הקרב על ברלין

הקרב על ברלין
רחוב הרוס במרכז העיר, 3 ביולי 1945
עימות: מלחמת העולם השנייה, הזירה האירופית תאריך: 16 באפריל 1945 - 2 במאי 1945 קרב לפני: קרב בלטון קרב אחרי: הקרב על פראג מקום: ברלין, גרמניה תוצאה: ניצחון לברית המועצות הצדדים הלוחמים גרמניה הנאצית ברית המועצות מפקדים גוטהרד היינריצי וקורט פון טיפלסקריך (קבוצת ארמיות ויסלה), פרדיננד שרנר (קבוצת ארמיות מרכז), הלמוט ריימאן והלמוט ויידלינג (אזור ברלין) גיאורגי ז'וקוב (החזית הבלארוסית ה-1), קונסטנטין רוקוסובסקי (החזית הבלארוסית ה-2), איבן קונייב (החזית האוקראינית ה-1) כוחות 850,000 חיילים, 1,500 רק"מים, 3,500 מטוסים, 9,300 קני ארטילריה 2,500,000 חיילים, 6,250 רק"מים, 7,500 מטוסים, 41,600 קני ארטילריה אבידות 458,080 הרוגים, 479,298 שבויים 81,116 הרוגים ונעדרים, 280,251 פצועים, 1,997 רק"מים, 2,108 קני ארטילריה, 917 מטוסים

מטוסי קרב סובייטים מסוג איליושין Il-2 שטורמוביק מעל ברלין, אפריל 1945

הקרב על ברלין היה אחד הקרבות האחרונים בזירה האירופית של מלחמת העולם השנייה, ובו כבשו כוחות הצבא האדום את ברלין, בירת גרמניה. הקרב החל ב-16 באפריל 1945 והסתיים ב-8 במאי 1945.

רקע

ב-12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה גדולה נגד הכוחות הגרמניים בפרוסיה המזרחית ובפולין (מבצע ויסלה-אודר). עיתוי המבצע ומיקומו הפתיעו כליל את הפיקוד הגרמני. קצב ההתקדמות הסובייטית היה מהיר מאוד, ולא איפשר לצבא הגרמני להתארגן מחדש. עד סוף החודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבילרוסית ה-1 אל הנהר אודר, כ-60 ק"מ מזרחית לברלין. שלוש ארמיות גרמניות של קבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפומרניה, נותקו על ידי הכוחות הסובייטים המתקדמים, ולאחר מכן הושמדו. שלוש הארמיות של קבוצת ארמיות A שבשטח פולין ספגו אבידות כבדות מאוד, ושרידיהן נסוגו מערבה. עד ראשית אפריל השלים הצבא האדום את השתלטותו על השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה (כולל שלזיה, פומרניה ופרוסיה המזרחית), חיסל את הכוחות הגרמניים שנותרו בעורפו, ואף הצליח לכבוש מספר ראשי גשר גדולים מעבר לנהר אודר באזור קוסטרין.

הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד כתוצאה מהאבידות הכבדות שספג במהלך מבצע ויסלה-אודר, וסבל ממחסור חמור בדלק ובנשק כבד (טנקים ומטוסים). אולם סיפורי הזוועה בדבר התנהגות הצבא הסובייטי כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית באזורים שנכבשו על ידו, והפחד מפני גורל החיילים שייפלו בשבי הסובייטי, חיזקו את נחישות החיילים הגרמנים להילחם עד הסוף, כדי למנוע את המשך התקדמות הצבא האדום אל מעבר לנהר אודר, לתוך שטח גרמניה עצמה.

למרות עצות יועציו, החליט אדולף היטלר להישאר בברלין. הוא שמע ב-12 באפריל על מותו של פרנקלין דלנו רוזוולט ברדיו ומצב הרוח עלה בפיהררבונקר, בתקווה שגרמניה תינצל מנפילה בידי האויב (כפי שקרה במלחמת שבע השנים).

לסטלין היו שני יעדים מרכזיים לקראת סוף המלחמה - ראשית, לנוע מערבה במהירות הגדולה ביותר כדי להשתלט על חלק גדול ככל האפשר משטח גרמניה, ושנית, לכבוש את ברלין. הוא היה חשדן מאוד ביחס לכוונות ארצות הברית ובריטניה, וחשש שמעצמות המערב ינסו לכבוש את ברלין לפני הצבא האדום, אף שעל פי ההסכמים החשאיים שקבעו את חלוקת גרמניה בין בעלות הברית לאחר תום המלחמה, נכללה העיר באזור השליטה הסובייטי. הוא האיץ, לפיכך, בפיקוד הסובייטי להקדים ככל האפשר את פתיחת המתקפה הסופית לכיבוש ברלין, כדי להבטיח שהצבא האדום הוא שיכבוש את העיר. לכיבוש הבירה הנאצית הייתה חשיבות סמלית ופוליטית גדולה מאוד מבחינת ברית המועצות.

למעצמות המערב היו אמנם תוכניות מגירה לכיבוש ברלין, שכללו, בין השאר, שימוש בכוחות מוצנחים. אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל מכיוון שגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האנגלו-אמריקאים בזירה האירופית, העריך שכיבוש העיר יעלה לכוחותיו בקורבנות רבים. הוא לא היה מוכן לשלם בחיי חייליו תמורת כיבוש ברלין, משום שידע שהעיר אמורה להיכלל באזור ההשפעה הסובייטי לאחר תום המלחמה. התרומה העיקרית של בעלות הברית המערביות לקרב על ברלין הייתה הפצצות הרבות שהונחתו על העיר במהלך 1945.

ההכנות

הכנות הגרמנים

ב-20 במרץ החליף גנרל גוטהרד היינריצי את היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. קבוצת הארמיות הוקמה בחופזה בסוף ינואר 1945 לאחר התמוטטות קבוצת הארמיות A, כדי לסתום את הפער שנוצר בינה לבין קבוצת הארמיות מרכז, ולהגן על דרכי הגישה לברלין. בראשית אפריל נערכה קבוצת הארמיות ויסלה על הנהר אודר. היא כללה שתי ארמיות - ארמיית הפנצר ה-3 בפיקוד גנרל האסו פון מנטויפל, והארמייה ה-9 בפיקוד תאודור בוסה. שתי הארמיות ספגו אבידות כבדות ביותר במהלך מבצע ויסלה-אודר (רוב היחידות של ארמיית הפנצר ה-3 הושמדו במערכה על פרוסיה המזרחית), והוקמו מחדש באמצעות תגבורות שהוזרמו מעתודות הצבא הגרמני. חלק ניכר מהיחידות שלהן הורכב מחיילים טירונים חסרי ניסיון קרבי, או מחיילים שגויסו מדרגי העורף של הצבא הגרמני. חלק מהדיוויזיות שהוצבו תחת פיקודו של היינריצי היו מאומנות היטב ומצוידות במיטב הציוד הצבאי הגרמני, אך לא מעט יחידות הורכבו מחיילים מבוגרים מאוד, ששירתו במשמר המולדת הגרמני ("פולקסשטורם"), או מחיילים צעירים מאוד, חברי הנוער ההיטלראי ("היטלר יוגנד"), חסרי ניסיון קרבי וציוד לחימה ראוי.

גנרל היינריצי, שהיה אחד הטקטיקנים ההגנתיים הטובים ביותר בצבא הגרמני, החל מיד בהכנת תוכנית המגננה שלו. הוא העריך שהמתקפה הסובייטית העיקרית תונחת מראשי הגשר שמעבר לנהר אודר, שהוחזקו על ידי החזית הבלארוסית ה-1, בנתיב הקצר והמהיר ביותר לעיר ברלין, ולכן הקים את מערך ההגנה העיקרי שלו על רמות זלו (Seelow Heights), שהשתרעו 17 ק"מ מערבית לאודר ו-45 ק"מ מזרחית לברלין ושלטו על ראשי הגשר הסוביטיים. היינריצי ריכז בגזרה זו את היחידות החזקות ביותר שעמדו לרשותו, והמהנדסים שלו הציפו חלקים מהשטח המישורי הנמוך שבין הרמות לבין האודר (אודרברוך), כדי להקשות על תנועת הכוחות הסובייטיים התוקפים. על רמות זלו נבנו שלוש רצועות הגנה, שכללו תעלות נגד טנקים, עמדות לתותחים נגד טנקים וכן מערכת מסועפת של בונקרים.

מדרום לקבוצת ארמיות ויסלה נערכה ארמיית הפאנצר ה-4 מקבוצת הארמיות מרכז על הנהר נייסה (יובל של נהר האודר), מול כוחות החזית האוקראינית ה-1, ובנתה מערך הגנה מבוצר על הגדה המערבית של הנהר.

הכנות הסובייטים

ב-9 באפריל נפלה קניגסברג לידי הצבא האדום לאחר מצור ממושך. השלמת חיסול ההתנגדות הגרמנית בפרוסיה המזרחית שחררה את החזית הבלרוסית השנייה בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי לנוע מערבה לעבר האודר, ואיפשרה למרשל גאורגי ז'וקוב, מפקד החזית הבלארוסית ה-1, לרכז את כוחותיו העיקריים באזור קוסטרין - פרנקפורט על נהר האודר מול העיר ברלין.

הפיקוד העליון הסובייטי ריכז 3 "חזיתות" (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) לקראת המתקפה הסופית על ברלין. לפי תוכנית המתקפה, שהושלמה בראשית אפריל 1945, נועדה החזית הבלארוסית ה-1 לתקוף מראשי הגשר שלה מעבר לאודר, ולכבוש את ברלין בהסתערות חזיתית. במקביל ינועו כוחות החזית הבלארוסית ה-2, שהוצבה מצפון לחזית הבלארוסית ה-1, במהירות צפונה במגמה להשתלט על הנמלים החשובים בצפון מזרח גרמניה ועל דנמרק, שהייתה תחת כיבוש נאצי.

החזית האוקראינית ה-1, שנערכה על הנהר נייסה מדרום לחזית של ז'וקוב, נועדה להתקדם לכיוון דרום מזרח, להשתלט על דרזדן ולייפציג, ולהמשיך בתנועה לכיוון צ'כוסלובקיה. חלק מכוחותיהם של גאורגי ז'וקוב ואיוואן קונייב נועדו לכתר את מרחב ברלין מצפון ומדרום בתנועת איגוף עמוקה.

סטלין השאיר פתוחה את האפשרות שהחזית האוקראינית ה-1 (בפיקוד איוואן קונייב) תפנה חלק מכוחותיה צפונה, ותתקוף את ברלין מדרום, במקרה שהמתקפה החזיתית של ז'וקוב תיתקל בקשיים. הוא ניצל את היריבות האישית העזה בין שני המצביאים הסובייטיים, כדי לדרבן אותם להשלים את כיבוש מרחב ברלין במהירות המרבית.

הכוחות הסובייטיים, שנועדו ליטול חלק במתקפה על ברלין, כללו 2.5 מיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים, 7,500 מטוסים ויותר מ-40 אלף כלי ארטילריה. הם נהנו מעדיפות עצומה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על הכוחות הגרמניים, שהגנו על מרחב ברלין.

הלחימה

הקרב על רמות זלו

ארטילריה סובייטית במבואות ברלין, אפריל 1945

המתקפה של החזית הבלארוסית ה-1 החלה ב-16 באפריל לפני עלות השחר. היא נפתחה בהפגזה ארטילרית אדירה על העמדות הגרמניות. ז'וקוב גם השתמש ב-143 זרקורים להגנה אווירית, שכוונו ישירות אל קווי ההגנה הגרמניים, בניסיון לסנוור את המגינים. אולם מפקד קבוצת הארמיות ויסלה, גוטהרד היינריצי, הצליח לחזות מראש את עיתוי המתקפה הסובייטית, בהסתמכו על דיווחי המודיעין, והורה לכוחותיו לסגת לקו ההגנה השני לפני תחילת ההרעשה הארטילרית. מהלך זה הפחית במידה רבה את האפקטיביות של ההכנה הארטילרית הסובייטית. על רמות זלו הגנו חלק מכוחות הארמיה הגרמנית ה-9, שמנו כמאה אלף חיילים.

הכוחות הסובייטיים התוקפים, ובראשם ארמיית המשמר ה-8 בפיקוד גנרל ואסילי צ'ויקוב (שמילאה תפקיד מרכזי במהלך קרב סטלינגרד), נתקלו בהתנגדות נחושה וקנאית של הכוחות הגרמניים, שפעלו מעמדותיהם השולטות ברמות זלו, וסבלו אבידות כבדות ביותר מאש הטנקים ותותחי הנ"ט הגרמניים. קצב ההתקדמות של כוחותיו של ז'וקוב היה איטי ביותר, והואט לכדי זחילה כשהכוחות התוקפים הגיעו למרגלות רמות זלו. ז'וקוב חסר הסבלנות, החליט להטיל לקרב את הארמיות המשוריינות שלו לפני שהושגה הבקעה של מערך ההגנה הגרמני העיקרי, ובכך גרם לעיכובים נוספים בהתקפה, עקב צפיפות יתר של כוחותיו, שלא יכלו להתפרס כראוי, ופקקים לוגיסטיים ענקיים שנוצרו באזורי העורף.

למרות הכישלון הסובייטי הראשוני, התקשו המגינים הגרמניים להחזיק מעמד לאורך זמן מול העדיפות הכמותית הגדולה של הכוח התוקף, ונדחקו אט אט לאחור. מהלומות הארטילריה הסובייטית ותקיפות בלתי פוסקות מהאוויר על העמדות הגרמניות ועל קווי האספקה שלהם, גרמו לאבידות כבדות והיקשו על תגבור הכוחות הגרמניים. ב-19 באפריל, לאחר 4 ימי לחימה עקובה מדם, הצליחו הכוחות הסובייטיים להשלים את כיבוש רמות זלו. חלק ניכר מהכוחות הגרמנים הסדירים שהגנו על דרכי הגישה לברלין הושמדו, ובכך הוכרעה למעשה המערכה על ברלין.

קשה להעריך את אבידות הצבא האדום במהלך כיבוש רמות זלו, אבל אין ספק שהן היו כבדות מאוד. החזית הבלארוסית הראשונה ספגה עשרות אלפי הרוגים ופצועים, ואיבדה מאות טנקים ותותחים מתנייעים במהלך קרב ההבקעה. אנטוני ביוור מעריך שהסובייטים איבדו 30 אלף הרוגים בכיבוש רמות זלו, אך מספר זה נראה מוגזם מאוד לאור העובדה, שכוחות החזית ספגו בסך הכל 37,580 הרוגים ונעדרים במהלך כל המתקפה הסובייטית האחרונה על גרמניה הנאצית (16 באפריל - 8 במאי). מחקרים סובייטיים עדכניים מעריכים, שמספר ההרוגים שספגה החזית בקרב על רמות זלו לא עלה על עשרת אלפים.

כיתור ברלין

סגן משנה ויליאם רוברטסון מהצבא האמריקני נפגש יחד עם הסגן אלכסנדר סילבשקו מהצבא האדום בפגישה ההיסטורית ליד טורגאו

במקביל למתקפה של ז'וקוב על רמות זלו, תקפה החזית האוקראינית הראשונה את המערך הגרמני על נהר נייסה, שהוחזק על ידי ארמיית השריון הרביעית. למרות שלקונייב (בניגוד לז'וקוב) לא היו ראשי גשר מעבר לנהר, הצליחו כוחותיו לצלוח את הנהר בחסות מסך עשן, ולהבקיע את מערך ההגנה הגרמני כבר ביום הראשון של המתקפה. קונייב ריכז את 2 ארמיות השריון שלו באגפו הימני, כדי שיוכל להפנות אותם לכיוון ברלין, אם תתקבל הפקודה לכך. ההתקדמות האיטית של כוחותיו של ז'וקוב, וחוסר יכולתו להבקיע במהירות את מערך ההגנה הגרמני בחזיתו, גרמו לסטלין לתת לקונייב את הפקודה לתקוף את ברלין מדרום. הכוחות המשוריינים של קונייב התקדמו במהירות רבה, תוך עקיפת כיסי ההתנגדות הגרמנית, חצו תוך כדי תנועה את נהר השפרה, והגיעו לפרברים הדרומיים של ברלין כבר ב-21 באפריל.

ההתקדמות המהירה והמפתיעה של החזית האוקראינית ה-1 הצליחה גם לנתק מעורפם חלקים מכוחות ארמיית הפנצר ה-4 והארמיה ה-9, כמאה אלף חיילים, שנלכדו בין הכוחות המתקדמים של ז'וקוב וקונייב.

ב-20 באפריל, יום הולדתו של היטלר, החלה הארטילריה של החזית הבלארוסית ה-1 להפגיז את מרכז העיר ברלין ולא הפסיקה עד לכניעת העיר. הארמיות של החזית הבלארוסית ה-1 התקדמו לעבר הרבעים המזרחיים והצפון מזרחיים של העיר. ב-22 באפריל היטלר, שהיה בתוך הפיהררבונקר, זעם ובכה לאחר שהבין שתוכניות הצבא לא הצליחו כפי שתוכנן. הוא הכריז שהמלחמה אבודה ושהוא יישאר בברלין ואז יתאבד.

בינתיים, המשיכו הסובייטים לצבור ניצחונות והחזית הבלארוסית השנייה הצליחה ליצור ראש גשר על נהר האודר וכן להתקדם 15 ק"מ מערבה תוך כדי לחימה עם ארמיית הפאנצר השלישית. ב-23 באפריל החזית הבלארוסית הראשונה, יחד עם החזית האוקראינית ה-1 המשיכו בכיתור העיר וב-24 באפריל הושלם כיתור העיר. ב-26 באפריל נפגשו כוחות אמריקנים מדיוויזיית החי"ר ה-69 של הארמיה ה-1 יחד עם כוחות סובייטים מדיוויזיית המשמר ה-58 של ארמיית הרובאים ה-5 בטורגאו שעל הנהר האלבה. פגישה זו הייתה פגישה היסטורית בין כוחות בעלות הברית המערביות לצבא האדום שסימנה צעד חשוב לקראת סוף מלחמת העולם השנייה.

הקרבות בתוך העיר

הכוחות שנותרו לצבא הגרמני בעיר היו 40,000 איש שנתמכו על ידי כוחות משטרה, הנוער ההיטלראי וכן יחידות של מבוגרים (בני 60+), ותיקי מלחמת העולם הראשונה שנקראו פולקשטורם. הלמוט ויידלינג, שמונה ב-26 באפריל למפקד הגנת העיר, ארגן את הגנת העיר מחדש: הוא חילק את העיר ל-8 גזרות שונות כאשר לכל גזרה מונה קולונל או גנרל.

גורלה של ברלין כבר נחרץ אך למרות זאת עדיין הייתה לחימה בתוך העיר. ב-30 באפריל ב-4:00 אחר הצהריים התאבד אדולף היטלר. באותו יום נותרו בעיר 10,000 חיילים גרמנים בלבד שהתרכזו במרכז העיר. בלילה שבין 1 במאי ל-2 במאי נעשה ניסיון אחרון לפרוץ את קווי הכיתור הסובייטיים. רק מעטים, שתקפו דרך שפנדאו, זכו לפרוץ את הקווים הסובייטים ומעטים עוד יותר זכו להגיע לקווי בעלות הברית המערביות ולהיכנע שם. ב-2 במאי, מוקדם בבוקר, כבשו הסובייטים את הרייכסקאנצלרייה ודגל ברית המועצות הונף מעל הרייכסטאג. הלמוט ויידלינג חתם על כניעה אך נמשכו אירועים ספורים וקרבות מחוץ לעיר עד ל-8 במאי 1945, יום כניעת גרמניה הנאצית.

תוצאות

הקרב על ברלין היה למעשה אקורד הסיום של גרמניה הנאצית ונפילת ברלין בידי הצבא האדום סימן את הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית. תושבי העיר סבלו מרעב למשך זמן רב. זאת בשל ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על העיר וכן בשל הקרב שאירע בה. חרף המאמצים הרבים שארגנו הרשויות הסובייטיות, בעיית הרעב נותרה קשה. ביוני 1945, כאשר נכנסו האמריקנים לשטחי הכיבוש שלהם בעיר, הם גילו כי הברלינאי הממוצע חי כשהוא מקבל רק 64 אחוז מההקצבה היומית שלו (הקצבה של 1,240 קלוריות ביום).

ב-9 במאי 1945 חתם גאורגי ז'וקוב בברלין בשם ברית המועצות, על מסמך הכניעה של גרמניה.

לקריאה נוספת

• נפילת ברלין 1945, אנטוני ביוור, הוצאת יבנה, תל אביב 2003

קישורים חיצוניים

• הלל אדלר,"הקורבנות" החדשים, הצופה, 6.5.2005