פורטל:היסטוריה/היסטוריון נבחר/43
יעקב טלמון (14 ביוני 1916 – 1980), היה היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר של תקופת המהפכה הצרפתית; טבע את המונחים: "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".
לפי דבריה של פרופ' חדוה בן-ישראל: "פרסומו של טלמון כאחד מגדולי ההיסטוריונים של דורו בא לו בבת אחת בשנת 1952 עם צאתו לאור של חיבורו החשוב ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. השם שטבע והתיזה שהציע, הפכו בין לילה לאירוע בתולדות הפרשנות ההיסטורית". התזה העיקרית של טלמון הייתה כי מן האירוע המכונן של המהפכה הצרפתית הסתעפו שני ענפים גדולים של הגות פוליטית: הקומוניזם והסוציאליזם מחד, לבין הפאשיזם והנאציזם מאידך. שני אלה הובילו כזרמים אידאולוגיים-פולטיים חוצי אומות ויבשות, אל הקיטוב הפוליטי החריף במאה העשרים ולהתנגשות החמושה וההרסנית במלחמת העולם השנייה. שני ענפים אלה ינקו גם מתורתו של ז'אן-ז'אק רוסו. הם הרחיבו בחתירתם לאבסולוטי את אי הסובלנות הטמונה ברעיון "הרצון הכללי". שניהם הולידו את דת המשיחיות המדינית החילונית אשר מובילה למשטר, אשר טלמון כינה: "דמוקטטורה". מדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אך למעשה בעלת אופי בלתי סובלני, בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית המערבית. טלמון חקר רבות את מקומם ותפקידם של היהודים בהיסטוריה העולמית ובמיוחד בתנועות המהפכניות של העת החדשה. הוא סבר כי "ענייננו לא רק בהשפעה רוחנית של היהדות, אלא ביהודים כגורם חי ופועל ומפעיל, כגירוי וגם כאובייקט לאחרים, כי הצורה שבה היו אובייקט משמעות רבה נודעת לה. גורלם היה להיות קורבן לפעולות של זולתם, אבן בוחן להתנהגותם האחרים". טלמון ניסה להבין את ההיסטוריה במטרה לרדת לחקר הזרמים התת-קרקעיים המניעים את ההווה. לתפיסתו חייב ההיסטוריון להיות פעיל ומשפיע במציאות החברתית והפוליטית בת זמנו. זאת בהקשר לתפיסתו, כי האדם המודרני פטור מכפיית הדת, האחריות למעשיו ומחדליו מוטלת עליו: "עם אבדן הדת, שוב אין אדם רואה את חייו כפרוזדור למירוק חטאים לקראת העולם הבא. הוא רוצה הנאות, ויותר הנאות, והדבר מקבל ממדים הרסניים. הציפייה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שרות או הקרבה עצמית".
