רפיח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפיח
رفح
18 - Destroyed mosque.jpg
מסגד ברפיח
מדינה / טריטוריה Flag of Palestine.svg  הרשות הפלסטינית
נפה נפת רפיח
ראש העיר עיסא אל-נשאר‏‏‏[1]
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

71,000‏  (נכון ל-2006)
קואורדינטות 31°17′19″N 34°15′07″E / 31.2886111111111°N 34.2519444444444°E / 31.2886111111111; 34.2519444444444קואורדינטות: 31°17′19″N 34°15′07″E / 31.2886111111111°N 34.2519444444444°E / 31.2886111111111; 34.2519444444444
מיקום רפיח
רפיח
רפיח

רָפִיחַערבית: رفح, רַפַח) היא העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה, חלק הארי שלה נמצא בשטח רצועת עזה והשאר בשטח מצרים. תושביה ערבים מוסלמים, ומרביתם פליטים פלסטינים.

ברפיח פועל מעבר גבול בין ישראל למצרים, והוא משמש בעיקר את תושבי רצועת עזה.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפיח מורכבת משלושה אזורים נושקים‏[2]:

  • העיירה - האתר ההיסטורי של העיירה המורכבת משכונות הנושאות שמות משפחה של שבטים שהתגוררו באזור כמו קישטא ושאער.
  • מחנה הפליטים - הוקם ב-1949, והתיישבו בו פליטים ממלחמת העצמאות. המחנה מחולק לשכונות המסומנות באותיות: בלוק O, בלוק P, וכו'
  • שכונות חדשות שהוקמו על ידי ישראל לצורך יישוב של פליטים שפונו ממחנה הפליטים. שכונות אלו כוללות את שכונת ברזיל בדרום רפיח ושכונת תל א-סולטאן בצפונה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום שבו נמצאת רפיח שכנה עיר קדומה חשובה על "דרך הים", ששימשה מקום לקרבות של צבאות שבאו ממצרים לארץ ישראל או מארץ ישראל למצרים. העיר מוזכרת בתעודות מצריות מתקופת פרעה סתי הראשון (המאה ה-14 לפנה"ס). בשנת 925 לפנה"ס עצר בה צבאו של שישק במסעו לארץ ישראל. בשנת 720 לפנה"ס כבש אותה סרגון השני, מלך אשור. בשנת 100 לפנה"ס כבש אותה אלכסנדר ינאי, והרס אותה.

בתקופה הביזנטית שכן בעיר הגמון. בשנת 634 נכבשה על ידי הערבים שהפכו אותה לעיר מסחר פורחת, והתפתחה בה קהילה יהודית גדולה. העיר חרבה בסוף המאה ה-12.

מעבר רפיח

עד מלחמת העולם הראשונה לא התקיים במקום יישוב של קבע. תושבים מח'אן יונס עיבדו במקום חלקות קרקע ולעתים התגוררו במקום בעונת העבודה החקלאית‏[3]. לאחר שהאזור נכבש על ידי הבריטים בקרב רפיח (1917), החל להתגבש במקום יישוב של קבע. תרמה לכך הקרבה למחנות הצבא הבריטי והקרבה לגבול בין ארץ ישראל ומצרים. חלק מהחנויות במקום נבנו ממש על הגבול, על מנת להקשות על גביית מכס. כך, בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית רפיח 600 תושבים ובשנת 1948 הגיעה האוכלוסייה ל-2,500 תושבים. רוב האוכלוסייה התפרנסה מחקלאות וגידול צאן. הבתים במקום נבנו בתחילה בפיזור רב זה מזה, אך עם הזמן התגבשו במקום רחובות מסודרים שלאורכם בתים. רובה של רפיח היה בצד הארצישראלי של הגבול, בעוד תחנת הרכבת נמצאה בצד המצרי של הגבול‏[3]. בשנת 1946 שכן ברפיח מחנה מעצר, אליו הועברו רבים מעצורי "השבת השחורה". מחנות רפיח, אליהם הועבר ציוד רב במהלך סיום המנדט, היו השטח האחרון אותו פינו הבריטים בארץ ישראל, ביולי 1948.

במהלך מלחמת העצמאות התנהלו בסביבות העיר קרבות בין צה"ל לצבא המצרי, ומשיקולים מדיניים נסוגו כוחות צה"ל מסיני, והעיר עברה לשליטת מצרים. בשנת 1967 מנתה אוכלוסיית רפיח 55,000 תושבים. במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים הייתה העיר אזור קרבות שדרכו פרץ צה"ל (בעיקר אוגדה 77 ואוגדה 84) לצפון סיני.

בעקבות מלחמת ששת הימים עברה העיר לשליטת ישראל. במהלך דיכוי הטרור שיצא מעזה בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 הרחיבה ישראל את הצירים בתוך המחנה ולצורך כך הרסה בתים במחנה. כדי ליישב את הפלסטינים שבתיהם נהרסו, ישראל הקימה שתי שכונות חדשות: שכונת ברזיל ושכונת קנדה בסיני. שכונת ברזיל נקראה על שם מחנה של חיילי כוח החירום של האומות המאוחדות מברזיל שהיה במקום. ישנן גרסאות שונות למקור השם שכונת קנדה. ישנם מקורות המציינים שהיה במקום מחנה של חיילים מקנדה. מקור אחר גורס כי המדובר בבדיחה. לשכונת קנדה בסיני עברו בשנים 1975-1973 כ-500 משפחות מורחבות של כ-5000 תושבים ממחנה רפיח‏[4]. עם נסיגת ישראל מסיני על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים, נחצתה רפיח, וחלקה שמדרום מערב לקו הגבול הבינלאומי עבר לשליטת מצרים. על פי ההסכם, מצרים הייתה אמורה לממן את יישובם מחדש של תושבי שכונת קנדה בסיני בתל א-סולטאן, שנודע כשכונת קנדה החדשה. תהליך היישוב מחדש החל בשנת 1989 ונמשך עד שנת 2000 במימון של קנדה וכווית[5].

ברבות השנים חפרו מבריחים, מתחת לגבול הבינלאומי, מנהרות שקישרו את שני חלקי העיר ושימשו להברחת סחורות ואנשים.

מנהרת הברחה ברפיח, 2009

עם הקמת הרשות הפלסטינית הועברה העיר לשליטת הרשות, כשלכל אורך הגבול הבינלאומי נקבעה רצועה צרה ("ציר פילדלפי") שבשליטת ישראל. רצועה זו נועדה ליצור חיץ בין רצועת עזה ובין מצרים. חיץ זה נוצר במידה חלקית בלבד, משום שמנהרות המבריחים, שעברו מתחת לחיץ זה, שימשו להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועת עזה. אזור "ציר פילדלפי" היווה בכל שנות האינתיפאדה השנייה אזור לחימה בין צה"ל לפלסטינים. ב-12 במאי 2004 נפגע נגמ"ש של צה"ל שנסע בציר פילדלפי ועסק בפיצוץ מנהרות, וחמשת חייליו נהרגו. בעקבות זאת יצא צה"ל ל"מבצע קשת בענן" - מבצע רחב היקף ברפיח, שבו, על-פי הודעת מפקד אוגדת עזה, נהרגו 41 מחבלים ו-12 אזרחים, אותרו שלוש מנהרות ונהרסו 56 בתים. הנזק שנגרם לפלסטינים גרר ביקורת בינלאומית. המבצע העלה לסדר היום את בעיית "ציר פילדלפי" בתוכנית ההתנתקות. ב-23 בינואר 2008 פרצו הפלסטינים ברפיח מצד ישראל את הגבול עם מצרים במעבר רפיח, ובכך איפשרו למצרים להעביר מזון ואולי אף נשק לרצועת עזה.

במהלך מבצע עופרת יצוקה, שהחל ב-27 בדצמבר 2008, היו מנהרות ההברחה המובילות לרפיח יעד מרכזי לתקיפות חיל האוויר הישראלי. בנוסף לתקיפת המנהרות בציר פילדלפי, הוחרבו, על פי צה"ל, מאות בתים שאל חלקם הובילו מנהרות.

במהלך מבצע צוק איתן, שהחל ב-8 ביולי 2014, חיילי כוחות צה"ל נכנסו אל תחומי העיר בניסיון לנטרל מחבלי חמאס. ב-24 ביולי, כ-150 פלסטינים מאזור העיר, בהם מחבלים, הסגירו את עצמם בלילה לידי כוחות חטיבת גבעתי ששהו בעיר.‏ במהלך הפסקת אש הומניטרית שהחלה ב-08:00 בבוקר של יום ה-1 באוגוסט 2014, מחבלי חמאס ששהו בעיר הגיחו מפירי מנהרות ותקפו את כוח פלס"ר גבעתי ששהו בעיר, במהלך ההיתקלות נהרגו 3 מחיילי הכוח לרבות מפקדם. עקב התקרית והחשש לחטיפת אחד מהחיילים, הופעל נוהל חניבעל שבמהלכו הומטרה אש כבדה מאוד על העיר שהביאה למותם של למעלה מ-70 פלסטינים, תושבי רפיח. ביום המחרת כוח צה"ל המשיך לתקוף בעיר והרג עוד 35 פלסטינים. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר עם סיום הפעילות הקרקעית בשעות הערב של יום ה-2 באוגוסט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רפיח בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמית כהן, ארגון חמאס חוגג: 20 שנות טרור, באתר nrg‏, 14 בדצמבר 2007‏
  2. ^ Human Rights Watch (Organization), Razing Rafah: mass home demolitions in the Gaza Strip, 2004, page 31
  3. ^ 3.0 3.1 יוסף ברסלבסקירפיח, דבר, 12 ביולי 1946
  4. ^ Dick Doughty, Mohammed El Aydi, Gaza: legacy of occupation--a photographer's journey, Kumarian Press‏, 1995, page xxii
  5. ^ Oroub El-Abed, Unprotected: Palestinians in Egypt since 1948, IDRC, 2009, pages 2000-2001