיירו ועלו לארץ. המפורסמת שבמשפחות המתגיירים והעולים היא משפחת מלכי חדייב, הלני המלכה ובנה מונבז, אשר עלו לארץ מאזור צפון עיראק של היום ובנו ארמונות בעיר דוד. לוחמי חדייב אף עזרו ליהודים במלחמתם ברומאים. השריד החשוב ביותר בירושלים מתקופה זו הוא קבריהם, קברי המלכים.

המצב הפיזי בתקופת הנציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת שיחזור של החומה השלישית ומגדל פסיפנוס

מבחינה פיזית נחלקה ירושלים לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר", או "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, אך אגריפס הראשון כלל בעיר את כל שטח הפרבר בעזרת חומה ארוכה מאוד שנבנתה, היא החומה השלישית.

"וראשית החומה השלישית היה מגדל היפיקוס ומשם לרוח צפון השתרעה עד מגדל פספינוס ואחרי כן ירדה אל מול מצבת הלני, היא שהייתה מלכת חדיב...ופגעה בחומה הישנה וכלתה אל נחל קדרון. את החומה הזאת הקים אגריפס על העיר שחברה לירושלים, אשר ישבה כולה פרזות, כי העיר צרה מהמון יושביה ומעט מעט פרצה מתוך חומותיה... וכאשר שאלו יושבי העיר הזאת חומה להגן עליהם, החל אגריפס המלך - לבנות את החומה"

– יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה' ד' ב'

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן. אך אגריפס לא בנה את החומה אף שהניח את יסודותיה, מפני ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). החומה נבנתה לבסוף באופן חלש הרבה יותר ובחפזון מאוחר יותר, שנים ספורות לפני נפילת ירושלים בידי טיטוס, ביזמת היהודים מנהיגי העיר. לאורך החומה תוכננו או נבנו תשעים מגדלים.

המרד הגדול, מלחמת האחים והחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו הייז, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הגדול

אש המרד הוצתה בירושלים בעקבות מינוי הנציב גסיוס פלורוס בשנת 64 ודרישתו שימסרו לידיו את כספי בית המקדש. המרד התחיל בירושלים בהנהגת הקנאים, והתרכז בה. הקיצוניים שבקנאים, שעלו לעמדות הנהגה בירושלים, רצחו מתונים והציתו את בית הכהן הגדול ואת ארכיון שטרי החוב, במטרה לגייס את המון העם. בשלב הבא התפשט המרד מירושלים לכל רחבי הארץ, ובמיוחד לערים מעורבות כקיסריה, בית שאן ואזור הגליל. גם דיכויו האכזרי של המרד התחיל מן הצפון, ומשם הגיעו החילות הרומאים עד ירושלים, אך עמידתם של הקנאים מנעה את נפילת העיר.

בשנת 67 נסוגו הכוחות הרומאים וזמן קצר אחר כך מת מצביאם קסטיוס גלוס. בשלב זה התכנסה אסיפת העם, ובה התגבש רוב לפרושים המתונים. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין, שהביא לבחירתם של מנהיגים ממחנה המתונים כמפקדיה הצבאיים של ירושלים והממונים על ביצורה. הנהגת המרד עברה מידי הקיצוניים לידי אנשי האליטות המתונות יותר - אנשי הכהונה והסנהדרין, מנהיגי הצדוקים והפרושים המתונים. הנהגה זו לא הייתה הנהגה צבאית, ונעדרה כישורים בתחום הארגון. תפקידה היה פחות לארגן מרד מזוין, ויותר להוות הנהגה שקולה שתוכל בבוא העת לשאת ולתת עם הרומאים. בתקופה קצרה זו ידעה ירושלים פרק זמן של פריחה מחודשת, ומן העדויות והממצאים עולה תחושה של התנהלות מדינית חופשית לקראת חירות ‏[28]. אולם הרומאים לא שקטו, ובשנת 68 מונה אספסיאנוס למצביא הכוחות הרומאיים בארץ והחל בדיכוי המרד מהגליל ודרומה. עד יולי 69 חרבה הארץ כולה, ומנהיגי המרד נמלטו לירושלים, שעליה הטיל אספסיאנוס מצור. ירושלים הייתה אמנם מעוז מבוצר, אך בתוכה הלכה והתגברה מלחמת האחים בין מתונים וקנאים.

במהלך השנה שבין 69 ו־70 התחוללה בירושלים מלחמת אחים עקובה מדם. מנהיגי הקנאים, לוחמי הגליל יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, האשימו את ההנהגה המתונה בירושלים בסיבות לכישלון המרד. דרכם של הקנאים הייתה דרך החרב, כשלנגד עינהם המטרה של שמירה על העיר לבל תיפול בכל מחיר, כולל רצח מנהיגים מתונים וכן אזרחים פשוטים. עם זאת, לכל אורך התקופה היו עדיין מתונים שביקשו להידבר עם השלטונות ולסיים את המצור. הבולט שבהם היה יוחנן בן זכאי, שתלמידיו הבריחוהו מן העיר בארון מתים כדי שיוכל למלט את עצמו ואותם מפני האסון אותו צפה. אחד המאורעות המטלטלים של התקופה היה שריפת מחסני המזון של העיר בידי הקנאים, מעשה שסיבתו אינה ברורה אך הוא משמש עדות לאווירת הטירוף ששררה בעיר.

בקיץ שנת 69 שב אספסיאנוס, המצביא הרומאי שניהל את המצור על ירושלים, לרומא והוכתר כקיסר. את מקומו ירש בנו טיטוס, שהחל בכיבוש העיר מצפון, אזור החומה השלישית, משם התקדם אל מצודת האנטוניה וכבש אותה. בשלב זה התבצרו הקנאים בהר הבית ובעיר העליונה. בט׳ באב ג׳תת״ל כבש טיטוס את הר הבית, והצית את בית המקדש. חודש לאחר מכן נפלה העיר העליונה, וירושלים נחרבה בשריפת ענק. במהלך המצור על ירושלים, שנמשך חמישה חודשים, נספו מאות אלפי אנשים.

למרות ביצורה היחסי של ירושלים נפרצה חומת העיר מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס, אשר התקדמו לעבר בית המקדש. כחודש ימים עברו בין נפילת המקדש לבין נפילת העיר העליונה. יוספוס מזכיר את "חומת העיר העליונה", ובעבר הייתה נפוצה הסברה שאכן הייתה קיימת חומה כזו (למשל, מיכאל אבי-יונה בנה חומה כזו בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני). כיום סבורים החוקרים כי המבנה הטופוגרפי התלול של הגיא, לאחר שקשת רובינסון וקשת וילסון נחרבו, הקשה על צבאו של טיטוס את הפלישה לעיר העליונה ועיכב אותם.

עם תום כיבוש העיר בידי כוחותיו של טיטוס, הייתה ירושלים לעיי חורבות.

אתרים עיקריים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר מגורים של משפחת כהנים מתקופת הבית השני

מקורות קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקופת שיבת ציון

  • ספרי עזרא, נחמיה, חגי וזכריה
  • יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספר 11

לתקופת החשמונאים

  • ספר דניאל
  • ספרי מקבים (חשמונאים) א׳ ו־ב׳
  • יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, ספרים 12-14
  • יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים, ספרים א׳-ב׳

לתקופת הורדוס ואחריו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות כללית בנושא

  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1994
  • דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003
  • "זאת ירושלים", יד בן צבי, כרך א׳, תשס״ג
  • מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983
  • מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
  • מיכאל אבי יונה, שמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966
  • נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980
  • בן-ציון לוריא, רומי בירושלים, ירושלים תשמ״ח
  • רוני רייך, ג׳ אבני, ת׳ וינטר, מדריך לגן הארכאולוגי ירושלים, רשות העתיקות ויד בן צבי, ירושלים 1998
  • האוניברסיטה הפתוחה - ירושלים לדורותיה
  • רומן וילק, מגורי נכרים בירושלים בתקופה ההלניסטית, סיני קי"ד, תשנ"ד, עמ' 83-87

ספרות על תקופת החשמונאים

  • חנן אשל ודוד עמית (עורכים), עידן 19: ימי בית חשמונאי, ירושלים, יד בן-צבי, תשנ"ו
  • בן-ציון לוריא, מלכי בית חשמונאי, תל אביב הוצאת דביר
  • עמיחי מזר, סקר אמות המים לירושלים בתוך אמות המים הקדומות בארץ ישראל, ירושלים 1989
  • משה שמיר, מלך בשר ודם (חיבור ספרותי)

ספרות על תקופת הורדוס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחמיה, פרקים ב', ד'.
  2. ^ "רק מדינת יהוד ולא, למשל, פחוות שומרון, מציינת את שמה על מטבעותיה... לפנינו הד לגאווה לאומית מחודשת, שהיא חריגה מאוד בקונספציה של "המדינות" של הארגון הפחוותי הפרסי" - א' שטרן, "מדינת יהודה בחזון ובמציאות", קתדרה ,4 תשל"ז, עמוד 18.
  3. ^ מ' ויינפלד, "המגמה האוניברסליסטית והמגמה הבדלנית בתקופת שיבת ציון", תרביץ ל"ג, תשכ"ד.
  4. ^ מסכת אבות א, א
  5. ^ מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, זמורה-ביתן, תל אביב 1983, עמוד 33.
  6. ^ יורם צפריר, "חומות ירושלים בימי נחמיה", קתדרה, 4, תשל"ז, עמ' 42.
  7. ^ כתבה אודות גילוי חומת נחמיה על ידי אילת מזר. מעיתון "הארץ" 21/11/2007
  8. ^ אביגדור צ'ריקובר, "אנטיוכיה בירושלים", היהודים בעולם היווני והרומי, ירושלים, תשל"ד
  9. ^ ספר מקבים ב' ד' 7-17
  10. ^ פירוט בנושא דעות המלומדים השונים ניתן למצוא בערך זיהוי מקום החקרא
  11. ^ דוד פלוסר, "ירושלים בימי בית שני", מחניים, נח
  12. ^ אברהם שליט, "מדיניות פנים ומוסדות מדיניים", מיכאל אבי-יונה ואברהם שליט (עורכים), ההיסטוריה של עם ישראל: התקופה ההלניסטית, ירושלים, תשמ"ג, עמוד 187
  13. ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980, עמוד 72.
  14. ^ יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים ה, ד, ב
  15. ^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים 1980, עמוד 72.
  16. ^ מאיר בן דב, ביצורי ירושלים, ירושלים 1983, עמודים 30-40.
  17. ^ "מלקט אדם עצמות אביו ואמו... בראשונה היו קוברים אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות קוברים אותן ברזין (ארון)" ירושלמי מועד קטן, פא ע"ג
  18. ^ דן בהט, מנהרות הכותל המערבי, ירושלים 2003, עמוד 138
  19. ^ בן-ציון לוריא, רומי בירושלים, ירושלים תשמ"ח, עמוד 44. יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, טו, 267-279.
  20. ^ יוספוס, במלחמות היהודים ו' ט', מספר על תחשיב שהוגש לנירון, דור אחד אחרי הורדוס, המונה לפחות 2.5 מיליון יהודים בירושלים בפסח. גם אם תחשיב זה מוגזם הרי שירושלים אכלסה לא פחות ממיליון עולי רגל.
  21. ^ עדות מרתקת להכנסת אורחים והקמת "בתי כנסת" לרווחת עולי הרגל, כלומר מקום שבו יוכלו לאכול, לישון ולקרוא בתורה נמצאת בדמותה של כתובת תיאודוטוס בן וטנוס.
  22. ^ פליניוס, נאטורליס היסטוריה, ה, 70 (ספר ה, פרק 14. בתרגום זה לאנגלית).
  23. ^ יוספוס פלאביוס, מלחמות היהודים, ה, ד, ב
  24. ^ יוסף פטריך, "התיאטרון של הורדוס בירושלים, הצעה חדשה", קתדרה 110, יד בן צבי.
  25. ^ "זאת ירושלים" כרך א', יד בן-צבי, תשס"ג, עמוד 178
  26. ^ הערה היסטוריוגרפית: יש לזכור שההיסטוריה שהגיעה לידינו, כל כולה ממקורות החולקים שנאה וכעס כלפי הקנאים - כתבי המשנה והתלמוד שהגיעו מבית מדרשו של יוחנן בן זכאי, ויוספוס פלביוס שהיה כהן וחבר להנהגה המתונה.
  27. ^ יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, יח, 6-8
  28. ^ עדות לכך ניתן למצוא במטבעות שנטבעו בירושלים עליהם צויינו השנים כשנים לחירות ציון (למשל א' לחירות ציון או גאולת ציון, בשנה ד')
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg