מריסול אסקובר

מריסול אסקובר
Marisol Escobar

לידה	22 במאי 1930 הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת
פטירה	30 באפריל 2016 (בגיל 85) מנהטן, ארצות הברית
שם לידה	Maria Sol Escobar
מקום לימודים	Jepson Art Institute מכללת אוטיס לעיצוב ואמנות בית ספר הרווארד-וסטלאק ניו סקול ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק האקדמיה לאמנויות היפות
תחום יצירה	פיסול
זרם באמנות	פופ ארט
פרסים והוקרה	פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2006)

מריסול אסקובר (22 במאי 1930 - 30 באפריל 2016) שנודעה בשמה הפרטי "מריסול", הייתה אמנית פופ ארט אמריקאית שהתפרסמה בעיקר בזכות פסלי העץ המגולפים שלה. בשנת 1997 זכתה אסקובר בפרס Premio Gabriela Mistral מארגון מדינות אמריקה על תרומתה לתרבות האמריקאית. כמו כן, היא נבחרה כחברה באקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות בשנת 1978.

ביוגרפיה

שנים ראשונות

מריסול אסקובר נולדה בפריז להורים מוונצואלה ובגיל 16 עברה יחד עם אביה ללוס אנג'לס, קליפורניה. במהלך נעוריה מתה אמה ג'וזפינה שהייתה בעלת השפעה רבה בסצנת האמנויות בוונצואלה, ולאובדן זה הייתה השפעה חזקה על מצבה הנפשי. בתקופה זו אסקובר נשענה על חפצים וסמלים בעלי אופי דתי כמקור לנחמה ובמקביל היא התחילה להתעסק באמנות, ובפרט בציור. אביה של אסקובר חיזק את התעניינותה באמנויות ותמך בהחלטתה לעבור לצרפת בשנת 1949, וללמוד בבית הספר לאמנות École des Beaux-Arts בפריז. שנה לאחר מכן היא חזרה לארצות הברית ולמדה בבית הספר המפורסם לאמנויות-The Art Students League שבניו יורק. בין השנים 1951-1954 לקחה קורסים באוניברסיטת ניו סקול למחקר חברתי ולמדה בבית הספר לאמנות יפה של הנס הופמן בפרובינסטאון, מסצ'וסטס. הופמן שנודע כ"דיקן האקספרסיוניזם המופשט", השפיע עליה רבות במהלך חייה. בתקופה זו החלה מריסול אסקובר לבלות חלק מזמנה ב- Cedar Tavern בר-מסעדה שהיווה מקום מפגש חברתי לכמה מאמני האקספרסיוניזם המופשט המובילים שאיתם התחברה, במיוחד וילם דה קונינג, פרנץ קליין וג'קסון פולוק.

המעבר לפיסול

בשנת 1951 זנחה אסקובר את הציור ואת החפצים הפרה-קולומביאנים שבהם התמקדה עד אז, ועברה להתעסק בפיסול בעיקר בטרקוטה ובעץ. את רוב הידע שלה בפיסול רכשה אסקובר בעצמה. התערוכה הראשונה שלה הייתה בשנת 1958 בגלריית The Leo Castelli בניו יורק והיא זכתה להצלחה רבה. בתקופה זו זנחה את שם משפחתה על מנת להרגיש שהיא מצליחה בזכות עצמה. בשנת 1961 העבודות שלה נכללו בתערוכה "אמנות המכלול" של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

הקשר עם אנדי וורהול והצלחה מקצועית

במהלך שנות ה-60  החלה אסקובר להיות מושפעת מסגנון הפופ ארט ומאמנים כמו אנדי וורהל ורוי ליכטנשטיין. ידידות פורייה התפתחה בינה לבין אנדי וורהל ואסקובר והיא אף הופיעה בשניים מסרטיו - "הנשיקה" (1963) ו-"13 הנשים היפות ביותר" (1964). בשנים אלו אסקובר זכתה להצלחה גדולה ועבודותיה הוצגו במספר רב של מוזיאונים יוקרתיים. בשנת 1968 הציגה אסקובר את יצירותיה בתערוכת יחיד בביאנלה שבונציה. בשנות ה-70 וה-80 הרבתה בנסיעות מסביב לעולם והתנתקה מהאמנות לפרקי זמן ממושכים. בכל פעם שחזרה לעשייה האמנותית היא התקשתה להתאים את עצמה למגמות העדכניות באמנות העכשווית. בשנת 1997 זכתה אסקובר בפרס Premio Gabriela Mistral מארגון מדינות אמריקה על תרומתה לתרבות האמריקאית. בשנת 2004 המוזיאון לאמנות מודרנית השיק תערוכה בין לאומית שכללה את עבודותיה. עשר שנים לאחר מכן, זכתה בתערוכת היחיד הראשונה שלה בניו יורק, במוזיאון דל בריו. בשנים 2014-2015 יצא לאור קטלוג של הפסלים והציורים של אסקובר שאורגן על ידי מוזיאון ממפיס ברוקס שבטנסי.

פעילות אמנותית

אסקובר הושפעה מאמונותיה הדתיות ושילבה אותן ביצירותיה מתחילת דרכה באמנות. בנעוריה עסקה בציור ובשנות העשרים לחייה היא עסקה גם בפיסול וגילוף בעץ שהושפעו מאמנות פרה-קולומביאנית המשלבת חומרים כמו טרקוטה וחלקים מעץ תוך שימוש בהפשטה גאומטרית. במהלך לימודיה בבית הספר לאמנות של הנס הופמן, נחשפה אסקובר לטכניקה "משיכה ודחיפה", טכניקה אשר משלבת ניגודים של צבע, צורה ומרקם על מנת ליצור עומק ותנועה בציור.

פופ ארט וזרמים נוספים

אסקובר השתייכה לזרם הפופ ארט שהתחיל בשנות ה-60 ועבדה בעיקר על דיוקנאות תלת־ממדיים, תוך שימוש בהשראה מתצלומים או מתוך זיכרונותיה האישיים.  למרות שהיא משתייכת לסגנון הפופ ארט, אסקובר הושפעה מסגנונות רבים (קוביזם, פולק ארט, דאדאיזם וקולאז') ושילבה אותם בעבודותיה. חלק נרחב מיצירותיה מתאר וריאציות שונות של התא המשפחתי ובמהלך שנות ה-60 היא הרבתה לפסל דיוקנאות קבוצתיים של דמויות מפורסמות כמו שארל דה גול ולינדון ג'ונסון. בשלושים השנים שלאחר מכן היא המשיכה לפסל דיוקנאות של אמנים (ג'ורג'יה אוקיף עם כלבים,1977, דיוקן של מרסל דושן, 1981), ושל מנהיגים פוליטיים. בשנות ה-70 וה-80, לאחר שובה מנסיעות בעולם לפרקי זמן ארוכים, היא חזרה לרישומי עיפרון, שהפכו לאישיים יותר, כהים יותר ואלימים יותר. בתקופות אלה האמנות שיצרה נתפשה כפחות רלוונטית בשל המגמות החדשות, היותר פיגורטיביות וקונספטואליות ששררו בעת ההיא באמנות העכשווית. בנוסף, התחילה אסקובר להתייחס לאירועים היסטוריים ביצירותיה כדוגמת הפסל "משלחת בלאקפוט לוושינגטון 1916" (1993), אשר מתייחס לניסיון של שבט אינדיאנים מאמריקה לנהל משא ומתן עם ממשלת ארצות הברית על זכויותיהן  בקרקעות שנגזלו מהם. בשנים שלאחר מכן המשיכה אסקובר לעסוק באמנות, אך הפסלים החדשים שיצרה היו בקנה מידה קטן יותר בהשוואה ליצירותיה המוקדמות יותר. אסקובר המעיטה במילים ונתפשה כיוצרת המנסה לתת לדממה צורה ומשקל בעבודותיה.

מוות וזיכרון

אסקובר נפטרה מדלקת ריאות ב-30 באפריל בשנת 2016 בניו יורק, כשהיא בת 85. לאחר מותה, נערכה לכבודה רטרוספקטיבה של עבודותיה במוזיאון ממפיס ברוקס לאמנות ובמוזיאון דל בריו בניו יורק. כיום, עבודותיה נמצאות באוספים של המכון לאמנות של שיקגו, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, במוזיאון דאלאס לאמנות, ובעוד מוזיאונים נוספים.

עם זאת, רבות מיצירותיה נשארו בידי חבריה ונמכרות רק לעיתים רחוקות בשוק החופשי.

יצירות מפורסמות

• "המפלגה" המונה 15 חלקים, היא אחת היצירות המפורסמות ביותר של אסקובר. היא עבדה על היצירה בין השנים 1965-1966. היצירה הגדולה הזו הכוללת 15 דמויות נפרדות, עוצבה באמצעות שילוב של צילום, גילוף עץ, יציקת גבס, ציור וקולאז'. אסקובר הרגישה לא בנוח בסצנה החברתית בשנות -60 ולכן בחרה להציג את הדמויות בסביבה שבה איש מהם אינו מתקשר זו עם זו, ורבות מהן נראות לגמרי שקועות בעצמן, בדומה לתחושותיה בתקופה זו. היצירה נמכרה בשנת 2005 בניו יורק במחיר של 912,000 דולרים .
• אסקובר לרוב מזוהה עם עבודתה "הסעודה האחרונה" (1982-1984) שבה היא יוצרת מחדש את הציור המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י, בעזרת מכלול פיסולי.
• הפסל "משפחת קנדי" (1961) אשר מעביר ביקורת על תפישת המשפחה "כגדולה מן החיים", מוצג כיום במוזיאון ישראל שבירושלים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מריסול אסקובר בוויקישיתוף

• artnet- ביוגרפיה קצרה
• מריסול אסקובר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מריסול אסקובר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)