מצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה (1945)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עריכת מצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה (1945)
מדליה רוסית ממלכתית שהונפקה בשנת 1995 בערך נקוב של שני רובל, המציינת חמישים שנה לניצחון על הנאצים, ועליה חרותה תמונה מהמצעד - דגלי הנאצים מושפלים, ליד ערימות נשק השלל, ליד חומת הקרמלין
חיילי "החזית האוקראינית הראשונה" צועדים במצעד

ב-24 ביוני, חודש ומחצה לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, נערך במוסקבה בירת ברית המועצות מצעד ניצחון (ברוסית Парад Победы), לציון הניצחון ההיסטורי. היה זה הראשון מבין ארבעה מצעדי יום הניצחון שנערכו בברית המועצות. מאז שנת 1995 נערך מצעד זה מדי שנה בפדרציה הרוסית.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הסיום של הצבא האדום במלחמתה של ברית המועצות בפולשים הנאצים היה הקרב על ברלין. ב-16 באפריל 1945 פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפה הסופית על ברלין. למרות התנגדות נואשת של הכוחות הגרמניים, הצליחו הסובייטים להבקיע את מערכי ההגנה, והגיעו לפרברי העיר. ב-21 באפריל הושלם כיתורה של ברלין על ידי כוחותיהם של המרשלים גאורגי ז'וקוב ואיבן קונייב, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. הלחימה בתוך ברלין ערכה כ-10 ימים, במהלכה סבלו הכוחות התוקפים אבידות כבדות. רק ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, נכנעו שרידי הכוחות הגרמניים שהגנו על העיר. ב-9 במאי חתמו נציגי הפיקוד העליון הגרמני על הסכם הכניעה הרשמי, לאחר שיומיים קודם נחתם הסכם הכניעה עם בעלות הברית המערביות.

ניצחונה של ברית המועצות היה לא רק בגדר ניצחון במערכה, אלא ניצחון היסטורי, שבא לאחר ארבע שנים של התמודדות אדירים עם גרמניה הנאצית, שבמהלכה, לאחר שורת תבוסות, כיבוש שטחים נרחבים, מיליוני הרוגים פצועים ושבויים, הצליחה ברית המועצות להתאושש , להדוף את הפולשים משטחה ומכל אירופה המזרחית ולסיים את המלחמה בהכרעת האויב בבירתו.

הייתה זאת העת לחגוג. ב-22 ביוני 1945 (תאריך סמלי של יום הפלישה הנאצית) פורסם מעל דפי העיתונים המרכזיים בברית המועצות צו רשמי של מנהיג ברית המועצות והמפקד העליון, יוסף סטלין, צו המודיע כי לציון הניצחון על גרמניה במלחמת המולדת הגדולה, השם אותו העניקו הסובייטים למלחמתם, ייערך בכיכר האדומה במוסקבה ב-24 ביוני 1945 מצעד הניצחון של כוחות הצבא , הצי, וחיל המצב של מוסקבה. - מצעד הניצחון.

המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצעד התנהל בגשם שוטף שבגללו בוטל מטס אווירי מתוכנן. בפתיחת המצעד הופיעו בכיכר האדומה המרשל גאורגי ז'וקוב, מי שקיבל כניעת גרמניה לברית המועצות, וקונסטנטין רוקוסובסקי, מי שפיקד על מבצע בגרטיון, כשהם רכובים על סוסים, ז'וקוב על סוס לבן ורוקוסובסקי על סוס שחור, וסקרו את המצעד על גב סוסיהם. מנהיג ברית המועצות, יוסף סטלין, סקר את המצעד מבימת הכבוד שמעל המאוזוליאום של לנין. ההיסטוריון אנטוני ביוור טען בספרו כי סטלין עצמו היה מיועד להוביל את המצעד ברכיבה על הסוס הלבן, אך בעת החזרות למצעד הסוס דילג וסטלין נפל ארצה, ואז הוא הטיל את משימת הרכיבה על ז'וקוב, שהיה בעברו קצין פרשים. ויקטור סובורוב, איש השירותים החשאיים של ברית המועצות שערק לבריטניה, הכחיש סיפור זה, ויש עדויות לכך כי ז'וקוב נועד להוביל את מצעד מלכתחילה. ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מספר כי ב-19 ביוני זימן אליו סטלין את ז'וקוב ושאל אותו אם עודנו מסוגל לרכב על סוס. ז'וקוב ענה לו בחיוב, וסטלין ציווה עליו לסקור את המצעד כשהוא רכוב על סוס. ז'וקוב השיב כי כמפקד עליון סטלין הוא שצריך למלא תפקיד זה. סטלין שהיה אז בן 65, ענה לו כי הוא זקן מדי למשימה זו.‏[1]

המצעד החל בצעידה של שורת מתופפים, ולאחריהם צעדו חיילי הגדודים של החזיתות השונות, לפי סדר השתתפותם בשלבי המלחמה השונים ויחידת צועדים מאנשי הצי. בין אנשי החזית הבלארוסית צעדו גם נציגים של הצבא הפולני. בין צועדי החזית האוקראינית צעדו נציגים של הצבא הצ'כוסלובקי. במצעד השתתפה גם תזמורת צבאית בת 1,400 נגנים. בסוף שורות הצועדים צעדו אנשי חיל המצב של מוסקבה, אנשי משרד ההגנה (שנקרא אז הוועד העממי לביטחון), וצוערי האקדמיה הצבאית. לאחר הצעידה הרגלית נסעו כלי ארטילריה ממונעים וטנקים.

בתום המצעד הגיעו אל קדמת מצבת הזיכרון של לנין שורה אחר שורה של חיילים שהטילו על הקרקע באקט סמלי 200 דגלים של היחידות והעוצבות של הוורמכט המובס ושל האס אס, ובהם דגלה של יחידת המשמר האישית של היטלר, דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה (Leibstandarte Adolf Hitler).

לאחר המצעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר סובייטי משנת 1946 המנציח את המצעד

המצעד היה נקודת השיא בתהילתו של סטלין בעיני העם הרוסי. חגיגות הניצחון נמשכו עוד לסירוגין במשך שבועות אחדים לאחר המצעד. פולחן האישיות של סטלין גבר, נשכחו שנות הטרור, הטיהורים הגדולים והגולאגים, ונרקמה האגדה בדבר "גאוניותו הצבאית של סטלין" אשר הביאה לניצחון. מיליונים העריצו אותו כאל. השינוי בא לאחר מותו של סטלין בשנת 1953. בעקבות השינויים שהתחוללו בברית המועצות הלך הפולחן ודעך. דמותו של סטלין נופצה כליל בסופו של דבר בעקבות הנאום הסודי שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-1956 בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

ברבות השנים הביאו השינויים שהתחוללו בברית המועצות לאחר מותו של סטלין להתפרקות ברית המועצות. ב-25 בדצמבר 1991 התפטר מנהיגה האחרון של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב מתפקידו כנשיא הסובייטי; דגל המגל והפטיש האדום של ברית המועצות הורד מהקרמלין והוחלף על ידי דגל שלושת הצבעים של רוסיה, ברית המועצות חדלה מלהתקיים ואת מקומה תפסה הפדרציה הרוסית, אך גם בה מתקיימים מצעדי יום הניצחון, מדי שנה ב-9 במאי, לציון ניצחונו של העם הרוסי על הגרוע באויביו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001.
  • אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה, חלק ב', הוצאת מערכות, 1965.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה, הוצאת דביר, 2001. עמ' 300