מדינת אויב
מדינה מגדירה מדינה אחרת כמדינת אויב כאשר הן מצויות במצב מלחמה (פורמלי או בלתי-פורמלי).
בסכסוכים אזוריים, בדרך כלל אחת המדינות מגדירה בחוקיה מדינה אחרת כ"מדינת אויב". אולם ישנם גם שימושים אחרים, למשל פרק ח' במגילת האומות המאוחדות מגדיר את יפן וגרמניה כ"מדינות אויב", כי הן נתפסו כאיום על שלום העולם בזמן חתימת המגילה, תקופת תום מלחמת העולם השנייה. במשך השנים נעשו מספר נסיונות להסיר הגדרות אלה, אך הם לא נשאו פרי.
בישראל [עריכה]
במדינת ישראל, המונח "אויב" מוגדר בסעיף 91 לחוק העונשין: "מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים". עם זאת, אין הגדרה חד משמעית למונח "מדינת אויב".
משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה הגדיר את פקודת המסחר עם האויב[1], המגבילה סחר בינלאומי עם מדינות אויב. על פי פקודה זו, המדינות שהסחר עימן אסור כיום הן איראן, סוריה, עיראק ולבנון.
חוק יסוד: הכנסת אינו מגדיר מהי "מדינת אויב", אף על פי שמושג זה מוזכר בו. על פי החוק, מי ששהה במדינת אויב שלא כדין במשך שבע שנים אינו יכול להגיש מועמדות לכנסת.
החוק למניעת הסתננות (1954) מונה מספר מדינות עוינות, ומקובל להשתמש בו להגדרת "מדינת אויב". המדינות הרשומות בחוק הן: לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק ותימן.
בשנת 2008 הוגשה לכנסת הצעת חוק להסרת ירדן ומצרים מרשימת מדינות האויב, בעקבות הסכמי השלום שנחתמו עמן, ולהוספת איראן, אפגניסטן, לוב, סודאן, פקיסטן ושטח רצועת עזה. הצעת החוק לא אושרה בכנסת.
