גולדה מאיר

גולדה מאיר
תאריך לידה	3 במאי 1898 י"א באייר ה'תרנ"ח
תאריך פטירה	8 בדצמבר 1978 ח' בכסלו ה'תשל"ט
ממשלות	1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 14, 15, 16
כנסות	מועצת המדינה הזמנית, 1 - 8
סיעה	מפא"י, המערך הראשון, עבודה, המערך השני
תפקידים בולטים	ראש הממשלה שרת החוץ שרת העבודה

גולדה מאירסון בשנת 1914

גולדה מאיר (מאירסון) (3 במאי 1898 – 8 בדצמבר 1978) הייתה ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראש ממשלה, הובילה את ישראל במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

ביוגרפיה

ילדות ונעורים

נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו בינקותם, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, היגר בגפו לארצות הברית, ויתר בני המשפחה עברו לעיר פינסק בבלארוס. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי שבארצות הברית.

הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה, סיפקו לה פתח מילוט. עניים מרודים ככל שהיו, הם הציעו לה להצטרף אליהם לדנוור. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת, והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.

בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד ביחסה אליה, עברה גולדה לגור בשותפות. כעבור זמן מה, שלח לה אביה לראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ, בעקבותיו חזרה גולדה למילווקי, שנתיים לאחר שעזבה אותה.

פעילות ציונית בארצות הברית

מאירסון עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות ה-20

נואמת בפני חברי קיבוץ כפר בלום בעת עליית הגרעין על הקרקע, 1943

מאיר כשרת העבודה, 1949

מאיר יחד עם פנחס לבון

משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סמיון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. ב-1 בינואר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".

בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.

ב-1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה ארכה 44 ימים (במקום כשבועיים) והייתה רצופת אירועים מוזרים; שביתת מלחים, רב החובל של הספינה התאבד, ואחיו – איבד את שפיותו. הספינה הגיעה ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף והספינה המשיכה לאלכסנדריה. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ברכבת לתל אביב, בחמסין של חודש יולי 1921.

בארץ ישראל

עם הגעתם ארצה התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה בתל אביב. לימים, השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). מתל אביב עברו הזוג מאירסון לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.

מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה שם בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, פנה אליהם הרופא וביקשם לעזוב את מרחביה ויפה בהקדם האפשרי. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו להם בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

הוריה של מאיר עלו לארץ בשנת 1926 והתיישבו בהרצליה.

פעילות ציבורית

אשת ציבור

ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה, שאותם נאלצה להותיר לעתים קרובות לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירת בעלה בשנת 1951.

מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. בתקופה מסוימת היו יחסיהם רומנטיים. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.

בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.

בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסניגוריה במשפט סירקין - רייכלין.

בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.
כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.

בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".

בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".

כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.

מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.

מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.

צירה במוסקבה

שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית קנדי בבית הלבן ב-27 בדצמבר 1962

ראש הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו, 1973

ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב. מימין - ביתן השומר

חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל

במוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.

חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.

אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.

שרה בממשלה

שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:

• חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
• חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
• חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
• חוק החניכות, תשי"ג-1953
• חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954.

ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".‏‏

כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון‏.

היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.

במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד התחולל מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל פשרה.

מאיר עשתה מאמץ כביר להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה-ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד נראתה ההשקעה הגדולה באפריקה כנאיבית, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".

ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.

כראש ממשלה

במהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. היא פרשה מתפקיד המזכ"לית באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.

עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראש ממשלה מטעמה. מאיר החלה לכהן כראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, וכיהנה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והייתה גם השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה‏‏. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.

רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מינה. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:

"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של מפלגה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להמשיך בקיומה של ממשלת ליכוד לאומי, כפי שהיה מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.

סמטת "הם לא נחמדים" במוסררה

בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם לא נחמדים" (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים‏. היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו-"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון ואחרי התלבטות ממושכת גם בקרית ארבע.

נסיונות לשלום בין ישראל למצרים

בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו נסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל-מצרים נותרו בעייתיים ובאו על פתרונם כמה שנים אחרי הסתלקותה מהשלטון.

כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".

בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום ביין ישראל ומצרים. 2 המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתיגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים.

ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת‏.

קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב1972, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים‏.

המלחמה בטרור

בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בארץ ובעולם. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים בארץ ובעולם שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973.

לפי צבי זמיר מטרת המבצע היתה פגיעה ביכולת המחבלים לפעול, כולל חיסול ממוקד. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.‏‏

חטיפת בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים שבוצעה באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, במחנה מעבר שאליו הגיעו יהודים שיצאו מברית המועצות לעבר ישראל, הובילה את הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת המחנה. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במלים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".

באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר.

מלחמת יום הכיפורים

ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. ב-25 בספטמבר 1973, בפגישה של מאיר עם המלך חוסיין שהתקיימה בחדר האירוח של מתקן "המוסד" בגלילות, בו נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר,ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה, הזהיר חוסיין את מאיר ממלחמה מתקרבת, אך מאיר התעלמה מהאזהרה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישה זו (ובפגישות קודמות) מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם אנשי אמ"ן שהרגיעו אותה.

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של דוד אלעזר, משה דיין, ראש אמ"ן וחיים בר לב‏, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5.10.1973, גולדה החליטה לא לגיס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל מלחמה והרשים את השרים בטון הבטוח שלו. עם זאת גולדה הוסמכה לגיס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה צורך.

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה.‏

בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם מבלי נסיעה זאת.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה או לפחות לדחות את הקמתה וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט‏. הוועדה אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך קיומה של הוועדה הביאה להתגברות הביקורת הציבורית שהובילה להתפטרותה ב-22 ביוני 1974 חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית.

מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).

ערוב ימיה

לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חיה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה‏.

סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. מאוגוסט 1978 היא אושפזה לסירוגין בבית החולים הדסה עין כרם. הופעתה הציבורית האחרונה ב-18 בספטמבר בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים. ‏ היא נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

משפחתה

למאיר ולבעלה נולדו שני ילדים בירושלים - מנחם (1924) ושרה (1926-2010). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודיה התיכוניים בתל אביב והצטרפה לקיבוץ רביבים‏. לימים נישאה לזכריה רחבי.

בעלה מוריס נפטר במאי 1951, בגיל 57, בעת שביקר בביתה, אולם היא לא שהתה בבית בעת פטירתו. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.

הערכת פועלה

אף שהייתה ראש ממשלה מטעם תנועת העבודה לא זוכֶה זִכרהּ לאהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נוהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".

לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו שלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום‏ אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".

מאידך, סניגוריה בחוגים אלה טוענים כי בתקופתה עדיין לא בשלו התנאים לכינון שלום, ואש"ף לא העלה על דעתו כלל הכרה בישראל.

אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ.

הנצחת זכרה

• בית החולים גולדה-השרון בפתח תקוה נקרא ב-1982 על שמה
• מרכז גולדה בתל אביב - מרכז תרבות בתכנונם של האדריכלים יעקב רכטר ורון ארד, שבנייתו הסתיימה בשנת 1994. במתחם בשדרות שאול המלך שוכנים המשכן לאמנויות הבמה ומבני המשרדים בית שאול ובית יהונתן.
• מרכז כרמל - המרכז הבינלאומי להכשרה ע"ש גולדה מאיר בחיפה
• השכונות רמת גולדה בחיפה וקרית גולדה באשקלון
• בית ספר במילווקי, הספרייה של אוניברסיטת וינסקונסין
• מרכז גולדה מאיר למנהיגות פוליטית באוניברסיטת דנבר
• בית גולדה בדנבר ובניוטון מסצ'וסטס
• מרכז גולדה לתרבות - בקיבוץ רביבים

• 

  שלט על ביתה של גולדה מאיר בשכונת רמת אביב בתל אביב

• 

  פסל לזכרה בסנטרל פארק בניו יורק

• 

  כיכר על שמה של גולדה מאיר במנהטן, ניו יורק

• 

  דיוקנה של גולדה מאיר על שטר של 10,000 שקלים. צדו השני של השטר כולל תמונה בה נראה הקהל בעת נאומה במוסקבה עם הכיתוב "שלח את עמי".

• 

  תבליט זיכרון בקייב, אוקראינה

• 

  בול לזכרה של גולדה מאיר

ראו גם

• המטבח
• נשים בממשלות ישראל

כתביה

• בית אבי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1972.
• בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג-1973.
• חיי, ספרית מעריב, 1975 (תורגם ליידיש).

• A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. ISBN 0399110690
• My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U

לקריאה נוספת

• מירון מדזיני, היהודיה הגאה: גולדה מאיר וחזון ישראל – ביוגרפיה פוליטית, עידנים, 1990. ISBN 9652481068
• גולדה - צמיחתה של מנהיגה, בהוצאת מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, אוניברסיטת תל אביב, 1994. ISBN 965130961X
• מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, ידיעות אחרונות, 2008. ISBN 9789654827812
• יוסי גולדשטיין, גולדה - ביוגרפיה, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ב 2012.
• "המחדל" מאת אורי דן, ישעיהו בן פורת, יהונתן גפן, איתן הבר, חזי כרמל, אלי לנדאו ואלי תבור, 1973

• Jean F. Blashfield, Golda Meir. New York : Marshall Cavendish Benchmark, 2011. ISBN 0761449604
• Elinor Burkett, Golda. New York: Harper Perennial, 2009. ISBN 9780060786663
• Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir. New York: Arbor House, 1983. ISBN 0877954151

קישורים חיצוניים

• גולדה מאיר, באתר הכנסת
• גולדה מאיר, באתר של משרד ראש הממשלה
• אתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר
• גולדה מאיר: האם החזקה, באתר הסוכנות היהודית.
• שילה הטיס רולף, גולדה מאיר (מאירסון), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
• גולדה מאיר, באנציקלופדיה ynet
• גולדה מאיר - סיפור חיים באתר "לחיות את ההיסטוריה".
• על גולדה מאיר, מתוך הניו יורק טיימס במאמר מהיום שלמחרת פטירתה
• תום שגב, שיעור היסטוריה, גולדה מאיר, בדיוק מה שחשבתם, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
• יחיעם ויץ, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, מירון מדזיני, באתר הארץ, 11 בפברואר 2009
• גולדה מאיר, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• הותר לפרסום: ארצות הברית מנעה התנקשות בגולדה, nrg מעריב, 3 בפברואר 2009
• לטי כותן-פוגרבין, גולדה מאיר, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• סטנוגרמה מביקורה של גולדה מאיר בחפ"ק פיקוד דרום "דבלה" במלחמת יום הכיפורים, באתר ארכיון צה"ל.
• נעמה לנסקי, ‏הכובשת, באתר ישראל היום, 25 בספטמבר 2012

הערות שוליים

גולדה מאיר- תבניות ניווט

ראשי ממשלות ישראל דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון (בפועל)| גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו שרי החוץ בממשלות ישראל משה שרת • גולדה מאיר • אבא אבן • יגאל אלון • משה דיין • מנחם בגין • יצחק שמיר • שמעון פרס • משה ארנס • דוד לוי • שמעון פרס • אהוד ברק • דוד לוי • בנימין נתניהו • אריאל שרון • דוד לוי • אהוד ברק • שלמה בן עמי • שמעון פרס • בנימין נתניהו • סילבן שלום • ציפי לבני • אביגדור ליברמן • בנימין נתניהו שרי המשפטים בממשלת ישראל פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני שרי הפנים בממשלות ישראל יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם) דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת הקודם: לוי אשכול יושבת ראש מפלגת העבודה הבא: יצחק רבין