עשרה פורטרטים של יהודים במאה העשרים
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | אנדי וורהול |
| תאריך יצירה | 1980 |
| טכניקה וחומרים | הדפס רשת על בד |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי | פופ ארט |
  | |
עשרה פורטרטים של יהודים במאה העשרים (באנגלית: Ten Portraits of Jews of the Twentieth Century) היא סדרה של עשרה ציורים בהדפס רשת על בד משנת 1980 מאת אנדי וורהול. נוצרו חמש מהדורות של הסדרה.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1979 החל וורהול לעבוד על הסדרה שהוצעה לו על ידי סוחר האמנות רונלד פלדמן.[2] נושאי הדיוקנאות נבחרו על ידי פלדמן לאחר התייעצות עם מנהלת בית הספר לאמנות של המרכז הקהילתי היהודי בוושינגטון, רות לוין, ועם מנהלת הגלריה של המרכז, סוזן מורגנשטיין.[3][4] פלדמן יזם את הפרויקט במקור על פי דרישתו של סוחר אמנות ישראלי לסדרת דיוקנאות של גולדה מאיר. וורהול כינה את הסדרה "גאונים יהודים".[1]
הסדרה הוצגה לראשונה במרכז הקהילתי היהודי של וושינגטון ברוקוויל, מרילנד במרץ 1980.[5] בספטמבר 1980, הוא הוצג במוזיאון לואו לאמנות באוניברסיטת מיאמי בקורל גייבלס, פלורידה.[6][7] הסדרה הוצגה לאחר מכן במוזיאון היהודי של ניו יורק מספטמבר 1980 עד ינואר 1981.[8][9] לאחר התערוכה הראשונית שלהם, הציורים הוצגו בבתי כנסת ובמוסדות יהודיים ברחבי ארצות הברית. הסדרה הוצגה בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון בין ינואר ליוני 2006, ושבה למוזיאון היהודי של ניו יורק ב-2008 בתערוכה בשם "היהודים של וורהול: 10 דיוקנאות שנחשבו מחדש".[1][9] הסדרה הוצגה באחוזת Waddesdon בבקינגהמשייר, אנגליה, בשנת 2011.[10] סט הדפסי הרשת של הסדרה נתרמו למוזיאון היהודי של ניו יורק על ידי לוריין ומרטין בייטלר בשנת 2006.[11]
שני סטים נמצאים בדה מוינס, איווה. אחד במרכז לאמנות דה מוין ושני בבית הכנסת תפארת ישראל.
עשרת הפורטרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השחקנית שרה ברנאר
- שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית לואי ברנדייס
- הפילוסוף מרטין בובר
- הפיזיקאי אלברט איינשטיין
- הפסיכולוג זיגמונד פרויד
- הקומיקאים האחים מרקס
- ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר
- המלחין ג'ורג' גרשווין
- הסופר פרנץ קפקא
- הסופרת והמבקרת גרטרוד שטיין
קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הביקורות לתצוגה המקורית היו מעורבת ולעיתים אף עוינת מאוד. בביקורת בזמן אמת של הניו יורק טיימס כתב הילטון קרמר (אנ') קבעה כי "התצוגה וולגרית, היא מצחינה ממסחור, ותרומתה לאמנות אפסית" וכי "האופן שבו היא מנצלת את נושאיה היהודיים מבלי להראות שמץ של אחיזה בחשיבותם היא פוגענית – או הייתה כזו, בכל מקרה, אם האמן לא היה מתייחס כבר לכל כך הרבה נושאים לא-יהודים באותה צורה מטופשת". מבקר פילדלפיה אינקוויירר כינה את הסדרה "Jewploitation" (הלחם של יהודי ונצלנות) ומבקר של וילג' ווייס כתב שהתוכנית הייתה "צבועה, צינית ונצלנית". המבקרת קארי ריקי (אנ') חוותה ביקורת חיובית יותר עבור Artforum, וציינה שהציורים מייצרים "תערובת בלתי צפויה של אנתרופולוגיה תרבותית, דיוקנאות, חגיגת הסלבריטאיות וחקר האינטלקטואליות - הכל בו זמנית".[12]
מטעם גלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון נכתב ב-2006 כי הציורים "מקדמים עדינות ותחכום חדשים במונחים טכניים. אחד ההיבטים המרתקים ביותר שלהם הוא האופן שבו פני השטח והתמונה נערכים בדיאלוג מספק ומרתק, המייצרים עומקים חדשים של משמעות והשתמעות [...] ההפרדה בין מודל הציור [sitter] למשטח הוא מכשיר ויזואלי שמאחד את הדיוקנאות, אבל לסדרה יש גם אחדות רעיונית. התעקשותו של וורהול שהסובייקטים כבר יהיו מתים משקיעה בסדרה אופי בלתי נמנע של תמותה. פני המתים נראים כמו מאחורי מעטה של מודרניות. המתח שנמשך בין צילום להפשטה מתמקד בסוגיית הסלבריטאיות שלהם. תוך חיטוט של קווי השבר בין האדם לתמונת פני השטח המיוצרת שלו, וורהול מציג את תהילתם של אנשים אלה כמטמורפוזה מורכבת".[9]
בכתבה מאוחרת יותר של הניו יורק טיימס מ-2008 כתב קן ג'ונסון (Ken Johnson) כי הסדרה הופקה כאשר "המוניטין הביקורתי של וורהול היה בשפל". לדידו "מה שמדהים בציורים כעת, עם זאת, הוא עד כמה הם לא מעניינים. מה שהפך אותם פעם לשנויים במחלוקת - רמז לאנטישמיות מבודחת ובלתי מודעת - התאייד, והותיר מעט יותר מאשר ייצוגים תפלים, דמויי פוסטר. לציורים יש פנטזיה ויזואלית מסוימת; אפשר אפילו לקרוא לכמה מהם ג'אזיים. הדיוקן של שרה ברנהרדט, שבו פניה היפות ורפאיות מרובדות על ריבוע המחולק באלכסון לשדות כחולים וכתומים, כשריבוע כחול נוטה צף באזור הכתום, הוא מרוב ומפורק ביעילות". כמו כן נטען כי השטחיות של הציורים היו "הרחבה של עיסוקו של וורהול בסלבריטאים [...] הנושא של וורהול הוא לא מה שעשו מושאיו ולא יהדות בכלל. הנושא האמיתי שלו היה תהילה. הוא התעניין באנשים מפורסמים פשוט בגלל שהם היו מפורסמים".[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Andy Warhol: 10 portraits of Jews of the 20th century באתר גלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 "Funny, You Don't Look Like a Subject for Warhol". New York Times. 28 במרץ 2008. נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Warhol, Andy; Hackett, Pat (1989). The Andy Warhol diaries. New York, NY : Warner Books. p. 223. ISBN 978-0-446-51426-2.
- ^ Nereim, Vivian (20 באוקטובר 2010). "Ruth Eleanor Levine: Artist Known for Sense of Humor". Pittsburgh Post-Gazette. נבדק ב-2023-04-25.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Teicholz, Tom (30 במאי 2019). "Warhol's 20th Century Jewish Portraits: Even His Nadir Fascinates". Forbes (באנגלית). נבדק ב-2022-06-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McBee, Richard (23 במרץ 2008). "Warhol's Jews: Ten Portraits Reconsidered". Richard McBee Artist and Writer (באנגלית בריטית). נבדק ב-2022-06-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kohen, Helen L. (5 בספטמבר 1980). "Is It Art? S. Florida Sees for Itself". The Miami Herald. pp. Section D.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Kunitz, Daniel (20 במרץ 2008). "In Keeping With Warhol". The New York Sun. נבדק ב-2022-06-24.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kramer, Hilton (1980-09-19). "Art: Warhol Show At Jewish Museum". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-10-17.
- ^ 1 2 3 "Andy Warhol: 10 portraits of Jews of the 20th century". National Portrait Gallery, London. נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Matilda Battersby (18 באוגוסט 2011). "Andy Warhol's 'Jewish geniuses' still fuelling debate". The Independent. ארכיון מ-2022-05-26. נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Jewish Museum Collection: Sigmund Freud". Jewish Museum (of New York). נבדק ב-26 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Rickey, Carrie (בדצמבר 1980). "Carrie Rickey on Andy Warhol". Artforum (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2023-03-19.
{{cite web}}: (עזרה)