פלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פלסטינים
משפחה פלסטינית בפתח ביתה בירושלים, 1930
אוכלוסייה
10,500,566 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
הגדה המערבית ורצועת עזה 3,760,000 - 2,400,000 ירדן 3,000,000> ישראל 1,318,000 סוריה 434,896 לבנון 405,425 ערב הסעודית 327,000 צ'ילה 300,000 ארצות הברית 200,000 מצרים 70,245 כווית 50,000 אוסטרליה 15,000 שאר ארצות ערב 312,000 שאר ארצות העולם 308,000
שפות
ערבית עברית ארמית
דת
אסלאם (97% ברובם המוחלט סונים) נצרות (3%)
קבוצות אתניות קשורות
עמים ערבים אחרים יהודים

פלסטינים (בערבית: الفلسطينيون‎) הם, על פי האמנה הפלסטינית, "האזרחים הערבים, אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המשמעות המקובלת של פַ‏לַ‏סְטִין לצורך זה היא שטחי מדינת ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה (שטח פלשתינה (א"י) כפי שהוגדר בתוואי המפה של המנדט הבריטי). האמנה הפלסטינית קובעת דין שונה לגבי היהודים. רק אותם יהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת "הפלישה הציונית" (עד שנת 1917) ייחשבו פלסטינים.

בקבוצה זו של הפלסטינים נכללים הערבים המתגוררים כעת בתחומי ארץ ישראל, וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם (ראו בעיית הפליטים הפלסטינים). בתקופת המנדט הבריטי שימש מונח דומה ("פלשתינאים") לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל (אז "פלשתינה (Palestine)"), יהודים, ערבים ואחרים.

השימוש במונח "פלסטינים" כשמו של עם ערבי נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל. לפני כן השתמשו הפלסטינים במונח "ערבים" לתיאור מוסדותיהם (הוועד הערבי העליון) ומאבקיהם (המרד הערבי הגדול).

השם "פלסטין" מקורו בשם סוריה פלשתינה, שניתן לארץ במאה השנייה לספירה על ידי הרומאים לאחר כישלון מרד בר כוכבא, במטרה למחוק את השם "יהודה" (יודאה). משם זה נגזר בימי המנדט הבריטי השם "פלשתינה" (Palestine).

אף כי העם הפלסטיני אינו בעל מדינה עצמאית, הוכר אש"ף בעולם כמייצג הרשמי של כל הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו ב-1992 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

תוכן עניינים 1 מקור השם ומשמעותו 2 שורשי העם הפלסטיני 2.1 הגישה הערבית 2.2 הגישה הציונית 2.3 גישות נוספות 3 הפלסטינים בתקופת המנדט הבריטי 4 הפליטים הפלסטינים 4.1 הפלסטינים במצרים וירדן 5 ראו גם 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים 8 הערות שוליים

[עריכה] מקור השם ומשמעותו

הסופרים היוונים הקדומים נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם 'פלשתינֵה' (Palestinē). משרצו הרומים, במאה השנייה לספירה, להשכיח את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם, כינו את המחוז שכלל את ארץ ישראל בשם "סוריה פלשתינה", אשר איחדה בין שתי הפרובינקיות יהודה וסוריה. אך לרוב השתמשו בשם המקוצר 'פלשתינה' ככינוי למחוז מנהלי זה. שם זה מופיע במדרש פעמים בודדות, וחכמים התייחסו אליו כאל שם זר מנהלי. עם התפצלות האימפריה הרומית קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, ביזנטיון, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו. עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השביעית, חילקו הכובשים את האזור הנכבש לכמה מחוזות, כשאחד מהם נקרא 'פילסטין', אשר נקרא כך בעקבות השם הרומי-ביזנטי הקודם והוא אינו אלא עיוות ערבי של השם בלטינית. בעקבות כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל השתכח שם זה כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופאיות, ואף היהודים כינו כך לעתים את ארץ ישראל, בעקבות שפות אלו.

כך, תלוי האיות העברי ("פלסטינים", "פלשתינים", "פלשתינאים" או "פלסטינאים") בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות. כיום, אין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". מכיוון שהשם 'פלסטין' הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים הכותבים עברית, להשתמש בו. סיבה נוספת לבחירה בשם זה היא שגם חז"ל השתמשו בו באיות זה (כאמור, מתוך ראייתם את השם כמנהלי-טכני). מאידך, הכתיב 'פלשתינה' מזהה את המילה עם המקור התנ"כי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.

פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין פלסטינים לפלשתינאים. במאמר‏‏^[1] שפרסם בכתב העת "העין השביעית" הוא אומר כי לדעתו יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. [...] פלסטין הוא עניין אחר, [...] הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית", כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה. שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "...הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף'. לפיכך קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין".

[עריכה] שורשי העם הפלסטיני

הפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה רחבה בגישה זו. עם זאת ישנו ויכוח אקדמי נרחב, בעיקר בין היסטוריונים יהודים וערבים, באשר לראשית התודעה הלאומית הפלסטינית. קיימות שלוש גישות עיקריות לנושא:

[עריכה] הגישה הערבית

יש פלסטינים כאדוארד סעיד, המביאים בהקשר זה ראיות לקיומה של טריטוריה בשם "פלשתינה" עוד בימי הביניים, ולזיקה של תושבי הטריטוריה כבר אז. טענה זו המתייחסת לתודעה הלאומית הקולקטיבית כקודמת לזהויות האחרות (החמולתיות והדתיות), נחשבת למוטלת בספק. אף על פי כן, עצם ההתייחסות לטריטוריה כ"פלשתינה" מוכרת גם בתקופה שלפני ההגירה היהודית. היסטריונים אלה גורסים כי מראיות אלה ניתן ללמד שהעם הפלסטיני היה קיים עוד לפני תחילת ההתיישבות הציונית והוא בן מאות שנים.

[עריכה] הגישה הציונית

מספר היסטוריונים מציגים ראיות לאי-קיומה של תודעה קולקטיבית של עם פלסטיני עד לתחילת ההתיישבות הציונית, ואף מאוחר מכך. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו הוא יהושפט הרכבי, והיא מתבטאת גם בדברים שאמרה ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר: "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני". הראיה העיקרית היא שבימי שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה ארץ ישראל מחולקת בין כמה מחוזות אשר אף אחד מהם לא השתרע בתחום ארץ ישראל בלבד ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני". חלק מהפלסטינים הגיעו לארץ ישראל לאחר תחילת ההתיישבות הציונית ולמעשה אינם נמצאים בשטחה יותר זמן מהיהודים. על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליון בארץ ישראל היו בתקופה זו (תחילת המאה ה-19) פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. כמו כן ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי הגידול במספרם של הערבים בשטח המנדט הבריטי היה גדול בהרבה מהצפוי על פי הריבוי הטבעי וכי ערבים רבים הגיעו בעקבות העבודה שנמצאה בשפע אצל הבריטים ואצל העולים היהודים.

לפי גישה זו, צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות.

גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי פלשתינה היא חלק מסוריה. למשל, עבדול האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה." גם פיליפ חיתי, היסטוריון ערבי אמריקאי, ואחמד שוקיירי, היושב ראש הראשון של אש"ף, התבטאו ברוח דומה^{[דרוש מקור]}.

גישה נוספת, פחות מקובלת כיום, היא כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, גם אין עם פלסטיני כיום: ערביי ארץ ישראל הם חלק מן העם הערבי הגדול, ואין להם מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לערבים תושבי ממלכת ירדן ולערבים במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה זו נמצאים גם בדברו של (חה"כ לאחר מכן) עזמי בשארה משנת 1999: "אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית" ‏‏^[2]

מחזיקי גישה זאת מצביעים גם על תמונות נוף שצולמו באזור בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפיהם הייתה הארץ שוממה ומדברית, עם יישובים מעטים ודלי אוכלוסין עד ש"הציונים הפריחו את השממה ובנו את הארץ". כדי לאשש את טענה זו נעזרים הם בעדויות שונות של אנשים שסיירו בארץ ישראל לפני התקופה הציונית כמו הסופר מארק טוויין, הרוזן קונסטאנטין פראנסואה וולניי, הקולונל צ.ר.קונדר ועוד.

גישה אחרת, היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית החקלאית שנשארה בארץ מתקופת בית המקדש השני לאחר חורבנו על ידי טיטוס ^[3]. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אצל הוגים יהודים ציונים שונים החל מישראל בלקינד מהביל"ויים ודב בר בורוכוב מפועלי ציון, ועד לדוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ויצחק בן צבי נשיאה השני של מדינת ישראל.

ישראל בלקינד כתב: "רגילים סופרי דברי הימים לספר, כי אחרי חורבן ירושלים על ידי טיטוס נפוצו היהודים בכל ארצות תבל ולא הוסיפו עוד לרצות לחיות בארצם. אבל גם פה אנו פוגשים טעות היסטורית, אשר נחוץ להסיר ולמצא את מצב הדברים האמיתי." ... "את הארץ עזבו שדרותיו העליונות, החכמים, תופשי התורה, שבכרו את הדת על פני הארץ ... ואפשר, עשו כן בכלל רוב העירונים קלי התנועה. אולם עובדי האדמה נשארו קשורים לאדמתם ...". ^[4]

דב בר בורוכוב כתב: "האוכלוסייה המקומית בפלשתינה קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים ה"שמיים". יש להניח הנחה המתקבלת מאד על הדעת, כי הפלחים בפלשתינה - הם צאצאים ישרים של שרידי היישוב החקלאי היהודי והכנעני, בצירוף תערובת קלה של דם ערבי. כי כידוע, הערבים, הכובשים הגאים, התערבו אך מעט מאד בקרב המון העם בארצות הנכבשות על ידם ... על כל פנים כל הנוסעים-התיירים מאשרים, כי פרט לדיבור הערבי אי אפשר להבחין בין סבל ספרדי לבין פועל פשוט ופלח ... נמצא, שההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלחים הפלשתינים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים". ^[5]

דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כתבו: "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזאנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה ... בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מיסים. ... לבוא ולטעון, כי עם כיבושה של ירושלים על ידי טיטוס ועם כשלונו של מרד בר-כוכבא חדלו היהודים כליל לעבד את אדמת ארץ-ישראל, משמעו לגלות אי-ידיעה גמורה בתולדות ישראל ובספרות ישראל של אותה תקופה ... האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו ... האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא". ^[6]

יצחק בן צבי הוסיף וכתב: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם. ... שהרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האישלם". ^[7]

[עריכה] גישות נוספות

קיימת גישת ביניים, בין הגישה הערבית לגישה הציונית, הגורסת כי התודעה הלאומית הפלסטינית התפתחה עוד באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, לרבות ההתעוררות הלאומית באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין סוריה ופלסטין וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים). לטענת ההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה, כשלמעשה האחראים העיקריים להגעת הפלסטינים לאזור היו הטורקים שהביאו לכאן בני לאומים רבים לעבודה במחנותיהם, על מסילת הברזל החיג'אזית ועוד. מלבד הפלסטינים הביאו הטורקים גם את הארמנים, הצ'רקסים ועוד.

ברבע הראשון של המאה ה-‏19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע הם יהודים ונוצרים ^[8]. הגידול באוכלוסייה הערבית מאז - ועד התחלת הפעילות הציונית, היה כ-‏30%. לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-‏270%^[9]. ישנם הסברים רבים לריבוי מהיר שכזה, המצדדים בקיומה של הגירה ערבית מאסיבית לשטחה המערבי של פלשתינה מביאים כראיה את הדוח של הוועדה האנגלו-אמריקנית. ב-‏1945 ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית מצאה כי היישוב היהודי גדל מ-‏84 אלף תושבים ב-‏1922 לכדי 554 אלף תושבים. גידול זה, נקבע בדוח, הנו פרי העלייה היהודית. בדוח עצמו נרמזת האפשרות להגירה ערבית המונית מהארצות השכנות. ^[10]

את ההגירה הערבית מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה: "הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-‏19]. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תוכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".^[11]

בשנת 1922 לאחר שהבריטים קיבלו את המנדט (יפוי הכוח) על ארץ ישראל\פלשתינה, מטעם חבר הלאומים, הם (הבריטים) ערכו מפקד אוכלוסין בכל השטח שהיה נתון למרותם, אשר כלל את ארץ ישראל המערבית ואת עבר הירדן המזרחי, דהיינו האזור שבו קיימות כיום מדינת ישראל, ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית. ובסך הכול שטח שגודלו כ-125,000 קמ"ר. (לשם השוואה, גודלה של מדינת ישראל לבדה כ-22,150 קמ"ר).

במסגרת המפקד לא נכללה קטגוריה של "פלסטינים", אולם, נכללה "עדה דתית". לפי המפקד מנו תושבי האזור כולו 752,048 נפש, מהם 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 אחרים. לפי ההגדרה המקובלת כיום, ניתן להגדיר את מרבית התושבים הלא-יהודים כפלסטינים. בשנת 2006, על פי אומדן עצמי של הפלסטינים, הם מונים בשטחים, בישראל, בירדן, במחנות הפליטים בלבנון וסוריה וכן בפזורה ברחבי העולם, למעלה מתשעה מיליון בני אדם.

[עריכה] הפלסטינים בתקופת המנדט הבריטי

הפלסטינים התרבו בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הם הכפילו את מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500-550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600-650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). חלק גדול מהריבוי נגרם כתוצאה ממהגרים ערביים לארץ, שהוסיפו לריבוי הטבעי יותר ממאה אחוזים. עיקר ההגירה מקורה מעבר הירדן, מצרים וסוריה, שרק חלק מהם נשאר בארץ בדרך קבע. אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.

הפלסטינים לא הקימו ארגון לאומי ציבורי כולל, כמו כנסת ישראל עם אספת הנבחרים והוועד הלאומי שלה. הדבר הוצע להם על ידי ממשלת המנדט, אך נדחה על ידם. היה קיים ארגון עדתי-דתי - המועצה המוסלמית העליונה וגופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים ארגונים כלכליים, מקצועיים, תרבותיים והייתה קיימת גם התארגנות לאומנית פוליטית. התארגנות זו מעולם לא כוננה מוסדות ייצוג נבחרים. היא צמחה מתוך ועדות נכבדים מקומיות ואזוריות, כגון "ועדות מוסלמיות -נוצריות" (1920 - 1921), ומתוך ועידות וקונגרסים.

בשנת 1920 הוקם "הוועד הפועל הערבי", בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כארגון קבוע, אך הוא התפרק עד לשנת 1934, השנה בה מת אל-חוסייני. בין לבין, התרחשו "קרבות" בין שני צדדי יריבים - המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הם לא מילאו תפקיד חשוב.

בשנת 1936 הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, כיו"ר הוועד. ועד זה הוקם מתוך ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים. בסתיו 1936, נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבּ‏ים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים", על שם אל-חוסייני, מקים הוועד הפועל הערבי) היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפך לקיצוני.

כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבידות של הערבים היה גדול ממספר האבידות של היהודים והבריטים. הוועד הערבי העליון פוזר על ידי השלטונות והוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937) (וגם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה). שנות המרידה, 1936 - 1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הם היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית, שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלשתינאית במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945, חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים נגעו בסך הכול בנסיונות למנוע מכירת אדמות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ומרדי תעמולה.

הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו דווקא בקיצונים שבקרב הפלסטינים. ועדת אונסקופ הציעה את תוכנית החלוקה, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. ועדת אונסקופ בחנה שתי הצעות מרכזיות - האחת, הארץ תחולק בין שתי מדינות, יהודית והערבית, וירושלים תהיה תחת מנדט בינלאומי. השנייה, היא שתיווצר מדינה דו-לאומית פדרלית. הערבים דחו את כולן, והכריזו מלחמה אלימה כדי למנוע את ביצוע החלוקה והקמת המדינה היהודית.

קמו שני ארגוניים צבאיים למחצה של נוער עירוני - "אל פותווה" של ההנהגה הקיצונית, ו"אל נג'אדה" של המתונים. היו גם כנופיות טרור במתכונת הישנה. מדינות ערב עזרו בכסף, בנשק, במתן אימונים, נקודות מקלט, בשיגור מתנדבים ובתמיכה מדינית ומוסרית. משנכשל המאמץ הצבאי הזה, החלה בפברואר 1948 יציאתם וגירושם של פליטים. באפריל-מאי היא הייתה לזרם של רבבות רבות. ההנהגה הראשית ישבה בחו"ל עוד מתחילת המאבק האלים. שאר המנהיגים הצטרפו לעוזבים, ובכללם רוב המפקדים הצבאיים.

מתוך 1.2 - 1.3 מיליון פלסטינים, נשארו בארץ ישראל 700,000 פלסטינים: 150,000 בישראל, 400,000 ביהודה ושומרון, ו-100 עד 150 אלף ברצועת עזה.

[עריכה] הפליטים הפלסטינים

ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

500 - 600 אלף פלסטינים היו לפליטים בירדן ומצרים, 200,000 ביהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 ברצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן (שגם היא הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית), ו-50 - 100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ לאגן הים התיכון. בצ'ילה נמצאת כיום הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.‏‏^[12] מעל 200,000 מתוכם הם נוצרים.‏‏^[13]

[עריכה] הפלסטינים במצרים וירדן

הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות מושבם. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו בעבר הירדן והן על תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.

הפלסטינים שבעזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי, ג'מאל חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, עם חאג' אמין אל חוסייני כנשיא.

הנסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את הגדה המערבית, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 1948 - 49. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת 1952 הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי 1958.

ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 נסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח הגדה המערבית לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם בגדה המערבית, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.

הסיפוח הכולל הושלם באפריל 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ, נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".

במלחמת ששת הימים נכבשו יהודה והשומרון וחבל עזה ועברו לשליטת מדינת ישראל.

[עריכה] ראו גם

• ערביי ישראל
• ערבית פלסטינית
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• התנועה הלאומית הפלסטינית
• טרור פלסטיני
• הנכבה
• ארגונים פלסטינים בולטים: אש"ף, פת"ח, חמא"ס

[עריכה] לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל המזרח התיכון
	ההיסטוריה

• מיכאל אסף, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל 1860 - 1948, מפעלי תרבות וחינוך, 1970.
• מיכאל אסף, תולדות השלטון הערבי בארץ-ישראל, הוצאת דבר, תרצ"ח.
• מיכאל אסף, תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם, מפעלי תרבות וחינוך בשיתוף עם הוצאת דבר, 1970.
• שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006.
• יהושפט הרכבי, הפלסטינים מתרדמה להתעוררות, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1974.
• אדוארד סעיד, שאלת פלסטין, הוצאת מפרש, 1981.
• אשר ססר, הפלסטינים לאחר עידן ערפאת, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה - אוניברסיטת תל אביב, 2005.
• ג'ואן פיטרס, From Time Immemorial, 1984, (בעברית: מאז ומקדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד).
• ברוך קימרלינג, פלסטינים - עם בהיווצרותו: למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית, כתר, 1999.
• יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עם עובד, תש"ז.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פלסטינים

• דגנית אמתלאי סויסה, לידתו של סכסוך, אימגו
• יניב וייסמן, התיישבות יהודית בארץ ישראל, באתר ארץ הצבי
• ד"ר הארי מנדלבאום, מוצאם של הערבים בארץ ישראל.
• שמעון שמיר, איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית.
• עוז אלמוג, שרון הורנשטיין, אוכלוסייה פלסטינית בעולם, "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ‏שמעון שמיר, ‏נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית, גיליון 55, מרץ 2005
2. ^ ‏דיווח באתר אומדיה‏
3. ^ מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 177–181.
4. ^ ישראל בלקינד, הערבים אשר בארץ ישראל עמודים 8 - 11.
5. ^ בר בורוכוב, לשאלת ציון וטריטוריה, עמ' 148.
6. ^ דודן בן-גוריון ויצחק בן צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמודים 196 - 198.
7. ^ יצחק בן צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ' 39.
8. ^ .תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל, שיחה עם דר מרדכי אביר סקירה חודשית – גיליון 1975/1 עמ' 29
9. ^ מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948, גד גילבר, קתדרה, תשרי תשמח, מס' 45, עמ' 43
10. ^ דין וחשבון הוועדה לחלוקת ארץ ישראל, עמ' 125
11. ^ יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, עמ' 15.
12. ^ ‏Chile 2001-1, The Stephen Roth Institute for The Study of Contemporary Antisemitism And Racism, TAU‏
13. ^ ‏Afif Safieh, The call to PEACE, The United Reform Church‏