משתמש:נאור חזן/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
באר שבע בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – שחרור גמדי גינה
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם העיר הייתה אמורה להיכלל בשטח המדינה הערבית.
ב-31 באוקטובר 1968 העיר נכבשה על ידי הכוחות הבריטים של הגנרל אלנבי אחרי כישלונות חוזרים ונשנים בהבקעת הקו העות'מני באזור עזה. בקרב בלטו הפרשים הקלים האוסטרליים, והוא נחשב לקרב הרכוב הגדול האחרון בהיסטוריה. בבאר שבע שוכן בית קברות צבאי לחללי מלחמת העולם הראשונה שבו קברים של חיילים בריטים, אוסטרלים וניו זילנדים, לידו נחנכה בשנת 2002 אנדרטה לזכר החיילים העות'מנים.
אחרי כיבוש רפיח ב-1917 בנו הבריטים מסילה ברוחב תקני מרפיח אל באר שבע. קו זה נחנך במאי אותה שנה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה באר שבע מחוברת בשתי מסילות, אחת צרה אל לוד והשנייה תקנית אל רפיח וממנה דרומה מיצריים וצפונה ללוד וחיפה. המסילה לרפיח הייתה פעילה עד שנת 1927 ואז נפסקה גם בה תנועת הרכבות מכיוון שלא הייתה לה הצדקה כלכלית.
ב-16 בנובמבר 1920 הגיע הנציב הרברט לואי סמואל לביקור ממלכתי בבאר שבע. הטקס נערך ברחבה שליד בית הספר לילדי הבדואים.
בימי השלטון הבריטי הייתה בבאר שבע עיר ערבית ועד 1936 חיו בה מספר משפחות יהודיות. על פי מפקד אוכלוסין של שנת 1922 היו בבאר שבע 2,356 תושבים מתוכם 235 נוצרים, 98 יהודים ו-11 דרוזים. על פי מפקד האוכלוסין של שנת 1931 היו בבאר שבע 2,959 תושבים, מהם 2,751 מוסלמים, 152 נוצרים, 11 יהודים ו-5 בהאים. בעיר היו 545 בתים.[1] על פי סקר הכפרים 1945 חיו בה כ-5,570 תושבים.[2] הבריטים מינו לראשות העירייה את השיח' פריח אבו מדין,[3] שיח' שבט החנאג'רה, שהיה מהאנשים המשפיעים באוכלוסיית האזור ושימש במלחמת העולם הראשונה כמורה דרך לכוחות הבריטיים. השיח' היה אחד הבדואים הבודדים שגרו אז בעיר.
