פלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלסטינים
>فلسطينيون
Palestinian infobox.jpg
דמויות פלסטיניות
אוכלוסייה
11 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
Flag of Palestine.svg הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים 3.3 מיליון

Flag of Jordan.svg ירדן 2.7 מיליון
Flag of Israel.svg ישראל כ-1,318,000
Flag of Chile.svg צ'ילה כ-500,000
Flag of Syria.svg סוריה כ-400,000
Flag of Lebanon.svg לבנון כ-400,000
Flag of Saudi Arabia.svg ערב הסעודית כ-327,000
Flag of the United States.svg ארצות הברית כ-250,000
Flag of Egypt.svg מצרים כ-60,000
Flag of Kuwait.svg כווית וארצות המפרץ הפרסי כ-100,000

שפות
בגדה המערבית וברצועת עזה:

ערבית פלסטינית
בישראל:
ערבית פלסטינית ועברית ישראלית
בשאר ארצות העולם:
ערבית ושפות מקומיות

דת
אסלאם (97%[דרוש מקור] ברובם המוחלט סונים)
נצרות (3%[דרוש מקור])
קבוצות אתניות קשורות
עמים ערבים אחרים

פלסטיניםערבית: فلسطينيون) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל משלהי התקופה העות'מאנית ותחת שלטון ממשלת המנדט (פלשתינה (א"י); בערבית: فلسطين) וצאצאיהם.‏[1] שימוש במונח "פלסטינים" לתיאור בני עם ערבי נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל.

לצד זאת, השם فلسطين בערבית (פַלַסְטִין בתעתוק מערבית לעברית) או Palestine באנגלית או פלשתינה בעברית, היווה שם רשמי של האזור הגאוגרפי של ארץ ישראל המנדטורית.‏[2] באופן זה נעשה שימוש בשמות אלה כחלק משמם של מוסדות או ארגונים (פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים) של האוכלוסייה הערבית‏[3] והיהודית.‏[4]

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 ואחר כך הורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".‏[5] המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".‏[6] המשמעות המקובלת של פַ‏לַ‏סְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.‏[7] יש הסוברים, שהכוונה לשטחי מדינת ישראל, יהודה ושומרון ורצועת עזה (שטח פלשתינה (א"י) כפי שהוגדר בתוואי המפה של המנדט הבריטי לאחר הפרדתו של עבר הירדן המזרחי מהשטח שיועד במנדט חבר הלאומים לבית הלאומי היהודי). הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים, שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.‏[8]

אף כי העם הפלסטיני אינו (ולא היה אף פעם) בעל מדינה עצמאית, הוכר אש"ף בעולם לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, כמייצג הרשמי של הפלסטינים,‏[9] והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

מקור השם ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "פלסטין" מקורו בשם הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה", שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים ואשר כללה את שטח פרובינקית "יוּדֶאָה" שבוטלה לאחר המרד. משם זה נגזר השם "פלשתינה" (Palestine או Palästina), בו כונתה ארץ ישראל אצל עמי אירופה, ובימי המנדט הבריטי נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (Palestine). בתקופת המנדט הבריטי שימש המונח "פלסטינים" (בערבית), Palestinians (באנגלית), "פלשתינאים" (בעברית) וכיוצא בזה ביתר הלשונות לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל המנדטורית: יהודים, ערבים ואחרים.

שימוש בשם "פלסטין" בערבית לתיאור אחת מנפות ארץ ישראל נעשה כבר בתקופה הערבית בארץ ישראל, במאה ה-7 ("חג'ז פילסטין"). שימוש במונח "פלסטינים" כשמו של עם ערבי נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל. לפני כן השתמשו הפלסטינים במונח "ערבים" לתיאור מוסדותיהם (הוועד הערבי העליון) ומאבקיהם (המרד הערבי הגדול)[דרוש מקור].

הסופרים היוונים הקדומים נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (Palestinē). משרצו הרומאים, במאה השנייה לספירה, להשכיח את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם, כינו את המחוז שכלל את ארץ ישראל בשם "סוריה פלשתינה", אשר איחדה בין שתי הפרובינקיות יהודה וסוריה. אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. שם זה מופיע במדרש פעמים בודדות, וחכמים התייחסו אליו כאל שם זר מנהלי. עם התפצלות האימפריה הרומית קיבלה הממלכה הרומית המזרחית היא ביזנטיון, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.

עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השביעית, חילקו הכובשים את האזור הנכבש לכמה מחוזות, כשאחד מהם נקרא "פילסטין", אשר נקרא כך בעקבות השם הרומי-ביזנטי הקודם והוא אינו אלא עיוות ערבי של השם בלטינית. בעקבות כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל השתכח שם זה כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופיות, ואף היהודים כינו כך לעתים את ארץ ישראל, בעקבות שפות אלו.

לאחר כיבוש ארץ ישראל במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכינון המנדט הבריטי, בחרו הבריטים לכנות את ארץ ישראל בשם "פלשתינה" ותושביה שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית כונו "פלשתינים". ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינים" ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינים". עם סיום המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל והשתלטות ממלכת ירדן על הגדה המערבית ומצרים על רצועת עזה, חדלה הנתינות הפלשתינית מלהתקיים. אולם, המונח פלשתינים נותר לציין את הפליטים הפלסטינים אשר שהו מחוץ לגבולות ישראל ונבדלו מן האזרחים של מדינות ערב שקלטו אותם.

כך, תלוי האיות העברי ("פלסטינים", "פלשׂתינים", "פלשׂתינאים" או "פלסטינאים") בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות. כיום, אין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". כיוון שהשם "פלסטין" הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים הכותבים עברית, להשתמש בו. סיבה נוספת לבחירה בשם זה היא שגם חז"ל השתמשו בו באיות זה (כאמור, מתוך ראייתם את השם כמנהלי-טכני). מאידך, הכתיב "פלשתינה" מזהה את המילה עם המקור המקראי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.

פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלסטינים" ל"פלשתינאים". הוא סובר כי יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. [...] פלסטין הוא עניין אחר, [...] הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית", כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה. שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף". לפיכך קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין".‏‏‏[10]

הלאומיות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית
מתפללים מוסלמים במסגד אל-אקצא, 1840
פלאח בשכם, 1898
משפחת פלאחים בפתח ביתה ברמאללה, צולם בעשור הראשון של המאה ה-20

חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה בינלאומית רחבה לכך. הלאומיות הפלסטינית טוענת להכרה כישות עצמאית הראויה לריבונות מדינית בארץ ישראל, בין השאר, כוללת ההגות הלאומית הפלסטינית את הטענה כי האוכלוסייה הערבית וקבוצות אתניות נוספות בארץ ישראל היו בעלות תודעה עצמית מאז המאה ה-19. כמו כן נכללת בלאומיות הפלסטינית אימוצה של התאוריה בדבר רצף אוכלוסייתי פלסטיני מאז העת העתיקה.

ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות על ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית חלוקות בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים. יש הסוברים כי ראשיתה של התודעה הלאומית הפלסטינית באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, בהם ההתעוררות הלאומיות באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין הנפות: דמשק, עכו ועזה. וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים שחלש על ארץ ישראל מספר שנים ודכא את אוכלוסייתה).‏[11] לטענת חלק מההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית אצל הפלסטינים, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה. מאידך, יש הסוברים כי תודעה קולקטיבית של עם פלסטיני קשורה לתחילת ההתיישבות הציונית בתקופת העלייה השנייה, ואף מאוחר מכך. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו הוא יהושפט הרכבי, והיא מתבטאת גם בדברים שאמרה ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר: "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני".[דרוש מקור] לפי גישה זו, צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה -ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות. גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי פָּלֵשְׂתִינָה היא חלק מסוריה. למשל, עווני עבד אל-האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[דרוש מקור] גם פיליפ חתי, היסטוריון ערבי אמריקאי,[דרוש מקור] ואחמד שוקיירי, היושב ראש הראשון של אש"ף, התבטאו ברוח דומה.‏[12][13] בנוסף, טוענים מצדדי גישה זו, כי בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל הייתה הארץ מחולקת למספר מחוזות, ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני".

תאוריות על מוצא הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-20, מתנהל דיון נרחב בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים, על השאלה: מהו מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד הפלאחים; סוגיה שתפשה לה מקום בתפישת העולם ובתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית. הוויכוח טעון מבחינה פוליטית, כאשר באופן כללי נוטים גורמים המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית לטעון שהלאומיות הפלסטינית נוצרה בשלב מאוחר, או אף כי כלל אין לאומיות פלסטינית‏[14] בעוד גורמים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית נוטים לטעון שהלאומיות הפלסטינית ראשיתה בתקופה הכנענית בארץ ישראל[דרוש מקור].

שמות משפחותיהם של רבים מהפלסטיניים מעידים על מוצאם דווקא מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "אל-מסרי" שפירושו הוא מצרי הנפוץ מאוד בקרבם, ושמות משפחה אחרים המעידים על מוצא מעיראק (למשל: "אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חאלבי"), לבנון (למשל: "אל-לובנאני"), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), טורקי (למשל: "עות'מאן") בחריין, עומאן, בחריין וערב הסעודית (למשל: "אל-חיג'אזי"). שמות משפחה פלסטיניים אחרים אף מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19.

התאוריה "הכנענית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הכנענית הועלתה על ידי מספר היסטוריונים, ובהם שארל קלרמון-גנו הצרפתי אשר פעל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ואדוארד סעיד במאה ה-20,[דרוש מקור] המביאים בהקשר זה מספר ראיות, בהן קיומה של טריטוריה בשם "פלשתינה" בתקופת העת העתיקה, ולזיקה פנימית שהתקיימה בין תושבי הטריטוריה לארץ כבר אז. טענה זו המתייחסת לתודעה הלאומית הקולקטיבית כקודמת לזהויות האחרות (החמולתיות והדתיות), נחשבת למוטלת בספק.‏[15]

התאוריה "הישראלית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה נוספת, פחות מקובלת כיום, היא כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, גם אין עם פלסטיני כיום: ערביי ארץ ישראל הם חלק מן העם הערבי הגדול, ואין להם מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לערבים תושבי ממלכת עבר ירדן ולערבים במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה זו נמצאים גם בדברו של (חבר הכנסת לאחר מכן) עזמי בשארה משנת 1999: "אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית".

מחזיקי גישה זאת מצביעים גם על תמונות נוף שצולמו באזור בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפיהם הייתה הארץ שוממה ומדברית, ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין. כדי לאשש את טענה זו נעזרים הם בעדויות שונות של אנשים שסיירו בארץ ישראל לפני התקופה הציונית כמו הסופר מארק טוויין,‏[16] הרוזן קונסטאנטין פראנסואה וולניי, הארכיאולוג לורנס איש ערב, קלוד קונדר[17] ועוד.

התאוריה "היהודית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה נוספת, היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס[18]. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אצל הוגים יהודים ציונים: ישראל בלקינד מתנועת ביל"ו, דב בר בורוכוב מראשי מפלגת "פועלי ציון" במזרח אירופה, דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ויצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל שהיה גם היסטוריון.

ישראל בלקינד ממנהיגי ביל"ו, כתב: "רגילים סופרי דברי הימים לספר, כי אחרי חורבן ירושלים על ידי טיטוס נפוצו היהודים בכל ארצות תבל ולא הוסיפו עוד לרצות לחיות בארצם. אבל גם פה אנו פוגשים טעות היסטורית, אשר נחוץ להסיר ולמצא את מצב הדברים האמיתי. ... את הארץ עזבו שדרותיו העליונות, החכמים, תופשי התורה, שבִכְּ‏רו את הדת על פני הארץ ... ואפשר, עשו כן בכלל רוב העירונים קלי התנועה. אולם עובדי האדמה נשארו קשורים לאדמתם".‏[19] דב בר בורוכוב מנהיג "פועלי ציון", כתב: "האוכלוסייה המקומית בפלשתינה קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים ה"שמיים". יש להניח הנחה המתקבלת מאד על הדעת, כי הפלחים בפלשתינה - הם צאצאים ישרים של שרידי היישוב החקלאי היהודי והכנעני, בצירוף תערובת קלה של דם ערבי. כי כידוע, הערבים, הכובשים הגאים, התערבו אך מעט מאד בקרב המון העם בארצות הנכבשות על ידם ... על כל פנים כל הנוסעים-התיירים מאשרים, כי פרט לדיבור הערבי אי אפשר להבחין בין סבל ספרדי לבין פועל פשוט ופלח ... נמצא, שההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלחים הפלשתינים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים".‏[20] דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כתבו: "הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזאנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה ... בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מיסים. ... לבוא ולטעון, כי עם כיבושה של ירושלים על ידי טיטוס ועם כשלונו של מרד בר-כוכבא חדלו היהודים כליל לעבד את אדמת ארץ-ישראל, משמעו לגלות אי-ידיעה גמורה בתולדות ישראל ובספרות ישראל של אותה תקופה ... האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו ... האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא".‏[21] יצחק בן צבי הוסיף וכתב: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם. ... שהרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".‏[22]

מחקרים גנטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים השתתפו פלסטינים רבים בבדיקות גנטיות שונות שנערכו למחקרים שונים, במחקר בראשות פרופסור אריאלה אופנהיים מהאוניברסיטה העברית משנת 2001 נמצא כי ישנה קרבה גנטית מסוימת בין היהודים והערבים הפלסטינים אך קרבה זו הינה פרה-היסטורית ומתחקה לאב קדמון שחי באזור המזרח התיכון בתקופה הנאוליתית.‏[23] עוד נמצא במחקרה של אופנהיים כי כאשר משווים בין יהודים לפלסטינים ובדואים מהנגב, עולה כי הפלסטינים והבדואים קרובים יותר לשבטים שחיים כיום בתימן מאשר ליהודים שנמצאו קרובים יותר לעמים מצפון הסהר הפורה (כגון: כורדים, ארמנים וטורקים), שייתכן שמקור הקרבה בין היהודים והאוכלוסיות הנ"ל הוא באוכלוסיות הילידות הקדומות במזרח התיכון.‏[23][24]

במחקר שנערך בשנת 2011 ועסק בגנטיקה של ערביי ישראל והפלסטינים החיים במדינת ישראל וברשות הפלסטינית בהתאמה, העלה כי קיים שוני גנטי בין ערבים מוסלמים לבין ערבים נוצרים. בקרב חלק ניכר מהפלסטינים הנוצרים (31.82%) נמצא הפלוגרופ E1b1b שקיים במרחב שבין קרן אפריקה, הלבנט וצפון אפריקה; ההפלוגרופ השני בשכיחותו בקרב הפלסטינים הנוצרים הוא G2a (שנאמד ב-11.36%) שמקורו המשוער הוא בקווקז; וההפלוגרופ הפחות נפוץ בקרב הערבים הנוצרים התגלה כ-J1 (שנאמד ב-9.09%) שמקורו במערב אסיה ונפוץ גם בקרב יהודים ושומרונים. בקרב רוב הפלסטינים המוסלמים ההפלוגרופ הנפוץ ביותר הוא J1 (ששיעורו נאמד ב-37.82%), אחריו E1b1b (שנאמד ב-19.33%) וההפלוגרופ הפחות נפוץ בקרבם הוא הפלוגרופ T (ששיעורו נאמד ב-5.88%) שמקורו המשוער גם כן בקדמת אסיה אך הוא נדיר בקרב יהודים (קיים רק ביהודים מצפון-מזרח פורטוגל) ונפוץ בעיקר בדרום אסיה (בחלקים מתת-היבשת ההודית), במזרח התיכון (בעיקר באזור ארמניה ופרס) חלקים מאירופה (יוון וסיציליה ואיביזה) ובאזורים שונים באפריקה (מצרים העליונה, סומליה ובצפון-קמרון). במחקר הנ"ל לקחו חלק 44 פלסטינים נוצרים ו-119 פלסטינים מוסלמים.‏[25]

במחקר שערך בשנת 2010 על מוצא היהודים, מצא הגנטיקאי הישראלי דורון בהר מבית החולים רמב"ם כי הפלסטינים והבדואים בישראל חולקים אב-משותף עם תושבי ערב הסעודית מה שמלמד על מוצא משותף של שתי הקבוצות וייתכן שגם מצביע על נדידת אבותיהם של הערבים בישראל (בדואים ויושבי קבע) מחצי האי ערב אל המזרח התיכון בהיסטוריה הקרובה ("זליגת גנים" כלשונו).‏[26] מחקר נוסף שפורסם ב-28 בפברואר 2013 הצביע שאחוז הגנים שנפוצים בקרב ~50% מתושבי אתיופיה, סעודיה, תימן ובדואים (שכמותם הולכת ופוחתת עם ההתקרבות הגאוגרפית מחצי האי ערב ומקרן אפריקה ללבנט) שתועד בקרב אוכלוסיות מוסלמיות כדוגמת הפלסטינים, הירדנים, הסורים והלבנונים-המוסלמים הוא הגבוה ביותר בשיעורו בלבנט, מה שמחזק את הטענה כי מוצאם הוא מחוץ ללבנט.‏[27]

מחקר שנעשה על מוצאם הנקבי (mtDNA) של פלסטינים גילה שהם כמו גם: הירדנים, הסורים, העיראקים, הכורדים והטורקים חולקים דנ"א מיטוכונדריאלי שמקורו באפריקה שמדרום לסהרה. 117 פלסטינים לקחו חלק במחקר הזה, כאשר אצל 15 מהנבדקים נמצאו גנים מיטוכונדריאליים שמקורם באפריקה התת-סהרית. ההסברים שהוצעו להימצאות הגנים האלה בקבוצות השונות היו: נדידת נשים מאפריקה לקהילות שהתקיימו במזרח התיכון לפני אלפי שנים או ההסבר היותר הגיוני לפיו הגעת הנשים מאפריקה נעשה כחלק מסחר העבדים שניהלו הערבים לאחר הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון ואפריקה, הנשים הגיעו כשפחות ליישובי הערבים וצאצאיהן נטמעו באוכלוסייה.‏[28] באפריל 2011 דווח במחקר שנערך על ידי פרופ' דייוויד רייך והדוקטורנטית פרייה מורג'אני מאוניברסיטת הרווארד בשיטה שונה ממחקרים גנטיים אחרים: במקום מחקר על כרומוזום Y או mtDNA נעשתה בדיקה של השתנות נוקליאוטיד בודד בגנום כולו‏[29] כי בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות בלבנט ובמזרח הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית) ממוצע הגנים שמקורם באפריקה שמדרום לסהרה עומד על בין 4% ל-15%, שזמן כניסתם לגנום של האוכלוסיות שנדגמו תוארך לזמן שלפני 32 דורות כלומר בזמני קרבה למצרים ולימי הביניים - החוקרים מסיקים שהקשר בין אפריקה לאזורנו התקיים באופן בלתי פוסק באלפי השנים האחרונות באמצעות סחר בעבדים שהגיעו לערי החוף.

מחקרים אחרים מצאו כי הפלסטינים קשורים גנטית (כמו קבוצות מוסלמיות אחרות: ירדנים, בדואים וסורים) לקבוצות ערביות אחרות כמו תושבי ערב הסעודית, תימן ומרוקו.‏[30][31] ההסבר להימצאותם של גנים הנפוצים אצל יהודים ושומרונים בקרב פלסטינים ניתנת להסבר כיוון שידוע שלאחר הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, חיו בה יהודים ושומרונים רבים שנאלצו עם השנים (מסיבות כאלה ואחרות) להתאסלם בכדיי לשרוד בחברה הערבית שקמה לה בארץ במאות שלאחר הכיבוש, ונטמעו בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית - מראשית המאה ה-19 עד 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, 1851

על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליון בארץ ישראל היו בתחילת המאה ה-19, פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים, ונוצרים שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות, ביניהם ערבים.‏[32] הגידול באוכלוסייה הערבית מאז - ועד התחלת הפעילות הציונית, היה כ-30%. במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים רבים, ובהם בוסניאקים, ארמנים, צ'רקסים ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון במסילת הברזל החיג'אזית ולמטלות שמירה והגנה. בשנים 1870 -1947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%.‏[33]. המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה סקר את ההגירה לארץ ישראל בעת החדשה:

"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אבו כשכ, ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון טורקמנים, חורנים, בוסניאקים, וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם, וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".‏[34]

ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי היה גידול רב באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מאז 1920 וכי הייתה התקדמות רבה גם בסקטור הערבי, כולל הפלחים, שהושגה בחלקה מיבוא ההון היהודי לפלשתינה וכן מהיבטים אחרים של גידול הבית הלאומי היהודי.‏[35] בדו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1945, מצאה הוועדה כי היישוב היהודי גדל מ-‏84,000 תושבים ב-1922 לכדי 554,000 תושבים. שלושה רבעים מגידול זה, קבע הדוח לפי הערכות רשמיות, היו פרי עליה יהודית. האוכלוסייה המוסלמית צמחה בשנים אלו מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.‏[36]

בתקופת המנדט הבריטי - 1917–1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל
ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949
חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות ירושלים במהלך פרעות תר"פ, אפריל 1920

בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – ייפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בכל השטח שהיה נתון למרותם אשר כלל את ארץ ישראל על פי הגדרת המנדט, כלומר, משני עבריו של נהר הירדן, האזור בו קיימות כיום מדינת ישראל, ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית – בסך הכול שטח של 125,000 קמ"ר (לשם השוואה, גודלה של מדינת ישראל בגבולות 1967, הוא כ-22,150 קמ"ר). במסגרת המפקד לא נכללה קטגוריה של "פלסטינים", אולם, נכללה "עדה דתית". לפי המפקד נמנו תושבי האזור כולו 752,048 נפש, מהם 589,177 מוסלמים, 83,790 יהודים, 71,464 נוצרים, ו-7,617 אחרים.[דרוש מקור]

מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500-550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600-650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.‏[37]. הגאוגרף משה ברוור, עסק במחקרו: "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.‏[38] כמו כן, הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.

הפלסטינים לא הקימו ארגון לאומי ציבורי כולל, כמו "כנסת ישראל", "אספת הנבחרים" ו"הוועד הלאומי". הדבר הוצע להם על ידי ממשלת המנדט, אך נדחה על ידם. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי המועצה המוסלמית העליונה, וכן בדומה גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים ארגונים כלכליים, מקצועיים, תרבותיים והייתה קיימת גם התארגנות לאומנית פוליטית. התארגנות זו מעולם לא כוננה מוסדות ייצוג נבחרים. היא צמחה מתוך ועדות נכבדים מקומיות ואזוריות, כגון "ועדות מוסלמיות -נוצריות" (1920 - 1921), ומתוך ועידות וקונגרסים. בשנת 1920 הוקם "הוועד הפועל הערבי", בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כארגון קבוע, אך הוא התפרק עד לשנת 1934, השנה בה מת אל-חוסייני. בין לבין, נוצרה יריבות בין שני הצדדים - המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הם לא מילאו תפקיד חשוב.

משפחת סכאכיני, משפחה ערבית-נוצרית, בפתח ביתה בשכונת קטמון בירושלים, שלהי שנות ה-30

בשנת 1936 הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, כיושב ראש הוועד. ועד זה הוקם מתוך ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים (המרד הערבי הגדול). בסתיו 1936, נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים", על שם אל-חוסייני, מקים הוועד הפועל הערבי) היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפך לקיצוני.

כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבידות של הערבים היה גדול ממספר האבידות של היהודים והבריטים. הוועד הערבי העליון פוזר על ידי השלטונות והוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937 (וגם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה). שנות המרידה, 1936 - 1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הם היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית, שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלשתינאית משותפת במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945, חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים כללו נסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ותעמולה.

הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו בעמדות הקיצונים שבקרב הפלסטינים.

לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול (1936 - 1939)
עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג האוכלוסייה הערבית במהלך המרד הערבי הגדול והמפקד עליון של הכוחות הערביים באזור ירושלים במלחמת העצמאות

הממשלה הבריטית אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטים, בסופו של דבר, החליטה להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. ועדת אונסקו"פ המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו פחות או יותר שוות בגודלם. ההמלצה של ועדת אונסקו"פ, אשר נודעה בשם תוכנית החלוקה חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ובית לחם הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.

אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי היא תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שבמידה והתוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים באותה העת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.

חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים.‏[39] מיד לאחר הכרזת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות. המלחמה נערכה בין ארגונים חמושים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב, לבין היישוב היהודי ומתנדבים מחוץ לארץ, וכללה פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה, ובשלב מאוחר יותר גם נסיונות השתלטות על יישובים. בהיסטוריוגרפיה הרבה של המלחמה, נחלקו ההיסטוריונים בהבנתה; יש הרואים בה מלחמת אזרחים, ויש הרואים בה מלחמה בינלאומים שונים על כברת ארץ אחת. הקרבות בחזיתות השונות בארץ התגברו לאחר יציאתם הרשמית מהארץ של הבריטים והכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה. בשל הלחימה העזה, חלק מן הפליטים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק קטן מהאתרים גורשו תושבים ערבים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני. המלחמה הסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949.

1948‏–1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים פלסטינים, 1948

מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונו של צה"ל, אשר הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - רצועת עזה והגדה המערבית, עברו לשליטת מצרים וירדן, בהתאמה.

עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים גורשו או נמלטו מהאזור בו נוסדה בהמשך מדינת ישראל וידועים כיום בתור פליטים פלסטינים. הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל אזרחות. בשנת 1949, הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות בנק קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. נכון להיום, רוב הפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי פלסטיני.

במהלך שנות ה-50 העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור הגדה המערבית. מבצע ישראלי כושל במצרים הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותו החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מעזה. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.

לאחר שנים רבות בהם ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף שנות השמונים היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 במספר פרטים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

מ-1967 ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, במחנה פליטים פלסטיני בדרום לבנון, 1978

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים ואזור הגדה המערבית מירדן (כולל את מזרח ירושלים). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ותפיסתם של יהודה ושומרון ורצועת עזה הפכו לסוגיות מהותיות בפני עצמן אשר התווספו למוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסיום המלחמה ישראל שלטה למעשה בכל האזור בו התקיים המנדט הבריטי. העובדה כי בארץ ישראל לא הייתה מדינה ריבונית העניקה תמיכה לטענתה של ממשלת ישראל, לפיה מדינת ישראל לא כבשה טריטוריות ממדינה אחרת ולפיכך לא הפרה את הסעיף הרביעי של אמנת ז'נבה ואת החוק הבינלאומי.

תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של הלאומנות הפלסטינית, והעלתה את קרנם של ארגוני "ההתנגדות המזוינת", ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. במהלך שנות ה-60, החלו קבוצות אלה לראשונה לעמוד על כך כי הלאומיות הפלסטינית יש לה שורשים היסטוריים עתיקים; כאשר חלק אף טענו כי התודעה הפלסטינית והזהות הפלסטינית היו קיימים במשך מאות, ואף אלפי שנים[דרוש מקור]. קרב כראמה ואירועי ספטמבר השחור בירדן תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים בזמן אולימפיאדת מינכן 1972. בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון מצִדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מההכרה הזאת על ידי הליגה הערבית הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב. ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטית, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה גם למדיניות של התפשרות.

ב-27 בינואר 1976 הטילה ארצות הברית וטו באו"ם, על הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה‏[40].

ב־1977 הציע אנואר סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל ומצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון.

ב-1982 תקפה ישראל את לבנון במבצע לוחמתי שנקרא מבצע שלום הגליל (ומאוחר יותר: "מלחמת לבנון"). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, במה שכונה בישראל "פתחלנד". המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק"מ, אך צה"ל הגיע בסופו של דבר עד למרכז לבנון (כ-95 ק"מ מגבול ישראל) וכבש את בירת לבנון ביירות. צה"ל גירש את אנשי אש"ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לתוניס, אך הדבר גבה ממנו מחיר דמים גבוה. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1986, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, אשר התבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי.

בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בריכוזי האוכלוסייה שלהם ביהודה ושומרון. הוקמה הרשות הפלסטינית, בראשה עמד מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת המדינה הפלסטינית מסיבות שונות.

ב־27 בספטמבר 2000 החלו מאורעות הדמים שנודעו כאינתיפאדה השנייה, התקוממות אלימה כנגד ישראל. היא כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות טרור, לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות כנגד אזרחי ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור. האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי קורבנות: הרוגים ופצועים, בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם מיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

במהלך תוכנית ההתנתקות שבוצעה בשנת 2005 מדינת ישראל פינתה את ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון באורח חד-צדדי וללא הסכם.

ב-27 בדצמבר 2008, כתגובה לירי הגובר של רקטות מרצועת עזה יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה. המבצע נמשך 3 שבועות ונהרגו בו כ-1,300 פלסטינים ונזק כבד נגרם לתשתיות החמאס ברצועה.

ב-8 ביולי 2014, כתגובה לירי חוזר ונשנה של רקטות מרצועת עזה, פתחה מדינת ישראל במבצע צוק איתן, שגרם למותם של מאות פלסטינים ברצועת עזה ונזק כבד למבנים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה או אזור אוכלוסייה
הגדה המערבית ורצועת עזה 2,500,000-3,760,000‏[41], ‏[42]
ירדן 1,900,000‏[43]
ישראל 1,318,000‏[44]
צ'ילה 500,000 (הקהילה הגדולה ביותר החיה מחוץ למזרח התיכון)‏[45][46][47]
סוריה 434,896‏[48]
לבנון 405,425‏[48]
ערב הסעודית 327,000‏[44]
אמריקה 225,000‏[49]
מצרים 44,200‏[49]
כווית 40,000 (הערכה)‏[44]
מדינות אחרות במפרץ הפרסי 159,000‏[44]
מדינות ערביות אחרות 153,000‏[44]
מדינות אחרות 308,000‏[44]
סה"כ 10,574,521
האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה

בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, ושל הפלסטינים אשר נשארו בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי, קשה לקבוע במדויק את הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית. הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS) הודיעה ב-20 באוקטובר 2004 כי מספר הפלסטינים בעולם בסוף שנת 2003 היה 9.6 מיליון - גידול של 800,000 איש מאז שנת 2001.

בעבר הירדן כיום, אין נתונים רשמיים של מפקד האוכלוסין לגבי כמות התושבים הפלסטינים מתוך סך התושבים הירדנים, אך הערכות של הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה מעריכים כי כמות הפלסטינים בירדן היא בין 50% ל-55%. בשנת 2009, לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטינים על מנת למנוע מהם להשאר לצמיתות בירדן.

ההערכה היא[דרוש מקור] כי כיום מתגוררים ביבשת אמריקה כ-600,000 פלסטינים. פלסטינים רבים התיישבו בארצות הברית, בעיקר באזור שיקגו. ההגירה הפלסטינית לדרום אמריקה החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי ישראלי החל. מהגרים פלסטינים רבים באמריקה באו מאזור בית לחם. לאמריקה הלטינית היגרו בעיקר פלסטינים נוצרים. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים באמריקה הלטינית חיים בצ'ילה[דרוש מקור]. גם באל סלוודור והונדורס חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה. בשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני (אנטוניו סאקה באל סלבדור ורוברטו קרלוס פלורס בהונדורס). בבליז, בה יש מספר קטן יותר של אוכלוסייה פלסטינית, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג הגרילה לשעבר מסלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.

הפליטים הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

500 - 600 אלף פלסטינים היו לפליטים בעבר הירדן ומצרים, 200,000 ביהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 ברצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן (שגם היא הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית), ו-50 - 100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ לאגן הים התיכון. בצ'ילה נמצאת כיום הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.‏[50] מעל 200,000 מתוכם הם נוצרים.‏‏‏[51]

הפלסטינים במצרים וירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות מושבם. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו בעבר הירדן והן על תושבי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.

הפלסטינים שבעזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ג'מאל אל-חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, ונשיאה היה חאג' אמין אל חוסייני.

הנסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את יהודה ושומרון, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 1948 - 49. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת 1952 הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי 1958.

ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 נסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח יהודה ושומרון לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם ביהודה ושומרון, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.

הסיפוח הכולל הושלם באפריל 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ, נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".

במלחמת ששת הימים נכבשו יהודה והשומרון וחבל עזה ועברו לשליטת מדינת ישראל.

הפלסטינים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתפללים ערבים מוסלמים בכיפת הסלע (צולם ב-2006)

על אף שהאוכלוסייה הפלסטינית משתייכת למגוון דתות שונות, רוב הפלסטינים כיום הם מוסלמים ורובם מוסלמים סוניים. הפלסטינאים הנוצרים הינם מיעוט.

ראוי לציין גם כי לפי האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף, מוגדרים הדרוזים והשומרונים אשר שכנו בארץ ישראל עד הקמת מדינת ישראל כפלסטינים, וכמו כן היהודים שגרו בארץ עד 1917 (לדידם "תחילת הפלישה הציונית לארץ ישראל"‏[52]).

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערבית פלסטינית

ערבית פלסטינית הוא ניב בתת-קבוצה של השפות הערביות הלבנטיניות שמדוברת על ידי הפלסטינים. ערבית פלסטינית, בדומה לערבית סורית וערבית עיראקית, הושפעה באופן ניכר מן הארמית, שדוברה באזור לפני הערבית.

השפה הערבית היומיומית המדוברת כיום בקרב הפלסטינים מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים, ערביי ישראל והדרוזים, וניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים.

טרם התפתחות האלפבית הערבי, האלפבית הארמי היה בשימוש על ידי השבטים הערביים שחיו באזור הלבנט (כגון הנבטים).

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביגוד מסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי ילדות ערביות מבית לחם בלבוש מסורתי, 1885

תיירים שונים אשר ביקרו בארץ ישראל במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תיארו לעתים רבות ברשימותיהם את מגוון התלבושות של האוכלוסייה הערבית המקומית באותה התקופה. רבים מן הבגדים היו רקומים בעבודת יד, והיצירה והתחזוקה של הפריטים הללו מילאה תפקיד משמעותי בחייהם של הנשים המקומיות באותה העת. עד שנות ה-40, התלבושות המסורתיות של האוכלוסייה הפלסטינית שיקפו בעיקר את מצבן הכלכלי של הנשים, נשואות או רווקות, כפריות או עירוניות, ואת זהות מחוז המוצא שלהם. בעלי ידע בתחום אבחנו וקראו את המידע מן המרקם, הצבעים, והמוטיבים של תלבושות הנשים. הגברים נהגו ללבוש תלבושות אחידות בדרך כלל, בווריאציות קטנות בהתאם לאזור המוצא שלהם, למעמד ולגיל שלהם. כיסויי הראש המסורתיים הינם פריט הלבוש המסורתי העיקרי של הגברים הפלסטינים בעבר ובהווה, אשר משקפים את הייחודיות של אזור המוצא שלהם. בעוד שרוב האוכלוסייה הפלסטינית אימצה את הלבוש המערבי, חלק אחר ממשיך ללבוש את התלבושות המסורתיות כביטוי להזדהות ולגאווה במורשת שלהם.

מלאכת יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאכות היד המסורתיות כוללת מגוון רחב של עבודות יד בהם עסקה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל במשך מאות שנים כאשר חלק גדול מתוכן מבוצעות גם כיום. עבודות היד הפלסטיניות הבולטות ביותר כיום כוללות בין היתר עבודות רקמה ואריגה, קדרות כלי חרס, יצירת סבונים, יצירת זכוכית, וגילוף של עצי זית.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש (צולם עד 2006)

לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכה השירה הפלסטינית לאמצעי פוליטי. המשוררים הפלסטינים נוטים לכתוב על תחושת האובדן והכמיהה למולדתם האבודה. משוררים פלסטינים בולטים כוללים בין היתר את מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם, ותאופיק זיאד.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל החלו השירים של האמנים הפלסטינים לעסוק לרוב בשאיפותיהם של הפלסטינים למדינה משלהם, במאבק בכיבוש הישראלי, בכמיהה לשלום ובכמיהה למולדתם האבודה.

בסוף שנות ה-90 פרחו סגנונות הראפ והיפ הופ הפלסטיניים אשר הושפעו בעיקר מסצנת הראפ וההיפ-הופ האמריקאית ושילבו מנגינות ערביות וקצב מערבי יחד עם מילים בערבית, אנגלית ואפילו עברית. בסגנון שולב ההקשר המחאתי של סגנון הראפ וההיפ-הופ אך קיבל גוון מקומי של מחאה פוליטית. הרכב ההיפ הופ הפלסטיני-ישראלי דם נחשב ללהקת ההיפ הופ הפלסטינית מצליחה ומוכרת בראשית המאה ה-21.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע הפלסטיני הינו חדש יחסית, לעומת הקולנוע הערבי, כאשר סרטים פלסטינים רבים מופקים בתמיכה ארגונים באיחוד האירופי, ארצות הברית ומדינת ישראל.‏[53] הסרטים הפלסטינים אינם מופקים בערבית בלבד - חלק מהסרטים מופקים באנגלית, בצרפתית ואף בעברית. במשך השנים הופקו מעל ל-800 סרטים אשר עוסקים בחייהם של הפלסטינים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנושאים קשורים נוספים. סרטים פלסטינים בולטים הם: "גן עדן עכשיו" ו"ג'נין ג'נין".

המטבח הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח הפלסטיני מושפע בעיקר מהמטבחים השונים של האימפריות השונות אשר שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. כמו כן, קיים דמיון רב בין המטבח הפלסטיני למטבחים לבנטינים אחרים, לרבות המטבח הלבנוני, המטבח הסורי, והמטבח הירדני. בין המאכלים, ידועות המיזיטות (Meze) המסורתיות השונות במטבח הפלסטיני (מבחר מתאבנים המוגש לצד המנות העיקריות בארוחות) קיימות גם בתרבויות ים תיכוניות נוספות. המיזיטות הנפוצות כוללות חומוס, טאבולה, באבא גנוש ולבנה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp.‏[54]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההגדרה מבוססת על האמנה הפלסטינית.
  2. ^ כך, למשל, המפלגה הערבית הפלסטינית (الحزب العربي الفلسطيني) ציינה בשמה את פלסטין כמיקום גאוגרפי ואת הערביות כציון הלאומיות.
  3. ^ למשל, הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית, והעיתון "פלסטין" שראה אור ביפו.
  4. ^ למשל: חברת אנגלו-פלשתינה ובאנגלית: ".The Anglo – Palestine Co" (אפ"ק); הסוכנות היהודית לארץ ישראל, (Jewish Agency for Palestine); והתזמורת הסימפונית הארץ ישראלית (Palestine Symphony Orchestra).
  5. ^ סעיף 5, בתוך: יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, עמ' 16.
  6. ^ האמנה הפלסטינית, עמ' 16.
  7. ^ סעיף 2 באמנה קובע: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".
  8. ^ ראו בעיית הפליטים הפלסטינים.
  9. ^ ‏ד"ר שילה הטיס-רולף, ‏מתוך מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמדיניות של אש"ף בין השנים 1964- 1997, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  10. ^ ‏שמעון שמיר, ‏נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב, העין השביעית, 55, מרץ 2005.
  11. ^ ראו: ברוך קימרלינג, פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית (יחד עם יואל שמואל מגדל), ירושלים: הוצאת כתר, 1999. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, 1929-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 16-14.
  12. ^ מועצת הביטחון תמשיך היום בדיון, דבר, 1 ביוני 1956
  13. ^ בן דרור ימיני,יום הנכבה וההונאה, פורסם במעריב, 15 במאי 2010
  14. ^ זאב גלילי, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח, הגיון בשיגעון, 1 בינואר 2012
  15. ^ "יבנה - האנציקלופדיה לנוער" - ערך "פלשתינאים" כרך 12 עמוד 90, הוצאת יבנה 1995.
  16. ^ בספרו: "תמימים בנכר", בפרק: "מסע תענוגות לארץ הקודש", עמוד 82
  17. ^ על פי "מפת הקרן לחקר ארץ ישראל" שהוציאה הקרן שניהל
  18. ^ מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 177–181.
  19. ^ ישראל בלקינד, "הערבים אשר בארץ ישראל", עמ' 8-‏11.
  20. ^ בר בורוכוב, "לשאלת ציון וטריטוריה", עמ' 148.
  21. ^ דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמ' 196‏-198.
  22. ^ יצחק בן צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ' 39.
  23. ^ 23.0 23.1 Almut Nebel, Dvora Filon, Bernd Brinkmann, Partha P. Majumder, Marina Faerman, and Ariella Oppenheim. "The Y Chromosome Pool of Jews as Part of the Genetic Landscape of the Middle East." The American Journal of Human Genetics 69:5 (November 2001): 1095–1112. Abstract:
  24. ^ "מלחמות הגֶּנים" מאת דיאנה מיור אפלבאום ופול אפלבאום.
  25. ^ Ana Teresa Fernandes; Rita Gonçalves; Sara Gomes; Dvora Filon; Almut Nebel; Marina Faerman; António Brehm (November 2011). "Y-chromosomal STRs in two populations from Israel and the Palestinian Authority Area: Christian and Muslim Arabs". National Center for Biotechnology Information.
  26. ^ The genome-wide structure of the Jewish people
  27. ^ ADMIXTURE identifies at K = 10 an ancestral component (light green) with a geographically restricted distribution representing ~50% of the individual component in Ethiopians, Yemenis, Saudis, and Bedouins, decreasing towards the Levant, with higher frequency (~25%) in Syrians, Jordanians, and Palestinians, compared with other Levantines (4%–20%).|[http://www.plosgenetics.org/article/info%3Adoi%2F10.1371%2Fjournal.pgen.1003316 Genome-Wide Diversity in the Levant Reveals Recent Structuring by Culture
  28. ^ Martin Richards, Chiara Rengo, Fulvio Cruciani, Fiona Gratrix, James F. Wilson, Rosaria Scozzari, Vincent Macaulay, and Antonio Torroni, "Extensive Female-Mediated Gene Flow from Sub-Saharan Africa into Near Eastern Arab Populations", in American Journal of Human Genetics, April 2003; 72(4): 1058–1064.
  29. ^ Finding the genetic trail
  30. ^ Genetic Evidence for the Expansion of Arabian Tribes into the Southern Levant and North Africa
  31. ^ Genome-Wide Diversity in the Levant Reveals Recent Structuring by Culture
  32. ^ מרדכי אביר, תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל,סקירה חודשית, 1, 1975, עמ' 29.
  33. ^ גד גילבר, ‏מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, עמ' 43.
  34. ^ יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, עמ' 15.
  35. ^ מתוך דו"ח ועדת פיל: The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine.Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews
  36. ^ ראו: דוח הוועדה האנגלו אמריקאית, פרק רביעי.
  37. ^ ראו: באתר מיפורום
  38. ^ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 2, 1975, עמ' 72-81.
  39. ^ תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.
  40. ^ חיים יבין, יובל לישראל
  41. ^ Population, Housing and Establishment Census-2007, נתונים ראשוניים, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  42. ^ מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים
  43. ^ Cordesman, 2005, p. 54. The figure is based on an estimate for 2005, extrapolating from a population 2.3 million in 2001.
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 44.5 Drummond, 2004, p. 50.
  45. ^ Chile tiene la comunidad palestina más grande fuera del mundo árabe, unos 500.000 descendientes.
  46. ^ Chile: Palestinian refugees arrive to warm welcome.
  47. ^ 500,000 descendientes de primera y segunda generación de palestinos en Chile
  48. ^ 48.0 48.1 [1]
  49. ^ 49.0 49.1 Cohen, 1995, p. 415.
  50. ^ Chile 2001-1, The Stephen Roth Institute for The Study of Contemporary Antisemitism And Racism, TAU‏
  51. ^ ‏Afif Safieh, The call to PEACE, The United Reform Church‏
  52. ^ האמנה הפלסטינית, סעיף 6.
  53. ^ Xan Brooks on Palestinian directors | Film | The Guardian
  54. ^ ביקורת: יוסף נבו, ‏במסעף שרשי הזהות הפסלטינית, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 192-188