לוק בסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוק בסון
BessonWC14.JPG
לוק בסון, 2014
תאריך לידה: 18 במרץ 1959 (בן 55)
מקום לידה: פריז, צרפת

לוק בסוןצרפתית: Luc Besson; נולד ב-18 במרץ 1959) הוא במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע צרפתי זוכה פרס סזאר ופרס באפט"א. הוא מייסד שותף של חברת ההפקה europacorp. הקריירה של בסון מתפרסת על פני שלושה עשורים, והוא אחד הקולנוענים הצרפתים המוכרים ביותר בעולם בין היתר בזכות סרטים כמו ניקיטה, לאון והאלמנט החמישי ולאחרונה גם בזכות סדרת ארתור והמינימונים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסון נולד בפריז, צרפת להורים שהיו מדריכי צלילה. בצעירותו הרבה בנסיעות ברחבי העולם עם הוריו, לאתרי צלילה, למדינות כמו: איטליה, יוגוסלביה ויוון. מקצועם של הוריו הביא להתעניינותו הרבה של בסון בים והוא תכנן לעסוק כשיגדל בביולוגיה ימית. כשהיה בן עשר חזרה המשפחה לפריס והוריו של בסון התגרשו ונישאו לאחרים. בשנת 1976, כשהיה בן 17, עבר בסון תאונת צלילה שמנעה ממנו לשוב לפעילות זו. בראיון משנת 2000 מתאר בסון את התאונה כאירוע מכונן בחייו, שהוביל אותו לקריירה הקולנועית שלו. בגלל שלא יכל להתעסק לזמן רב בתחביבו העיקרי, החל בסון לעסוק במלאכת הכתיבה, מתוך שיעמום ולאחר זמן באמתחתו היה רעיון ראשוני למה שנודע מאוחר יותר כסרטו "האלמנט החמישי". שנה לאחר מכן הוא חזר לעיר הולדתו, כדי להתנסות בקולנוע.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 לאחר שעבד כעוזר במקצועות שונים בסטים של קולנוע וכן כעוזר במאי ביים בסון מספר סרטים קצרים, סרט דוקומנטרי וכן כמה פרסומות. לאחר מכן נסע לשלוש שנים לארצות הברית וכשחזר הקים חברת הפקה בשם "סרטי הזאב" (מאוחר יותר שינה את שמה לסרטי הדולפין).

בצרפת הוא פגש את אריק סרה, שהפך להיות המלחין של כל סרטיו וכן את השחקן שעתיד לעבוד עמו רבות בעתיד ושמזוהה עמו ז'אן רנו. בשנת 1983 הפיקה החברה את "הקרב האחרון" - סרט מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי שביים בסון בהשתתפות ז'אן רנו ואריק סרה. הסרט זכה בפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם וסימן את בסון ככישרון בולט.

סרטו משנת 1985, "רכבת תחתית", זכה להצלחה קופתית בצרפת ובעולם. סרטו משנת 1988, "הכחול הגדול", הפך להיות אחד הסרטים הצרפתיים המצליחים ביותר בעולם לאחר שהוקרן בפסטיבל קאן והקנה לבסון שם עולמי. בשנת 1990 יצא סרטו "ניקיטה" בכיכובה של אשתו דאז, השחקנית אן פאריו, שעד מהרה הצליח אף הוא ומיתג את בסון כבמאי סרטי פעולה מחונן. הסרט זכה לחידוש אמריקאי בשם Point of No Return (בישראל הופץ תחת השם "קוד סודי נינה") וכן לגרסה הונג קונגית.

לאון (שידוע במדינות רבות כ"המקצוען" או "לאון: המקצוען") היה דובר אנגלית בהפקה אמריקאית וצולם בארצות הברית, בכיכובם של ז'אן רנו, גארי אולדמן והילדה נטלי פורטמן בתפקידה הקולנועי הראשון. גם סרט זה זכה להצלחה קופתית וביקורתית מרשימה ושומר על מעמד של סרט פולחן עד היום. למרות שבין השנים 1999 ל-2000 ביים בסון רק שני סרטים באורך מלא, עובד בסון במלוא המרץ והוא תסריטאי ומפיק פעיל ושמו נחשב לתו תקן של איכות קולנועית בצד קולנוע מסחרי.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי קולנוע צרפתים טוענים כי בסון הינו דמות מפתח ב'קולנוע המראה', תת-זרם בקולנוע הצרפתי של שנות ה-80 שבין מאפייניו סגנוּן יתר בצילום ותמות של דמויות צעירות, לרוב בסיפורי אהבה שנידונו לכישלון ידוע מראש, יחס ציני לסביבה העירונית המוכרת של פריס, למשטרה ושימוש במטרו כמסמלת תרבות חלופית לזו המוכרת על פני הקרקע, כמו כן שילוב של תרבות גבוהה עם אזכורים של תרבות פופולארית. בסון וקולנוענים אחרים מוחים על קביעה זו.

בארצות הברית בסון זוכה להערת המבקרים בשל פעילותו בשנים האחרונות כבמאי ובעיקר ככותב וכמפיק של סרטי פעולה חדשניים כמו סרטי טקסי, סדרת המשלח, חטופה ואחרים.

יצירתו של בסון חוצה ז'אנרים רבים: החל מסרטי פעולה ומותחני פשע, מדע בדיוני, פנטזיה ובשנים האחרונות אנימציה. כמו כן ביים בסון דרמות וכמה סרטים דוקומנטרים. בסרטיו של בסון הוא לרוב מתמקד בדמויות יוצאות דופן, גדולות מהחיים, בעלות רקע לא שגרתי או שעוסקות בעיסוקים לא שגרתיים, שמתנגשות עם העולם שמנגד ('האיש' בהקרב האחרון, הצוללנים המתחרים בהכחול הגדול, המתנקשים הרצחניים בניקיטה) כמו כן מרבה בסון ללהק בתפקיד הראשי של אותן דמויות נשים (ניקיטה, האלמנט החמישי, ז'אן ד'ארק, אנג'ל A, המסע המופלא של אדל).

פעמים רבות ישנם סיפורי אהבה בין שני הפכים, שלרוב אינה ממומשת בשל נסיבות טראגיות. בניקיטה, הגיבורה נקרעת בין הבוס שלה, סאדיסט לבין בחור נורמטיבי שאינו יודע על עברה דבר ובלאון, כשפעמים רבות כתיבתו היא קומית, דבר המסייע לקבל את קטעי האקשן כאמינים יותר.

בסרטיו פעמים רבות ישנם סיפורי אהבה בלתי אפשריים כמו המחסלת ניקיטה והבוס שלה או בן זוגה שאינו מכיר אותה למעשה, ב'לאון' בין לאון לבין דמותה של הילדה מטילדה, בטקסי בין השוטר הקטן המבולבל וחסר הישע לבין השוטרת היפהפייה והחכמה פטרה, ובין נהג המונית וחייל הקומנדו לשעבר קורבן דאלאס לבין לילו באלמנט החמישי.

דבר נוסף שמזוהה עם בסון הוא ייצוג של אלימות, דם והרס בצורה ויזואלית כחלק אינטגרלי מהסיפור ובצורה אסתטית ברורה. פרט לבימוי בסון הוא כותב ומפיק פורה, בעיקר בתחום הפעולה והוא המוח היוצר מאחורי סדרות סרטים מצליחות כמו טקסי (סרט), המשלח, "פרבר 13", "פרבר 13: אולטימטום", חטופה ומפריס באהבה. בשנים האחרונות כתב בסון את סדרת ספרי ארתור, שמכרו קרוב למיליון עותקים ברחבי העולם, מהם יצר במקביל כתסריטאי וכבמאי 3 סרטי אנימציה. מדובר בהרחבת הנושאים שבהם מתעסק בסון לאחר שהתעסק בשנים האחרונות בכתיבתם ובהפקתם של סרטי פעולה ומתח.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מהקרב האחרון, סרטיו של בסון זכו בפרסים בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. הפרסים היוקרתיים ביותר בהם זכה בסון הם פרס סזאר, האוסקר הצרפתי כבמאי וכמפיק על סרטו האלמנט החמישי ופרס באפט"א לקולנוע, כמפיק על סרטו של ידידו השחקן גארי אולדמן "Nil by Mouth".

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסון חמישה ילדים משלוש נשים שונות. בסון היה נשוי לשחקנית הקולנוע הצרפתייה אן פאריו, ששיחקה בתפקיד הראשי בסרטו ניקיטה ממנה התגרש. מאוחר יותר נישא לדוגמנית והשחקנית מילה יובוביץ', כוכבת סרטו האלמנט החמישי הצעירה ממנו ב-16 שנה ולאחר שנתיים של נישואים הזוג התגרש. ב-2004 בסון נישא למפיקת הסרטים וירז'יני סילה.

פילמוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארתור והמינימונים, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: שרון פרמינגר, 2006.
  • ארתור והמינימונים 2: נקמתו של מלתזר, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין, 2009.
  • ארתור והמינימונים 3: מלחמת שני העולמות, הוצאת כנרת. תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


סרטים בבימויו של לוק בסון

הקרב האחרון (1983) • רכבת תחתית (1985) • הכחול הגדול (1988) • ניקיטה (1990) • אטלנטיס (1991) • לאון (1994) • האלמנט החמישי (1997) • ז'אן ד'ארק (1999) • אנג'ל A‏ (2005) • ארתור והמינימונים (2006) • ארתור: נקמתו של מלתזאר (2009) • הרפתקאותיה המופלאות של אדל (2010) • ארתור 3: מלחמת שני העולמות (2010) • החבר'ה הרעים (2013)