יוחנן אהרוני

יוחנן אהרוני 1919 –‏ 1976
תרומות עיקריות
חפירות באזור גליל העליון,הנגב, מדבר יהודה, בקעת באר שבע, מערות בר כוכבא
נתונים נוספים ענף מדעי ארכאולוגיה ארצות מגורים ישראל

יוחנן אהרוני (ט' בסיוון תרע"ט, 7 ביוני 1919, פרנקפורט על האודר, גרמניה – ט' באדר א' תשל"ו, 9 בפברואר 1976, תל אביב) היה מן הארכאולוגים הבולטים בישראל, במיוחד בתחום הארכאולוגיה המקראית והגאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ ישראל.

קורות חייו

אהרוני נולד בשם יוחנן אהרונהיים (Aronheim) בעיר פרנקפורט על האודר שבגרמניה של ויימאר בשנת 1919 להיינריך אהרונהיים, עורך דין, ואויגניה לבית סימון. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, ובית הספר החקלאי מקווה ישראל. לאחר סיום לימודיו היה ממקימי קיבוץ אלונים.

למד באוניברסיטה העברית בירושלים והיה מתלמידיו של הארכאולוג בנימין מזר. אהרוני הצטרף לצוות המרצים של האוניברסיטה העברית בשנת 1954, ובשנת 1966 נתמנה פרופסור חבר במכון לארכאולוגיה. בשנת 1968 עבר לאוניברסיטת תל אביב, בה שימש ראש המכון לארכאולוגיה וראש החוג ללימודי המזרח התיכון הקדום עד למותו. לאחר מלחמת ששת הימים נמנה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אהרוני החל את דרכו הארכאולוגית בביצוע סקרים ארכאולוגיים בגליל העליון, באזור הנגב, במדבר יהודה, ובבקעת באר שבע, עם דגש על תקופת בית ראשון. הוא קבע ומיפה את ממצאי ההתנחלות של תקופת הברזל I ברחבי הארץ: בורות התנחלות, קנקני שפת הצווארון, ועוד. בנוסף ניהל חפירות ברמת רחל, תל-ערד, תל באר שבע, תל חצור, תל לכיש, ועוד. כמו כן השתתף בחפירת מערות בר כוכבא, וחקר דרכים עתיקות בנגב.

נפטר ממחלת הסרטן ב-1976.

ארכיונו מופקד בארכיון לתולדות אוניברסיטת תל אביב.

בבאר שבע נקרא רחוב על שמו.

אהרוני כארכאולוג

מבחינת דרכו הארכאולוגית ניתן לראות את אהרוני כחלק מזרם הארכאולוגיה המקראית. התייחסותו אל הממצא הארכאולוגי נבעה לרוב מתוך נקודת הייחוס המקראי, מתוך כוונה למצוא סימוכין בשטח לכתוב במקרא, ולהפך - למצוא בכתובים הוכחות לממצא זה או אחר בשטח. ואולם, הסקרים שאותם הוביל הביאו אותו לתמוך בגירסת "ההתנחלות השקטה", גישה שלא נתמכה על ידי הממסד הארכאולוגי באותה תקופה. יריבו הגדול יגאל ידין, איש "התלים הגדולים" (תל חצור, תל מגידו, תל גזר, ועוד) דגל בגרסת "הכיבוש המהיר" של שבטי ישראל, יחד עם רוב חוקרי הארכאולוגיה המקראית. הוויכוח הפך עד מהרה לוויכוח בין-אקדמי, כשאוניברסיטת תל אביב מאמצת את גישת אהרוני, והאוניברסיטה העברית תומכת בגישה המסורתית. כיום, בעקבות סקרים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ, וכן בעקבות חפירות נוספות בתילים הגדולים, ספורים הם הארכאולוגים המאמינים בגרסת "הכיבוש המהיר".

מפרסומיו

פרסם עשרות מאמרים חשובים. בין ספריו:

• התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1957.
• א"י בתקופה הכנענית המאוחרת ובתקופת ההתנחלות הישראלית הוצאת מטכ"ל/ קצין חינוך ראשי, תשי"ט-1959.
• בעקבות מלכים ומורדים, יוחנן אהרוני יחד עם ראובן (בנו) רוטנברג, הוצאת מסדה, 1960.
• ארץ ישראל בתקופת המקרא - גאוגרפיה היסטורית, מוסד ביאליק, 1962.
• דרכים עתיקות בנגב, הוצאת מטכ"ל/ קצין חינוך ראשי, תשכ"ב-1961.
• זאת ארצי- פרקים בידיעת הארץ, מערכות, תשכ"ד (1964).
• ארכאולוגיה של ארץ ישראל, שקמונה, 1978.
• דרכים ואתרים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א-1971.
• כתובות ערד, ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו-1976.
• אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.

קישורים חיצוניים

• רשימת המאמרים של יוחנן אהרוני באתר רמב"י (עברית) (לועזית)
• מאמר :גבולות הארץ מהתנחלות השבטים וראשית המלוכה
• רפאל בשן, ראיון עם ד"ר יוחנן אהרוני: מה מצאנו במערות מדבר יהודה?, מעריב, 12 בפברואר 1960
• א. ארד, אין חדש תחת שמש הנגב: ראיון עם ד"ר יוחנן אהרוני, דבר, 26 במאי 1967
• אריה ארד, הממלכה מאחורי הנגב: ראיון עם פרופ' יוחנן אהרוני, דבר, 14 בנובמבר 1969, המשך
• צבי אילן, ‏פרופ' יוחנן אהרוני ז"ל, קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 178-176