משתמש:אודי רז/ארגז חול דיוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קישורים שימושיים לכתיבה: http://en.wikipedia.org/wiki/Duke_Ellington http://www.moono.com/html/duke-ellington/duke-ellington-biography.cfm http://www.pbs.org/ellingtonsdc/interviewHasse.htm http://www.dukeellington.com/about/bio.htm http://www.redhotjazz.com/duke.html http://www.schirmer.com/default.aspx?TabId=2419&State_2872=2&ComposerId_2872=2311 http://mooma.keshet-tv.com/Biography.asp?ArtistId=13916

מקור לתמונה? http://ro.wikipedia.org/wiki/Imagine:DukeBigBand.jpg http://www.jazzstandards.com/biographies/duke_ellington.htm

אדוארד קנדי "דיוק" אלינגטון (29 באפריל 1899 בוושינגטון הבירה - 24 במאי 1974 בניו יורק) היה מלחין, פסנתרן ומוביל תזמורת אמריקאי בתחום הג'אז.

הוא כתב מאות יצירות בסגנונות מגוונים: שירים, קטעי ג'אז קאמריים ותזמורתיים, מוזיקה דתית ועוד. הוא ידוע במיוחד כמוביל תזמורת ביג בנד שהופיעה במשך עשרות שנים ברחבי ארצות-הברית והעולם, ובשורותיה עברו כמה מהגדולים בנגני הג'אז.

אלינגטון פיתח גישה ייחודית לתזמור, שהעניקה לתזמורת שלו צליל שונה ומזוהה: הוא ערב כלים מסקציות העץ והמתכת, וכתב תפקידים שיועדו לנגנים מסוימים בתזמורת, מתוך היכרות עם סגנונם האישי ויכולותיהם המיוחדות.

אלינגטון היה בין האפרו-אמריקאים המפורסמים ביותר במאה העשרים. הוא הקליט בחברות תקליטים אמריקאיות רבות והופיע במספר סרטים.

יצירות תוכניתיות, מעל לז'אנר (ניגן עם מוזיקאים מאוד שונים וערב סגנונות. תזמורתו שרדה הכי הרבה כולל נגנים שהיו בה עשרות שנים, עד מותם. שירים רבים שכתב היו ללהיטים, זכו לביצועים רבים והפכו לסטנדרטים בתחום הג'אז. דיוק אלינגטון היה לכח משפיע במוזיקת הג'אז החל בשנות ה-20 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-20. הישגים משמעותיים, במיוחד בתחום התזמור-הלחנה, ויכולתו להחזיק תזמורת לזמן רב. איך זכה לכינוי

ילדות והתבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של אלינגטון, ג'יימס אדווארד אלינגטון, היה בן של עבד משוחרר ו... אמו, דייזי קנדי אלינגטון, (גם בת לעבדים משוחררים? במה עסקה?) אביו התפרנס כשרטט בשירות הצי האמריקני ובעבודה נוספת כמשרת בבית הלבן. אמו ואביו היו שניהם פסנתרנים, וכשהיה בן שבע החל ללמוד נגינה בפסנתר. בראיונות סיפר כי לא גילה כישרון מיוחד לנגינה בשלב זה של חייו, והתעניין יותר בספורט. בשנות העשרה המוקדמות לחייו החל לגלות עניין בפסנתרני רגטיים, והאזין להופעות בוושינגטון, עיר מגוריו, וכן בפילדלפיה ואטלנטיק סיטי, בהם נפשה אמו. מפגש עם פסנתרן בשם הארווי ברוקס עורר בו התלהבות רבה ומוכנות להשקיע בנגינה. בגיל שבע-עשרה החל להופיע באופן מקצועי עם תזמורת קטנה שהקים "The Duke’s Serenaders". במקום ללמוד בתיכון בעל אוריינטציה אקדמית, פנה ללימודי תקשורת חזותית בבית ספר מקצועי, אך שלושה חודשים לפני סיום הלימודים עזב את בית הספר לטובת הנגינה בפסנתר. בגיל תשע עשרה עזב את בית הוריו וכשנה לאחר מכן נישא לעדנה תומפסון. בנם, מרסר קנדי אלינגטון, נולד ב-11 במרץ, 1919.

מעבר לניו-יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 עבר אלינגטון לניו יורק עם תזמורתו, שהחליפה את שמה ונקראה כעת הוושינגטוניאנס (The Washingtonians). התזמורת הופיעה במועדוני ג'אז ברחבי העיר וצברה פופולאריות. ב-1927 החלה תזמורתו להופיע כתזמורת הבית במועדון הכותנה הנחשב בהארלם. שידורי הרדיו השבועיים מן המועדון חשפו את התזמורת לקהל ברחבי ארצות-הברית ותרמו רבות לפרסומה והצלחתה.

התזמורת גדלה ושינתה שוב את שמה. כעת נקראה "הביג בנד של דיוק אלינגטון", ואת שורותיה מילאו נגנים רבים שהתפרסמו לאחר מכן בזכות עצמם; החצוצרן באבר מיילי, מהראשונים לחקור את אפקט ה-Growling, (נהמה), היה מהסולנים הגדולים הראשונים בתזמורת. למיילי מיוחס שינוי אופייה של התזמורת מנגינה נוקשה יחסית של מוזיקה לריקודים לסגנון ארצי וניו-אורלינסי. אלינגטון גילה כישרון רב בהובלת התזמורת גם מבחינה בין-אישית, ונגנים רבים נשארו בתזמורת לאורך עשרות שנים. ג'וני הודג'ס הצטרף לתזמורת ב-1928 ונשאר בה עד מותו ב-1970, מלבד שתי הפסקות קצרות. בארני ביגארד, מגדולי נגני הקלרינט בסגנון ניו אורלינס, ניגן בתזמורת שתים-עשרה שנים. הארי קרני, נגן הסקסופון בריטון הגדול הראשון, ניגן בתזמורת מ-1927 עד מותו ב-1974.

בשנות ה-30 המשיכה לעלות פופולריות התזמורת, במידה רבה הודות למאמציו של מנהלו האישי של אלינגטון, אירווינג מילס. הקהל העיקרי של התזמורת בארצות-הברית היה אפרו-אמריקאי, אך בסיבוב הופעות שערכה ב-1934 באירופה מצאו מעריצים רבים. על אף הצלחת התזמורת והכבוד לו זכו נגניה, עדיין היו חשופים לאפליה כלפי אפרו-אמריקאים שנפוצה באותה עת. מילס שכר לתזמורת רכבת משלה כדי להימנע מהיחס המשפיל בנסיעה בדרום ארצות הברית, בו התקיימה הפרדה גזעית קשוחה.

שנות הארבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזמורת הגיעה לשיא פריחתה בשנות ה-40 (סימוכין). אלינגטון הפגין יצירתיות רבה בכתיבה וניצל היטב את קולם הייחודי של הנגנים השונים בתזמורת, חלקם חדשנים וכוכבים בזכות עצמם. ג'ימי בלנטון שינה את תפיסת הקונטרבס בג'אז כשהשתמש בו גם ככלי סולו ולא רק ככלי ליווי (להזכיר את ההקלטה שלהם, עם peter patter?). יש עוד על הנגנים בערך האנגלי, אבל זה בעצם שייך לערך על התזמורת, לא?. ( בתקופה זו כתב אלינגטון יצירות רבות בנות שלוש דקות, בהתאם לאורכו של צד תקליט באותה תקופה. אלינגטון נחשב רב אמן בכתיבת יצירות בנות שלוש דקות, ורבות מהן נהפכו לקלאסיקות ג'אז, בהן: "Cottontail", "Mainstem", "Harlem Airshaft", "Streets of New York". אלינגטון שאף להרחיב את יצירת הג'אז מעבר לפורמט בן שלוש הדקות. עוד בשנת 1931 כתב והקליט את היצירה "רפסודיה קראולית" (Creole Rhapsody), פירוט על היצירה... אך רק בשנות הארבעים נעשו יצירות ארוכות אופייניות לרפרטואר התזמורת. בשינוי זה עזר לו בילי סטרייהורן, שזכה להכשרה מעמיקה יותר במוזיקה קלאסית. הראשונה מביניהן (כנראה שלא...) "Black, Brown and Beige" (שחור, חום ובז') נכתבה ב1943 והוקדשה לסיפורם של האפרו-אמריקאים ולמקומן של העבדות והכנסייה בהיסטוריה שלהם. יצירותיו הארוכות יותר של אלינגטון לא זכו לקבלת פנים נלהבת. ב-1941 "Jump for Joy", מחזמר מוקדם יותר (???), ירד מן הבמה אחרי שש הופעות בלבד. (האם זה לא שייך לערך על התזמורת?)ב-1951 סבלה התזמורת מעזיבתם של המתופף סוני גריר, הטרומבוניסט לורנס בראון ונגן הסקסופון ג'וני הודג'ס. כמה משפטים על התקופה מחוץ לאור הזרקורים?

עדנה מחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת התזמורת בפסטיבל הג'אז של ניופורט ב-1956 זיכתה את אלינגטון והתזמורת בפופולריות מחודשת. היצירה "קרשנדו ודימינואנדו בכחול", שכללה סולו בן שש דקות של הסקסופוניסט פול גונזלס (Paul Gonsalves), זכתה לתגובות נלהבות. באותה תקופה חזר לנגן בתזמורת ג'וני הודג'ס ואלינגטון חזר לשתף פעולה עם בילי סטרייהורן (מתי הוא עזב??) אחרי שהגיעו להבנה (דרוש הסבר מפורט יותר). בעקבות ההצלחה כתב אלינגטון יצירות נוספות. ב-1957 כתב את "Such Sweet Thunder", יצירה תוכניתית במחווה לשייקספיר ובהשתתפות דמויות ממחזותיו, כרומיאו ויוליה ו.... שנה לאחר מכן כתב את "סוויטת המלכה" (The Queen's Suite), המוקדשת למלכה אליזבת השנייה.

ב-1960 חזר לתזמורת לורנס בראון וב-1962 הצטרף אליו קוטי ויליאמס. בשנות השישים המוקדמות היה אלינגטון בין חוזי הקלטות (או: לא היה כבול/חתום אלינגטון על/ב-חוזה הקלטה[1]) ויכל להקליט עם מוזיקאים רבים (אולי להסביר שחברה מאפשרת להקליט רב עם אמנים "שלה""). ב1962 הקליט את "Money Jungle" עם צ'ארלס מינגוס ומקס רואץ'. (מתי בדיוק, אותה שנה?) כמו כן, הקליט תקליט עם ג'ון קולטריין ותקליט בו אירחה תזמורתו את קולמן הוקינס.

שנותיו המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 היה מועמד אלינגטון לפרס פוליצר, אך נדחה. בתגובה אמר "הגורל נוהג בי בחמלה, הוא לא רוצה שאהיה מפורסם בגיל צעיר" (אולי אפשר לשפר ניסוח). ב-1966 ביצע את הקונצרט המקודש (Sacred Concert) הראשון שלו, ניסיון לשלב ליטורגיה נוצרית בג'אז. בהמשך כתב אלינגטון שני "קונצרטים קדושים" נוספים. יצירות אלה עוררו מחלוקת רבה בתקופה סוערת גם כך בארצות הברית. רבים ראו בהן ניסיון להשיג תמיכה מסחרית בדת המאורגנת, אך אלינגטון תיאר אותן במלים "הדבר החשוב ביותר שעשיתי מימי". יצירותיו המאוחרות אינן מוכרות כיצירותיו משנות הארבעים, אך אלינגטון המשיך ליצור ולהקליט יצירות חדשניות כסוויטת המזרח הרחוק (1960), סוויטת ניו אורלינס (1970), וליקוי אפרו-אירואסיאני (The Afro-Eurasian Eclipse, 1971) עד סוף חייו. דיוק אלינגטון מת ב-24 במאי, 1974 ונקבר בבית הקברות Woodlawn, בברונקס, ניו יורק.

עיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה במדליית החופש הנשיאותית ב1969 ונבחר ללגיון הכבוד הצרפתי ב1973. שניהם הם אות הכבוד הגבוה ביותר באותן המדינות.

קישורים[עריכת קוד מקור | עריכה]