קרב באר שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב באר שבע (קרב עזה השלישי)
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
4th Light Horse Brigade Beersheba.jpg

תאריך התחלה: 31 באוקטובר 1917
תאריך סיום: 31 באוקטובר 1917
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: קרב עזה השני
קרב אחרי: קרב עזה השלישי
מקום: באר שבע, עזה ודרום ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון בריטי
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of the United Kingdom.svg אדמונד אלנבי
Flag of the United Kingdom.svg פיליפ צ'טווד (קורפוס XX)
Flag of Australia.svg הנרי שובל (קורפוס המדברי הרכוב)

Flag of the German Empire.svg אריך פון פאלקנהיין (קבוצת ארמיות ילדרים)
Flag of the German Empire.svg קרס פון קרסנשטיין (ארמייה רביעית)
Flag of Turkey.svg פווזי פאשה (הארמייה השביעית)
Flag of Turkey.svg איסמט ביי (קורפוס 3)‏[1]

כוחות

חייל המשלוח המצרי
קורפוס חיל רגלים XX
קורפוס מדברי רכוב
סה"כ 40,000 חיילים

הקורפוס השלישי, הארמייה השביעית.
דיוויזית הרגלים 27: רגימנט הרגלים 81 ו 67
רגימנט הרגלים 48
רגימנט הרגלים השני.
סה"כ כ-4,400 חיילים

אבידות

171 הרוגים

כ-500 הרוגים. 1400 שבויים

מפת קרב באר שבע, הכוח הבריטי באדום, הכוח העות'מאני בכחול
באר שבע -1917

קרב באר שבעאנגלית: Battle of Beersheba; בטורקית: Birüssebi Savaşı) היה קרב מכריע במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, הקרב התרחש ביום 31 באוקטובר 1917 בין יחידות צבא מחיל המשלוח המצרי (1916) (אנגלית: Egyptian Expeditionary Force - EEF) של האימפריה הבריטית תחת פיקודו של פילדמרשל אדמונד אלנבי ופיקוד ישיר של לוטננט גנרל הארי שובל לבין צבא האימפריה העות'מאנית תחת פיקודו של איסמט אינני ובסיוע קצינים ויחידות מיוחדות מצבא הקיסרות הגרמנית. ההתקפה הבריטית על באר שבע הפתיעה במיקומה, הטורקים ציפו להתקפה בגזרת עזה. הבריטים הופיעו בזירת הקרב לאחר מסע מזורז, כיתרו את באר שבע ובהתקפת פרשים, מהאחרונות בהיסטוריה הצבאית של העת החדשה פרצו את קווי ההגנה הטורקים וכבשו את העיר בסערה.

לאחר ניצחונם בקרב שלטו הבריטים על קו דיר אל-בלח - באר שבע - ביר עסלוג'. הקרב קדם להתקפה על קו ההגנה הטורקי בעזה - קרב עזה השלישי. הצלחת המהלך פרצה את הדרך אל תוך ארץ ישראל, לכיבוש ירושלים ולאחר מכן כל המזרח התיכון על ידי הבריטים ובני בריתם. בראייתם של בני התקופה הייתה לקרב בארץ הקודש משמעות מוסרית-דתית של ניצחון הנצרות על האסלאם שלא נפלה מחשיבותה מהמשמעות הצבאית-המערכתית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על באר שבע היה חוליה בשרשרת וחלק מתכנון כולל של חיל המשלוח המצרי ולפיה תוכרע המלחמה מול האימפריה העות'מאנית בפלישה אל תוך שטחי האימפריה מכוון סיני אל תוך ארץ ישראל, המטרה הראשונית של הפלישה הייתה שמירה על עליונות ימית בריטית בים התיכון ובמקביל שמירה על הנכסים הטריטוריאליים של האימפריה הבריטית במצרים, הודו והמפרץ הפרסי. מטרה נוספת הייתה ריתוק כוחות טורקיים וגרמנים בחזית הרחוקה מהחזית במערב אירופה. הניסיונות הראשונים לממש את התוכנית נתקלו בהתנגדות טורקית-גרמנית עיקשת שהסתיימה בתבוסות משפילות אך לא מכריעות בקרבות עזה הראשונים במהלכן נהרגו אלפי חיילים בריטיים. הצבא העות'מאני שתחילה התמקד במאמץ לבלום את התוקפים קיווה ליטול את היוזמה לידיו ולגרום לחיל המשלוח המצרי לסגת עד לתעלת סואץ ולאחר מכן לכבוש את בגדד ולהשיב את מסופוטמיה חזרה לשליטה עותמ'אנית, עם זאת קשיים בגיוס משאבים וכוח אדם מנעו מהם מלהגשים תוכנית זאת ומשעברה היוזמה והתנופה לצד הבריטי לאחר קרב באר שבע איבדו העות'מאנים את שיווי המשקל והשיבו אותו חלקית ולפרק זמן מוגבל עם התייצבות קו שתי העוג'ות.

לאחר הניצחון של הצבא העות'מאני תחת הפיקוד הגרמני בקרב עזה השני והדיפת ההתקפה הבריטית, עיבו הטורקים את קו ההגנה שלהם בין עזה ובין באר שבע לאורך הדרך המחברת בין שתי הערים, ובסמוך לבאר שבע נסמך קו ההגנה על מסילת הברזל שהובילה לעיר. ביצורים חזקים נבנו לאורך הקו ממזרח ומדרום לבאר שבע והפכו התקפה ישירה על העיר לאתגר של ממש לכל תוקף.

באר שבע העות'מאנית נבנתה בתחילת המאה העשרים העיר החדשה נקראה ביר א-סבע (ערבית:بئر السبع) והוקמה על הגדה הצפונית של נחל באר שבע, כ-5 קילומטרים מערבית ליישוב העתיק, בתבנית בעלת סגנון מודרני של רחובות במתווה שתי וערב כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. עם תחילת פעולות האיבה לאור הגבול עם חצי האי סיני בין הצבא הבריטי לטורקי הפכה העיר מרכז לוגיסטי-צבאי חשוב ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה. בקרבתה הוקם שדה התעופה הראשון בארץ ישראל. בנוסף, ב-30 באוקטובר 1915, לאחר תשעה חודשי בנייה, נחנכה תחנת הרכבת שחיברה את העיר דרך "מסילת הדרום" ללוד ובהמשך התחברה למסילת הרכבת החיג'אזית. העיר נבנתה על מישור צחיח שגודלו כ-6.5 ק"מ על 5 ק"מ ומוקפת הרים מכל צדדיה. מהעיר הוביל כביש סלול צפונה לאורך רכס הרי חברון לכוון ירושלים דרך העיירה דאהרייה ומשם לחברון ובית לחם. מצפון מערב נסללה דרך אל העיר עזה, וממערב הובילה דרך לא סלולה אל העיר רפיח ולכוון דרום קישרה דרך לא סלולה לכוון ביר עסלוג' (כיום באר משאבים).

ערב קרב עזה השני השתלטו הבריטים על נחל הבשור, כולל מקור המים בשלאל (מעין עין הבשור כיום בתחומי פארק אשכול) והחלה תקופה ארוכה של מלחמת התשה בין הצדדים, במרחב שבין אזור שלאל ותל אל-פרעה במערב והרכסים שממזרח לבאר שבע במזרח. לחימה זו כללה מלחמת חפירות, פשיטות, סיורים אלימים והפצצות מן האוויר.

הצבאות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הטורקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניצחון הטורקי בקרב עזה השני הביא להערכות חדשה של הצבא וארגון מחדש של קווי ההגנה וסדרי הכוחות, על סמך ההנחה כי הצבא הבריטי יחדש את התקפתו שתתרכז - שוב בגזרת עזה תוגברו הכוחות של הצבא הטורקי ולדיוויזיות ה 3 ה 16 וה 53 שהיו תחת פיקוד הארמייה הרביעית של הצבא העות'מאני נוספו הדיוויזיות ה 7 וה 54. כוח זה אורגן מחדש ויצר 3 גיסות שתפקידם היה להגן על קו עזה-באר שבע:

הגייס ה 20 (קורפוס XX) תחת פיקוד עלי פאוזי ביי שמפקדתו שכנה בסמוך לקיבוץ דורות במקום שנקרא הוג', הורכב מדיוויזיות חיל הרגלים ה 16   ו 54 ואליהן צורף רגימנט הרגלים מספר 178 ודיוויזיית הפרשים ה 3.

הגייס ה 12 (קורפוס XXII) שהגן על העיר עזה בפיקודו של ריפעת ביי, הורכב מדיווייות חיל הרגלים 3 7 ו 53. לרשות כוחות אלו עמדו 151,742 רובים, 354 מכונות ירייה, ו 330 תותחים.

הגייס השלישי (קורפוס III) הוצב על הגנת העיר באר שבע תחת פיקודו של איסמט אינני שקבע את מפקדתו בעיר, הגיס הורכב מהרגימנטים ה 67 וה 81 של הדיוויזיה "הערבית" ה 27, רגימנט הפרשים ה 6 וה 8 של דיוויזית הפרשים השלישית, רגימנט 48 מהדיוויזיה ה 16 והרגימנט השני מהדיוויזיה ה 24. בסך הכל עמדו לרשות המגינים 4,400 רובים מסוגים שונים 60 מכונות ירייה ו 28 תותחי ארטילריית שדה.

ביוני 1917 נערך ארגון מחדש של שדרות הפיקוד הטורקי העליון בזירת ארץ ישראל, ושר המלחמה איסמאיל אנוור פאשה, הקים את קבוצת ארמיות ילדרים (ידועה גם כקבוצת ארמיות "רעם" ו F) על גוף זה פיקד הקצין הגרמני גנרל אריך פון פאלקנהיין, והורכב מהארמייה הרביעית שנשארה תחת פיקוד פרידריך קרס פון קרסנשטיין וקיבלה את השם הארמייה השמינית של הצבא העות'מאני והחזיקה את קו חזית פלסטינה. הארמייה השביעית תחת פיקודו של פווזי פאשה שהייתה ערוכה בסוריה צורפה לקבוצת הארמיות החדשה במסע מזורז ועליה הוטל לתגבר את קו ההגנה הטורקי וליצור לחץ על האגף המזרחי של הצבא הבריטי. בערב הקרב עמדו לרשות הטורקים כ-35,000 חיילים לאורך קו באר שבע-עזה וכ-260 תותחים מסוגים שונים.

הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס גרמני בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

הצבא הגרמני, במטרה לתמוך בצבא העות'מאני הקים קורפוס שכלל יחידות תמיכה ולחימה מיוחדות שזכה לשם קורפוס אסיה הכוח הראשון שפעל במסגרת המערכה על סיני, קיבל את שם הקוד פאשה 1 והכוח השני שתיגבר את מצבת הכוחות של הקורפוס פעל ממרץ 1917 וקיבל את השם פאשה 2. הכוח כלל בשיא כוחו רגימנט רגלים ופלוגת מכונות ירייה, סוללות ארטילריה, כוחות חיל הנדסה ויחידות מיוחדות להקמה ותחזוקה של מסילות ברזל, לקורפוס הייתה זרוע אווירית שהחל מטייסת אחת (מספר 300) וגדלה ל 5 טייסות שהפעילו מטוסים מסוג רומפלר סי 1 (Rumpler C.I) ויחידות מודיעין רפואה וקשר.

מערך ההגנה הטורקי בבאר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזרת העיר באר שבע, מישור צחיח בו ניתן לצפות על תנועה של אויב ומוקף גבעות עליהן בנו הטורקים מערכת ביצורים ותעלות קשר, מערכת זו הקיפה את העיר בחצי קשת מצפון דרום ומזרח, עם זאת קו ההגנה הטורקי במזרח היה לא יותר ממערכת שוחות ללא גדר תיל שחיזקו את המכשול הטבעי של נחל באר שבע. מעבר לטבעת הראשונה נבנו ביצורים נוספים בטבעת חיצונית בקוטר של עד 6.5 קילומטר מהעיר שהגנו על באר שבע ממערב ודרום מערב. נקודת הציר של מערך ההגנה היה תל באר שבע המשקיף על העיר ממזרח, עליו הוצב הרגימנט ה 48 עם 900 חיילים ופלוגת מכונות ירייה. הרגימנטים ה 6 וה 8 מדוויזית הפרשים השלישית תפסו עמדות בשטחים שולטים מצפון-מזרח לעיר והגנו גם על ציר התנועה בין באר שבע לחברון (וירושלים) כוח זה שלרשותו עמדו 1200 חיילים שימש - ככל הנראה גם כעתודה של מערך ההגנה. הרגימנט ה 67 עם 900 חיילים והרגימנט ה81 עם 1400 חיילים מדיוויזית הרגלים ה 27 תפסו עמדות ממערב ודרום מערב והתבצרו במערך תעלות ומוצבים שתוגברו על ידי מערך עמוק של גדרות תיל. החיילים בכוח זה גויסו בעיקר מקרב תושבי האזור וחסרו אימון מתקדם אך מאידך הכירו את זירת הקרב היטב. שני גדודים מהרגימנט השני בפיקוד גרמני התבצרו בשוחות ועמדות מצד דרום-מערב ושלטו על האזור הפתוח מדרום לתל באר שבע. בסך הכל היו בבאר שבע לא יותר מ 4000 חיילים ו 1000 פרשים בסיוע של 4 סולולות ארטילריה ו 50 מכונות ירייה.

משנת 1917 התקשתה האימפריה העות'מאנית לשמור על שלמותה הטריטוריאלית ולא יכלה לספק את המשאבים הדרושים לקיים מערכה צבאית מודרנית לאורך מספר חזיתות המצב באזור ארץ ישראל היה חמור יותר מבחינה לוגיסטית מאחר שאל אזור החזית הובילה מסילת ברזל אחת ואף היא חד סיטרית ושונה ברוחב הפסים בחלק ממהלכה - בעיקר במעבר מסוריה לארץ ישראל ובחלק ממסלול האספקה היה צורך לפרוק את הרכבות ולהעביר את האספקה על גב בהמות משא או כלי רכב. הכוחות העות'מאניים סבלו גם מבעיות שלא קשורות ללוגיסטיקה או קשיים צבאיים, אחוז גבוהה של עריקים ולכידות נמוכה בתוך היחידות האורגניות הוחמרו על רקע של תחלואה גבוהה בקרב החיילים ולפי סטטיסטיקה המצוטטת במחקרים היסטוריים כ-25 אחוז מסדר הכוחות היו לא כשירים או מאושפזים במתקנים רפואיים‏[2]. מערך ההגנה העות'מאני סבל גם ממתחים שנוצרו בין הטורקים לבין הגרמנים - בני בריתם, הגרמנים שהשקיעו מאמצים למלא את החסרים הטורקים הן בתחום הלוגיסטי אבל גם בשדה הקרב פיתחו גישה של חוסר כבוד לבני בריתם שלא תרמה לכושר העמידה של הכוחות המשותפים. למרות קשיים אלו הצליחו הטורקים בסיוע גרמני לייצב קו הגנה בדרום מול הכוחות הבריטיים שהיו עדיפים בכל דרך ואף בכמות האספקה ואיכותה למרות קווי אספקה ארוכים.

הצבא הבריטי - חיל המשלוח המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל המשלוח המצרי הוקם במרץ 1916 ככוח ההגנה על האינטרסים הבריטיים במצרים שהייתה במעמד של סולטנות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי ובראש וראשונה על התנועה הימית בתעלת סואץ, עם שינוי פני המלחמה והתרחבותה לחזיתות נוספות גדל חיל המשלוח והוטלה עליו לנהל את המערכה לכיבוש חצי האי סיני וארץ ישראל. בסוף יוני 1917 נערכו שינויים מרחיקי לכת בשדרת הפיקוד של חיל המשלוח כן נערכו שינויים מבניים והיקף כוח האדם גדל כהכנה לפלישה מאסיבית אל תוך שטחי האימפריה העות'מאנית. חיל המשלוח נמסר ביום 28 ביוני לפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי שבנה את הכוח שלרשותו על בסיס הצבא הבריטי שלחם בחזית המערבית בצרפת ועל פי תורת הלחימה של התקופה. חיל המשלוח הכיל 3 קורפוסים:

  • הקורפוס XX תחת פיקודו של הלורד פיליפ צ'טווד (Philip Chetwode) שהורכב מ 4 דיוויזיות רגלים של הצבא הבריטי: ה 10 האירית, ה 53 הוולשית, 60 לונדון, ו 74 יאומנרי.
  • הקורפוס XXI תחת פיקודו של גנרל אדוארד בולפין (Edward Stanislaus Bulfin) שהורכב מ 3 דיוויזיות של הצבא הבריטי: 52, 54 מזרח אנגליה, ו 75.
  • הקורפוס המדברי הרכוב שהורכב מלוחמים שגויסו במדינות חבר העמים הבריטי ובעיקר אוסטרליה וניו זילנד תחת פיקודו של גנרל הנרי שובל (Henry George Chauvel). שהורכב מדיוויזית הפרשים אנז"ק, דיוויזיית הפרשים האוסטרלית, דיוויזיית הפרשים הבריטית יאומנרי ובריגדת הגמלים המלכותית.

לחיל המשלוח צורף על פי בקשת אלנבי כוח אווירי הבריגדה הארצישראלית של גייסות התעופה המלכותיים ובה 2 טייסות שהשתמשו בעיקר במטוס בריסטול F.2 . בסך הכל עמדו לרשות חיל המשלוח כ-88,000 איש.

הכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרקטור מסוג "הולט" מניח צינורות מים כחלק מההכנות לפני קרב באר שבע

את פרק הזמן בין הקרב השני על עזה לבין קרב באר שבע ניצל חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי בבניית כוחות ואיסוף מידע על קווי ההגנה ותנועות הצבא העות'מאני. אלנבי בצעד בעל חשיבות טקטית אך גם סמלית העביר את מפקדת חיל המשלוח מקהיר אל אזור הלחימה וקבע אותה בחאן יונס. בהתייעצות עם מפקדי הקורפוסים ובעיקר עם הגנרל צ'טווד נדחו האפשרויות לחזור על מתקפה על קו ההגנה בעזה והוחלט על התקפה מהאגף בגזרת באר שבע שתיערך על ידי הקורפוס ה-XX כ-40,000 איש.

את החלק העיקרי בהתקפה על באר שבע אמורים היו לשאת דיוויזיות הפרשים הקלות - האוסטרלית והניו זילנדית. יחידות אלו היו על פי תורת הלחימה הבריטית יחידות חיל רגלים רכוב (ולא יחידות חיל פרשים). הלוחמים היו חמושים בנשק חי"ר בלבד ובעיקר חסרו את חרב הפרשים או כידונים שאיפינו חיל פרשים. כלומר הן נועדו להגיע עד קווי האויב על גב הסוס אך את ההתקפה ניהלו החיילים לאחר ירידה מגב הסוס ולחימה כחיילי חיל רגלים כאשר אחר מתוך 4 לוחמים נותר להחזיק בסוסים‏[3].

על פי התוכנית הבריטית חיל הרגלים של הקורפוס ה XX יתקוף חזיתית את קווי ההגנה הטורקיים בעוד שיחידות הפרשים הקלות יאגפו את באר שבע, יתקפו מצד מזרח, יכבשו את העיר ויאבטחו את מקורות המים שבה.

עיקר המערכה והמפתח להצלחתה היה היערכות לוגיסטית מדוקדקת על מנת להתגבר על קווי אספקה ארוכים ממצרים אל הנגב והתגברות על אספקת מים בתנאי מדבר לכוחות הנאספים לקראת המבצע, במקביל נדרש מאמץ להסתיר את בנית הכוחות ואת תוכנית המתקפה פני הטורקים.

בעיה ראשונה הייתה בעיית קווי האספקה הארוכים ותשתית תחבורה שלא מתאימה לשינוע כוחות ואספקה כנדרש, נקודת היציאה של הכוחות הבריטיים הייתה עיר הנמל קנטרה, קווי רכבת וכבישים סלולים לא היו קיימים בסיני והאספקה הייתה תלויה בגמלים סוסים וכלי רכב בעלי עבירות גבוהה.

השאלה הקריטית לצורך החזקת הכוחות הבריטיים על הקו והבטחת יכולתם ללחום הייתה אספקת מים סדירה, לצורך זה נחפרו בארות מים על סמך ממצאי ודוחות הקרן לחקירת ארץ-ישראל (Palestine Expedition Fund) בבאר אסנת, חלוצה ובאר משאבים. בעין הבשור הוקם סכר ובו נאגרו 2,000 מ"ק וצינור מים הונח ממצרים. הובלת המים לחיילי חיל המשלוח נעשתה על גבי שיירות של אלפי גמלים. בכך נפתרה אספקת המים לכיבוש באר שבע אך לא לפריצה צפונה מהעיר וניצול ההצלחה של המבצע הייתה תלויה בתפיסת בארות המים בבאר שבע וסביבתה, כישלון פירושו היה נסיגה מהירה מזירת באר שבע מחשש להתיבשות הכוחות וחילות הסיוע ועיכוב אם לא סימן שאלה על המשך מסע המלחמה לכיבוש ארץ ישראל.

הטעיית הצבא הטורקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לבניית הכוח התוקף ולבניית מערכות אספקה השקיע חיל המשלוח המצרי מאמצים ומשאבים על מנת להסוות את סדר כוחותיו, מיקומם ובעיקר את תוכניות הפעולה. מסרים, שמועות ותנועות סרק של כוחות ניסו ליצור מצג שווא בנוגע לכוון התקיפה ומטרות שנבחרו לצורך המהלומה הראשונית, הכוונה הייתה לשכנע את הפיקוד הטורקי כי עיקר המאמץ יתרכז - שוב בתקיפה מאסיבית על העיר עזה. תשדורות אלחוטיות לא מוצפנות עם רמזים, ידיעות על העדרות קצינים בכירים מקו החזית בתאריכים שונים היו רק קצה הקרחון, הבריטים בנו מחנות דמה ריקים, וריכזו סירות בסמוך לחוף רצועת עזה, בלילות הועברו כוחות לשטחי כינוס והתארגנות בעוד שכוח מזערי נותר להחזיק את מחנות הצבא בפעילות לכאורה שגרתית ולבסוף, הפגזת ריכוך ארטילרית החלה לרדת על קווי הטורקי בעזה 4 ימים לפני מועד ההתקפה בבאר שבע כהכנה, לכאורה, למתקפה העתידה לבוא על עזה.  תרגיל ההונאה המפורסם ביותר נערך על ידי קצין מודיעין בריטי ממטה פיקוד חיל המשלוח קולונל ריצ'רד מיינרצהגן ובמהלכו הושאר בשטח הטורקי תיק מסמכים ובהם מסמכים שונים חלקם אישיים חלקם תכתובת עם קצינים בריטיים וטיוטות לדיון בישיבות מטה. הטורקים והמפקדה הגרמנית אליהם הועבר התיק ערכו ניתוח של המסמכים וחיזקו את הערכת הראשונית כי עיקר המאמץ הבריטי ייערך בגזרת עזה בעוד מאמץ משני וייתכן שאף תרגיל הסחה יופנה כלפי באר שבע.

מטוסי סיור גרמניים בהוג' (כפר ערבי עד למלחמת העצמאות כיום סמוך לחוות השיקמים) מחנהו של קרס פון קרסנשטיין צפונית מזרחית מעזה

למרות המאמצים הבריטיים הניכרים הצליחו הטורקים לקבל תמונת מצב מדויקת לגבי ההיערכות הבריטית לאורך הקו, הטורקים השתמשו במשתפי פעולה וסוכנים מקרב שבטי הבדואים והצליחו להרכיב תמונה מדויקת לגבי המחנות הריקים שנותרו ברפיח וחאן יונס והערכות הכוחות הבריטיים בשטחי הריכוז ובביר עסלוג'.

הכנות אחרונות לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל המשלוח המצרי החל להניע את כוחות שנועדו לתקוף את באר שבע, תחילה אל שטחי כינוס במרחק מה מקו החזית באזור עזה ולאחר מכן למחנות שנועדו לשמש כנקודת יציאה סופית לפני הקרב. קורפוס הפרשים המדברי, ללא דיוויזית היומאנרי שתפסה את תחנת הרכבת בכארם (בין אופקים לאורים) בעוד שדיווייות אנז"ק התקדו בדילוגים ובשעות הלילה מאזור רפיח אל ח'לסה - (חלוצה). הדיוויזיה האוסטרלית תפסה את ביר ע'סלוג (באר משאבים) ובמאמץ הנדסי הצליחו לשפר את תפוקת המים במקום כך שביום 29 באוקטובר הצליחו מקורות המים לספק מנת מים אחת לסוס אחד למשך יום.

במהלך יום ה 27 באוקטובר החלו סוללות ארטילריה בריטיות בשיתוף פעולה עם תותחים מאוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות להפגיז את עמדות הטורקים בעזה, ביום 29 באוקטובר החלה הדיוויזיה הניו זילנדית להאסף בביר עסלוג' והדיוויזיה האוסטרלית בחלוצה.

עם רדת הלילה של יום 30 באוקטובר החלו כוחות הקורפוס XX לנוע לכוון עמדות היציאה להתקפה על באר שבע. דיוויזיות הרגלים יצאו עוד בשעות הערב, ה 74 התקדמה לאורך הדרך המחברת את עזה לבאר שבע, ה 60 התקדמה לאורך הציר של נחל באר שבע, הדיוויזיה ה 53 (הוולשית) התקדמה לאורך תוואי נחל אופקים ותפסו עמדות ממערב לעיר, רגימנט הפרשים של הקורפוס תפס עמדות מדרום-מזרח לבאר שבע על מנת להגן על האגף של הקורפוס. הארטילריה הייתה האחרונה להתמקם בעמדותיה.

בשעות אחר הצהריים של יום 30 באוקטובר הגיעה מפקדת הקורפוס הרכוב המדברי עם גנרל שובל בראשה לביר עסלוג', משם יצאו יחידות הפרשים במסע לילי מזורז של 40 ו 56 ק"מ שהביא אותן לעמדות תקיפה לכוון באר שבע.

הדיוויזיה הניו זילנדית יצאה מביר עסלוג' ונעה דרומה לאורך תוואי נחל משאש לכוון ערערה ומשם במסע איטי ובמהלכו התקלויות אקראיות עם כוחות טורקיים לאורך נחל בקע עד למקום שידוע בשם איסוואוין (אזור כתף אברהם) 06:45. אז נצפו כוחות טורקיים מתחפרים על גבעה 1069 הסמוכה, הניו זילנדים המשיכו להתקרב לבאר שבע עד שעצרו בביר סלים אבו רגייג.

הדיוויזיה האוסטרלית יצאה מחלוצה בשעה 17:00 והגיע לעסלוג' בשעה 20:30 של ליל ה 30 באוקטובר, הם השקו את בהמות המשא ויצאו בחצות בעקבות הכוח הניו זילנדי וקבעה את מטה הדיוויזיה בכתף אברהם על גבעה 1180 בשעה 12:30. נקודה זו נמצאת כ-8 קילומטר מדרום לבאר שבע וכ-5 קילומטר מעמדות ההגנה הטורקיות שעל תל שבע, מפקדי הדיוויזיות יכלו להשקיף ממקום זה על כל אזור באר שבע והקרבות. הבריגדה הרכובה השביעית הגיע אחרונה לעמדות מול באר שבע והתמקמה בין ראס חיבלין (גבעת החבלנים) לבין ראס ע'נם (גבעת צאן) ובכך נתקה את באר שבע מהדרך דרומה לחלוצה וקישרה בין כוחות הקורפוס ה XX לבין כוחות הדיוויזיה האוסטרלית הרכובה. הגנרל שובל קבע את מקום מפקדת הקורפוס המדברי על גבעה הידוע כיום בשם גבעת הגנרל שובל בסמוך לחאשם זאנה (כתף אברהם) נקודה שאפשרה לו ניהול של הקרב באופן היעיל והישיר ביותר.

הקרב על באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש קו ההגנה המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 05:55 החלו סוללות הארטילריה הבריטיות בהפגזה על עמדות ההגנה הטורקיות ובעיקר על הביצורים שעל גבעה 1069 (היום ידועה כגבעה 1070, נ"ג 325) הנמצאת כ-5 ק"מ מדרום מערב למחנה נתן, ההפגזה על קרקע המדבר גרמה לענני אבק שהפריעו לתצפיות לטווח את האש, חילופי אש בין הסוללות הבריטיות לטורקיות גרמו לאבדות הראשונות של הקרב, אך המשימה העיקרית של ההפגזה - קריעת גדרות התייל לא בוצעה. בשעה 08:20 החלה הפגזה בריטית אינטנסיבית חיפתה על חוליות שנשלחו לחתוך ידנית את גדרות התייל וגדודי הרגלים של הבריגדה ה-181 מהדיוויזיה ה 60 הסתערו על הביצורים העות'מאניים וכבשו אותם לאחר קרב עיקש במהלכו נפגעו כ-100 לוחמים בריטיים. מהלך זה והתקדמות כל הקו הבריטי אל כוון החפירות הטורקיות איפשר את קידום סוללות הארטילריה הבריטיות שכיסו באש יעילה את עמדות הטורקים, תוך כדי הפסקות באש על מנת למנוע מאבק לכסות את כל שדה הקרב, גם בשלב זה נכשלו הבריטים במאמץ לפגוע בגדרות התייל וחיילי הדיוויזיה ה 74 נאלצו לגזור את הגדרות - תחת אש באופן ידני. בשעה 12:15 פתחו הדיוויזיות ה 60 וה 74 במתקפה לכל אורך קו ההגנה המערבי של באר שבע, הקרבות בגזרה זו היו קשים, מכונות היריה הטורקיות ירו אש יעילה על התוקפים ובחלק מהעמדות ניהלו הטורקים קרבות פנים-אל פנים עד לחייל האחרון, בשעה 13:30 לערך כל קו ההגנה המערבי נפל לידי הבריטים. בהתקפה נהרגו 136 חילים בריטיים ו 1,010 נפצעו, מירב הפגיעות נגרמו מאש ארטילריה טורקית על עמדות היציאה הבריטיות וכתוצאה מכישלון הארטילריה הבריטית לשתק את מקורות האש הטורקית. 419 חיילים טורקים נפלו בשבי. לאחר תפיסת העמדות הטורקיות החלו סוללות הארטילריה של הקורפוס XX להפגיז עמדות אויב מצד צפון ודרום במטרה לפגוע בטורקים הנסוגים ולמנוע מתקפת נגד.

עם תום הקרב על הגזרה המערבית של באר שבע התחפרו חיילי הרגלים הבריטיים בעמדותיהם ולא השתתפו עוד בקרב. מהלך תמוה זה, שנבע מקשיחות בתפיסה הטקטית הבריטית שמנעה ניצול הצלחה, הביא את הקורפוס ה XX למרחק נגיעה מהעיר, כשבין הכוחות הבריטים למטרת הקרב אין כל קוויי הגנה טורקים ואין מכשול בינם לבין ניסיון לכבוש את העיר תוך ניצול מומנטום ההתקפה וגורם ההפתעה. על פי ההיסטוריה הרשמית של הצבא הבריטי כיבוש באר שבע היה מטלה של קורפוס המדברי הרכוב מאחר שסוסיו נזקקו למקורות המים בעיר.

בעקבות הצלחת המתקפה הבריטית על קו ההגנה המערבי, ואבדנם של שני גדודי רגלים מהרגימנט ה 67 הורה המפקד הטורקי של באר שבע, איסמט ביי, לגדוד השלישי של הרגימנט השני - כוח העתודה היחיד של מערך ההגנה לתפוס עמדות בגזרה הדרום מערבית והסיג 2 פלוגות מהרגימנט ה 81 מעמדות בצפון אל תוך העיר - ללא ספק על מנת לקדם פני התקפה מערב - התקפה שלא התממשה. איסמט ביי הופתע מעוצמת ההתקפה ומהעובדה כי באר שבע כותרה על ידי כוחות גדולים, פריצת קו ההגנה המערבי ערערה את יציבות מערך ההגנה והפכה את השליטה על העיר לקשה והחזקתה לאורך זמן לבלתי אפשרית, הוא פנה למפקדת הארמייה ואל המפקד הגרמני האחראי קרס פון קרסנשטיין בבקשה לתגבורת. בקשתו לא נענתה ובכך הוכרעו סופית תוצאות הקרב על באר שבע, מפקדת הארמייה הייתה בשלב זה עדיין שבויה בתפיסה כי עיקר ההתקפה תבוא מאזור עזה וכי ההתקפה על באר שבע היא מאמץ משני והטעייה, לחיזוק השקפה זו תרמו גם ההפגזות הכבדות שהונחתו על עזה לכל אורך השבוע.

כיבוש תל באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שלב תפיסת העמדות לפני ההתקפה נתקלו כוחות דיוויזית אנז"ק באש ארטילרית יעילה מעמדות טורקיות מתל סקאתי (תל שוקת) מצפון לבאר שבע ששלטו על הכביש מבאר שבע לחברון (וירושלים). רגימנט הפרשים הקלים ה7 וה 5 מבריגדת הפרשים הקלים ה2 שהתקרב לתל נתקל באש חזקה מעמדות טורקיות שהוחזקו על ידי 1,100 חיילים מדיוויזית הפרשים ה3 של הצבא העות'מאני. היחידות הבריטיות התליחו לחסום את הכביש אך היו בעצמן מרותקות לעמדותיהם.

עמדת ההגנה הטורקית העיקרית בגזרת באר שבע נבנתה על גבי תל באר שבע, התל שוכן בסמוך לנקודת החיבור בין נחל באר שבע לנחל חברון מתנשא לגובה 307 מטר מעל פני הים וכ-20 מטרים מעל סביבתו הקרובה. הגישה לתל קשה יחסית בגלל מורדותיו התלולים וזרועי הסלעים ומאידך קל להתבצרות בגלל פסגתו השטוחה מחד ופני השטח הצחיחים וחסרי הצמחייה שמנעו מהתוקפים כל מסתור. הטורקים הקימו מערך הגנה היקפי שאוייש על ידי 300 חיילי רגלים ופלוגת מכונות ירייה עם 8 מקלעים וקיבלו גיבוי מעמדות בתוך העיר באר שבע שכיסו באש צולבת את שדה הקרב.

זמן קצר לאחר השעה 09:10 התקדמו לוחמי הבריגדה הניו זילנדית מדיוויזית אנז"ק מעמדות ההמתנה שלהן באזור ביר סלים אבו רגייג בנחל באר שבע, ממזרח לתל אל עמדות הטורקים, תחת חיפוי ארטילרי מסוללות התותחים סומרסט שירו על התל מטווחים של כ-2700 מטר. ממרחקים אלו לא הצליחה ההפגזה לגרום לנזקים של ממש לעמדות הטורקיות. הרגימנט הרכוב אוקלנד התקדם בשטח הפתוח שלמרגלות התל עד שלוחמיו תפסו מחסה בוואדי באר שבע, מעמדות אלו החלו מכונות היריה של הגדוד להעסיק מטרות טורקיות על התל, מנקודה זו יצאו הלוחמים הניו זילנדיים להתקפה רגלית על התל אך הם לא הצליחו להתקדם תחת אש מכונות ירייה יעילה מעמדות שעל התל. בשעה 10:00 נשלחה בריגדת הפרשים הקלה ה1 לתגבר את התוקפים, גדוד הפרשים הקלים ה 3 תגבר את אגף ימין של הניו זילנדים וחיפה באש מעמדות חשופות למחצה על תנועת הכוחות התוקפים, עיקר הלחימה התנהל בשלב זה כנגד עמדות טורקיות למרגלות התל.

משעה 11:00 קידמו הבריטים את סוללת הארטילריה סומרסט לטווח של 1200 מטר מהתל ואליה נוספה סוללת אינוורנס, סוללות אלו הותקפו על ידי אש מתותחים ומכונות ירייה טורקיים ולאחר מכן על ידי מטוסים שזרעו נזק וגרמו לחללים לכוח התוקף.

בשעה 13:00 נוסף רגימנט הפרשים הקלים השני לכוחות הרגימנט ה3 ולאחר מכן הצטרפו הרגימנטים ה 9 וה 10 מהבריגדה האוסטרלית הרכובה ואיתם 2 סוללות ארטילריה נוספות. בשעה 13:55 נתנה פקודה להתקפה על התל, בהסתערות של חיילים מהרגימנט השני נכבשו 2 מבנים מהם חיפו הבריטים במכונות ירייה על הכוחות המסתערים שתקפו את התל מ2 כיוונים שונים מצד אחד תקף רגימנט הפרשים הקל ה3 וצפון מזרח תקף רגימנט הרכוב אוקלנד, ההתקפה נעשתה תחת אש טורקית יעילה שהכריחה את התוקפים להסתער בקפיצות תוך כדי תפיסת מחסות, לבסוף הצליחו הבריטית לכבוש תעלות קשר טורקיות באגף המזרחי למרגלות התל. מנקודה זו נערכה התקפה חזיתית פנים אל פנים אל עמדות הטורקים על הפסגה והצליחו לכבוש אותה בשעה 15:00. בהתקפה נהרגו 25 חיילים טורקים ונשבו 132, 7 חיילים מרגימנט אוקלנד נהרגו ו 200 נפצעו בהתקפה.

עם כיבוש התל החלו תותחים טורקיים לירות על העמדות שנתפסו זה מקרוב ומטוסים טורקיים הפציצו את התל, התקפות אלו נמשכו לכל אורך שעות הערב. וגרמו לנזק ואבידות בנפש.

איסמט ביי, מפקד הכוחות הטורקיים בבאר שבע הורה על נסיגה מהעיר שעתה עם התמוטטות מערך ההגנה ממערב ומצפון הייתה חשופה להתקפה וכיבוש על ידי הבריטים. בשעה 16:00 עברה מפקדת הרגימנט ה 143 10 קילומטר צפונה מבאר שבע וחבלני הדיוויזיה ה 27 קיבלו הוראה לפוצץ את בארות ומתקני השאיבה בתוך העיר באר שבע על מנת למנוע מהבריטים אפשרות להשתמש בהם ובכך להוציא את העוקץ מכל אפשרות לניצול ההצלחה ואף להכריח את הבריטים לשמוט את פירות הניצחון. הרגימנט ה-48 שחייליו הגנו על הגזרה הדרומית של באר שבע החלו בנסיגה מעמדותיהם ותפסו עמדות מצפון לוואדי באר שבע.

כיבוש באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"התקפת פרשי בריגדת הפרשים הרביעית" רישום של האמן ג'ורג למברט 1920
סוסי רגימנט הפרשים הקלים ה 12 מרווים את צמאונם בבאר שבע

כיבוש תל באר שבע בשלב מאוחר כל כך של היום שיבש את לוח הזמנים הבריטי, השקיעה שהייתה צפויה להתחיל בשעה 16:50 הייתה עלולה להביא לשינוי מהותי בתנאי השטח והלחימה ולהעמיד בסכנה את הצלחת ההתקפה כולה מאחר שחלק מהיחידות הבריטיות היו ללא מים שעות רבות ונזקקו לאספקה דחופה מבארות שבתוך העיר באר שבע.

עם כיבוש תל באר שבע, דיוויזית אנז"ק שהייתה שחוקה מהקרב הקשה נתבקשה לתקוף את הקו הצפוני של באר שבע, בריגדות הפרשים הקלות ה-1 וה-3 התקדמו רגלית לאורך קו של 3.2 קילומטר בין נקודה 1020 לבין נקודה 970 לכוון המסגד הגדול בבאר שבע. למרות המצב הקשה של הטורקים הם המשיכו בהתנגדות עיקשת וחסרת פשרות, ארטילריה טורקית הפגיזה באש יעילה את הפרשים ועצרה את התקדמותם, הבריטים הצליחו לכבוש את בית החולים וייצבו קו שחסם את האפשרות של הטורקים לפרוץ אל מחוץ לעיר או ליזום התקפת נגד על תל באר שבע. בקרבות אלו נהרגו ונפצעו 83 חיילים בריטיים.

בהיעדר כוחות זמינים לפריצת בזק לעיר, תחת איום של חלון הזדמנויות ההולך ונסגר ועם קבלת הוראה מפורשת מאלנבי להכריע את המערכה לפני השקיעה נתן שובל הוראה לבריגדת הפרשים הקלים ה-4 לפרוץ אל העיר מצד דרום במקום בו לא נמתחה גדר תייל ולא נחפרו מכשולים (horse pits). על פי ההוראה הפרשים נצטוו לתקוף כחייל פרשים רגיל כלומר לא לרדת מהסוסים ולתקוף רגלית אלא לפרוץ את קווי הטורקים ברכיבה ולהשתמש בכידון רובה המוחזק ביד כחרב פרשים על מנת לפגוע בטורקים.

בשעה 15:45 קיבלה בריגדת הפרשים הקלים הרביעית בפיקודו של בריגדיר גנרל ויליאם גרנט לעלות על סוסיהם לאלתר, לוחמי רגימנט הפרשים הקלים הרביעי וה-12 היו בעמדות המתנה במרחק של כקילומטר וחצי מבאר שבע מצפון לנקודה 1280 על הדרך מאיסוואין לבאר שבע, הפרשים החלו בדהירה אל עבר העיר רגימנט 4 מצפון לדרך ורגימנט 12 מדרום. כל גדוד (squadron) רכב ב-3 שורות שאורך כל אחת כ-5 מטר וכ-500 מטר בין כל שורה. 800 המטרים הראשונים עברו בקצב של הליכה, ולאחר מכן עברו לקצב של דהירה קלה (trot) ומשנכנסו אל טווח האש של הטורקים בקווי ההגנה נפתחה עליהם אש יעילה ומספר סוסים נפגעו, בשלב זה הגבירו התוקפים את מהירותם לדהרה (gallop) תחת אש מקלעים וארטילריה ממספר מקורות ירי ובחיפוי סוללות הארטילריה הבריטית שירו בכינון ישיר אל העמדות הטורקיות ויחידות מקלעים שחיפו על הדהרה מהאגפים.

פרשי הרגימנט הפרשים הקלים הרביעי הגיעו בדהירה מהירה פנים אל פנים אל קו הביצורים הטורקיים, דילגו מעל קו השוחות הקדמי ומעל קו השוחות העמוק העיקרי, ירדו מסוסיהם ותקפו את הלוחמים הטורקים שהיו מוכי הלם והרגו את חלקם ושבו את היתר. פרשי רגימנט הפרשים הקלים ה-12 דהרו אל קו העמדות הטורקיות, חלקם ירדו מסוסיהם ותקפו את העמדות וחלקם פרצו בדהירה את קו השוחות הראשון תוך כדי לחימה, הגל השני של הרוכבים דילג מעל קו השוחות והמשיך בדהירה עד למקום בו הדרך מביר עסלוג' חצתה את נחל באר שבע חזרו למבנה התקפה מסודר ורכבו אל תוך באר שבע על מנת לכבוש את העיר, ההתקפה הממה את החיילים הטורקים בתוך באר שבע ורובם נכנעו ללא קרב על כלי נשקם, כוחות אלו היו למעשה בשלבי התארגנות לנסיגה מסודרת המעיר והופתעו מהפריצה. חלק מהכוחות הטורקיים הצליחו להמלט אל כוון צפון ובהמשך עברו את החסימות הבריטיות והצליחו להגיע לעזה.

בסך הכל נתפסו 1148 שבויים טורקים 10 תותחים ו-4 מכונות ירייה. בארות המים בעיר נתפסו כשהן שמישות - למרות הוראותיו של איסמט ביי לפוצץ את מתקני השאיבה, מתוך 17 הבארות בעיר נהרסו שתיים בלבד, ועוד שתיים ניזוקו. מפרשי הרגימנט הרביעי נהרגו 35 ו-39 נפצעו ומפרשי הרגימנט ה-12 נהרגו 20 ונפצעו 19.

ההתקפה, אף על פי שהייתה לא מתוכננת ונסמכה על אומץ לבם ומקצועיותם של הרוכבים, חייבת את הצלחתה גם למספר תנאים אובייקטיביים שלולא התקיימו הייתה תוצאת הקרב וההסתערות שונה לחלוטין:

  • העמדות עליהם הסתערו האוסטרלים לא היו מוגנות על ידי גדר תייל וספק אם הפרשים היו יכולים להשלים את הסתערותם על העמדות הטורקיות אם הקו היה מוגן בגדרות תייל כמקובל‏[4].
  • הטורקים שלא היו מוכנים או מאומנים באופן הטוב ביותר לא הצליחו לקדם את פני התוקפים באש יעילה, על פי הדווח הרשמי של הבריגדה הרביעית נתפסו שלל כלי נשק טורקיים כאשר הכוונות שלהם מכוונות לטווחים רחוקים וכך נורתה התחמושת ברובה מעל לראשי התוקפים.
  • אש החיפוי היעילה שלוותה את התוקפים לאורך מסלול ההתקפה מנע מהטורקים לירות אש מכונות ירייה וארטילריה יעילים שהיו עשויים להקהות את עוקץ ההסתערות.

ההצלחה בבאר שבע הייתה לפחות בפן הסמלי שלה נקודת מפנה עבור הצבא הבריטי והתממשות התקוות שתלו באלנבי, המערכה על המזרח התיכון הפכה מסדרת כישלונות מביכים להצלחה. עם זאת ההצלחה לא הייתה שלמה גם לאחר הכיבוש באר שבע לא הצליחו הבריטים לנצל את ההצלחה ולהכות הטורקים בעיקר בגלל מחסור במים. גם לאחר כיבוש עזה והנגב לא הצליחו הבריטים להשמיד את הצבא העות'מאני שהצליח להסיג את כוחותיו באופן מסודר יחסית ולהתנגד להתקדמות הבריטית עד לקרב מגידו.

התקפת הפרשים בפרספקטיבה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשה להפריז במשקל ובחשיבות המיוחסים להתקפה הרכובה של הפרשים על העמדות הטורקיות בבאר שבע, הצבא האוסטרלי וההיסטוריה הרשמית שלו מיחסים לאירוע בפרט ולקרב באר שבע מקום של כבוד במורשת הקרב והמורשת הלאומית.

הניצחון ובעיקר התעוזה שבהסתערות הפכו את החזית של סיני וארץ ישראל מזירה צדדית למרכז תשומת הלב, ההיסטוריון רוג'ר פורד מציין‏[5]:

"לאור העובדה שהאמריקאים, שעל התערבותם תלו הבריטים והצרפתים תקוות גדולות, היו אטיים בכניסתם למערכה, לאור התמוטטות החזית המזרחית... נזקק לויד ג'ורג לכובע וגם לארנבת שיוכל להוציא ממנו. הכובע היה המזרח התיכון והארנבת הייתה הניצחון על הטורקים בפלסטינה"

אספקט נוסף של ההצלחת ההסתערות הייתה בחינה מחדש של תורת הלחימה הבריטית ביחס לפרשים בפרט ולקרבות הבקעה בכלל. עד לאותו רגע ומול הלקחים של מלחמת החפירות שאיפינה את החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה התנהל ויכוח בנוגע למקומו של חיל הפרשים בעידן של גדרות תייל ומכונות ירייה, עד להתקפת הפרשים הקלים בבאר שבע הדעה השולטת הייתה כי הטכנולוגיה הפכה את חיל הרגלים לחסר ערך לאחר מכן נשמעו קולות שדרשו חשיבה מחודשת ואף טענו כי יש, עדיין, מקום לחיל הפרשים בשדה הקרב‏[4]. בשכלול של מספר קרבות ומערכות במלחמת העולם הראשונה ובהן גם הלחימה בפלסטינה בכלל ובאר שבע בפרט נולדה התפיסה הבריטית של גדודי הטנקים הקלים שתפקידם היה לשמש כגרסה ממוכנת של גדודי הפרשים - כדוגמת הפרשים האוסטרלים בקרב באר שבע - והן פעלו בתחילת מלחמת העולם השנייה בטקטיקות דומות שנכשלו מול כוחות השריון הגרמני והתגלו כלא מתאימות לתנאי לחימת תנועה מודרנית. ומסכם ההיסטוריון הצבאי מייקל ריאן‏[6]:

"התופעה הייחודית שהביאה לתפיסת הלוחמה בתנועה, שמה את בריטניה במצב של נחיתות טקטית במהלך מלחמת העולם השנייה"

שחזור הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחזור הסתערות הפרשים האוסטרלים על באר שבע במלאת 90 שנה לקרב
אנדרטת הפרש האוסטרלי בפארק החייל האוסטרלי בבאר שבע

בסוף אוקטובר 2007 שוחזרה הסתערות הפרשים על העיר. שחזור הקרב היה יוזמה משותפת של "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל" ועמותת פרשים אוסטרלים המשמרים את מורשת פרשי האנזא"ק. בכתבה בעיתון הארץ נאמר: "העמותה נולדה מקומץ משוגעים לדבר" אומר רמי חרובי, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל" ותושב הקיבוץ בארי. "הרבה שנים הסתובבנו ודיברנו על הנושא, אספנו חפצים ממלחמת העולם הראשונה כמו כפתורים ונעליים ישנות שנותרו בשטח. כשהתחלנו לדבר עם האוסטרלים הם התעניינו יותר לעשות טיול או מסע לאורך האתרים שבהם הם נלחמו. אנחנו הצענו להם לשחזר את כל שלבי האירוע באופן מסודר והם הסכימו".

המסע נערך במשך ארבעה ימים והפרשים האוסטרלים עברו בפארק אשכול, שבימי מלחמת העולם הראשונה נקרא שלאל, דרך ביר עסלוג', היום "פארק גולדה", והסתיים בשחזור ההסתערות על העיר באר שבע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Palestine Part III: Farewell to Palestine and Syria וגם İsmet Paşa (İnönü) שניהם באתר הטורקי Turkey in the First World War
  2. ^ Bullock, David. Allenby's War: the Palestine-Arabian Campaign, 1916-1918. London: Blandford Press page 69 1988.
  3. ^ Burness, Peter. “The Australian Light Horse.” In Lawrence of Arabia and the Light Horse, Ed. Robert Nichols. Canberra: The Australian War Memorial, 2007.
  4. ^ 4.0 4.1 Bou, Jean. “Cavalry, Firepower, and Swords: The Australian Light Horse and the Tactical Lessons of Cavalry Operations in Palestine, 1916-1918.” The Journal of Military History 71, no 1 (January 2007): 99-125.
  5. ^ Ford, Roger. Eden to Armageddon: World War I in the Middle East. New York: Pegasus Books, 2010. page 364
  6. ^ Ryan, W. Michael. “The Influence of the Imperial Frontier on British Doctrines of Mechanized Warfare.” Albion: A Quarterly Journal Concerned with British Studies 15, no. 2 (Summer, 1983): 123-142.