לוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוד
סמל העיר לוד
שכונת מגורים בלוד
צומת מרכז העיר לוד
שם בערבית اللد
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה יאיר רביבו
גובה ממוצע ‎65‏ מטר
תאריך ייסוד התקופה הכלקוליתית
סוג יישוב עיר בעלת 50 - 100 אלף תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 71,060 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.4%‏ בשנה עד דצמבר 2012
  - צפיפות אוכלוסייה 5,812 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 12,226 דונם
מיקום לוד
לוד
לוד
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3597
פרופיל לוד נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.lod.muni.il
חאן חילו בלוד
המסגד הגדול, משרידיה האחרונים של לוד הממלוכית
הסמטה האחרונה שנותרה מלוד הממלוכית והצלבנית, ובה מצוי מסגד אל-עומרי וכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, יוני 2005

לוֹד[1]ערבית: اللد, תעתיק: אל-לִד) היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בארץ ובעולם.

באוקטובר 2009 כלל ה-World Monuments Fund, מלכ"ר שמושבו בניו יורק, את העיר העתיקה של לוד ברשימה של 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון.‏[2]

סמל העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל עוצב על ידי האדריכל והמהנדס זאב פבזנר ומכיל כמה מוטיבים:

  • שני ענפי זית: מסמלים את כרמי הזית הרבים שהיוו מרכיב חשוב בכלכלת העיר בימים עברו.
  • הפסוק "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו פרק ל"א, ט"ו): מסמל את היותה של העיר קולטת עלייה.
  • שער עתיק: סמל לעברה הארוך והמפואר של העיר.
  • שדה חרוש: מסמל את הסביבה החקלאית בה שוכנת העיר.
  • עץ גדול.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר לוד ממוקמת במרכזה של בקעה, הידועה כבקעת אונו או "שפלת לוד" בלשון המשנה. רוב רובו של שטח הבקעה מישורי, וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי הבקעה ובכך מונעים היווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים, הנמצאים בעומק לא רב.

לוד נמצאת באזור המהווה את הקצה המערבי של השפלה בעלת קרקעות סחף, וגובל בקרקעות כורכר. הקרקע באגן שפלת לוד היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פורייה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה שפלת לוד בית גידול נוח מאד, והצמחייה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופייניים לארץ ישראל.

לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות ישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאד. מנגד, הימצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילה של לוד נאמד בכ-6,000 שנה‏[3], וזוהי אחת הערים העתיקות בארץ ומהבודדות שבהן לא פסק רצף ההתיישבות מעולם. נמצאו בעיר שרידי ישוב מתקופת האבן החדשה. מן השרידים והממצאים נראה כי תושבי לוד הקדומים התגוררו בבתי טיט ועיבדו את הקרקע באמצעות כלי מתכת. גידוליהם העיקריים היו חיטה, שעורה ועדשים. נוסף על כך, הם החזיקו בעדרי צאן. לא ידוע מה עלה בגורל ישוב זה, שכן בתקופה מאוחרת יותר נמצאו יישובים בעלי מאפיינים חומריים שונים.

תקופת הברונזה (3500-1150 לפנה"ס): העדות הכתובה הראשונה להתיישבות בלוד נמצאה ברשימה מן המאה ה-15 לפנה"ס, הסוקרת את ערי כנען שנכבשו על ידי פרעה תחותימס השלישי ומוזכרת בשם "רתן" המקביל על פי יוחנן אהרוני ל"לדן" בכנענית.

בתקופה זו, לוד היה אחד היישובים הגדולים בסביבתו. תושביו עסקו בחקלאות, והחלו לגדל זיתים, שקדים, תאנים וקטניות. לעומת ישובי התקופה הכלקוליתית, ישובי תקופה זו היו מאורגנים בסדר חברתי ותרבותי מפותח יותר. דבר זה התבטא הן בגודל היישובים והן בהיותם מוקפים חומה לעתים. ואמנם, לאחרונה נתגלו בלוד שרידי חומות המתוארכים לתקופה הכנענית, ומתנהלות בעיר כמה וכמה חפירות של רשות העתיקות.

תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממצאים מתקופת הברזל מלמדים כי העיר הייתה מיושבת בתקופה זו. העיד מוזכרת במקרא בספר דברי הימים א (ח, יב) מוזכר כי: "... בני אלפעל עבר ומשעם ושמד, הוא בנה את אונו ואת לד ובנתיה". ככל הנראה ההתיישבות הישראלית ארעה בתקופת מלכותו של יאשיהו, עת התיישבו באזור בני שבט בנימין בעקבות הרחבת הממלכה הישראלית מערבה.

לפי מסורת חז"ל הייתה העיר לוד עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון: "לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון" (תלמוד בבלי מסכת מגילה ד' א').

על פי ספר עזרא (ב' ל"ג) תושבי לוד גלו עם חורבן בית ראשון, בשנת 586 לפנה"ס, ושבו אליה עם שיבת ציון: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ, שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (הכוונה למספר העולים לארץ, מבני לוד, חדיד ואונו). מאה שנים מאוחר יותר, מופיעה לוד כאחת מהערים ששלחו מתושביהן לחזק את ירושלים בפקודת נחמיה: "וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן-הָעֲשָׂרָה, לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת, בֶּעָרִים... לֹד וְאוֹנוֹ, גֵּי הַחֲרָשִׁים". עובדה זו מראה כי לוד הייתה חלק מפחוות יהודה בימיו של נחמיה.

בתקופה הפרסית, נכללה לוד דווקא בשומרון. גם לאחר כיבוש האזור בידי אלכסנדר מוקדון, בשנת 333 לפנה"ס, נותרה לוד במחוז שומרון.

שלטון יוון ורומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מרד החשמונאים שהחל במודיעים הסמוכה, שיחרר יהונתן החשמונאי את לוד מידי היוונים, וסיפח אותה ליהודה. סיפוח זה קיבל אישור שלאחר מעשה מידי השליט הסלאוקי אלכסנדר באלאס ואחר כך זכה לאישור נוסף של דמטריוס השני. לוד נזכרת באיגרות שקיבל יהונתן החשמונאי מדמטריוס הראשון ומדמטריוס השני. מאותן איגרות משתמע כי לוד שימשה מחוז מנהלי המסופח ליהודה‏[4]. השגשוג הכלכלי במדינה החשמונאית, שגרר גידול אוכלוסין והתקדמות טכנולוגית, לא פסח על לוד. במהלך התקופה החשמונאית, עד לתקופת השלטון הרומאי, שמרה לוד על מעמדה כיישוב המרכזי בשפלת לוד, והיא אף נזכרת באיגרת ששלח יוליוס קיסר להורקנוס השני[5].

השלטון הרומאי על לוד החל בשנת 66 לפנה"ס, עם כיבוש יהודה על ידי פומפיוס. בשנת 48 לפנה"ס קיבלה לוד מידי הרומאים מעמד של טופרכיה - עיר מחוז. בשנת 43 לפנה"ס, הטיל קאסיוס מיסים כבדים על האזור שנמצא בסוריה של ימינו, כדי לממן את מלחמתו הצפויה כנגד יורשיו של יוליוס קיסר. תושבי יהודה לא הצליחו לאסוף את סכומי הכסף שדרש מהם קאסיוס, וכעונש הוא מכר לעבדות תושבי ארבע ערים, אחת מהן לוד‏[6]. שנתיים מאוחר יותר, הורה שליט מזרח האימפריה דאז, מרקוס אנטוניוס לשחרר את העבדים, ונראה שרוב תושבי לוד שבו לעירם.

בימי הורדוס המשיכה לוד לשמש כעיר מחוז, ככל הנראה עד חורבן בית המקדש השני. העיר מוזכרת במעשי השליחים ט' ל"ב - ל"ה כמקום בו ריפא פטרוס, תלמידו של ישו, איש נכה ושמו אניס.

יוספוס פלביוס תיאר את לוד, ערב המרד הגדול, כ- "כפר שאינו נופל בגודלו מעיר"‏[7]. בימי המרד הגדול, עת הגיע קסטיוס גלוס ללוד לאחר השתלטו על הגליל, מצא אותה ריקה מתושבים - היות שכולם, פרט לחמישים איש - עלו לרגל לירושלים. גגאלוס הורה להרוג את הנשארים והעלה את העיר באש‏[8]. תושבי לוד הצטרפו למורדים לאחר כשלונו של גאלוס בדיכוי המרד, והעיר לוד הוכפפה לפיקודו של יוחנן האיסיי. אספסיינוס כבש את לוד במהלך מסעות המלחמה שלו ביהודה, אולם מועד כיבושה אינו ברור, וייתכן שנכנעה ללא קרב. על כל פנים, באביב שנת 68 הייתה לוד מחוץ לאזורי הלחימה של המרד הגדול, ונראה שפליטים רבים נהרו אליה מאזורי הלחימה המתמשכת‏[9].

לאחר חורבן בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המתיישבים בלוד בתקופה שלאחר החורבן היו גם מחז"ל. למעשה, רוב חכמי הדור שלאחר החורבן שמקום מגוריהם נזכר, התגוררו בלוד או בקרבתה‏‏‏[10]. בהם ניתן למנות את ר' אליעזר בן הורקנוס, רבן גמליאל, ר' טרפון, ר' אלעזר המודעי ור' עקיבא.

המדיניות הרומאית, שנקטה בגישה מעשית, אפשרה את שיקומה של לוד מתוצאות המלחמה. הרומאים, שהיו מעוניינים בשמירת הסדר והיציבות, הבינו שהשבת החיים למסלולם הרגיל יאפשרו להם להוסיף ולנהל את פרובינקיית יהודה ביעילות. אחד מהצעדים שננקטו על ידי אספסיאנוס היה השבת כל האדמות היהודיות שנלקחו במהלך המרד לבעליהן‏‏‏[11]. צעד נוסף בתהליך שיקומה של העיר, היה החזרתה למעמד טופרכיה.

בשני הדורות הראשונים שלאחר חורבן בית המקדש השני הייתה לוד שנייה במעמדה לעיר יבנה, ותקופה מסוימת, בין מותו של רבן גמליאל לבין מרד בר כוכבא, הייתה המרכזית והחשובה ביותר. בלוד פעלה קהילה יהודית גדולה וענפה, אשר שימשה כמרכז ליישוב היהודי בארץ ישראל במהלך תקופת יצירת המשנה והתלמוד. עקבות לכך ניתן למצוא בספרות חז"ל, שבה שרדו מאמרים רבים מאת חכמי לוד. בין חכמיה הידועים ניתן למצוא, נוסף על הנזכרים לעיל, את ר' יהודה בר אילעי, ר' אליעזר הקפר הוא בר קפרא, ר' חמא, ר' יוסי בן פטרס שהיה חותנו של ר' יהושע בן לוי שאף הוא התגורר ופעל בעיר לוד, ר' יהודה בן פזי ור' אחא שהעמידו תלמידים הרבה.

המעורבות הציבורית-לאומית של חז"ל בכלל וחכמי לוד בפרט, היא זו שגרמה להם להיות מעורבים בהכנות למרד בר כוכבא. רבים מחכמי התקופה שתמכו במרד התגוררו בלוד ובסביבתה, כמו ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי. אחת ההכרעות המפורסמות שנתקבלה לפני פרוץ המרד‏‏‏[12], בשאלת יהרג ובל יעבור, נתקבלה בעלית בית נתזה שבלוד. יש בכך כדי להעיד על חשיבותה של לוד כמרכז הרוחני של הנהגת האומה ערב המרד.

מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, אך בשל מיעוט המקורות, רוב הפרטים לגביו לוטים בערפל. בין השאר, לא ברור היקפו הגאוגרפי של המרד. יש לשער כי לפחות בתחילת הקרבות, שלט בר כוכבא בלוד‏‏‏[13], שהיוותה אז אזור יהודי המיושב בצפיפות. עם זאת, לא סביר שלוד היוותה אחד ממוקדי המרד הן בשל מיקומה ליד דרך הראשית לירושלים והן בשל מחסור בהגנה טבעית.

לאחר המרד, שגרר את חורבנה של יהודה, הצליחה לוד להשתקם, ולחזור למעמד של עיר. היא נזכרת בספרו של קלאודיוס פטולמיאוס "הגאוגרפיה", שחובר סביב 150 לספירה, ברשימת ערי ארץ ישראל. אזכור זה מוכיח כי כבר זמן קצר לאחר המרד חזרה לוד למעמדה כטופרכיה. לעומת השיקום הפיזי המהיר, לא חזרה לוד למעמדה כמרכז הרוחני בארץ ישראל, והנהגת החכמים עברה לגליל.

בימי שלטון הקיסר הרומאי ספטימיוס סוורוס, בשנת 199 לספירה, קיבלה לוד מעמד של פוליס רומית ושמה שונה לדיוספוליס (עיר האלוהים). שם זה מופיע על מטבעות לוד שנטבעו במהלך התקופה הסוורית. ככל הנראה התקיימה בלוד טביעת מטבעות עירונית, זכות השמורה לפוליס. על המטבעות שהוטבעו מופיעים בעיקר סממנים פאגניים, דבר המלמד על התחזקות האוכלוסייה הלא יהודית בעיר. נראה שיסוד דיוספוליס היה בהקמת רובע חדש, כמקובל אצל הרומאים, שמבני פוליס חדשה נבנו ליד העיר הוותיקה. המבנים החדשים כללו, ככל הנראה, מקדש אלילי, בנייני מנהל ומבני מגורים. כמו כן נראה כי בתקופת האנרכיה של האימפריה הרומית נבנתה חומה סביב העיר לוד, ועדות לכך ניתן למצוא במטבעות העיר. בימי מרד גאלוס הייתה לוד אחד ממוקדי המרד. העיר הועלתה באש ואלפיים יהודים נהרגו.

מתקופה זאת נותר בעיר פסיפס גדול ומרשים, הנקרא פסיפס לוד.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הביזנטית הייתה לוד מרכז נוצרי חשוב. היא נודעה בזכות פעילותו של פטרוס וכמקום הולדתו של גאורגיוס הקדוש. לכבודו הוקמה כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון. היא מוזכרת בשלושת שמותיה (לוד לודיא ודיוספוליס) במפת מידבא.

בשנת 636 לספירה, לאחר קרב הירמוך, כבשו המוסלמים את העיר מידי הביזנטים. חלוקת ארץ ישראל המערבית למחוזות לא השתנתה אף כי שמותיהם וערי הבירה שלהם שונו. פלשתינה הראשונה (פרימה), מחוז ביזנטי שכלל את דרום הארץ ואת מרכזה, הפכה להיות גֻ'נד פלשתינה. בירת המחוז עברה מקיסריה אל לוד. כעבור מספר שנים עברה הבירה לעיר חדשה שהוקמה בסמוך - רמלה. הדבר היה בימי מושל ג'נד פלשתינה סלימאן בן עבד אלמלכ, בימי שלטון אחיו הבכור, הח'ליף אל וליד ששלט מ-705 עד 715. חלק מהעיר נהרס ותושביה עברו לרמלה. במאה העשירית שוקמה העיר.

בתקופה הצלבנית נקראה העיר "סן ז'ורז' דה לידה" והוקמה בה הבישופות הקתולית (לטינית) הראשונה בארץ. כנסיית גאורגיוס הקדוש הוקמה מחדש. העיר נשארה צלבנית עד 1260.

גשר לוד שהוקם מצפון לעיר

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מאת דייוויד רוברטס של כנסיית סנט ג'ורג' בלוד, סביבות 1840

בשנת 1834, במרד הפלאחים, פשטו אנשי הר שכם על לוד וצרו על רמלה ויפו. ב-1885 הגיעה ללוד קבוצת מתיישבים יהודים, עקב ביקורו בארץ ישראל של זאב קלונימוס ויסוצקי שקרא להתיישבות יהודים בערים הערביות. בפרעות תרפ"א נמלטו היהודים מהעיר ושבו אליה רק לאחר שנכבשה בידי צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.

ב-1872 נבנתה כנסייה חדשה הוקמה על חורבותיה של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כאשר הבניה התבצעה בעזרתם של שתי משפחות מהעיר, אל-מונייר ואל-חבש. שינוי משמעותי בעיר חל עם בנייתה של מסילת הרכבת לירושלים שקישרה בין יפו לירושלים והקמתה של תחנת הרכבת לוד שנחנכה בספטמבר 1892.

המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים שכבשו את הארץ ב-1917 הפכו את לוד לעיר מחוז ולמרכז התחבורה הארצי בעזרת שדרוג תחנת הרכבת ובניית שכונה לעובדיה, בניית מחנות הצבא הראשיים בקרבתה, ובניית שדה התעופה הבינלאומי. השגשוג התאפשר גם בזכות טיב האדמות החקלאיות מסביב לה. בתקופת המנדט הבריטי נזנחה העיר העתיקה לטובת שכונות חדשות מחוץ לה. ב-1920 היה מרבית השטח הבנוי בשכונה המזרחית של העיר שהייתה מוקפת בשטח חקלאי. הבניה הייתה צפופה ומרבית הבתים היו בני קומה אחת או שתיים מוקפים בפטיו בדומה לערים ערביות אחרות‏[14] . עם זאת, תצלומי אויר מגלים התחלת התפשטות עירונית מערבה ודרומה כבר ב-1918. גם בשכונות אלו הייתה הבניה נמוכה אך הרחובות רחבים יותר והבתים הוקפו בחומות ובגנים פרטיים. רוב אוכלוסיית רבעים אלו הייתה נוצרית. ב-1922 נמנו בלוד 8,103 תושבים והאוכלוסייה צמחה ל 16,780 ב 1944‏[14] . בתקופת המנדט נבנתה שכונת מגורים לעובדי הרכבת בקרבת צומת המסילות כ2 ק"מ דרומית-מערבית למרכז העיר העתיקה ומעבר למסילות. באזור זה השתכנו משפחות עובדי הרכבת הבריטיות, תחילה במחנה ובתחילת שנות ה-40 במבני אבן בתכנון האופייני לסגנון הקולוניאלי כ"עיר גנים". בעקבות נזקי רעידת האדמה בשנת 1927 וצמיחת האוכלוסייה שהגיעה ב-1931 ל11,250 נפשות יזמו שלטונות המנדט תכנון מחודש לעיר. המתכנן, קליפורד הולידיי Clifford Holliday ביצע גם תכנון עירוני עבור טבריה, יפו, רמלה ונתניה. הולידיי תכנן את צמיחת העיר בעיקר בשכונות הצפוניות והדרומיות בסגנון מערבי כששטחי המסחר פונים לדרכים הראשיות ובניינים ציבוריים כבתי ספר בקצה השכונה הדרומית. כמו כן התבצע פיתוח ניכר של מערכת הכבישים בעיר.

כיבוש לוד במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה בלוד לנופלים במערכות ישראל

ב־1947 הוחלט בתוכנית החלוקה של האו"ם שלוד תסופח למדינה הערבית, יחד עם נמל התעופה הבינלאומי וצומת הרכבות הראשי הסמוכים לה, כיוון שבתקופה ההיא לא היו יישובים יהודיים בסביבת לוד, פרט לכפר הנוער בן שמן. בנוסף, הכללת נמל התעופה וצומת הרכבות בשטח המדינה הערבית בא כפיצוי על סיפוח נמל חיפה למדינה העברית, והפיכת יפו על נמלה למובלעת.

משה דיין מדריך את חייליו (גדוד הקומנדו) לפני הפריצה ללוד במבצע דני.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה לוד מרוחקת ומנותקת ממוקדי העימות (ניתן להשוות זאת למעורבותה של רמלה שכנתה). נראה שהפיקוד המקומי של העיר ביקש לבודד ככל הניתן את העיר מלחימה. לדוגמה, הודעה של מפקד אזור לוד ממרץ 1948 אסרה פתיחה באש על שיירות (לבן שמן הנצורה בעיקר) ללא רשות, וכן על פגיעה במסילות הברזל‏‏‏[15].

עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה ליחידות בפיקודו של חסן סלאמה. סלאמה קיבל מינוי מצבא ההצלה על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.

ב־1948, כחלק ממבצע דני, הגיעה חטיבת יפתח (בפיקודו של מולה כהן) אל כפר הנוער בן שמן הנצור, תוך כיבוש דאניאל וג'ימזו. בבוקרו של ה-11 ביולי, יצאו שתי פלוגות מהגדוד השלישי של החטיבה מכפר דניאל אל עבר לוד. הפעולה הוגדרה על ידי יגאל אלון כפטרול אלים[16] ואושרה ככל הנראה על סמך הנחת המודיעין כי לוד ורמלה הופקרו על ידי הלגיון הירדני. בנוסף, הניחו כי לוד אינה מבוצרת מכיוון מזרח, כיוון שמאזור זה לא ציפו תושבי העיר להתקפה. שתי הפלוגות נתקלו בהתנגדות חזקה, ונאלצו להוסיף ולהלחם במשך מספר שעות בפאתיה המזרחיים של העיר, מחוץ למערך העמדות העיקרי.

לאחר שמולה כהן ויגאל ידין נוכחו לדעת כי יש חשש ששתי הפלוגות יכותרו, פנו לגדוד הטנקים מס' 82 של חטיבה 8 לבקשת סיוע. בשל תקלה במכשירי הקשר, שמע את הבקשה מפקד גדוד 89 (מחטיבה 8), משה דיין, והחליט על דעת עצמו‏‏‏[17] לצאת לכיוון לוד. גדוד הקומנדו של משה דיין החל לעשות את דרכו מדיר טאריף, אל עבר לוד. בסביבות השעה 18:20 יצא שיירה שכללה שריונית שלל (שכונתה הנמר הנוראי) בראש, ואחריו שתי פלוגות זחל"מים וכעשרים ג'יפים. תוכנית הפעולה של דיין הייתה להיכנס בבליץ‏‏‏[18] אל העיר תוך ירי כבד, ולזרוע בלבול והרס כדי להכניע את מגיני העיר. הטור של דיין נכנס בסערה אל לוד, הגיע עד פאתי רמלה, סב על עקביו ויצא מלוד כלעומת שבא. כל המבצע כולו ארך כ-47 דקות, אשר במהלכן אנשי חטיבת יפתח הצליחו להבקיע את דרכם אל מזרחה של לוד העתיקה.

לפני הלחימה, במהלכה ואחריה עזבו כמעט כל התושבים הערבים את העיר. בני מוריס כתב כי "ההתקפות על שתי הערים נועדו מלכתחילה לזרוע בהלה בקרב אזרחיהן ולגרום להם לנוס על נפשם, כאמצעי להחיש את המפלה הצבאית ואולי גם כמטרה בפני עצמה".‏[19] לעומתו, אלון קדיש ואברהם סלע סברו כי "כמקובל בפעולות צבאיות נגד יישובים ערביים, איפשר צה"ל ואף עודד בריחת תושבים בשלבי הכיתור והלחימה", אך לא הייתה מחשבה לגרש את כלל התושבים. רק לאחר תקריות הירי ב-12 ביולי "הוחלט במטה "דני" שיש להפעיל לחץ על האוכלוסייה לעזוב".‏[20] גם לדעת יואב גלבר העדויות לא מצביעות על מדיניות של גירוש מכוון.‏[21] על קביעתו של מוריס כתב מרדכי בר און כי "אין לה אחיזה בתיעוד ובעדויות שעליהן הוא עצמו מסתמך".‏[20]

כ-1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה, רובם בשכונת הרכבת (כעובדי רכבת חיוניים) ומיעוטם בלוד העתיקה (מקום שזכה לשם 'הגטו'. כיום רמת אשכול). לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מהמעברות הסמוכות (בעיקר מצריפין) והיא הוכרזה כעיר. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.

מקום המדינה ועד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה בלוד בשנות ה-50

במהלך השנים עלו טענות כי מדינת ישראל התייחסה אל העיר העתיקה כאל מפגע שיש לחסלו‏[22], ותרמה בכך לנתק ההיסטורי. ב-1955, בהתאם לתוכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.

בשנות השישים חודשה תוכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התוכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים.[דרוש מקור] התוכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה.[דרוש מקור]

בתחילת מלחמת ששת הימים, לפני כניסת צה"ל לשומרון, הופגזה לוד בירי תותחים מקלקיליה[23].

באמצע שנות השמונים, ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. בתקופה זו נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, וכן הוקמו מרכזי קניות ובתי קולנוע. במהלך שנות ה-90 התחזקה מגמת העזיבה של יהודים מבוססים, למרות ההתייצבות ביחסי העדות. היהודים החלו לחשוש פן יהפכו למיעוט, והדבר מהווה עד היום מוקד מתיחות בין אוכלוסיות העיר.

החל משנות ה-90 מתקיימת עזיבת תושבים מבוססים ליישובים הסמוכים מודיעין ושוהם. דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה בתקופה זו, ולעיר מונתה ועדה קרואה מספר פעמים. לאחר הדחתו של ראש העירייה בני רגב ב-2007, מונה אילן הררי, שהיה קצין חינוך ראשי, לעמוד בראש הוועדה הממונה (שלמעשה מתפקדת כמועצת העירייה). ב-16 ביולי 2009 התפטר הררי‏‏‏[24]. כעבור שבוע חזר בו הררי מהתפטרותו‏‏‏[25]. הוא שימש בתפקיד עד פברואר 2011, אז הוחלף בראשות הוועדה הקרואה על ידי מאיר ניצן.

באוקטובר 2013, אחרי עשר שנים בהן לא יצאו תושבי לוד לקלפיות, ניצח יאיר רביבו, ששימש כמנכ"ל העירייה תחת מאיר ניצן, את יורם מרציאנו בהפרש ניכר ונבחר לראשות העיר.

אוכלוסיית העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלי מגורים בשכונת "גני אביב", ינואר 2006

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2012, מתגוררים בלוד 71,060 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.4%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011-2012) היה 44.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 6,227 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[26]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

לוד היא עיר מעורבת בה גרים יהודים, מוסלמים ונוצרים. בסוף שנת 2006 מנתה אוכלוסיית העיר כ-66,800 נפשות ונחלקה לקבוצות הדתיות הבאות:

  • יהודים: 69.2%
  • ערבים: 23.6% (מוסלמים: 22.4%, נוצרים: 1.1%)
  • אחרים: 7.2%

אחוז הערבים בה היה 19.7% בשנת 2001 ו 22.0% בסוף שנת 2004. לעומת זאת, מקרב האוכלוסייה הצעירה (עד גיל 15) אחוז הערבים עומד על קרוב ל-50%.‏[27]. ההפרדה האתנית הטבעית האופיינית לערים מעורבות אינה כה חזקה בלוד וקו התפר בין השכונות הערביות ליהודיות כולל אזורים מעורבים רבים. עזיבת תושבים יהודים יצרה היצע נרחב של דירות בשכונות היהודיות הוותיקות, מצוקת הדיור בשכונות הערביות יצרה ביקוש רב לדירות אלה, והכלכלה ניצחה את הסגרגציה. עם זאת, שכונות מעורבות אלה הן לא אחת מקור לאלימות ולביטויי גזענות.

ניתן לחלק את השכונות בלוד לשלוש קבוצות: השכונות הערביות (שכונת הרכבת ופרדס שניר) המופרדות גאוגרפית על ידי מסילת הרכבת, השכונות היהודיות החדשות שנבנו לכיוון רמלה, ושכונות "גני אביב" ו"גני יער" המנותקות גאוגרפית מהעיר. אזור מרכז העיר, שהיה בעבר ערבי כולו, הפך ליהודי כולו בשנות ה-50, אם כי כיום מסתמנת חזרה איטית של האוכלוסייה הערבית לאזור זה.

האוכלוסייה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לסוף שנת 2004, התגוררו בלוד 14,661 תושבים ערבים, כ-22.0% מאוכלוסיית העיר. גידול מסוף שנות ה-80, אז היוו התושבים הערבים 12% בלבד מאוכלוסיית העיר. רוב התושבים הערבים גרים בשלוש שכונות מצוקה, אם כי חלקם עבר עם הזמן לשכונות היהודיות, שהפכו להיות שכונות מעורבות. האוכלוסייה הערבית בלוד נמצאת ביחסים מתוחים בינה לבין עצמה ועם היהודים בעיר, עם משתפי פעולה שיושבו בעיר במהלך שנות האינתיפאדה, ועם רשויות החוק והעירייה בשל בעיית פשיעה, בעיית סמים ובנייה בלתי חוקית שנפוצה באוכלוסייה הערבית בעיר.

את האוכלוסייה הערבית ניתן לחלק לארבע קבוצות עיקריות:

ערביי לוד הוותיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה הראשונה והשנייה, המכנות את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח. הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף איש היא ערביי לוד הנוצרים. בהתחשב בעובדה שבשנת 1922 התגוררו בעיר 920 נוצרים ניתן לומר שלא חל גידול בקבוצת אוכלוסייה זו. הקבוצה השנייה, המונה כ-6,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציואקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות. ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר.

הבדואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר - שתי שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן.

משתפי הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת.

בתקשורת הכתובה המקומית מועלות מדי פעם טענות כי משתפי הפעולה נהנים לכאורה מחיסיון בפני החוק, כגמול על שירותם, והמשטרה מתעלמת מפעילויות בלתי חוקיות שנטען בתקשורת כי הם מבצעים.

בין הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה - הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר. כאמור, ילדי הלודאים הוותיקים אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

עולי חבר המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

15 אלף עולים חדשים מברית המועצות לשעבר נקלטו בלוד בשנות התשעים, והם מהווים כיום כ-23% מתושבי העיר. רובם מתגוררים בשכונת גני אביב. עם הזמן חלה ירידה בפופולריות של לוד בקרב עולי חבר המדינות, עקב אכזבה מאיכות החיים בעיר, ורבים מהם עזבו את העיר.

קהילת הסטודנטים

לאחר המחאה החברתית בקיץ 2011 הוקמה בעיר קהילת הסטודנטים של התאחדות הסטודנטים בישראל. 250 סטודנטים מלמעלה מ-23 מוסדות לימוד במרכז הארץ עברו להתגורר בלוד, לחיות בה ולפעול בתוכה. הסטודנטים פועלים בעיר בתחומי התרבות, החינוך הבלתי פורמלי וההעצמה האזרחית ובשיתוף פעולה עם עיריית לוד עמלים להפוך את העיר מסמל של הזנחה לסמל של שגשוג ופריחה. קהילת הסטודנטים יוצרת את התשתית להפיכת העיר לוד לעיר אטרקטיבית לצעירים ולסטודנטים במרכז הארץ.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת "שערי שמים", כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ומסגד אל-עומרי - במרכז אחד
פנים מסגד דהמש

העיר לוד משופעת בכ-70 בתי כנסת, רובם קטנים ומשרתים את האוכלוסייה המזרחית. בשל תופעת החזרה בתשובה, שהתעצמה בעשור האחרון, נפתחים מוסדות דת רבים במבנים ישנים ובדירות. מורגשת בעיר פעילות רבה של מפלגת ש"ס. בעיר נרשמו תקריות בין על רקע לבוש לא צנוע או מכירת מזון לא כשר.

מנגד, גורמים דתיים אחרים בעיר טוענים לקיפוח. יוצאי אתיופיה חנכו בית כנסת ראשון לעדתם לאחר מאבק בן עשר שנים. הערבים מנהלים מאבק עיקש לבניית מסגד גדול בפרדס שניר.

קהילת חב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת חב"ד מונה יותר מ-550 משפחות המתגוררות ב"שיכון חב"ד" ולאור הגידול בקהילת חב"ד ומחוסר דיור בשכונה, חלקם עברו להתגורר בסמיכות ל"שיכון חב"ד" בשכונת נווה אורנים וברחובות הסמוכים, רמז פנקס ויוספטל. בסמיכות לשכונה נמצאת גם אחת מהישיבות הגדולות של חב"ד בישראל. לקהילת חב"ד יש בשכונה מוסדות חינוך לכל הגילאים החל ממעונות, גנים, תלמוד תורה, ישיבה קטנה. בית ספר יסודי ותיכון לבנות. רב הקהילה הוא הרב ברוך יורקוביץ. בשכונה חיים זה לצד זה אשכנזים ספרדים תימנים גרוזינים ובוכרים. בית הכנסת הגדול הנמצא במרכז השכונה משמש מידי יום יותר מאלף מתפללים שמגיעים מרחבי העיר לוד ורמלה. כמו כן בשכונה ישנם עוד ארבעה בתי כנסת.

גרעין תורני אלישיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשנ"ו (1996) הוקם בעיר גרעין תורני בשם "אלישיב"‏[28], הנחשב כיום לאחד הגדולים, הוותיקים והמצליחים בארץ. הגרעין מפעיל את בית המדרש הגבוה "אשכולות" בראשות רב הגרעין, הרב ישראל סמט, ישיבה תיכונית, אולפנה לבנות‏[29], מדרשה ללימודי יהדות המופעלת על ידי בנות שירות לאומי, בתי ספר יסודיים, מעונות לפעוטות וגני ילדים. עוד יסד הגרעין בעיר את המכינה הקדם-צבאית "מעוז", הרב עוזיאל חובב והרב דודי אברמוביץ', בה מושם דגש על נתינה חברתית בעיר לוד. הגרעין הקים שכונה במרכז העיר בשם "רמת אלישיב". קהילת הגרעין גדלה עם השנים בקצב מהיר במיוחד: בעוד בשנת 2010 מנה הגרעין כ-250 משפחות,‏[30] בשנת 2013 הגיע מספר המשפחות בגרעין לכ-500. בשנת 2009 הקים הגרעין סניף "בני עקיבא", אשר הפך לסניף תנועת הנוער הגדול בעיר עם 250 חניכים, יש לציין שבעיר קיים סניף בני עקיבא נוסף שהוקם בשנת 2001 ורוב החניכים בו מהעדה האתיופית, הסניף מונה כ100 חניכים .

לוד העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוד העתיקה נמצאת כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון, כנסייה יוונית אורתודוקסית בה על פי המסורת נקבר גאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג'). גאורגיוס הוא הקדוש החשוב בכנסייה האורתודוקסית ופטרונן של מספר מדינות בהן אנגליה. הכמרים בכנסייה הם ברובם יוונים. לצד הכנסייה ניצב מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים".

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור התעשייה הצפוני של לוד, המשתרע על שטח של כ-500 דונם, נחשב לאחד מאזורי התעשייה החשובים באזור המרכז, וזאת בזכות קרבתו לנמל התעופה בן-גוריון. רבים מהמפעלים באזור התעשייה הם מתחום הלוגיסטיקה. אזור התעשייה נהנה מקירבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוך לתוואי כביש חוצה ישראל, בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.

מפעלים חשובים נוספים בעיר הם חברת ציוד התקשורת "טלרד", מפעל הקרטון "קרגל", מפעל "סיגריות לוד" למוצרי טבק, "קפה-קו" - חברת-בת של עלית (כיום חלק משטראוס גרופ) לייצור קפה, "קשב" - מרכז המחשבים של בנק לאומי ומפעלי התעשייה האווירית.

בשנים האחרונות קמה תחרות לאזור התעשייה המקומי של העיר בדמות פארק התעשייה "איירפורט סיטי" (קריית שדה התעופה) שבבעלות חברת אפריקה ישראל להשקעות והנמצא מעט צפונית לעיר.

בעיות ייחודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנייה בלתי חוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מהתושבים הערבים בלוד חיים על קרקע חקלאית הרשומה על שמם בטאבו, אך לא הופשרה לשימוש כקרקע למגורים. אחרים הגרים בבתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית על אדמות מדינה‏[31]. לעירייה אין יכולת כלכלית להתמודד עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית, כיוון שפעולות הריסה של בתים שנבנו בבנייה בלתי חוקית הן פעולות יקרות, והעירייה נתונה במצוקה כלכלית. בנוסף, הריסת בנייה בלתי חוקית בלוד היא בעייתית כיוון שפעולות ההריסה חייבות להיות מלוות באבטחה כבדה על הקבלנים המבצעים את ההריסה. הבטחות רבות מצד הממשלה לפיהן לוד תקבל סיוע נרחב על מנת להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית, העלו חרס וסיוע מעולם לא הגיע לידי העיר. כדי להימנע מהתמודדות עם בעיות האבטחה והבעיות הכלכליות של ההריסה, החליטה עיריית לוד להפשיר ולהכיר בבנייה בלתי חוקית בעיר (תוכנית ל"ד).‏[32]. פתרון נוסף להתמודדות עם בעיית הבנייה הבלתי חוקית בעיר היה הקמת שכונה ערבית חדשה, "נווה שלום" על ידי משרד השיכון. המבקרים מקרב הציבור הערבי טוענים כי השכונה נבנתה ללא שיתוף הציבור ובבנייה שבלונית ולא איכותית שאינה מתאימה לצרכים של המשפחות הערביות (משפחות מרובות ילדים, מגורים בחמולות וכו'), וכי השכונה היא מס שפתיים בידי הרשויות כנגד טענות הקיפוח של הערבים. בעיות של בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי קיימות גם בעיר השכנה רמלה.

בעיית הסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שבלוד בעיית הסמים אינה הגדולה ביותר בגוש דן, העיר ידועה לשמצה בתואר "בירת הסמים" של גוש דן. בעבר התרכז הסחר בסמים בשכונות הפחונים פרדס שניר והרכבת, ועם הזמן התפשט גם לשכונות היהודיות והמעורבות בעיר. אופיו הפלילי של הענף הביא להגדלת הפשיעה הנלווית כגון גניבות, ונדליזם ואלימות. כיום, לאחר מבצעי אכיפה נרחבים של המשטרה בשיתוף פעולה עם כוחות מיוחדים צומצם במידה ניכרת הסחר בסמים בעיר.

ראשי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין עיריית לוד, פברואר 2009
  • פסח לב - מונה על ידי משרד הפנים ב-5 במאי 1949. בתפקיד עד 1959
  • אלכסנדר קמיל - 1959 עד 1964
  • שרגא שוולבה - פברואר 1964 עד נובמבר 1965
  • צבי איצקוביץ - נובמבר 1965 עד 1978
  • משה אפרת - 1978 עד 1983
  • מקסים לוי - 1983 עד 1996. עם היבחרו של לוי לכנסת הוא פרש מראשות העיר.
  • בני רגב - 1996‏-1998. בעקבות פרישת מקסים לוי נבחר רגב לתפקיר ראש העיר על ידי מועצת העיר. הוא שימש לפני כן כממלא מקום ראש העיר.
  • פנחס עידן - 1998‏-2000. זכה בבחירות ולאחר שנה בתפקיד פנה לשר הפנים וביקש למנות ועדה קרואה לעיר. לאחר שפרש מכהונתו נבחר כיושב ראש ועד העובדים ברשות שדות התעופה.
  • אריה ביבי - 2000‏-2002, יושב ראש הוועדה הקרואה. בשנת 2002 החליט שר הפנים, אלי ישי, על עריכת בחירות לראשות העיר ולמועצה.
  • מקסים לוי - מאי עד אוקטובר 2002. לוי זכה בבחירות ונפטר במהלך כהונתו.
  • בני רגב - מנובמבר 2002. בעקבות פטירתו של לוי מונה רגב, שהיה ממלא מקומו, לראש העיר. רגב זכה בבחירות שנערכו באוקטובר 2003. בשנת 2007, בעקבות מינויה של ועדת חקירה לתפקוד העירייה, החליט שר הפנים, רוני בר-און לפטר את רגב מתפקידו, לפזר את המועצה ולמנות ועדה קרואה לניהול העיר למשך 4 שנים. בני רגב הואשם בלקיחת שוחד מן הקבלן דוד אפל.
  • אילן הררי - 2007 עד 2011. יושב ראש הוועדה הקרואה.
  • מאיר ניצן - החל מפברואר 2011 עד 2013. יושב ראש הוועדה הקרואה.
  • יאיר רביבו - החל מאוקטובר 2013.
ראשי עיריית לוד
פסח לב אלכסנדר קמיל שרגא שוולבה צבי איצקוביץ משה אפרת מקסים לוי בני רגב
1949 - 1959 1959 - 1964 1964 - 1965 1965 - 1978 1978 - 1983 1983 - 1996 1996 - 1998
פנחס עידן אריה ביבי (יו"ר ועדה קרואה) מקסים לוי בני רגב אילן הררי (יו"ר ועדה קרואה) מאיר ניצן (יו"ר ועדה קרואה) יאיר רביבו
1998 - 2000 2000 - 2002 2002 2002 - 2007 2007 - 2011 2011 - 2013 2013 -

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בן ציון רוזנפלד, לוד וחכמיה בימי המשנה והתלמוד, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ז-1997.
  • מרדכי דב יודלביץ, העיר לוד, סיני - ירחון דתי לאומי, יא', ירושלים, תש"ב; עמ' לב - מ; רנד - רנט; שיג - שיט.
  • לאון מג'רו, לוד - זכרונות ד"ר לאון וחנה מג'רו, ירושלים, תשכ"ה.
  • אורה וקרט, לוד: גאוגרפיה היסטורית, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב, תשל"ז-1977.
  • אלחנן אורן, בדרך אל העיר - מבצע "דני" יולי 1948, הוצאת מערכות, תל אביב, תשל"ו.
  • בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1991 (מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי, שהופיע בשנת 1987).
  • שנת ה-49 לשחרור לוד, חוברת מטעם עיריית לוד (1997).
  • אלון קדיש, אברהם סלע, ארנון גולן, כיבוש לוד, יולי 1948, הארכיון לתולדות ה'הגנה', משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, תש"ס-2000‏[33]
  • רם גופנא ויצחק בית אריה, סקר ארכיאולוגי של ישראל - מפת לוד (80), רשות העתיקות, ירושלים, תשנ"ז.
  • ל. א. מאיר, י. פינקרפילד, ח. ז. הירשברג (מבוא), בניינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל, ירושלים, תש"י (לוד, עמ' כו - כח).
  • שמואל קליין, ספר היישוב, כרך ראשון, חלק ראשון: היישוב למקומותיו, מימי חורבן בית שני עד כבוש ארץ ישראל על ידי הערבים, הוצאת מוסד ביאליק על ידי דביר, ירושלים, תרצ"ט. על העיר לוד, ר' עמ' 99 - 103 (55 מקורות). על דרום, דרומה (בעיקר העיר לוד), ר' עמ' 36 - 38 (33 מקורות).
  • יואב רגב, הגדות תש"ח, נתניה: אחיאסף, 2013.
  • Joshua J. Schwartz, Lod (Lydda), Israel - From its origins through the Byzantine period, 5600 B.C.E. - 640 C.E., BAR International Series 571, 1991.
  • Miriam Feinberg Vamosh, Looking for Lydda, Eretz Magazine, January-February 1997, pp. 32 - 37, 56 - 57.
  • Ari Shavit, Lydda, 1948, New Yorker Magazine, October 21, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם לוד מנוקד בחולם חסר: לֹד . שם הייחוס: לֻדִּי (בלי ניקוד: לודי). הניקוד לֹד הוא על פי צורת השם כניקודו במקרא. הצורה בחולם היא שנקבעה בוועדת השמות הממשלתית כצורה התקנית, והיא משמשת בפרסומים רשמיים. לצד צורה זו העברית מקיימת מסורת הגייה רבת שנים בשורוק - לוּד, וההוגה כן אינו טועה. החלטת האקדמיה ללשון העברית, ישיבה שכח, רשומות, ילקוט הפרסומים 6709 05-12-2013 [1]
  2. ^ הודעות הדובר, העיר העתיקה בלוד הוכרזה כעל אתר מורשת עולמית לשימור
  3. ^ ‏מקור: לוד וחכמיה, בן ציון רוזנפלד. עמ' 4.
  4. ^ תרגום התעודות ודיון בהן: שטרן, התעודות, עמ' 96 - 110.
  5. ^ קדמוניות, יד, 208
  6. ^ קדמוניות, יד, 275
  7. ^ קדמוניות, כ, 120-130.
  8. ^ מלחמת, ב, 515.
  9. ^ לוד וחכמיה, עמ' 10.
  10. ^ ‏בן ציון רוזנפלד, לוד וחכמיה, עמ' 11
  11. ^ ‏מלחמת, ז, 216
  12. ^ לוד וחכמיה, עמ' 21
  13. ^ ‏לוד וחכמיה, עמ' 22
  14. ^ 14.0 14.1 The Language of Modernity: Urban Design in Mandatory Lydda Haim Yacobi
  15. ^ ‏ג"מ, חטיבה 65, מכל פ/330, תיק 846.‏
  16. ^ אלון קדיש, אברהם סלע, ארנון גולן, כיבוש לוד, יולי 1948, הוצאת הארכיון לתולדות ההגנה, משרד הביטחון, 2000. עמוד 29
    אלחנן ארן, בדרך אל העיר: מבצע דנייולי 1948, הוצאת מערכות 1976. עמוד 97 ועמוד 135. המונח "פטרול אלים" בו השתמש גם מפקד חטיבת הראל ציין התקפה גדודית (הערה בעמוד 307)
  17. ^ ‏אלחנן אורן, בדרך אל העיר:מבצע דני, יולי 1948 עמ' 97 - 98‏
  18. ^ ‏קית' ווילר, "טאקטיקת בליץ ניצחה את לוד", פאלסטיין פוסט, 13 ביולי 1948‏
  19. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 , עם עובד, 1991, עמ' 274.
  20. ^ 20.0 20.1 מרדכי בר און, ‏בחזרה אל לוד ורמלה, קתדרה 99, ניסן תשס"א, מרץ 2001
  21. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, דביר, 2004, עמ' 246 - 247
  22. ^ וקרט, לוד - גאוגרפיה היסטורית, עמ' 152 - 156, ור' גם צילום גזיר עיתון, בעמ' 162, הנושא את הכותרת: "חוסל מרכז הפשעים בלוד". לפי האמור בכתבה, חוסל מרכז הפשעים בשכונת החרבות בלוד, במבצע של עיריית לוד בתיאום עם מוסדות ממשלתיים ובשיתוף פעולה עם המשטרה, "שלפי דברי ראש העיר פ. לב 'במלחמתה נגד הפריצות בלוד, חרגה מהשיגרה הרגילה'".
  23. ^ 50 לישראל בעמוד על שנת 67
  24. ^ ‏אלי סניור, ראש הוועדה הקרואה בלוד אילן הררי התפטר, באתר ynet‏, 16 ביולי 2009
  25. ^ ‏אלי סניור, ראש הוועדה הקרואה בלוד חזר בו מהתפטרותו, באתר ynet‏, 23 ביולי 2009
  26. ^ פרופיל לוד באתר הלמ"ס
  27. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ‫רשימת היישובים אוכלוסייתם וסמליהם – סוף שנת 2004‬
  28. ^ אתר הגרעין התורני "אלישיב" בלוד
  29. ^ אתר אולפנת צביה לוד
  30. ^ בני טוקר, ‏"לוד - משימה ציונית ממדרגה ראשונה", באתר ערוץ 7, 6 באוקטובר 2010
  31. ^ מיכל טביביאן-מזרחי, ‏מסמך רקע בנושא פלישה לקרקעות ולמבנים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 ביולי 2004
  32. ^ הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן, מושב שלישי, פרוטוקול מס' ‎461 מישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה, 4 ביולי 2005
  33. ^ ביקורת: מרדכי בר און, ‏בחזרה אל לוד ורמלה, קתדרה 99, מרץ 2001, עמ' 170-166


קואורדינטות: 31°56′54.59″N 34°53′20.4″E / 31.9484972°N 34.889000°E / 31.9484972; 34.889000