ממלכת אמורו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון בזמנו של אחנתון. אמורו בשליטת מצרים

אמורו הייתה ממלכה אמורית קטנה, ששכנה באזור של לבנון וסוריה של היום בין המאות ה-13-14 לפנה"ס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים של הממלכה מופיעים בתעודות אל-עמארנה, תעודות ממצרים העתיקה מימי השושלות ה-18 וה-19, וכן תעודות שנמצאו בחתושש בירת האימפריה החתית. על פי תעודות אלה שטחה של אמורו כלל את הרי הלבנון והשפעתה הגיעה גם לערי הנמל צוּמוּר ואַ‏רְוָ‏ד. במזרח הגיעה שליטתה בחלק מהתקופות עד תדמור. בירתה של הממלכה אינה ידועה, אבל על פי מכתבי אל עמארנה, מרכזה היה בהרי הלבנון. ייחודה של הממלכה בתקופה זו היה שהיא השתרעה על פני שטח רחב יותר מאשר ערי הממלכה הכנעניות בתקופה זו.‏[1] ייתכן והממלכה הייתה שריד לממלכה קדומה יותר שהתקיימה באזור בשם זה במאה ה-18.‏[2]

מיקומה של הממלכה על דרכי המסחר בחלקה המערבי של מסופוטמיה, הביא למאבקים בין האימפריה החתית והאימפריה המצרית על שליטה בממלכה. בתקופת שלטונו של אמנחותפ השלישי הממלכה הייתה בתחום שלטונה של מצריים. אמנחותפ יצא למסעות כיבוש צפונה לאזור סוריה, והממלכה נכנסה תחת השפעתו. בעקבות התחזקותה של האימפריה החתית גדלה השפעתה בממלכת אמורו. בתקופת שלטונו של אחנתון התרופפה שליטת מצרים באזור, שבעקבותיו עברה אמורו לשליטת החתים. סתי הראשון יצא למסעות כיבוש לסוריה לחיזוק שלטון מצרים באזור והחזירה תחת שליטת מצרים. הקרב המכריע על השליטה של הממלכות באזור התנהל בשנת 1274 לפנה"ס, בקרב קדש בין שליט מצרים רעמסס השני ובין השליט החיתי מוותליש השני. על פי הסכם השלום שנחתם בין שני הצדדים, השליטה על ממלכת אמורו, עברה לידי החתים.

בכתובות רעמסס השלישי על מקדשו במדינת האבו המספרות על ניצחונו על גויי הים, מתוארים גם כיבושיהם כולל כיבוש ממלכת אמורו. הכתובת אומרת: "הארצות הזרות קשרו קשר באייהם. פתאום נתרחקו כל הארצות ונתבלבלו בתגרה. אף ארץ לא היתה יכולה לעמוד לפני נשקם. חת, קדה, כָּרכּמיש, אַרזָוָה ואַלַשְיָה נקטעו [פתאום]. מחנה [הוקם] במקום אחד בארץ אַמֻרֻ, תושביה הושמדו וארצה היתה כלא היתה." ומכאן שעל פי הכתובת ממלכת אמורו חרבה ביחד עם החתים וממלכות נוספות בעקבות פלישת גויי הים כנראה במאה ה-12 לפנה"ס.

מלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים הראשוניים של הממלכה היו בעלי שמות שמיים-מערביים. המלך עַבְּד-אַשוּרִתָה (Abdi-Ashirta) מלך במאה ה-14 לפנה"ס. על פי מכתבי אל עמרנה, הוא היה במאבק עם ריבהדה (Rib-Hadda) מלך גבל כשניסה לנכס לממלכת אמורו שטחים על חשבון גבל. בנו עַזירוּ (Aziru) שמלך אחריו המשיך במאמצי ההתרחבות של הממלכה. על פי מכתבי אל עמרנה הוא כבש את צומור והסגיר את ריבהדה לידי מלך צידון, הסגרה שהביאה למותו. בעקבות כך נקרא עזירו על ידי אחנתון למצרים כדי לתת דין וחשבון על מעשיו. הוא עוכב שם קרוב לשנה. בתקופת מעצרו במצרים סבלה הממלכה מפלישות של שבטי הסותו. בנו של עזירו במכתב אל עמרנה מס 169, מתלונן על הנזק שנגרם לממלכה בעקבות מעצרו של אביו במצרים בכותבו "וכל הארצות וכל חיילי הסותו אמרו כך", "עזירו איננו יוצא מארץ מצרים". ועתה הסותו עוזבים את הארצות ומודיעים לי שוב ושוב אביך יושב במצרים, ואנחנו נצא אליך למלחמה".‏[3] בזמן שהוא עוכב במצרים, המשיכה האימפריה החתית בכיבושיה עד כדי איום על אמורו. בעקבות כך כרת עזירו ברית עם שופילוליומש הראשון והעביר את תמיכתו לחתים וממלכת אמורו הפכה למדינת חסות חתית. השליטה של החתים בממלכה התקיימה עד מסעו של סתי הראשון.

המלכים המאוחרים יותר הם בעלי שמות חורים-חיתיים, כגון טוּפּ-תֶשוּפּ ובֶּנְתישינַה. שינוי זה משקף את השינוי האתני שחל באוכלוסיית הממלכה. המלך האחרון הידוע של הממלכה היה אישְתַרַיַה (או אישְתַרְמוֹוָה) שהיה בנו של בנתשינה. הוא מלך בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, ונשא לאשה את אחותו של השליט החתי תודחליאש הרביעי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1987, עמ' 140
  2. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא : גאוגרפיה היסטורית, הוצאת יד בן צבי, 1987, עמ' 50
  3. ^ תרגום ציפורה כוכבי רייני לאדוני המלך מכתבי אל עמארנה, מוסד ביאליק, 2005, עמ' 171.