כישוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כישוף הוא פעילות שנועדה להשפיע על המציאות באמצעים על טבעיים. המונח כישוף מתייחס לפולחנים שמטרתם לבצע קסם. במונח "כישוף" טמונה קונוטציה שלילית, הן של חוטא ושל כפירה והן של קוסם רע המשתמש בפולחנים אפלים. מוניטין שליליים אלו נשתמרו היטב באגדות הילדים בדמותה של המכשפה הרעה.

מנקודת המבט של חלק מהדתות, "כישוף" שימש כמונח שלילי עבור פולחנים פגאניים של קבוצות אתניות יריבות, נחותות לכאורה, המחללות שם אלוהים ועובדות אלילים. הדתות המונותאיסטיות תמיד גינו את העוסקים בכישוף, וראו בכישוף מאפיין של פוליתאיזם (אשר היהדות מכנה עבודה זרה והנצרות מכנה פאגאניזם), ושל תרבות נחותה.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך, השורש כ.ש.פ מופיע לראשונה בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". ציווי זה מופיע בתוך שורה של ציוויים אחרים והפירוש למונח זה מופיע בהרחבה בתורה שבעל-פה. בגלל מיעוט השימוש בכישוף לסוגיו התמעטה והלכה הספרות ההלכתית העוסקת בכישוף, בעוד שבימי קדם, על חברי הסנהדרין הייתה חובה לדעת את מקצוע הכישוף כדי שיוכלו לדון את המכשפים ולהכיר בהם (עיין מסכת סנהדרין דף סח). כיום נשארו רק שרידים הלכתיים המתייחסים לכישוף (סימן קעט משולחן ערוך יורה דעה).

בקרב העוסקים בתורת הנסתר, "כישוף" הוא מונח נייטרלי למדי אשר יש לו מספר הקשרים, כגון מאגיה לבנה ומאגיה שחורה. רבים מהעוסקים בתורת הנסתר (בעיקר בקרב הויקה) רואים בקסם יסודות דואלים המאזנים אחד את השני, בעיקר בהקשר של מגיה לבנה ושחורה. עם כל הטענות בדבר פאראנורמליות, תחום הכישוף נכשל בהשגת תמיכה מדעית מבוססת ויכול להיחקר באופן רציני רק בנוגע להשפעותיו התרבותיות והדתיות.

מקור המונח מאגיה הוא בשמם של המכשפים הפרסים והמדיינים הקדומים שכונו "מאגים" או "מאנאים" (בעברית "אמגושים"), ומכאן גם הביטוי מאניה ביוונית, שמשמעותו טירוף.

אמונה, עבודת אלילים ואלכימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת היחסים בין דת וכישוף דומה ליחסים בין "דת" לעבודת אלילים, כאשר המונח "דת" מתייחס למערכת אמונות "מבוססות", ו"כישוף" ו"עבודת אלילים" הן תוויות המשמשות אנשים מתוך המערכת הזו לתיאור אמונות ושיטות המתנגשות איתה או מצויות מחוצה לה.

מנקודת מבטו של כל חסיד דת מבוססת, המונח "כישוף" רומז על החזקה באמונות נחותות לעומת האמונה האמיתית, ועל כן נחשבות ל"אמונת שקר" או לכפירה. לפיכך, המונח "כישוף" מיושן, למרות האזכורים בכתבי הקודש. המונחים "כפירה" או "עבודת אלילים" (פאגאניזם) הם חלופות לשוניות מודרניות יותר.

המונח "קסם" כ-"Magic" בלעז קיבל הקשר שלילי משמם של כוהני דת זרטוסטרה - "Magi" - כפי שנטמע מהאמונה היהודית ומהשפעותיה על דתות המערב. כל המתנגדים לאמונה העברית על מסורותיה ועל תרבות האמונה שלה, או חסידי דתות אחרות הואשמו בשימוש בקסם, בהם גם חסידי הנצרות והאסלאם כשעוד היו דתות מתפתחות.

בימי הביניים החלה התפתחות המדעים, בייחוד דרך האלכימיה. האלכימיה ניסתה להגדיר חוקיות מתודולוגית להישגי ניסויים שנחשבו בעלי הישג, כמו הירפאות ממחלה והשגת עושר (בין היתר על ידי יצירת זהב). בעוד הדת עסקה בענייני אמונה ורוח, אלכימיה שיחקה מרכיב חשוב בסקרנות האנושית המתפתחת לגבי העולם הטבעי כמערכת שיטתית של אמונות ושל פרקטיקות. מתוך האלכימיה יצאה התפיסה המודרנית על קסם וכישוף כדרך שילוב בין רוח, שיטתיות וחקר מקצועי לתוך "סוד" או "חכמת נסתר" (אזוטריסיזם).

היסטוריה של הקסם המערב אירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונות כישוף במערב אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונות על שימושי כישוף שונים התמעטו בהיסטוריה האירופית והמערבית, תחת לחץ הדתות המונותאיסטיות או עקב סקפטיות כלפי ממשות הכישוף, כמו גם בעקבות שליטת המדעים.

בעולם העתיק, כמו גם כיום, כישוף נחשב עניין אקזוטי. מצרים, מסופוטמיה ופרס היו ארצות בהן התמחות בכישוף נחשבה רווחת. במצרים נתגלו מספר גדול של כתבי פפירוס בנושאי כישוף ביוונית, בקופטית ובמצרית עממית. מקורות אלה מספקים מושג מסוים על תורת הכישוף, אשר מאוחר יותר הפכה לתפיסתה של התרבות המערבית על העיסוק בקסם, בייחוד בכישוף טקסי. הם מכילים דוגמות מוקדמות של:

  • שימוש ב"מילות כישוף" שנחשבו בעלות כוח שליטה ברוחות.
  • שימוש במטות, בשרביטים ובכלי פולחן אחרים.
  • שימוש במעגל כישוף להגנת המכשף מפני הרוחות אותן הוא מעלה באוב או מעורר.
  • שימוש בסמלים ובחותמים מסתוריים שנחשבו שימושיים לזימון או לעירור רוחות.

יש גם תיעוד בטקסטים אלה בעניין מדיומים. רבים מן הכשפים דורשים הבאת ילד למעגל הכישוף כדי שישמש צינור להעברת מסרים מן הרוחות. בזמנו של יוליאנוס הכופר, שנזכר בשל כפירתו בנצרות, קמו לתחייה עיסוקי הכישוף הקשורים לנאו אפלטוניות תחת מסווה של תאורגיה (מאגיה שעוסקת בכוחות אלוהיים ובהתקרבות אליהם).

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק בכישוף בימי הביניים, תחת השפעת הכנסייה, הוגבל לרוב ללימוד תורת הנסתר ולאיסוף לחשי קסם. לאלברטוס מגנוס יוחסו כוחות רבים מעין אלה. בימי הביניים המוקדמים החל להתרבות השימוש בחפצים לא רק כאובייקטים נערצים, אלא גם כמכילים כוחות שמעל הטבע. סופרו מעשיות על עצמים שבכוחם להשפיע על מלאכים לבצע ניסים, לא רק בריפוי חולים, כי אם גם למטרות כמו השפעה על תוצאות קרבות. החפצים האלו היו לקמעות, וכנסיות חתרו להשגת קמעות מעין אלה מתוך רצון להפוך למקומות עליה לרגל. כמו בכל תחום בו יש עניין כלכלי, הביקוש הביא לעלייה בהיצע. סיפורים על קמעות עושי קסם של קדושים הופצו וקובצו לאוספי מעשיות כמו "מקראת הזהב" של ג'אקובוס דה וארוג'ין או ה-Dialogus miraculorum של הקיסר מהיסטרבאך.

היו גם תחומי כישוף שנגעו בנצרות אך היו אסורים באופן רשמי. דמונולוגיה ואנג'לוגיה היו בסיס באמונות בנצרות על חיים שמסביב בדמות מלאכים ושדים. התשתית התאולוגית בחקר הדמונולוגיה הנוצרית עודדה את העוסק בקסם "למגן" את עצמו עם צומות, תפילות וטקסי פולחן כך שעל ידי שימוש (לא ראוי) בשמותיו הקדושים של האל בשפות זרות, הוא יוכל להשתמש בכוח האלוהי לכפייה על שדים להופיע ולשרתו למטרות הכישוף האישיות שלו. שלא במפתיע, הכנסייה הסתייגה מטקסים כאלו, למרות התקשרותם לנצרות.

קסם ברנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההומניזם הרנסאנסי ראה בנאו-אפלטוניות סוג של כישוף טקסי. לעומת זאת, הרנסאנס והמהפכה התעשייתית ראו בעליית המדעים בדמות המרת האלכימיה בכימיה, בהדחת תאוריית תלמי על היקום והאסטרולוגיה ובהתפתחות תאוריית החיידקים בעניין מחלות, כמי שצימצמו את הפנייה לכשפים וערערו את מערכת האמונות שנסמכה על כך. המתיחות שהתעוררה בשל הרפורמות הפרוטסטנטיות הביאה לגידול משמעותי בציד המכשפות, בייחוד בגרמניה, באנגליה ובסקוטלנד. לבסוף, התאולוגיה החדשה של הפרוטסטנטיות הפכה לאויב מר עוד יותר לכישוף בכך שעורערה הטקסיות שאפשרה למנהגי אמונה להיעשות כשמטרתם עיסוק בקסם. המדע, יותר מן הדת, היה עוין עוד יותר לקסם.

בצד הכישוף הטקסי שאורגן על ידי אנשי השכלה (באופן יחסי) רווחו גם מעשי קסם עממיים ברחבי אירופה, כמו התחבולנים - מכשפים עממיים, באזורי הכפר של אנגליה. במעשי הקסם שלהם בענייני אסטרולוגיה, פולקלור וגרסאות מסולפות של פולחן קסם נוצרי הם נתנו מענה לדרישת ההמונים.

הכישוף והרומנטיציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופות מאוחרות יותר של התעניינות מחודשת בכישוף הופיעו בסוף המאה ה-19, כאשר סימבוליזם ושלוחות אחרות של הרומנטיציזם בענייני רוחניות ותרבות התגברו. הקולוניאליזם האירופי, אשר יצר קשר בין מערב אירופאים להודו ולמצרים, הכיר לאירופים מחדש אמונות אקזוטיות. הינדו ומיתולוגיה מצרית מופיעות לעתים בטקסטים של קסם מהמאה ה-19. בסוף המאה ה-19 נולדו ארגוני כישוף רבים, כולל "המסדר ההרמטי של השחר המוזהב", "החברה התיאוסופית" וגרסות כישוף של מסדרי הבונים החופשיים. ייתכן שהשחר הזהוב סימן את פסגתו של גל הקסם במושכו מפורסמים כמו המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס, סופר האימה הבריטי אלגרנון בלקווד והסופר הוולשי ארתור מצ'ן.

קסם במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעניינות נוספת בקסם הופיעה באנגליה, עם הפעולה האחרונה שננקטה מטעם החוק כנגד מעשי כשפים ב-1951. היה זה האות למכשף ג'ראלד גרדנר, הידוע כמייסד דת הויקה הפגאנית, לפרסם את ספרו הלא בדיוני הראשון "אומנות כשפים כיום", בו הוא טען לחשיפת קיומה של כת מכשפות המתוארכת לאירופה שלפני הנצרות. הדת של גרדנר שילבה קסם ואמונה בצורה שגרמה לאנשים להרהר בדבר החציצה של תנועת ההשכלה בין השניים.

דתו של גרדנר שהתפרסמה ברבים, יחד עם רבות אחרות, פרחה בשנות ה-60 וה-70, כאשר תרבות הנגד של ההיפים הרחיבה גם היא את ההתעניינות המחודשת בקסם, בהגדת עתידות ובפרקטיקות אחרות של תורת הסוד. סניפים של הנאופגאניזם ושל אמונות ארציות אחרות שהתפרסמו בציבור מאז פרסומו של גרדנר, נטו לעקוב אחר תבנית של שילוב מלאכת קסם ואמונה. המגמה נמשכה על ידי ממשיכי תרבות הנגד, דוגמת פמיניסטיות אשר החיו מחדש את פולחן האלה. הדבר קישר אותם למסורות הגרדנריאניות הקסומות, אשר הושפעו גם הן מהעניין בתורן.

מאמינים מודרניים בקסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים מערביים רבים טוענים לאמונתם או לעיסוקם בצורות שונות של קסם שעברו גלגולים שונים. "המסדר החתום של השחר הזהוב", אלייסטר קרולי ומאמיניהם, נחשבים למחיי מסורות הקסם בעולם דובר האנגלית של המאה ה-20, אולם בלהיטותם לבנייה מחדש של מסורות אבודות מהעבר, הם כללו לעתים גורמים שאמינותם מוטלת בספק. תנועות נוספות פעלו אותה תקופה גם בצרפת ובגרמניה. לכן, כל מסורת נוכחית העוסקת באלמנטים של הטבע, בעונות השנה וביחס המתלמד אל הארץ, אל גאיה או אל האלה, יכולה להיחשב ניאופגאניזם.

את פעולת הקסם הגדיר אלייסטר קרולי בספרו "קסם בתאוריה ובעיסוק":

Cquote2.svg

מהי פעולת קסם? ניתן להגדירה ככל אירוע בטבע המגיע לידי ביצוע באמצעות רצון. אין להוציא מהגדרה זו גידול תפוחי אדמה או בנקאות. הבה ניתן דוגמה פשוטה ביותר של פעולת קסם: אדם הגורף את חוטמו.

Cquote3.svg
– אלייסטר קרולי, קסם בתאוריה ובעיסוק, פרק 15

אף על פי שחלק מהעוסקים בקסם מעדיפים את המונח "פגאני", ניאופגאניזם הוא הגדרה מדויקת יותר לטקסים ולמסורות נוכחיות. ויקה נחשבת קסם מודרני יותר מאשר הניאופגאניזם.

מאגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההגדרה של קרולי, מאגיה היא "התורה והאומנות של גרימת שינוי במציאות (הפיזית) בהתאמה עם הרצון (של המאג)". כישוף הוא אחד השלבים בפעולה המאגית. מאגים וטקסים מאגיים קיימים בכל הדתות ובכל התרבויות.

יש להבחין בין סוגים שונים של מאגיה. היות שמדובר בסוגים שונים של טקסים. יש להבחין אם כן בין שני סוגי מאגיה: מאגיה שחורה (שנועדה להרע, לפגוע באויב וכדומה) לבין מאגיה לבנה (שנועדה לעזור, להציל, להגן, לרפא וכדומה).

בפעולה המאגית מספר שלבים: הגדרת מטרת הפעולה המאגית (למשל פגיעה באויב), התכווננות מקדימה לטקס המאגי, על ידי בחירת הזמן בו יבוצע (למשל ירח מלא), המקום (למשל בית קברות) והשגת חפצים סמליים הדרושים לטקס (למשל חפץ משל האויב) וכן הטהרות מקדימה של המאג, מתוך הכנת גופו ונפשו לטקס (למשל טבילה במקום קדוש, התנזרות מיין ונשים).

לאחר מכן תתבצע יצירה סמלית של האזור מבוצע הטקס, למשל באמצעות ציור מעגל על הקרקע, והנחת חפצים בעלי קדושה לצידו ובתוכו וכן טיהור המקום בו יבוצע הטקס מגורמים מפריעים, כדוגמת רוחות רעות. הטיהור יכול להתבצע באמצעות קטורת, התזת מים קדושים, שירה, ואף ציווי הרוחות הרעות להסתלק באופן זמני.

בחלקה האחרון של ההכנה, תתבצע כניסה למצב תודעה מרומם ואקסטטי, באמצעות מדיטציה, סמי הזיה, ריקוד ושירה, ואף באמצעות פעילות מינית, קריאה לכוחות היקום לסייע להצלחת הטקס, למשל קריאה לכל מיני אלים ורוחות המתמחות בנושא הטקס להיכנס לגופו של המאג, להעניק לו מכוחם, ולסייע להגשמת המטרה. לעתים מקריבים קורבן או קורבן סמלי כדי לתגמל כוחות אלו. הקריאה לאלים ורוחות מתבצעת תוך שימוש בסמלים מיוחדים וחפצים המיועדים לקרוא להם.

בשלב זה יתקיים הטקס המאגי עצמו, בו המאג מתפלל, ומבצע פעולות סמליות שונות באמצעות חפצים שהכין מראש (למשל חרב קדושה בה ינתץ את סמלי האויב). בסיום הטקס המאגי, מקום הטקס המאגי מוחזר לקדמותו (למשל שריפת שאריות החפצים והקורבן, ומחיקת המעגל) תהיה יציאה ממצב התודעה האקסטטי והכרזה על סיום.

מאגיה כמקצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם העתיק היו בעלי מקצוע (מאגים, שמאנים, מכשפים) שהתמחותם הייתה בשינוי המציאות לפי דרישת המשלם. כזה היה בלעם בן בעור שנשכר על ידי בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את עם ישראל. גם כהני הדת הרגילים נדרשו להשתתף בטקסים בעלי משמעות מאגית עבור ציבור המאמינים שלהם. ישנם טקסים בעלי דמיון מאגי בהם גם אנשים רגילים מורשים להשתתף, אולם, ברוב התרבויות נאסר על אדם פשוט לבצע טקסים מאגיים, מתוך חשש לשלומו של המבצע חסר הניסיון, שעלול להזיק לעצמו ולסביבתו בגלל ביצוע מרושל.

בעולם העתיק, טקסי המאגיה היו כרוכים בכל שלב משמעותי בחייו של אדם (לידה, מחלות, נישואין, הצלחה כלכלית, מוות) ושל אומה (חגי השנה, המלכת שליט חדש, ויציאה למלחמה). שרידים לטקסים מאגיים אלו נמצאים בטקסים דתיים בדתות המונותאיסטיות ותפילותיהן, ובטקסים רשמיים.

כתבים מאגיים רבים נמצאו מתקופת הפרעונים ומימי הביניים, המתארים בפירוט טקסים מאגיים שונים. אולם, אף אם לכאורה ביכולתנו לאתר את כל החפצים הנדרשים לצורכי ביצוע הטקס הקדום, הרי חסר לנו מידע על מרכיב משמעותי לביצוע הטקס המאגי - האמונות של המאג ואופן כניסתו למצב תודעה אקסטטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'פרי ב' ראסל ואלכסנדר ברוקס, היסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים, מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי, רסלינג, 2008.
  • יובל הררי, 'הכישוף היהודי הקדום', יד יצחק בן צבי, תש"ע.

כישוף בספרות הפנטזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]