הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Solidus-Heraclius-sb0764.jpg
חלק ממטמון של 264 מטבעות זהב מימי הרקליוס. נתגלה בעיר דוד בירושלים בדצמבר 2008. המטבעות נושאים את דיוקנו של הקיסר‏[1]

הרקליוס (לטינית: Flavius Heraclius Augustus, יוונית: Ηράκλειος, Hērakleios. ‏575 - 11 בפברואר 641) היה קיסר ביזנטיון מ-5 באוקטובר 610 ועד מותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו של הרקליוס הייתה ככל הנראה ממוצא ארמני, אך על אבותיו לא ידוע כמעט דבר. הוא נקרא על שמו של אביו הרקליוס (שברבות הימים זכה על כך לכינוי המתבקש "הרקליוס האב"), שהיה מצביא בצבאו של הקיסר מאוריסוס, ולחם בשנת 590 מול צבאו של הטוען לכתר האימפריה הסאסאנית הפרסית, בהראם ג'ובין. לאחר המלחמה מינה מוריציוס את הרקליוס האב לתפקיד מושל אפריקה. הרקליוס בילה את מרבית ילדותו בפרובינציה הרומית באפריקה, ועל פי אחת הגרסאות עסק בצעירותו בלחימת גלדיאטורים מול אריות.

המרד נגד פוקאס ועלייתו של הרקליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 608 הכריז הרקליוס האב על מרד כנגד הקיסר פוקאס, שהדיח את מוריציוס מכיסאו שש שנים קודם לכן. המורדים הטביעו מטבעות עליהם הוצגו הרקליוס האב והרקליוס הבן כקונסולים, אף שאיש משניהם לא טען לכס הקיסרות במפורש. בן דודו של הרקליוס ניקיטס עמד בראש פלישה קרקעית למצרים, הביס את צבאו של פוקאס, והשתלט על האזור.

הרקליוס עצמו הפליג בדרך הים דרך סיציליה אל קפריסין. בהגיעו לקונסטנטינופול הוא נפגש עם בכירי האצולה בעיר, וזמן קצר לאחר מכן ערך טקס בו הכתיר עצמו לקיסר. כשנכנס לעיר ערקו לצידו חיילי המשמר של פוקאס, עליהם פיקד חתנו של הקיסר פריסקוס, והוא נכנס אליה כמנצח, והוציא להורג את פוקאס במו ידיו. ב-5 באוקטובר 610 הוכתר הרקליוס בפעם השנייה, בכנסיית סטפן הקדוש שבארמון הקיסרות, ולאחר מכן נשא לאישה את ארוסתו פאביה, שזכתה לשם המלכותי אידוקיה, שזכתה לאהדת תושבי העיר, אך מתה ב-612. בשנת 623 נשא הרקליוס לאישה את אחייניתה של אידוקיה, מרטינה. נישואים שניים אלה לא התקבלו בעין יפה, ונתפסו בעיני נתיניו של הרקליוס כגילוי עריות, אך דווקא מרטינה הייתה זו שהפכה למרכז הכוח השלטוני בימי יורשיו של הרקליוס

המלחמה נגד פרס וכיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הרקליוס

כשהרקליוס עלה לשלטון הייתה האימפריה במצב חמור. פוקאס פינה את מרבית הכוחות מגבול הדנובה, והותיר את אזור הבלקן לחסדיהם של האווארים. הקיסר המודח מוריציוס סייע לשליט פרס כוסרו השני לשוב לכיסאו, והשניים הפכו לבני ברית. מותו של מוריציוס שימש לכוסרו תירוץ לתקוף את ביזנטיון ולדרוש כי יורשו של מוריציוס, תיאודוסיוס, יוכתר כקיסר. לאורך שלטונו של פוקאס השתלטו הפרסים באופן הדרגתי על אזור ארם נהריים, וניצלו את המרד של הרקליוס כדי להתקדם לכיוון סוריה.

הרקליוס הציע לפרסים הסכם שלום עם עלייתו לשלטון, אך כוסרו סירב להצעה, בטענה כי אינו אלא טוען לכתרו של תיאודיסיוס. כוחותיו של הרקליוס לא הצליחו להתמודד עם הצבא הפרסי, שכבש את דמשק בשנת 613 ובסיועה של הקהילה היהודית נכנס כשנה לאחר מכן לירושלים. במהלך הכיבוש נפגעה כנסיית הקבר הקדוש קשות, והגרוע מכל - הצלב שעליו נצלב ישו, ואשר נשמר בכנסייה, נלקח שלל. הנוצרים ראו בזה אות מבשר רע, עד כי הרקליוס השקיע מאמץ אדירים באיתור הצלב והחזרתו לירושלים, דבר שהצליח להגשים רק לאחר שנים רבות.
הפרסים המשיכו במסעי הכיבוש, והשתלטו על מצרים ב-616. הכוחות התקדמו עד לאזור כלקדון באזור מצרי הבוספורוס באנטליה, עד כי סופר שתושבי קונסטנטינופול יכלו לראות בלילה את אורות הלפידים של הפרסים מעבר לחומת העיר.

בשל התקדמות הפרסים שקל הרקליוס להעביר את בירתו מקונסטנטינופול לקרתגו אך בסופו של דבר שכנע אותו הפטריארך סרגיוס הראשון שלא לבצע את תוכניתו. הוא נותר במזרח ופעל לארגון צבאו מחדש. ב-621 יצא הרקליוס בראש צבאו כדי להתייצב מול האויב הפרסי. בהאמינו שקונסטנטינופול מוגנת די צורכה, הצעיד הרקליוס את צבאו לאורכה של אסיה הקטנה ופלש לפרס עצמה, במסע מלחמה שעתיד היה להימשך עוד שנים ארוכות. הרקליוס כרת ברית עם הקזארים ועם שבטים טורקמנים נוספים, וניצל גם מחלוקות פנימיות באימפריה הפרסית. הפרסים הובסו לבסוף בקרב נינווה בשנת 627, אך כוסרו עדיין סירב לחתום על חוזה שלום עם ביזנטיון. רק כשהתקרב הצבא הביזנטי לבירה הפרסית קטסיפון, הדיחו האצילים הפרסים את כוסרו, ויורשו קאוודה השני נאלץ לקבל את תנאי השלום של הרקליוס. האימפריה הסאסאנית לא התאוששה עוד מנזקי המלחמה, ועד מהרה פלשו אליה הכוחות הערבים והשמידו אותה.

השבת הצלב לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של הרקליוס על הפרסים הפך לניצחון דתי, עם החזירו את הצלב הגזול שנפל בשבי הפרסים בשנת 614. בשנת 631 ערך הרקליוס מסע צליינות מפואר לירושלים, בו נכנס דרך שער הרחמים ברגליים יחפות, והשיב את הצלב לכנסיית הקבר. הכניסה הסמלית דרך השער המזרחי של הר הבית נועדה לדמות אותו למושיע, שכן על פי המסורת הנוצרית, ישו הוא זה שנכנס לירושלים ממזרח על גבי חמורו. מאז ובמשך מאות שנים נחוג ביום זה 'חג הצלב'. בתקופה הצלבנית היו פותחים את שער הרחמים רק פעמיים בשנה - ביום הראשון שלפני חג הפסחא, כסמל למעברו של ישו, ובחג הצלב - כסמל למעברו של הרקליוס.

הרקליוס נטל לעצמו את תוארו של השליט הפרסי "מלך המלכים", וויתר על התואר הרומי אוגוסטוס. בשנת 629 בחר לעצמו את התואר "בזילאוס", הגרסה היוונית ל"שליט יחיד", תואר שהמשיך לשמש את קיסרי ביזנטיון במשך 800 השנים הבאות. הרקליוס אימץ מוטיבים הלניסטיים נוספים לשלטונו, וביטל את מעמדה של הלטינית כשפה הרשמית, לטובת היוונית.

המלחמה נגד הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקליוס נפל למשכב זמן קצר לאחר ניצחונו על הפרסים, ולא יצא עוד לשדה הקרב. בשנת 634, כשהצבא הערבי תקף את סוריה וארץ ישראל, הוא שלח את מצביאי צבאו ללחום כנגדם, אך הם כשלו במערכה. קרב ירמוך, שנערך בשנת 636 הסתיים בתבוסה מוחצת של הצבא הביזנטי, ובתוך שלוש שנים נכבשו מרבית סוריה וארץ ישראל. עד למותו של הרקליוס נפלה גם מצרים לידי הערבים.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שניצחונו על הפרסים לא הביא להישגים מתמשכים עבור האימפריה הביזנטית, הרקליוס נחשב לאחד מגדולי קיסריה. הרפורמות שלו בממשל הקטינו את רמת השחיתות הגבוהה של שלטונו של פוקאס, והארגון מחדש בצבא שהנהיג זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר הצליח צבא זה לעצור את המוסלמים באסיה הקטנה, והמשיך להחזיק בקרתגו למשך 60 שנים נוספות.

כיבוש השטחים המזרחיים מידי הפרסים עורר מחדש באימפריה הביזנטית את שאלת האחדות הדתית. רבים מתושבי אזורים אלה היו מונופיזיטים וסירבו לקבל את החלטות ועידת כלקדון. הרקליוס ניסה לקדם פתרון פשרה שאותו כינה מונותוליזם, אך פתרון זה נדחה בידי שני הצדדים בסכסוך, שראו בו כפירה בנצרות.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להרקליוס ולאשתו הראשונה פאביה אידוקיה היו שני ילדים:

מאשתו השנייה מרטינה היו להרקליוס לפחות 10 ילדים, אך שמותיהם וסדר לידתם מוטלים בספק:

  • פאביוס - היה בעל צוואר משותק
  • תיאודוסיוס - היה חירש-אילם, נשא לאישה את ניקה, ביתו של המצביא הפרסי שהרבראז
  • קונסטנטינוס
  • קונסטנטינוס הרקליוס (הרקלונס), קיסר בשנים 648-641
  • דויד (טיבריוס) - הכריז על עצמו קיסר בשנת 648
  • מרטינוס (או מרינוס)
  • אוגוסטינה, אוגוסטה
  • אנסטסיה ו/או מרטינה, אוגוסטה
  • פברוניה

מבין ילדים אלה לפחות שניים היו נכים, דבר שנתפס כעונש על נישואיו הלא לגיטימיים של הרקליוס. כמו כן היה לו לפחות בן לא חוקי אחד, אטלריכוס, שקשר כנגדו בשיתוף בן דודו תיאודורוס והאציל האמרני דויד סהרוני. הוא עונה והוגלה לפרינקיפו שבאיי הנסיך בשנת 637. במהלך שנותיו האחרונות של הרקליוס התפתח מאבק בין הרקליוס קונסטנטינוס לבין מרטינה, שניסתה לקדם את מעמדו של בנה הרקלונס בדרכו לכס הקיסרות. בצוואתו הוריש הרקליוס את השלטון לשניהם, והם אכן שלטו בצוותא, בעוד מרטינה קיבלה את התואר "קיסרית" לצידם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסרי האימפריה הביזנטית
קונסטנטינוסקונסטנטיוס השנייוליאנוסיוביאנוסואלנסתאודוסיוס הראשוןארקדיוסתאודוסיוס השנימרקיאנוסלאו הראשוןלאו השניזנוןבסיליקוסאנסטסיוסיוסטינוס הראשוןיוסטיניאנוס הראשוןתאודורהיוסטינוס השניטיבריוס השני קונסטנטינוסמאוריסוספוקאסהרקליוסקונסטנטינוס השלישיהרקלונסוסקונסטנס השניקונסטנטינוס הרביעייוסטיניאנוס השנילאונטיוס השניטיבריוס השלישיפיליפיקוס ברדנסוסאנסטסיוס השניתיאודוסיוס השלישילאו השלישיקונסטנטינוס החמישילאו הרביעיקונסטנטינוס השישיאירינהניקפורוס הראשוןסטראורקיוסמיכאל הראשוןלאו החמישימיכאל השניתיאופילוסמיכאל השלישיבסיליוס הראשוןלאו השישיאלכסנדר השלישיקונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוסרומנוס הראשוןרומנוס השניניקפורוס השנייוחנן הראשון צימיסקסבסיליוס השני בולגרוקטונוסקונסטנטינוס השמיניזואירומנוס השלישימיכאל הרביעימיכאל החמישי קלפטסוסקונסטנטינוס התשיעיתאודורהמיכאל השישי סטרטיוטיכוסאיסאאקוס הראשון קומננוסקונסטנטינוס העשירימיכאל השביעי דוקסוסרומנוס הרביעיניקפורוס השלישי בוטניאטסוסאלכסיוס הראשוןיוחנן השנימנואל הראשוןאלכסיוס השניאנדרוניקוס הראשוןאיסאאקוס השניאלכסיוס השלישיאלכסיוס הרביעיאלכסיוס החמישיתיאודורוס הראשון לסקריסוסיוחנן השלישיתיאודורוס השני לסקריסוסיוחנן הרביעי לסקריסוסמיכאל השמיני פלאולוגוסאנדרוניקוס השניאנדרוניקוס השלישייוחנן החמישייוחנן השביעי פלאילוגוסמנואל השנייוחנן השמיניקונסטנטינוס האחד עשר
Flag of the Greek Orthodox Church.svg