גולדה מאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גולדה מאיר
Golda Meir 03265u.jpg
Golda Meir Signature.svg
תאריך לידה 3 במאי 1898
י"א באייר ה'תרנ"ח
תאריך עלייה 1921
תאריך פטירה 8 בדצמבר 1978 (בגיל 80)
ח' בכסלו ה'תשל"ט
ממשלות 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 14, 15, 16
כנסות מועצת המדינה הזמנית, 1 - 8
סיעה מפא"י, המערך הראשון, עבודה, המערך השני
תפקידים בולטים
גולדה מאירסון בשנת 1914

גולדה מאיר (מאירסון; נולדה בשם גולדה מאבוביץ') (3 במאי 18988 בדצמבר 1978) הייתה ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראשת הממשלה, הנהיגה את מדינת ישראל בתקופת מלחמת ההתשה אחרי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו בינקותם, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, היגר בגפו לארצות הברית, ויתר בני המשפחה עברו לעיר פינסק בבלארוס. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי שבארצות הברית.

הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה, סיפקו לה פתח מילוט. עניים מרודים ככל שהיו, הם הציעו לה להצטרף אליהם לדנוור. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת, והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.

בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד ביחסה אליה, עברה גולדה לגור בשותפות. כעבור זמן מה, שלח לה אביה לראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ, בעקבותיו חזרה גולדה למילווקי, שנתיים לאחר שעזבה אותה.

פעילות ציונית בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאירסון עובדת בשדות של קיבוץ מרחביה במהלך שנות ה-20
מאיר יחד עם פנחס לבון

משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. ההורים הצליחו לקנות לעצמם מעמד מסוים בקהילה היהודית והיו פעילים בה, ולא התנגדו עוד לרכישת השכלתה של בתם. גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה כנגד רדיפת היהודים באוקראינה בידי סימון פטליורה. בהדרגה, בהשפעת הגעתם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את אהובה מוריס לעלות איתה בעתיד. ב-1 בינואר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, לא לפני שאמה הצליחה להניא אותה מהכוונה לערוך נישואים אזרחיים בלבד, באומרה שנישואים חילוניים כאלו של בתה "יהרגו אותה".

בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.

ב-1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס". הנסיעה ארכה 44 ימים (במקום כשבועיים) והייתה רצופת אירועים מוזרים; שביתת מלחים, רב החובל של הספינה התאבד, ואחיו – איבד את שפיותו. הספינה הגיעה ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף והספינה המשיכה לאלכסנדריה. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ברכבת לתל אביב, בחמסין של חודש יולי 1921.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגעתם ארצה התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה בתל אביב. לימים, השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). מתל אביב עברו הזוג מאירסון לקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. בקיבוץ חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.

מאירסון נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה שם בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם, כל עוד הם מתגוררים בקיבוץ ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית הנוקשה. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, פנה אליהם הרופא וביקשם לעזוב את מרחביה בהקדם האפשרי. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה. מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו להם בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא יכולה הייתה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

הוריה של מאיר עלו לארץ בשנת 1926 והתיישבו בהרצליה.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשת ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1928 בא שינוי בחייה, כאשר הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה.

מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית.

בשנים 19321934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה נתמנתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.

בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסניגוריה במשפט סירקין - רייכלין.

בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.

כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי כנגד הבריטים הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששרת שוחרר הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.

בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהמוכר בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו-"זהבה".

בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודי הארץ. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שכמובן לא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף למלחמה וגולדה נפרדה מהמלך במלים: "נפגש לאחר המלחמה".

כמה ימים אחר כך, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה.

מיד לאחר מכן נשלחה מאירסון לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.

מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם לשם בוששה להגיע אחרי שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי.

צירה במוסקבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרת החוץ גולדה מאיר בעת ביקור אצל נשיא ארצות הברית קנדי בבית הלבן ב-27 בדצמבר 1962

במוסקבה עמדה מאירסון בראש צירות ישראל בברית המועצות. כחלק מההכנות לנסיעה למוסקבה היה צריך למצוא מלווה דובר צרפתית, שכן הוחלט שהצרפתית תהיה שפת הדיפלומטיה הישראלית. לבסוף נבחרה צעירה ילידת פריז, לו קידר, שהתלוותה לנסיעה והפכה לעוזרת של מאירסון ולידידה קרובה לה למשך שנים.

חוויה קשה לחברי המשלחת צפן הכורח להימנע מביקורי קרובי משפחה המתגוררים בברית המועצות מחשש פן יבולע לאותם קרובים באווירה הסטליניסטית ששררה במדינה. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות, ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו.

אף על פי כן לא נמנעו יהודים רבים מלבקר בבית הכנסת הגדול במוסקבה בחגים, בזמן שבו הגיעו אליו אנשי המשלחת הדיפלומטית הישראלית. קבלת הפנים שנערכה להם הייתה חגיגית ולבבית, על גבול האקסטזה. עשרות אלפים הרעיפו אהבה אין קץ על נציגי המדינה היהודית הצעירה. מפורסמת מאוד תמונתה של גולדה מאירסון רוקדת עם היהודים בשמחת תורה, אשר הופיעה על שטר של עשרה ש"ח. אמנם אחרי זמן מה כבר גבר הפחד, והיהודים היו הססניים למדי לגבי התקרבות לדיפלומטים הישראלים. ב-1949 חזרה מאירסון לישראל כדי לכהן כשרת העבודה, אחרי שנבחרה לכנסת הראשונה מטעם מפא"י.

שרה בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 19551956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:

ב-1955 הציבה אותה מפא"י כמועמדת מטעמה לראשות עיריית תל אביב-יפו מול מועמד הציונים הכלליים, חיים לבנון. באותה העת לא הונהגו בחירות ישירות, וחברי מועצת העיר הם שבחרו בראש העירייה. מאירסון נהנתה מתמיכתן של סיעות השמאל, ואילו סיעות הימין תמכו בלבנון. היא ציפתה כי חברי הסיעות הדתיות יתמכו במועמדותה, אך חלקם הביעו את התנגדותם לכך שאישה תכהן כראש העירייה‏[1] וחלקם התנו את תמיכתם בכך שתופסק התחבורה הציבורית בשבת בחיפה. בסופו של דבר נבחר לבנון ברוב של 16 מול 14. מאירסון הגיבה על התוצאות באומרה כי "בארץ זו של חנה סנש מעזים בשנת 1955 להעלות מחדש את הארגומנטציה החשובה הזו – שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".‏[2]

כחברת ממשלה תמכה מאירסון בפעולות התגמול וצידדה בעמדתו הנִצית של בן-גוריון. משחזר בן-גוריון ב-1955 לראשות הממשלה הלכו והחריפו עימותיו עם שׁרת, שר החוץ שלו. בן-גוריון הציע למאירסון להחליף אותו כשרת חוץ ביוני 1956; היא נענתה להצעה, ורכשה בכך את עוינותו של שׁרת, שראה אותה כמי שהייתה שותפה להדחתו. כשנכנסה לתפקידה עיברתה את שם משפחתה מ"מאירסון" ל"מאיר", בהוראתו של בן-גוריון.‏[3]

היוצרות התהפכו ב-1960 בשיאה של פרשת לבון, תוצאת העסק הביש. בן-גוריון יצא באותה תקופה בחריפות כנגד פנחס לבון וטען שחייבים לברר את מידת אחריותו לפרשת הריגול והחבלה במצרים. משוועדת שרים זיכתה את לבון התפטר בן-גוריון וקרא לחקירה משפטית בעניין. הוא החל במאבק נזעם כנגד הנהגת מפא"י והאשימהּ בשחיתות, ומאיר הייתה לאחת מגדולי יריביו. לימים אפילו החרימה את מסיבת יום הולדתו ה-80 ב-1966, מה שהעליבו קשות. בשנותיו האחרונות היה מעין פיוס ביניהם.

במשרד החוץ כיהנה מאיר עשר שנים, מעט אחרי כניסתה לתפקיד, נפתח מבצע קדש. כשהגיעה לעצרות האו"ם נתקלה שם בבידוד בינלאומי הולך וגובר ובעקשנות הערבים שהדפה כל ניסיון לפשרה.

מאיר עשתה מאמץ עצום להבקיע את חומת המצור המדיני באמצעות התחברות למדינות העולם השלישי, בעיקר על ידי טיפוח יחסי אפריקה-ישראל. היא תרמה להבאת אלפי אפריקאים לישראל על מנת שירכשו השכלה ויקבלו הדרכה חקלאית. מנגד הגיעו מומחים ישראלים רבים לסייע בכלכלה האפריקנית. בדיעבד, התבררה ההשקעה הגדולה באפריקה כתמימה, שכן מדינות היבשת השחורה נטשו את ישראל בשעתה הקשה ביותר, בזמן מלחמת יום הכיפורים; בזו אחר זו הן הודיעו על ניתוק הקשרים עִמה. מאיר הוסיפה להצדיק את המאמצים באפריקה גם אז כהגשמת חובה יהודית מוסרית של סיוע למדוכאים ומימוש דברי הרצל: "כשאראה בגאולת בני עמי היהודים, ארצה להושיט יד גם לגאולת האפריקאים".

ב-1966 החליף אותה אבא אבן בתפקיד שר החוץ. עייפות ובריאות רופפת אילצו אותה לפרוש מהממשלה, אך לא מהכנסת. מחלת הסרטן תקפה אותה אז, אולם היא הוסתרה מעיני הציבור, ולא מנעה ממנה לתפקד היטב בשנים שאחר כך. את טיפוליה הכימותרפיים קיבלה בחשאי.

כראשת ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשת הממשלה גולדה מאיר בביקור בקריית גת, בסביבות 1970
ראשת הממשלה גולדה מאיר עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון ורעייתו, 1973
סגן נשיא ארצות הברית יוברט האמפרי והסנטור ויליאם בנטון עם ראשת הממשלה גולדה מאיר, ירושלים, 1970

במהרה חזרה מאיר לתפקיד פוליטי מרכזי – למזכ"לות מפא"י בתקופה שבה נעשה מאמץ לאחדה עם רפ"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון, מאמץ שהתגשם ב-1968 עם הקמת מפלגת העבודה. היא פרשה מתפקיד המזכ"לית באותה שנה, אולם עתידה הייתה לחזור במהרה ובאופן מפתיע למרכז הבימה הפוליטית.

עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראשת ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. עד היום היא האשה היחידה בישראל שמילאה תפקיד זה, והייתה האישה השלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה‏‏.‏[4] למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.

רק החרדים הביעו במפורש התנגדותם למינויה על רקע מינה. יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל, אמר בכנסת:

"רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אשה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969, זכה המערך (השני) ב-56 מנדטים, ההישג הטוב ביותר של מפלגה כלשהי בבחירות בישראל. מצד שני, המפלגות שהרכיבו את המערך מנו 63 מנדטים בכנסת הקודמת (אם כי בן-גוריון לא הצטרף למערך, והתמודד ברשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מנדטים). גולדה מאיר בחרה להמשיך בקיומה של ממשלת ליכוד לאומי, כפי שהיה מאז יוני 1967, וצירפה לממשלתה את גח"ל וראשה מנחם בגין כשר בלי תיק.

בזירה החברתית היו שטענו שכהונתה של גולדה מאיר התאפיינה בשמרנות ובחוסר שימת לב לשכבות המצוקה. בעקבות פגישתה עם אנשי תנועת הפנתרים השחורים מיוחסת לה האמירה: "הם לא נחמדים" (13 באפריל 1971). מאיר טענה כי דבריה הוצאו מהקשרם, וכי התייחסה להתפרעויות מצד חלק מפעילי התנועה שהשליכו בקבוקי תבערה על שוטרים.‏[5] היא עצמה העלתה על נס פרויקטים שקידמה לרווחת תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

בהקשר הפלסטיני זכורות, בין היתר, אמירותיה "כשאני עליתי ארצה, לא היה דבר כזה עם פלסטיני" ו-"לעולם לא אסלח לערבים על שלימדו אותנו להרוג את בניהם". מאיר התירה התיישבות של יהודים באזור חברון ואחרי התלבטות ממושכת גם בקריית ארבע.

נסיונות לשלום בין ישראל למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתה בראשות הממשלה נעשו ניסיונות להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך בין ישראל למצרים. שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס ערך מסעות דילוגים בניסיון לגבש פשרה בקוורטט בינלאומי: אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי. לדעת מאיר, הוא התייחס בתמימות רבה מדי להצהרות הערבים על רצונם בשלום: "כמו ג'נטלמנים רבים אחרים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". למרות המאמצים הדיפלומטיים, יחסי ישראל-מצרים נותרו בעייתיים ובאו על פתרונם כמה שנים אחרי הסתלקותה מהשלטון.

כדי להשיג הפסקת אש במלחמת ההתשה הסכימה מאיר להגמיש את מדיניותה ולהסכים עקרונית לנסיגה של צה"ל מקווי הפסקת האש גם ללא הסכם שלום מלא; דבר זה הביא לפרישת שרי גח"ל מהממשלה, ב-4 באוגוסט 1970 עם קבלת הפסקת האש. עם זאת, היא לא הסכימה להיעזר בתיווכו של נחום גולדמן, יו"ר ההסתדרות הציונית, שחפץ לנסוע למצרים לשם פגישה עם נאצר. סירוב זה הוליד את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא".

בתחילת 1971, הגיש שליחו של מזכיר האו"ם גונאר יארינג הצעה לתוכנית שלום ביין ישראל ומצרים. 2 המדינות קיבלו עקרונית את התוכנית, אך עם הסתיגויות שהיו ביניהם הבדלים גדולים. המצרים דרשו שראשית ישראל תתחיב לנסיגה מלאה מסיני ומעזה ולהשגת פתרון צודק לפליטים הפלסטינים. אחר כך יפתח משא ומתן לשלום. הסכם שלום יושג רק לאחר התחיבות לנסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו ב 1967 לקוי יוני 1967.‏[6] הייתה זו הפעם הראשונה בה הצהיר נשיא מצרים כי הוא מוכן להכיר בישראל ולהגיע עמה לשלום. הדרישות המצריות הרעו את מצב ישראל אפילו יחסית למצב שהיה לפני יוני 67, כמו למשל שחילים סוביטים ישתתפו בכו"ח האו"ם, שהאזורים המפורזים יהיו בעומק שווה משני צידי הגבול.

ב-1972 הועבר לה שדר, דרך נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, לפיו אנואר סאדאת יסכים להיפגש עִמה. גולדה הגיבה בחיוב, אולם בהמשך לא נתקבלה תשובה מסאדאת.‏[7] בעת ביקורה ברומניה, במאי 1972, הגיע לבוקרשט מבירות קבוצה של פלסטינים מצוידים בדרכונים מצרים וחמושים, כדי להתנקש בה בעת הליכתה ברגל לבית הכנסת היכל קוראל. המתנקשים נעצרו על ידי שירותי הביטחון הרומנים ברחוב קרוב לבית הכנסת, לפני שהספיקו לבצע את זממם.‏[8]

קיסינג'ר הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, כאשר תהיה נוכחות ביטחונית ישראלית במספר נקודות בסיני. גולדה הסכימה לתוכנית בעוד שסאדאת לא השיב ולאחר מספר חודשים פתח במלחמת יום הכיפורים.‏[9][10].

המלחמה בטרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כהונתה התגברו פעולות הטרור הפלסטיני של אש"ף, בארץ ובעולם. בין היתר, ב-22 במאי 1970 אירעה ההתקפה על אוטובוס ילדי אביבים; ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את נוסעי המטוס של חברת "סבנה", שנחטף בידי מחבלים והונחת בלוד; ומספר ימים לאחר מכן ב-30 במאי בוצע הטבח בנמל התעופה לוד על ידי אנשי "הצבא האדום היפני"; ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בידי ארגון "ספטמבר השחור". בעקבות טבח זה הורתה הממשלה בראשותה ל"מוסד" לחסל את כל ראשי ארגוני הטרור הפלסטיניים בארץ ובעולם שהיו מעורבים ברצח הספורטאים. באישורה ביצע "המוסד" מבצע חיסולים נרחב ברחבי אירופה, ובנוסף סיירת מטכ"ל התנקשה בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" באפריל 1973.

לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים לפעול, כולל חיסול ממוקד. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.‏‏‏[11]

חטיפת בני ערובה בידי מחבלים פלסטינים שבוצעה באוסטריה בסוף ספטמבר 1973, במחנה מעבר שאליו הגיעו יהודים שיצאו מברית המועצות לעבר ישראל, הובילה את הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי להיכנע לדרישות הטרוריסטים ולהורות על סגירת המחנה. מאיר הגיעה לפגישה עִמו ולא הצליחה לשנות את דעתו. הוא הצהיר בה: "גולדה ואני שייכים לשני עולמות שונים, והיא שייכת לעולם המלחמה". גולדה מצידה הגיבה לאחר הפגישה במלים "אפילו כוס מים הוא לא הציע לי".

באמצע שנת 1973 רחשה דעת הקהל אהדה גדולה לגולדה מאיר.

מלחמת יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל במלחמת יום הכיפורים

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.‏[12]

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של דוד אלעזר, משה דיין, ראש אמ"ן וחיים בר לב,‏[13] החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5.10.1973, גולדה החליטה‏[14] לא לגיס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל מלחמה והרשים את השרים בטון הבטוח שלו. עם זאת גולדה הוסמכה לגיס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה צורך.

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה.‏[15]

בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם מבלי נסיעה זאת.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה או לפחות לדחות את הקמתה וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט.‏[16] הוועדה אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך קיומה של הוועדה הביאה להתגברות הביקורת הציבורית שהובילה להתפטרותה ב-11 באפריל 1974 חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית.

מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).

ב-12 בספטמבר 2013 נחשפו עדויותיה של גולדה מאיר בפני ועדת אגרנט לאחר המלחמה. בעדותה אמרה מאיר כי "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העיז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. טוב. במידה רבה זה גם נכון. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים, דוגמה אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".

ערוב ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקת הקבר של גולדה מאיר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל

לאחר פרישתה חילקה את זמנה במשך השבוע בין תל אביב, ובסופי שבוע בקיבוץ רביבים שבו חיה בִּתה שרה, ושם גם ניתנה לה דירה.‏[17]

סרטן הדם, שדגר בגופה במשך כל תקופת כהונתה בראשות הממשלה, גבר עליה לבסוף. מאוגוסט 1978 היא אושפזה לסירוגין בבית החולים הדסה עין כרם. הופעתה הציבורית האחרונה ב-18 בספטמבר בישיבת מפלגת העבודה שעסקה בשאלה כיצד על המפלגה להצביע בכנסת על הסכם השלום עם מצרים.‏[18] היא נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

אישיותה וחייה הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למאיר ולבעלה, מוריס, נולדו שני ילדים בירושלים - מנחם (1924) ושרה (2010-1926). מנחם היה צ'לן, למד בין השאר אצל פבלו קזאלס, וניהל את הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב מאמצע שנות ה-60 עד 1980. שרה סיימה לימודים תיכוניים בתל אביב והצטרפה לקיבוץ רביבים.‏[19] לימים נישאה לזכריה רחבי.

כאשר עברה לתל אביב ב-1928, נאלצה לעתים קרובות להותיר את הילדים לטיפולם של אחרים (מה שגרם לה כדבריה "תחושת אשם נצחית"), ואילו בעלה פקד אותה רק בסופי שבוע. חיי הנישואים שלהם החלו להתפורר, ובשנת 1943 נפרדו במוצהר, אולם הם מעולם לא התגרשו, ונותרו נשואים עד לפטירת בעלה בשנת 1951.

בעלה מוריס נפטר במאי 1951, בגיל 57, בעת שביקר בביתה, אולם היא לא שהתה בבית בעת פטירתו. הוא נטמן בבית העלמין נחלת יצחק.

חיייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה מסוימת ניהלה פרשיית אהבים עם דוד רמז. לימים התפרסמה חליפת מכתבי אהבה בין השניים. מאוחר יותר ניהלה רומן עם זלמן שזר.

הערכת פועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של גולדה מאיר בכפר בלום

אף שהייתה ראשת ממשלה מטעם תנועת העבודה לא זוכֶה זִכרהּ לאהדה רבה בחלק מחוגי השמאל, והיא נתפסת בעיניהם כמי שבעקשנותה ובחוסר גמישותה המדינית סללה את הדרך למלחמת יום הכיפורים, וכמי שרקבונו של מנגנון מפא"י גבר בתקופתה. יוסי שריד נוהג לכנותה: "אֵם כל חטאת".

לפי דעה אחרת, המצרים לא רצו שלום. אלמנת הנשיא סאדאת, ג'יהאן סאדאת, הדגישה ב-1987 כי סאדאת לא ניסה להשיג שלום‏[20] אמיתי לפני 1973, והוסיפה כי סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'".

מאידך, סניגוריה בחוגים אלה טוענים כי בתקופתה עדיין לא בשלו התנאים לכינון שלום, ואש"ף לא העלה על דעתו כלל הכרה בישראל.

אחרים מוצאים בה חום של "אמא יהודייה" ויכולת עמידה במצבי לחץ.

הנצחת זכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית אבי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ג-1972.
  • בדגל העבודה: מבחר דברים בשאלות ההסתדרות ותחיקת העבודה במדינה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשל"ג-1973.
  • חיי, ספרית מעריב, 1975 (תורגם ליידיש).
  • A land of our own: An oral autobiography. New York: G.P. Putnam’s Sons, 1973. ISBN 0399110690
  • My Life by Golda Meir. New York: Dell Books, 1976. ASIN B0014CAK8U

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jean F. Blashfield, Golda Meir. New York : Marshall Cavendish Benchmark, 2011. ISBN 0761449604
  • Elinor Burkett, Golda. New York: Harper Perennial, 2009. ISBN 9780060786663
  • Menahem Meir, My Mother Golda Meir: A Son's Evocation of Life With Golda Meir. New York: Arbor House, 1983. ISBN 0877954151

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערן אלדר, ‏הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב, כיוונים חדשים 26, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012, עמ' 256 - 267, באתר ההסתדרות הציונית העולמית
  2. ^ אתר עיריית תל אביב-יפו
  3. ^ מעתה – גולדה מאיר, מעריב, 24 ביולי 1956.
  4. ^ ‏שתי הנשים שכיהנו לפניה כראשי ממשלה הן סירימאבו בנדרנאיקה ראשת ממשלת סרי לנקה (ציילון), שהחליפה את בעלה שנרצח, ואינדירה גנדי ראשת ממשלת הודו, שהייתה בתו של ג'ווהרלל נהרו ראש ממשלת הודו הראשון.‏
  5. ^ מכתבה של גולדה מאיר לשאול בן-שמחון ותשובתו של בן-שמחון אליה.
  6. ^ אתר האו"ם, [http://unispal.un.org/UNISPAL.NSF/0/AB8F787D075D3588052565540073C865 REPORT OF THE SECRETARY-GENERAL UNDER SECURITY COUNCIL RESOLUTION 331 (1973) OF 20 APRIL 1973 ANNEXES III and IV]
  7. ^ זהר לבקוביץ, מצרים: גולדה לא החמיצה אף הזדמנות
  8. ^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 50
  9. ^ האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר , דברי שמחה דיניץ, המצטט מספרו של יצחק רבין "פנקס שירות" עמ' 389-390
  10. ^ הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?",אמיר אורן, עיתון "הארץ", 4.10.2013 [1]
  11. ^ ‏בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד דאז, צבי זמיר‏, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה
  12. ^ צבי זמיר בעיניים פקוחות, עמ' 126
  13. ^ גולדה מאיר, אוטוביוגרפיה, חיי, עמ' 308 [2]
  14. ^ עדות ארנון בוועדת אגרנט, [3]
  15. ^ The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, [4]
  16. ^ זכי שלום, תעודה:גולדה מאיר בפגישה עם עורכי העיתונים במוצאי מלחמת יום הכיפורים, עיונים בתקומת ישראל כרך 20, 2010, עמ' 283-283
  17. ^ אתר גולדה מאיר - אפילוג
  18. ^ גולדה - ביוגרפיה פוליטית. עמ' 645.
  19. ^ כתב ynet, בתה של גולדה נפטרה: "הן אהבו למרות הכל", באתר ynet‏, 31 בינואר 2010
  20. ^ ד"ר יהודית רייפן-רונן, האתר להנצחת זכרה של גולדה מאיר
גולדה מאיר
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

שרי המשפטים בממשלת ישראל

פנחס רוזן | דב יוסף | חיים כהן | פנחס רוזן | דוד בן-גוריון | פנחס רוזן | דב יוסף | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | יעקב שמשון שפירא | גולדה מאיר | חיים יוסף צדוק | מנחם בגין | שמואל תמיר | משה נסים | יצחק מודעי | אברהם שריר | דן מרידור | דוד ליבאי | יעקב נאמן | בנימין נתניהו | צחי הנגבי | יוסי ביילין | מאיר שטרית | יוסף לפיד | ציפי לבני | חיים רמון | מאיר שטרית | ציפי לבני | דניאל פרידמן | יעקב נאמן | ציפי לבני

שרי הפנים בממשלות ישראל

יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער | גלעד ארדן

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריון · דניאל אוסטר · מרדכי בנטוב · יצחק בן-צבי · אליהו ברלין · פרץ ברנשטיין · זאב גולד · מאיר ארגוב · יצחק גרינבוים · אברהם גרנות · אליהו דובקין · מאיר וילנר · זרח ורהפטיג · הרצל ורדי (רוזנבלום) · רחל כהן-כגן · קלמן כהנא · סעדיה כובשי · יצחק מאיר לוין · מאיר דוד לוינשטיין · צבי לוריא · גולדה מאיר · נחום ניר-רפאלקס · צבי סגל · יהודה ליב הכהן פישמן · דוד צבי פנקס · אהרן ציזלינג · משה קול · אליעזר קפלן · אברהם קצנלסון · פנחס רוזן · דוד רמז · ברל רפטור · מרדכי שטנר · בן-ציון שטרנברג · בכור-שלום שטרית · חיים משה שפירא · משה שרת מגילת העצמאות
הקודם:
לוי אשכול
יושבת ראש מפלגת העבודה הבא:
יצחק רבין