משתמש:Avneref/ציטוטים/קן רובינסון

קן רובינסון מתוך הספר לצאת מהקווים

ציטוטים

• עד 2020 יוכלו שתלים עצביים לשפר את החוויה החושית שלנו, ובכלל זה יכולת החשיבה והזיכרון. בעתיד, לפני בחינה חשובה אולי נוכל לקנות עוד 60 מגה-בתים של זיכרון פנימי שיושתל במוחנו. אולי אפשר יהיה להשיג שתלי שפה. במקום לבזבז חמש שנים על לימוד צרפתית, נוכל להתקין שתלים מתאימים לקראת חופשת הקיץ. בתוספת כמה דולרים אולי נקבל גם את מודול חוש האופנה.
• ז'אן פיאז'ה אמר: "רק החינוך מסוגל להציל את חברות שלנו מקריסה אפשרית, אלימה או הדרגתית."... התרבויות בנויות לא רק על הישגיהם של קודמינו, אלא גם על חורבותיהם. הסופר ואיש החזון הרברט ג'ורג' ולס ניסח זאת: "התרבות היא מירוץ בין חינוך לאסון." ...הם צדקו... הצרה היא שלעתים קרובות... החינוך ההמוני הוא בגדר אסון בעצמו. לא רק שאינו מישיר מבט אל העתיד, פעמים רבות מדי הוא מפנה את מבטו בעקשנות אל העבר.
• ילדים לא פוחדים לעשות טעויות. מי שלא מוכן לטעות, לעולם לא ימציא דבר מקורי. בהתבגרם, רוב הילדים מאבדים את היכולת הזאת, לא לפחד לטעות.

על ההנאה מהעבודה

(עמ' 174): טעות בבחירת המדיום עלולה לבלום את היצירתיות. לפני שנים אחדות עבדתי עם עורכת ספרות טובה מאד על ספר שכתבתי. היה לה כושר שיפוט מעולה לסגנון, והיא תרמה תרומה עצומה לאיכות הספר, כראוי לעורך ספרות טוב. היא סיפרה לי שהגיעה למקצוע העריכה בהיותה בת ארבעים, ולפני כן הייתה נגנית פסנתר. שאלתי מדוע החליפה מקצוע, והיא סיפרה שיום אחד ניגנה בקונצרט בלונדון בניצוחו של מנצח ידוע. אחרי הקונצרט סעדו השניים יחד, ובמהלך הסעודה החמיא לה המנצח על נגינתה והיא הודתה לו. "אבל לא נהנית מזה, נכון?" אמר המנצח. היא נדהמה. הדבר הזה לא עלה על דעתה. היא השיבה שלא נהנתה במיוחד, אבל בעצם אף פעם אינה נהנית מאד מן הנגינה. הוא שאל למה אפוא היא עושה זאת, והיא השיבה, "כי אני טובה בזה."

היא נולדה למשפחה מוזיקלית, קיבלה שיעורי פסנתר והראתה כשרון; אחר כך למדה לימודים אקדמיים במוזיקה, קיבלה תואר דוקטור ופתחה בקריירה של נגינה. לא היא ולא איש זולתה לא שאל מעולם אם היא רוצה לעשות זאת או אם היא נהנית מזה... "עצם העובדה שאת טובה במשהו אינו סיבה טובה דיה לבזבז עליו את החיים שלך," אמר לה המנצח. בשבועות שלאחר מכן הרבתה להרהר ולהתלבט ברעיון הזה, עד שלבסוף הגיעה למסקנה שהצדק אתו. היא סיימה את עונת הקונצרטים, סגרה את מכסה הפסנתר ומאז לא פתחה אותו עוד. במקום זה פנתה אל הספרות, צורת האמנות שהייתה אהובה עליה באמת.

כשבני אדם מוצאים את המדיום שלהם, הם מגלים את כוח היצירה האמתי שלהם ומממשים את עצמם. הדרך הבטוחה ביותר להוציא לאור את הטוב הטמון באדם היא לעזור לו להתחבר עם הכישורים היצירתיים האישיים שלו.

חוויה אישית על תמריץ ללימוד

(עמ' 186): העובדה שאנו יצורים גופניים ולא רק יצורים שיש להם גוף הובהרה לי היטב כשבננו ג'יימס היה בן שתים עשרה, והתכונן לבחינות סוף שנה חשובות בבית הספר. שבועות אחדים לפני הבחינות שאל אותנו ג'יימס אם יוכל לקבל מחשב משחקים אם יצליח בבחינות. אמרנו שלא. הוא שאל מה אפוא יהיה התמריץ שלו להצליח, ואנחנו השבנו שהדבר ישמח אותנו מאוד. הוא לא התרשם ביותר. בסופו של דבר הצליח ג'יימס יפה, ושבועות אחדים לאחר מכן חזר והעלה את נושא המחשב. הפעם נענינו לו. בעיקר מפני שבאותו זמן רציתי גם אני מחשב כזה. נסענו יחד העירה וקנינו את המחשב וכמה משחקים. ביליתי שעה בהתקנה, ואחר כך הנחתי אותו לנפשו לנסות את המערכת.

למטה במטבח עמדה בתנו קייט, שהייתה אז בת שמונה, ובידה פיסת חבל שמצאה במחסן הגן. היא ביקשה ממני להכין לה נדנדה. מצאתי לוח עץ למושב, כרכתי את החבל סביב ענף של עץ התפוח והשארתי אותה בגן מתנדנדת להנאתה.

כעבור שעות אחדות ירד ג'יימס במדרגות. ראה ראה קייט על הנדנדה ויצא במרוצה להצטרף אליה. שאר שעות היום עברו עליהם על הנדנדה, וכל היום שלמחרת, ובעצם כל חודשי הקיץ. הם המציאו משחקים, מהלכים חדשים, תעלולים, תרגילי לוליינות ומצבים דמיוניים, שכולם סבבו סביב הנדנדה. הם צחקו, התווכחו, השלימו והמשיכו הלאה, ובסופו של דבר חרצו מכתש עמוק בקרקע שמתחתיה. מאחר ששהו בחוץ ושיחקו במשחקים גופניים, פיתחו את דמיונם ונהנו הנאה רבה יותר משהיו נהנים מן המחשב, שעלה מאות דולרים ונשאר מיותם בחדר שלמעלה. אם כי לא נראה לי שג'יימס היה מעוניין במיוחד להצליח בבחינות אילו הבטחתי לו שבועות אחדים קודם לכן שאם יצליח באמת יקבל את פיסת החבל הישן המוטלת במחסן.

ניהול יצירתיות

(עמ' 249): מנהל קרן פיננסית, מן המצליחות ביותר באירופה, שהיטלטלה על זרמי השינוי הסוערים: "התברר לי, לאתר שהגעתי לתפקיד "בכיר" בהנהלה, שאין מקום להתחבא. אתה חייב לעשות מאמץ כולל לסדר את הדברים כמו שצריך. מבחינתי, בהתחלה, זה היה כרוך בניסיון להחליט הכול - חשבתי שאני חייב לדעת את התשובות בעצמי. התוצאה הייתה שורה של שגיאות ואחר כך קיפאון; שקעתי בבוץ, כמו שאומרים. אז התברר לי שעלי להודות בשגיאותי בפומבי ולבקש עזרה מעמיתים כדי לחזור ולעמוד על הרגליים. נדמה לי שזאת הייתה תחילתה של הבנה משופרת של תפקיד המנהל.

התחלתי לאצול סמכויות, מפני שהבנתי שלמעשה אחרים מוכשרים יותר ממני. התחלתי להקשיב במקום להתחרות עם אחרים, מי ימצא את התשובה החכמה ביותר. התחלתי לעשות את מה שידעתי שאני מסוגל לעשות, כלומר להציע תמיכה ועידוד לחברי לעבודה, במקום לחפש דרכים לזכות בנקודות. לאט לאט מצאתי את עצמי מתחיל להטיל ספק בלקחים שבזבזתי שנים מחיי כדי ללמוד, ופעמים רבות מחקתי אותם לגמרי, כי למדתי שלהיות דוגמטי זו הדרך המהירה ביותר לאסון בסביבה משתנה. אבל יחד עם זה התברר לי שאני זקוק לחוש כיוון, אחרת אני עלול לפרוק אחריות במקום לאצול אותה.

השתדלתי ככל האפשר למצוא שיווי משקל בין ישירות ופתיחות לבין הנכונות להקשיב ולשקול בחיוב את דעותיהם של אחרים. בפועל נראה שבדיוק במקום ששני ה"וקטורים" האלה נפגשים, שם נמצאת תמיד הדרך הטבעית קדימה. קשה למצוא את נקודת האיזון הזאת, ואני בטוח שאף פעם איני מוצא אותה בדיוק נמרץ, כשם שאני בטוח שאף פעם אני לא פתוח לגמרי, ולא קשוב ושקול לגמרי. אבל זה כנראה פועל הרבה יותר טוב מאשר הגישה הקודמת שלי.

עכשיו אנחנו מנסים להשיג אותו שיווי משקל בחברה כולה. ההודאה שיש דברים שאיננו טובים בהם כבר הביאה למיקור חוץ של כמה תפקודים. בזכות הנכונות להקשיב, ישיבות ההנהלה הבכירה הרמוניות יותר, יש יותר אמון הדדי וההחלטות מתקבלות מהר יותר, כי חברי ההנהלה הפסיקו לנחש מה חבריהם עומדים לומר, בייחוד בתחומים שבהם המנחש לא מבין הרבה. זה הביא גם לאצילת סמכויות רבה יותר על חברי הסגל הצעירים, שלא פעם יש להם מחשבות בהירות יותר.

צורת החשיבה הזאת הולידה הרגשה שותפות חזקה יותר - גם בתוך החברה, שם היא באה לידי ביטוי בנכונות ההנהלה לאפשר בעלות על מניות לכל עובדי החברה בכל העולם שהוותק שלהם עולה על שנה; וגם עם הלקוחות, הספקים ובעלי המניות שלנו, בזכות תקשורת טובה יותר. מעניין שעם כל זה אנחנו מסוגלים לתרום יותר לקהילה המקומית שלנו. נראה ששום דבר מזה לא בא על חשבון התחרותיות. אני מאמין שכושר התחרות שלנו אפילו התגבר, ואני חושב ששוב אנחנו לומדים כארגון ושהזדמנויות חדשות צצות בלי הפסק.

כל זה חייב אותנו להרחיב מאוד את מערך ההדרכה, בייחוד בדרגי ההנהלה הבכירה, וגם את השימוש בייעוץ פסיכולוגי למנהלים, וגרם לנו להנהיג הערכות של 360 מעלות למנהלים בכירים. בהכשרת עובדים חדשים אנחנו מסתמכים הרבה יותר על תקופה התמחות. ומעל לכול זה כיף, בוודאי לי, ואני מקווה שגם לחברי לעבודה. מעניין, שהעובדה שאנחנו תאגיד רב-לאומי ושיש לנו עובדים בעלי רקע תרבותי מגוון, הייתה גורם מעורר במאמץ לבחון מחדש את גישותינו, ומקור עשיר לנקודות מבט שונות.

מורים מוצלחים ובלתי מוצלחים

(עמ' 275): ההוראה היא מקצוע יצירתי. אחת הסיבות שבתי ספר נכשלים ושמערכות חינוך קורסות היא שמורים ותלמידים כאחד נהיים מנוכרים. יש מורים שאינם מתעניינים בלמידה או אינם מתאימים להוראה, ומוטב היה להם שיעסקו במשהו אחר שיממש את עצמיותם. אין פירוש הדבר שהם אנשים רעים, אבל אל להם לכפות את עצמם על התלמידים, הזקוקים וראויים לטובים מהם. לעומתם יש מורים טובים רבים, שחושיהם היצירתיים אינם באים לידי ביטוי בגלל החינוך המתוקנן (Standardized), והדבר פוגם ביעילות עבודתם.

איזכורים

טעויות חיזוי

• אחת הנשים ראשונות שנהרגו בתאונת מכונית היא בריג'יט דריסקול, שב-17 באוגוסט 1896 נפגעה מפגיעת מכונית שביצעה נסיעת הדגמה. חוקר מקרי המוות פרסי מוריסון אמר במשפט, שהוא מקווה שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם.

קצב שינויים

• ב-1974 פרסם אלווין טופלר את ספרו החלוצי הלם העתיד... (הוא תיאר הלם תרבות שיחוו בני אדם מפני) התקדמות מהירה מדי אל תוך עתיד לא מוכר... כשפיתח טופלר את השקפותיו... עדיין לא היו מחשבים אישיים. הוא כתב את הלם העתיד במכונת כתיבה ידנית.

ערכים חסרים

חדר 13 (חינוך), המועצה הלאומית למנהיגות צעירה (NYLC), דניס ליטקי, אליוט ואשור, למידת התמונה הרחבה [1]