יוגוסלביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוגוסלביה
יבשת אירופה
עיר בירה בלגרד
קואורדינטות הבירה 44°49′14″N 20°27′44″E / 44.82056°N 20.46222°E / 44.82056; 20.46222קואורדינטות: 44°49′14″N 20°27′44″E / 44.82056°N 20.46222°E / 44.82056; 20.46222
העיר הגדולה ביותר בלגרד
שטח נכון ל-1989 255,804 קמ"ר
אוכלוסייה נכון ל-1989 23,724,919
מטבע דינר יוגוסלבי, קרונה יוגוסלבית
History of Yugoslavia.svg
שטחי יוגוסלביה-לשעבר כיום

יוגוסלביה היה שמן של שלוש ישויות פוליטיות שהתקיימו ברציפות, אך באופן נפרד, לאורך מרבית המאה ה-20 (1918-2003) בחבל הבלקן שבמזרח אירופה. משמעות השם הוא "דרום סלביה" או "ארצם של העמים הסלביים הדרומיים".

לאחר התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית בתום מלחמת העולם הראשונה, העמים הסלאביים בבלקן (פרט לבולגרים) התאחדו על מנת ליצור ממלכה משלהם.

החל מ-29 בנובמבר 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה המדינה קיבלה מבנה מדיני של פדרציה שהורכבה משש רפובליקות: סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו ומקדוניה. האזורים קוסובו ווויבודינה היו חלק אינטגרלי מסרביה והפכו מאוחר יותר לאזורים אוטונומיים בתוך סרביה עם ייצוג בפרלמנט.

מבחינה פוליטית-היסטורית, מדינית ותרבותית, ניתן לחלק את ההיסטוריה של יוגוסלביה ל-3 תקופות:

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר באמצע המאה ה-19 פעלה התנועה האילירית, שהייתה בעלת אידאולוגיה פאן-דרום-סלאבית ותמכה באיחוד ה"אילירים". נהוג להגדיר תנועה זו כמבשרת הרעיון היוגוסלבי‏[1].

בשנים 1903-1914 התגבשו רעיונות אלה לתודעה לאומית של העמים. מתוכה צמחה פעילות מדינית בימי מלחמת העולם הראשונה, ששאפה לאחד את העמים הדרום סלאביים (מלבד הבולגרים, להם הייתה היסטוריה אתנית שונה והייתה להם כבר ממלכה גדולה משלהם) בתוך ממלכה אחת. הוועד היוגוסלבי (Jugoslavenski odbor) הצליח להוביל להצהרת קורפו, שנחתמה בין חברי הוועד (נציגי העמים הסרבים, הקרואטים והסלובנים באוסטרו-הונגריה) לבין נציגי ממלכת סרביה (שהייתה ממלכה עצמאית באותם ימים), ודרשה את איחודם. מדינות המערב אף תמכו ברעיון בסיום המלחמה הגדולה, והחליטו על הקמתה במסגרת ועידת פריז.

בעקבות התמוטטות האימפריה האוסטרית-הונגרית, לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, רבים מהעמים הסלאביים שהתקיימו תחת האימפריה החלו לדרוש עצמאות מדינית. כדי למנוע פיצול יתר בין העמים במזרח אירופה הדגם של פדרציה מדינית נחשב באותה תקופה לדגם המתאים והטוב ביותר לאותם העמים, כל עם יקבל עצמאות במסגרת הרפובליקה שלו, ומספר רפובליקות ירכיבו יחד מדינה פדרטיבית אחת. לפי אותו הדגם הוקמה פדרציה נוספת צ'כוסלובקיה בין צ'כיה וסלובקיה שאף היא התפרקה סמוך לפירוק יוגוסלביה.

ממלכת יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, ממלכת יוגוסלביה

ב-29 באוקטובר 1918 הוקמה מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית (בוסניה הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה). ב-1 בדצמבר 1918 המדינה התאחדה עם ממלכת סרביה וממלכת מונטנגרו, ובכך נוצרה ממלכה גדולה אף יותר בשם ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (שכללה גם את שטחי סרביה, מונטנגרו, וויוודינה, קוסובו וחלק ממקדוניה הסלבית).

ב-28 בינואר 1921 קיבל הפרלמנט הסרבי חוקה חדשה, ובכך רוכזה הסמכות הפוליטית וגדלה השפעת הממשלה המלכותית בבלגרד. בשנת 1928 מנהיג לאומני ממונטנגרו ירה והרג מנהיג מפלגה קרואטית בפרלמנט. מלך יוגוסלביה, אלכסנדר הראשון השתמש בהתנקשות זו כסיבה לחיזוק כוחו ותפיסת השלטון, ולכן ב-6 בינואר 1929 הוא השעה את החוקה, פיזר את הפרלמנט והכריז על דיקטטורה מלכותית. בהמשך באותה השנה הוא החל לארגן את החלוקה האזורית של הממלכה, ושינה את שמה לממלכת יוגוסלביה. כל הזהויות הלאומיות מלבד "יוגוסלביה" בוטלו. הממלכה חולקה לאזורים קרויים "בנאטים" ("באנובינה") וקיבלו שמות ללא זיקה לשייכות הלאומית, חלקם לפי שמות הנהרות החוצים אותם (דנובה, סאווה, דרינה, מורווה, וארדאר וכו').

יוגוסלביה הפכה למדינה מיליטריסטית. המשטר נאלץ להתמודד עם מספר קבוצות של מורדים לאומנים שהתנגדו לדיקטטורה המלכותית ולרעיון היוגוסלבי. המלך היה מאוד לא פופולרי בקרב האוכלוסייה הלא-סרבית, ובזמן ביקורו במרסיי שבצרפת ב-9 באוקטובר 1934 נרצח על ידי מתנקש בולגרי, פעיל במחתרת המקדונית, ייתכן בקשר עם שרותי הריגול של גרמניה או איטליה.

בנו פטר השני היה עוד ילד, ולכן הכוח נפל במדינה בחיקו של העוצר הנסיך פאבלה שהמשיך בקו הרודני.

בשנת 1939 הסכים הממשל היוגוסלבי להקמתה מחדש של ישות אוטונומית מורחבת הקרויה הבנאט הקרואטי בנובינה קרואטית. צעד זה היה מאוחר מדי ולא הצליח להציל את היחסים המעורערים בין הסרבים והקרואטים.

Axis occupation of Yugoslavia 1941-43 Hebrew.png

בתחילת מלחמת העולם השנייה הופעל לחץ על יוגוסלביה להצטרף לגרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית ולשאר מדינות הציר. האיטלקים שקעו במלחמה מול יוון ועוד לפני שהפנו את כוחותיהם למערכה היוונית, הגרמנים רצו להבטיח תמיכה יוגוסלבית. הנסיך נכנע ללחץ של המעצמות הפשיסטיות וב-25 במרץ 1941 הוא חתם בווינה על ההסכם התלת-צדדי, בשאיפה להשאיר את יוגוסלביה מחוץ למלחמה. החתימה פגעה בתמיכה העממית בנסיך ומשטרו. הצבא התנגד גם כן לאמנה, לכן מספר מפקדים ביצעו הפיכה. כשהנסיך חזר לארץ ב-27 במרץ 1941 תפס הצבא את השלטון, עצר את המשלחת מווינה, הגלה את הנסיך פבל ושם קץ לשלטונו. מלוא הסמכויות עברו למלך פטר בן ה-17.

בנסיבות אלה החליט היטלר להעניש את יוגוסלביה ולפלוש אליה בדרך ליוון. הפלישה ליוגוסלביה, שהתקיימה ב-6 באפריל, הביאה לכך שמבצע ברברוסה נדחה בארבעה שבועות, החלטה שהתבררה כמכריעה מאוד. בתום הפלישה חדלה הממלכה היוגוסלבית מלהתקיים והפכה לחלק מהשטחים הכבושים על ידי גרמניה.

הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

במהלך הכיבוש הגרמני, נלחמו בו קבוצות גרילה בעלות אידאולוגיות שונות. הקבוצה החזקה מביניהם הייתה הקומוניסטים בהנהגתו של יוסיפ ברוז טיטו, בן למשפחה מעורבת קרואטית-סלובנית, יליד קרואטיה. הקבוצה השנייה הייתה הצ'טניקים, תומכי המונרכיה הלאומנית הסרבית. המאבק בין השתיים גבר לעתים אף על המאבק עם הגרמנים‏[2]. תחילה ההתנגדות הייתה חלשה אך בהמשך היא גברה.‏[3].

ב-1944 כוחות ההתנגדות גירשו את מדינות הציר מסרביה ובשנת 1945 משאר יוגוסלביה. הצבא האדום עזר בכיבוש בלגרד, ונסוג ממנה בתום המלחמה. בעקבות המלחמה הפך טיטו לגיבור של יוגוסלביה. הוא עשה הכול כדי למנוע מנאמני המלוכה לחזור לשלטון במדינה, כולל שימוש בדיכוי ומשפטים מבוימים. טיטו חיסל את הנהגת המחתרת היריבה של הצ'טניקים הסרבים המלוכנים וריכז בידיו את כל הכוח שאיפשר לו, בעזרת בני ברית קומוניסטים מכל הלאומים (בראש עם הסלובני אדווארד קרדלי, הסרבי אלכסנדר רנקוביץ' ומילובן ג'ילס ממונטנגרו), להקים מחדש את יוגוסלביה אך הפעם כמדינה קומוניסטית ופדרלית. בשנת 1945 הוקמה הפדרציה הדמוקרטית של יוגוסלביה ובשנת 1946 שונה שמה לרפובליקה הפדרלית העממית של יוגוסלביה.

יוגוסלביה הצטרפה לגוש המדינות הקומוניסטיות בהנהגת ברית המועצות, אך סירובו של מנהיג יוגוסלביה טיטו להיכנע לאחר מכן לתכתיבי ברית המועצות בראשות סטלין הביא לניתוקה מגוש המדינות הקומוניסטיות ולקשירת קשרים עם המערב. יוגוסלביה של טיטו ביקרה גם את הגוש המזרחי וגם את ברית נאט"ו, ויחד עם מספר מדינות נוספות הקימה בשנת 1961 את ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.

ב-7 באפריל 1963, הוחלף שם המדינה לרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה אך השלטון בה נותר קומוניסטי ודיקטטורי, אם כי יותר ליברלי מאשר בכל שאר המדינות הקומוניסטיות, עם חופש תנועה לתושביו, מידה מוגבלת של חופש כלכלי ופריחה בתחומי תרבות שונים עם חשיפה רבה לתרבות המערב הקפיטליסטי. טיטו הפך ל"נשיא לכל החיים" של הרפובליקה הפדרלית. לכל אחת משש הרפובליקות היו חוקה משלה, נשיא משלה, ראש ממשלה, פרלמנט ובתי-משפט. בראשה של המדינה היוגוסלבית היו, פרט לנשיא הכול יכול, ראש ממשלה פדרלי ופרלמנט פדרלי.

המחאה נגד דיכוי הזהות הלאומית גברה עד לפריצת האביב הקרואטי בשנים 1970-1971, שבמהלכו ארגנו סטודנטים הפגנה שבה דרשו יותר חירויות אזרחיות ויותר אוטונומיה לארצם. המשטר דיכא את המחאה הציבורית וכלא את מארגני המחאה, אולם בתוך המפלגה הקומוניסטית קמו אט אט תומכים ברפורמות בתחום זה. קיימת גם דעה כי טיטו החליט לעודד בגבולות מסוימים את השאיפות הלאומיות של הלא-סרבים כדי לנטרל כוחות לאומניים או רפורמיסטיים בנושאים כלכליים בסרביה עצמה. לכן אושרה ב-1974 חוקה חדשה אשר נתנה יותר זכויות לרפובליקות, אפשרה יותר הגדרה עצמית ואף את הזכות לעזוב את הפדרציה. המחוזות וויוודינה וקוסובו-מטוחיה בתוך סרביה קיבלו אוטונומיה ממשית עם ייצוג במוסדות הפדרציה היוגוסלבית. האוטונומיה בקוסובו איפשרה התחזקות הרוב האלבני עם עליה בתסכול של המיעוטים, בעיקר סרבים וטורקים, שהרגישו מופלים לרעה וחלקם התחילו לעזוב את המחוז אל אזורים אחרים.

לאחר מותו של טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות האתנית ביוגוסלביה. המנהיג הקומוניסטי הסרבי, סלובודן מילושביץ', בן לכומר ממונטנגרו, ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו והפך לאיש החזק במדינה. הוא ניסה לשחק לידי הלאומנים הסרבים, אולם לבסוף מצא עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של הקבוצות האתניות אחרות. הוא הלהיב את הלאומיות הסרבית בעצרת הגדולה לחגיגות 600 השנה לקרב ההיסטורי בקוסובו ב-1989 וביטל את האוטונומיה ממנה נהנו האלבנים בקוסובו מאז 1974.

מתיחות נוספת נוצרה בעקבות נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה. הרפובליקות היו צריכות להחליט האם ללכת אחרי דוגמת המדינות שהרכיבו את ברית המועצות ושנפרדו מרוסיה ולהפוך לעצמאיות או להישאר באיחוד הפדרטיבי. ברפובליקות המערביות המפותחות יותר ובעלות האוכלוסייה שברובה קתולית, סלובניה וקרואטיה, גבר הרצון להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית ומהעול שבמימון הכלכלה הנחשלת של הרפובליקות האחרות ולהשיג עצמאות מלאה, זאת בעידוד דעת הקהל וממשלות מהמערב, במיוחד של גרמניה ושל הותיקאן, איתם נמצאו בקשרים מסורתיים.

ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה. בעקבותיהן פרשה מקדוניה והכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. נוכח המצב שנוצר נאלצה מאוחר יותר גם בוסניה והרצגובינה, שהודות להרכבה הרב-אתני הייתה עד אז הרפובליקה הכי "יוגוסלבית" בפדרציה, לפרוש גם היא ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992 בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים.

העם הסרבי, הפרבוסלבי בדתו, מצא עצמו במצב מיוחד כשחלק ממנו, שהתפזר במהלך מאות שנים (כולל בעת השלטון העות'מאני והאוסטרי) ברחבי שטח יוגוסלביה, נותר תחת שלטונם של הלאומים-אחים האחרים, בני הדת הקתולית או מוסלמית. גם מצבן של משפחות רבות שנוצרו מנישואי תערובת בין סרבים, קרואטים ובוסנים מוסלמים הפך לרגיש. היות שיוגוסלביה דיכאה את הלאומנות ושמה דגש על הלאום ה"יוגוסלבי", והיות שהמדינה נשלטה מבלגרד, בירת סרביה, והעם הסרבי היה במרכז הכוח, במיוחד בצבא, גם בשנות השלטון הקומוניסטי עברו סרבים רבים לחיות ברפובליקות השכנות. אחרי פרישת הרפובליקות השונות טענו סרבים רבים כי החוקה של יוגוסלביה אפשרה לכל המיעוטים זכות להגדרה עצמית, ולכן לאחר ההיפרדות מסרביה דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה 580 אלף, בבוסניה 1.6 מיליון) את מימוש אותן הזכויות. בתמיכת השלטונות מבלגרד הם ביקשו כי אזורי המחיה שלהם בבוסניה ובקרואטיה יישארו בשטח יוגוסלביה או שיהפכו לעצמאיים (קראינה והחלק הסרבי של בוסניה והרצגובינה). השנאה בין הקבוצות האתניות והדתיות ידעה שיאים חדשים והסכסוכים הובילו למלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר ב-1991 למלחמת בוסניה. מקדוניה הייתה לרפובליקה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות מצד הסרבים (אך היא נאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של האלבנים ועם התנגדותה של יוון השכנה לשם "מקדוניה").

הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה

לאחר ש-4 מתוך 6 הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה היוגוסלבית, אולם שתי הרפובליקות סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. יש שכינו איחוד זה בין סרביה למונטנגרו "יוגוסלביה החדשה", כדי להבדילו מן האיחוד הגדול יותר שהתקיים עד 1992.

המלחמה באזורים המערביים הסתיימה ב-1995 בתיווך האמריקאים, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה, פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמת בוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.

החל מ-1996, כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו שהוא חלק מסרביה. ההתנגדות נשאה לעתים צורות של רדיפות ואף טרור נגד האוכלוסייה הלא-אלבנית (סרבים, אך גם טורקים וצוענים, ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות (העצמאות לא הוכרה על ידי אף מדינה מלבד אלבניה). יש לציין כי עקב הגירה של הסרבים, כולל בשנים 1990-1999 גדל עוד יותר אחוז הרוב האלבני המוסלמי בחבל לכדי 90% מהאוכלוסייה בעוד שאחוז שאר הלאומים ירד בהתמדה. הניתוק של הרפובליקות האחרות מיוגוסלביה דירבן את יושבי החבל לדרוש עצמאות מיוגוסלביה, בתמיכת אלבניה השכנה.

התגובה של צבא יוגוסלביה הייתה קשה ורבים איבדו את בתיהם, את רכושם ואת חייהם במלחמת קוסובו שהגיעה לשיאה ב-1999. נאט"ו והמערב התערבו במלחמה והפציצו את סרביה ואת מונטנגרו במשך חודשיים עד שמילושביץ' נכנע לדרישותיהם והסיג את כוחותיו מקוסובו. מאז יוני 1999 החבל נשלט צבאית על ידי הכוחות לשמירת השלום של נאט"ו ועל ידי כוחות מרוסיה, זאת למרות שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה עד להכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008.

בספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות לנשיאות בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ'.

בשנת 2001 השם "יוגוסלביה" הושמט בצורה רשמית, במרץ 2002 הממשלה של רפובליקת סרביה ושל רפובליקת מונטנגרו החליטו לשנות את מבנה האיחוד של "הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" לאיחוד חלש יותר, שיתבסס על שיתוף פעולה בין שתי הרפובליקות בישות שתיקרא סרביה ומונטנגרו. השינוי התבצע ב-4 בפברואר 2003. בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי ב-4 בפברואר 2003, חדלה יוגוסלביה להתקיים. הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים, והממשלות המקומיות של שתי הרפובליקות ניהלו את ענייניהן כמו שתי מדינות עצמאיות נפרדות.

מאז פירוק יוגוסלביה באופן רשמי ב-4 בפברואר 2003 שתי הרפובליקות קיימו אפוא איחוד רופף בשם "סרביה ומונטנגרו" אשר הוגן על ידי חוקה. תוקף החוקה פג בשנת 2006 ועד אז שתי הרפובליקות היו צריכות להחליט האם לחזק את האיחוד וליצור אומה סרבית חדשה מהריסות יוגוסלביה או להתפרק לשתי רפובליקות עצמאיות נפרדות.

תקופה קצרה זו התאפיינה במתח רב. למרות שהאוכלוסייה במונטנגרו היא סרבית ברובה, במשאל העם שנערך שם ב-21 במאי 2006 55.5 אחוז מהמצביעים בחרו בעצמאות‏[4] (האיחוד האירופי התנה את מימוש העצמאות רק אם יותר מ-55 אחוז מהמצביעים יבחרו בכך‏[5]).

ב-3 ביוני 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה, וב-5 ביוני אותה שנה הצהירה גם סרביה על עצמאות. בכך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות, ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dejan Jović, Yugoslavia: A State that Withered Away, Purdue University Press, 2009.
  • Dušan T. Bataković (dir), Histoire du peuple serbe - L'Age d'homme, 2005 (בצרפתית).
  • Ivo Banac, The National Question in Yugoslavia: Origins, History, Politics, Cornell University Press, 1988.
  • John B. Allcock, Explaining Yugoslavia, C. Hurst, 2000.
  • John R. Lampe, Yugoslavia as History: Twice There Was a Country, Cambridge University Press, 2000.
  • Sabrina P. Ramet, The Three Yugoslavias: State-building and Legitimation, 1918-2005, Indiana University Press, 2006.
  • Snežana Trifunovska (ed.), Yugoslavia Through Documents: From Its Creation to Its Dissolution, Martinus Nijhoff Publishers, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lampe, p. 43
  2. ^ Lampe, p. 201
  3. ^ שניים מספריו של הסופר רוברט סנט ג'ון עוסקים ביוגוסלביה סמוך לפני ותוך כדי הכיבוש הנאצי: ספרו הראשון, "From the Land of Silent People"‏ (Doubleday, Doran & Co, 1942) והספר "The Silent People Speak" שיצא לאור לאחר המלחמה (Doubleday & Co, 1948)
  4. ^ Montenegro declares independence, באתר BBC
  5. ^ Teslik, Lee Hudson, Montenegro’s Referendum on Independence, Council on Foreign Relations, 2006