משתמש:Fades/טיעון העד
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
טיעון העד הידוע גם בשם הטיעון מן הנס, הוא אחד הטיעונים לקיום אלוהים ולהתגלותו לבני אדם. עיקרו בקבלת עדויות על מעשי ניסים שארעו, לכאורה, בעבר, כמהימנות.
שימושים בטיעון לביסוס ניסי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחומש שמות מתוארים ניסי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני, כניסים שהתרחשו, לכאורה, במעמד כל עם ישראל. טיעון העד המתבסס עליהם, מוכר גם בשם טיעון הכוזרי או טיעון מעמד הר סיני.
כבר משה המקראי מדגיש את ייחודיות ניסים אלו, ואת תפקידם בחיזוק האמונה:
שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ:
— דברים ד' 32-35
בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רס"ג העלה את הטיעון כי יחידים עשויים לטעות או לשקר, אך אין זה סביר להניח כי קבוצה גדולה של אנשים תטעה ותתפתה לשקר אחד ויחיד,[1] שכן חלק מן ההמון יחשוף את השקר "וכל מקום שיצא ספורם יצא עמו ענין הסכמתם"[2] רס"ג מוסיף וטוען כי אף אילו היה השקר מוסכם, לא היו בניהם של האנשים הטוענים שיצאו ממצרים והלכו במדבר 40 שנה, מאמינים להם, בראותם כי הדור הקודם מיושב בארץ וחי ממנה.
ריה"ל בספרו הכוזרי הציג את הטיעון כך: "דבר שנתברר לבני ישראל בראשונה על פי ראות עינים, ואחרי כן נמסר לאיש מפי איש בקבלה הדומה למראה עינים." [3] ריה"ל לא הגדיר במדויק מה כוונתו באמירה שהקבלה "דומה למראה עינים" ויש שפירשו אותה כדבר שאיננו טענה שכלית- היסטורית רגילה, אלא הבנה הקשורה לקישורו של היהודי למורשתו.[4].
ר' יוסף אלבו טען בספרו "העיקרים"[5] כי לא ייתכן כי המסורת זויפה: "לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור [כלומר, אמונה או תפישה] חזק לא ידומה הסרתו, כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר..."[6]
עוד טוען ר' יוסף אלבו שאין לחשוש שהתורה שבידינו אינה זאת שניתנה ממשה כיוון שבכל דור ודור היו נביאים ו/או חכמים שדאגו להעברתה המדויקת, גם כאשר המלכים היו עובדי אלילים. לדעתו, אין להחשיב את נוסחי התורה השונים שבידי עמים אחרים כמערערים על נוסח התורה היהודי, מאחר שלדבריו הם נכתבו ע"י מעתיקים שלא היו בקיאים בתורה, בעוד שהיהודים החשיבו מאוד את העברת התורה מדור לדור, שהרי דאגו ללמוד את הכתיב המלא והחסר, כפי שניכר בהערות שכתבו בספר בשם "מסורת".[7]
טיעון דומה הועלה גם בספר החינוך, שבתחילת הקדמתו נטען, כי כמו שבעדות משפטית, מקובל הן בתורה והן בדיני הגויים להאמין לעדות שניים או שלושה אנשים, קל וחומר לאמונה בתורה שנמסרה על־ידי עדים רבים הרבה יותר.
בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרופסור יהודה גלמן מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון טוען כי הטיעון מהוה ראיה אמפירית מדעית תקפה לקיומו של כח עליון: כאשר מליוני בני אדם באזור מסויים מדווחים על תחושות כאב בראשם, טוען גלמן, הדבר הנכון מבחינה מדעית יהיה להניח כי קרוב לודאי שישנו נגיף, או גורם אחר האחראי לכאבים שהופיעו באותו אזור. לא ניתן להתעלם מכך, בטענה שמדובר בפסיכוזה המונית. דין דומה הוא מחיל גם על חווית ההתגלות: כאשר מיליוני בני אדם מדווחים על התגלותו של כח עליון, יש להניח שמאחורי התופעה עומד גורם ממשי כלשהו, ולא לפוטרה באמתלה שמדובר בפסיכוזה המונית.[8]
חלק מהמצדדים בטיעון, מדגישים את תפישתם שהטיעון להוכחת ניסי התורה, ייחודי בכך שהניסים ארעו, כביכול, בפני כל קהל המאמינים הרב.[9]
טיעון העד היה ונותר טיעון מרכזי בחינוך היהודי הדתי, ובספרות הנועדה לבסס את עיקרי האמונה לציבור הרחב.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש הטוענים[10] שהטיעון, באופן בו השתמשו בו ריה"ל ואחרים לביסוס התורה, אינו תקף, שהרי הוא נסמך על העברת רציפה של העדות, בידי מספר רב של עדים מכל דור ודור. אך לדברי המבקרים, המקרא עצמו מעיד על פערים ברציפות במסורת, ראשית בספר שופטים: ”וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-יְהוָה וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל” (שופטים ב' 10), ושוב בספר מלכים: ”וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה ... וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. ... וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ.” (מלכים ב' כב' 8-13). עדות נוספת להעברת התורה שלא מתוך מסורת המועברת מאבות לבנים, נמצאת במעמד קריאת התורה של עזרא לעם ישראל בחג הסוכות.[11].
שימושים בטיעון לביסוס ניסי הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגרסתו הנוצרית, ראשיתו של הטיעון, המוכר גם בשם הטיעון הכריסטולוגי, בדברי פאולוס,[12] באיגרת הראשונה אל הקורינתים,[13] שם הוא גורס כי אמיתות הבשורה הנוצרית נובעת מקבלת אמיתותו של מה שנמסר בכתובים, ויושרם של אלו שחזו בישו הקם לתחייה ושל אלו שהעלו את סיפור המעשה על הכתב.
טיעון העד של פאולוס אומץ על־ידי הוגים נוצריים רבים, כמו אירנוס, אוריגנוס, אוגוסטינוס, תומס אקווינס, הוגו גרוטיוס, בלז פסקל, ויליאם פיילי, ג'וזף בטלר ורבים אחרים.
מאידך ר' יוסף אלבו, לא החשיב[14] את הנצרות והאיסלאם, וכן כל דת אחרת שראשיתה אינה בהתגלות המונית, לדתות אלהיות.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיעון דיוויד יום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפילוסוף דיוויד יום, טען[15][16] ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית"[17] שאין דין בטיעון העד להוכחת מעשי ניסים, שתועדו, לטענתו, זמן רב לאחר המועד בו התרחשו, כביכול. לו היה מוצג בפנינו אירוע ניסי היום, גרס יום, הוא היה נדחה על־ידי רבים על נקלה. אמונתנו באירוע ניסי מכונן, טען, לא מבוססת על הוכחה משכנעת להתרחשותו אלא דווקא על היעדרה: על כך שהאירוע הניסי אירע, כביכול, בזמן ובמקום הרחוקים מאיתנו.
"אנו נדרשים לבחון ספר... [שנכתב] כמעט בוודאות הרבה אחרי מסכת האירועים המתוארת, שאין לו שום סימוכין מעדות בת־הזמן, והנושא דמיון רב לאירועים הפלאיים, שכל אומה מתארת בהם את ראשיתה... יניח כל איש את יד על הלב ויאמר... האם הוא חושב ששקריותו של ספר כזה, הנתמך בראיות כאלה, היא עניין מיוחד ופלאי יותר מכל הניסים המתוארים בו."
— "מחקר לגבי ההבנה האנושית": על הניסים
דברי יום, שהציג את טיעון העד כסוג של כשל פנייה אל הסמכות, התקבלו במידה זו או אחרת בקרב הוגים רבים. התיאולוג בונבאץ', שקיבל את טיעון העד במתכונת מצומצמת ומסויגת, ועמו פרנסיס בקווית', גרסו שעמדתו של יום כאן וב"דיאלוגים לגבי הדת הטבעית", הייתה מהלומה הרסנית לאמונה בניסים, ולנסיון להשתמש בהם כבסיס לאמונה הדתית.[18] היסטוריון החשיבה ג'.ה. רנדל, אף ען כי יום הנחית על טיעון העד מהלומת מוות "בהוכיחו באופן כה ברור את הדברים, עד שמאז אירוע רק לעתים נדירות העז אדם אינטליגנטי להעלות את הטיעון."[19] רנדל הוסיף ואמר כי "במאה השמונה־עשרה היו הניסים ההסבר התומך העיקרי באמונה; [בעקבות דבריו של יום הם הפכו] במאה התשע־עשרה לבעיה העיקרית שיש להסבירה." תיאולוגים אחרים, כגון ריצ'רד סווינבורן,[20] אצל סי. אס. לואיס,[21] או אצל פורטיל[22] - כולם סברו שיש לטיעון העד ערך תיאולוגי, אך לאור הביקורת של יום, ערך זה מצומצם. לפיכך פילוסופים ותיאולוגים רבים פנו לבחון את סבירות הניסים לכשעצמה[23], ופעמים רבות תוך ביטול גמור, כפי שניתן ללמוד מאנטוני פלו, מהווארד סובל, מאליסטיר מקינון, מדיוויד אואן, ג'ורג' שלזינגר, ואחרים.[24]
טיעונים נגדיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק ממבקרי טיעון העד טוענים[25] שניתן להשתמש בו לאימות מיתוסים מופרכים. כך לדוגמא, לפי המיתולוגיה הקלטית, כפי שהיא מוצגת בדברי המבקרים, כישוף דרואידי שימש להפיכת אירלנד לבלתי נראית זמנית עבור אבות האומה, לפני שהללו נחתו בחופה וכבשו אותה מידי האלים. כיוצא בכך, לפי המיתולוגיה היונית, האש ניתנה לבני האדם הקדומים ע"י פרומתיאוס, באירוע שהמסורת עליו הועברה לכאורה מדור לדור.[26]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "אמונות ודעות" בהקדמת הספר עמוד כ"ו, תרגום הרב קאפח, הוצאת מש"ה וכן במאמר שלישי, אותיות ד' ,ו' במהדורת קאפח.
- ^ מאמר שלישי, סוף אות ו', שם
- ^ מאמר ראשון, פסקה כ"ה, וכן בפסקה ק"ט.
- ^ ראה לדוגמא בפירושי הרב אבינר לספר הכוזרי בתשובות לשאלות שבסוף הכרך הראשון.
- ^ העיקרים, פרקים י"ז-כ'.
- ^ שם, פרק י"ט.
- ^ שם, פרק כ"ב
- ^ טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה מאת ד"ר יובל שטייניץ עמ' 183.
- ^ לדוגמה: "מסילות אל האמונה עמוד 64-69 וכן ב"דע מה שתשיב לעצמך" מאת הרב זאב קרוב, הוצאת קורן, 1995.
- ^ ,Avi Norowitz CRITIQUE OF THE KUZARI ARGUMENT
- ^ [www.reference.com/browse/Kuzari_Principle Kuzari_Principle]
- ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
- ^ הברית החדשה, איגרת פולוס הראשונה אל הקורינתים, ט"ו:ג'-י"א
- ^ בספרו "העיקרים" פרקים יט' ו- כ'
- ^ Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009, עמ' 2-3
- ^ Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
- ^ דיוויד יום, מחקר לגבי ההבנה האנושית, פרק 10, "על הניסים"; ואחר כך גם ב""דיאלוגים לגבי הדת הטבעית" וב"היסטוריה טבעית של הדת"
- ^ Daniel Bonevac, The Argument from Miracles, 2009, עמ' 2 וכן Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
- ^ Randall, J. H., 1926: The Making of the Modern Mind: A Survey of the Intellectual Background of the Present Age. Boston: Houghton Mifflin. עמ' 293. ומצוטט גם אצל Francis Beckwith, David Hume's argument against miracles: a critical analysis, עמ' 1.
- ^ Richard Swinburne, The Concept of Miracle, New York, 1970 וכן Swinburne, The Existence of God, Oxford UP, 1979, עמ' 273 ואילך,
- ^ C.S. Lewis, Miracles, UK, 1947
- ^ Richard L. Purtill, Thinking about religion: a philosophical introduction to religion, Prentice-Hall, 1978.
- ^ A.H. Lawrence, Hume's Argument on the Subject of Miracles, Washington, 1845
- ^ דיון מקיף בנושא נמצא אצל Michael Martin, Atheism: A Philosophical Justification, Temple UP, 1990, עמ' 188 ואילך.
- ^ ,Avi Norowitz CRITIQUE OF THE KUZARI ARGUMENT
- ^ Shlomi Tal, The Sinai Argument