פשיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פאשיזם)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל המפלגה הפשיסטית הלאומית (עם פסקס במרכז) - מפלגתו של בניטו מוסוליני
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה

פשיזםאיטלקית: fascismo) היא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באירופה, במיוחד בצרפת ובאיטליה, בשלהי המאה ה-19. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.

מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית - צרור זמורות שבו נהגו לעטוף את הגרזנים בתהלוכות הניצחון ברומא העתיקה. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.

האידאולוגיה הפשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם "נזילים" ו"שנויים במחלוקת" בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה; לדעת החוקר זאב שטרנהל הוא פרי "משבר הדמוקרטיה הליברלית ושל משבר הסוציאליזם", לאחר שנוסו משלהי המאה ה-19; הגם כי ניתן להצביע על איפיון עיקרי שלו: "לאומנות מופלגת ועל כן של פרטיקולריזם קיצוני" של קבוצה אתנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם כתפיסת עולם היה נחלתם של מגזרים מגוונים בחברה האירופאית; הוא "שיגשג הן במרכזי התעשייה הגדולים של אירופה המערבית, והן בארצות הנחשלות באירופה המזרחית. הוא משך באותה המידה כמה מבחירי האינטלקטואלים, כמו גם המוני איכרים אנאלפביתיים".‏[1]

רעיונות עיקריים ששימשו במשנותיהם של הוגים ומדינאים פשיסטים הם:

  • הרמוניה חברתית - הרעיון הקורפורטיבי. הארגון החברתי צריך להיות מבוסס על תאגידים (קורפורציות) של גורמים מקצועיים אשר ייצגו כל גורם בממשל החברה. רעיון זה עומד בניגוד לדמוקרטיה הפרלמנטרית, לפיו הייצוג בפרלמנט אינו קשור לעיסוק של האדם. במובן זה, קיים דמיון בין הפשיזם למשטר הסובייטי, בכך שגם שם הייצוג ניתן לסובייטים (=המועצות) ולא ישירות לפרט. אולם, בשונה מן המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, סברו ההוגים של הפשיזם כי על המעמדות לשמור על דו קיום, ללא הפרה של הסדר הקיים.
  • תיאום - תפקיד הממשלה במדינה הוא לפעול לתיאום בין כל הגופים המיוצגים בשלטון על מנת להביא להסכמה ביניהם. תפקידה זה של הממשלה היה הצדקה עיקרית לקיום הדיקטטורה הפשיסטית, כשם שתפקיד המפלגה הקומוניסטית הביא לדיקטטורה הקומוניסטית במשטר הסובייטי.[דרוש מקור]
  • עליונות המפלגה - המפלגה הפשיסטית היא היחידה המותרת ואליה שייכים כולם. הייצוג בה אינו אישי אלא באמצעות התאגידים. המפלגה שולטת במדינה, שתפקידה הוא, כאמור להביא לתיאום ולהרמוניה בין חלקי האומה.
  • המדינה כערך עליון - קיימים רצון לאומי ומטרות לאומיות שהמדינה דואגת לקיומם. לפיכך יש למדינה ערך מוסף מעל לערכם של הפרטים המרכיבים אותה. המדינה הפשיסטית היא מהות הכול והיא הדואגת גם לפרטים. לכן מותר לה לעשות הכל, למען העם. הפרטים במדינה מעניקים לה את חירותם מרצון. המדינה היא נצחית וכך גם משטרה הטוטליטרי דיקטטורי.
  • המנהיג - המנהיג מגיע לשלטון בזכות תכונותיו המיוחדות והוא מורם מעם. סמכותו של המנהיג אינה מוגבלת מכיוון שהוא מעצב את האידאולוגיה של המדינה, שלטונו יחיד וטוטליטרי. המנהיג ניצב מעל לכל, והעם חייב להאמין בו ולציית לו.
  • התנגדות לדמוקרטיה, קומוניזם וליברליזם - הפשיזם דוגל בהגשמת יעדיו באמצעות הסכמה בין המרכיבים השונים של האומה, כאשר המדינה בראשות המנהיג והמפלגה הם הסמכות העליונה בתפקיד של פוסק אחרון. צורות השלטון הדמוקרטיות או הליברליות אינן מתאימות לניהול נכון ותקין של המדינה. הדמוקרטיה התומכת בשלטון העם מגבילה את השלטון, לכן היא מהווה איום על שלמות העם וביטחונו. הליברליזם אינו מאפשר למנהיג לפעול בחופשיות. השוויון, החירות וחופש הדעה נוגדים את רצונו של השליט לפעול למען העם. יש רק אמת אחת בלעדית המגולמת בפשיזם. הקומוניזם, אף שהוא דומה בצורת השלטון הדיקטטורית, בהיותו בעד מלחמת מעמדות ובעד סולידריות מעמדית בינלאומית, סותר את שיתוף הפעולה והסולידריות הלאומית בהם דוגל הפשיזם.
  • אי שוויון בין בני האדם - הפשיזם גורס כי לא כל בני האדם נולדו שווים, ולפיכך ישנם אנשים שנולדו לעבוד את המדינה וישנם הללו שנועדו להנהיג. "לא ייתכן מצב בו בן העם הפשוט יוכל להיות למנהיג".[דרוש מקור] זאת בניגוד לדמוקרטיה, שבה נחשבים כל בני האדם, באשר הם, כשווים ובעלי זכויות שוות (דבר המבטיח לאזרח חופש דיבור, חופש תנועה, זכות התאגדות, שוויון בפני החוק וזכות לבחור ולהיבחר).
  • מלחמה - המלחמה היא הגילוי הנעלה ביותר של האדם ומייצגת ערכים חיוביים ככוח, גבורה, הקרבה וכדומה - הפשיזם אינו מאמין בשלום. מדינה שאינה נאבקת תתנוון ותיכחד. מלחמה שומרת על חוסן וכוח ומבטאת גבורה, עוצמה ואומץ.

אידאולגיות הכוללות מספר עקרונות הכלולים באידאולוגיה הפשיסטית, התקיימו גם במדינות אחרות, כגון גרמניה הנאצית, ספרד תחת שלטון פרנקו, פורטוגל, יפן, עיראק ועוד. חוקרים אפיינו בהם מרכיבים פשיסטים, הגם שמשטרים אלה לא הזדהו בכל עם הפשיזם, ולא אימצו לעצמם את הכינוי "פשיזם" והתנועה הפשיסטית לא אימצה לעצמה את כל עקרונותיהם.

בניטו מוסליני עם מנהיגים ופעילים פשיסטים, רומא 1922
בניטו מוסליני עם אדולף היטלר במינכן, 1937

בין פשיזם לנאציזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הדמיון, לכאורה, בין הפשיזם לנאציזם, עקרונות הפשיזם אינם גזעניים אלא לאומיים. למעשה, עד לשנת 1936, אז קיבל עליו מוסוליני חלק מהעקרונות הגזעניים, הפשיזם הטהור סתר העקרונות הגזעניים של הנאציזם מאחר שהוא קיבל לשורותיו את כל התושבים שהביעו רצון להצטרף אל הלאום המדיני, קיבלו עליהם את עקרונות המדינה, והיו מוכנים לשרת אותה.‏[2]

אמנם, הן הנציונל-סוציאליזם הגרמני, והן הפשיזם האיטלקי, היו תנועות לאומניות. שתיהן הציגו כיעד את השלמת האיחוד הלאומי - שלכאורה לא מומש קודם תחת בתי המלוכה, ושתיהן ראו בלאום קולקטיב נעלה יותר מסכום חלקיו, והתייחסו בבוז לאינדיבידואליזם המערבי. אולם, בעוד הנאציזם אימץ את התורה האתנו-ביולוגית, וראה בגזע ה"טהור" את הבסיס למדינת הלאום; הרי שהפשיזם, עד שנת 1936, התקיים על בסיס תפיסה לאומית פוליטית מכלילה. על כן, קבוצות מיעוט אתניות בתוך מדינות לאום, כגון היהודים במרכזיה העירוניים של איטליה, דוברי גרמנית בצפון איטליה, וקרואטים שנכבשו במלחמה, כולם נתפסו לפי עקרונות הפשיזם כחלק מהלאום האיטלקי, או כמי שאמורים להצטרף אליו, ללא אפליה, ואף נדרשו מהשלטונות הפשיסטים לנאמנות מוחלטת למדינה.‏[3]

הגדרות של פשיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשיזם ועקרונותיו הוגדרו על ידי הוגים ומדינאים פשיסטים, כגון בניטו מוסוליני. במקביל, גורמים חיצוניים לתנועה הפשיסטית, ניסו להחיל הגדרת מונח זה גם על ארגונים וגופים שמעולם לא אימצו הגדרה זו ולעתים אף התנגדו לפשיזם ולעקרונותיו ואף נלחמו בהם.

המפלגות הקומוניסטיות מתחו את הגדרת המושג "פשיזם" אל מעבר לאומות שנשאו את דגל הפשיזם בגאון כאיטלקים ובעלי בריתם, על משטרים ומפלגות ברי פלוגתא, ובהם גם תנועות דמוקרטיות. למשל, התנועה הסוציאל-דמוקרטית כונתה על ידם "סוציאל פשיסטית".

מבין ההיסטוריונים שהגדרתם את המונח "פשיזם" מרחיבה (מעבר להגדרה המקורית, ואף בניגוד לדעתם של נשואי ההגדרה המרחיבה) ניתן לציין גם את קווין פסמור, שהגדיר כך:

פשיזם הוא מערכת של אידאולוגיות ופרקטיקות המבקשות להציב את האומה, המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים, ו/או היסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, וליצור קהילה לאומית מונעת. לאומנות פשיסטית היא ריאקציונרית בכך שהיא מבוססת על עוינות חריפה לסוציאליזם ולפמיניזם, מאחר שהאידאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או את המיגדר מעל הלאום. לכן הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני. הפשיזם הוא גם תנועה השייכת לימין הרדיקלי מאחר שתבוסת הסוציאליזם והפמיניזם ויצירתה של האומה המונעת תלויות בעלייתה לשלטון של אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים. פשיסטים קרובים לשמרנים מכוחה של השנאה המשותפת לסוציאליזם ולפמיניזם, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, דת, אוניברסיטאות והשירות הציבורי - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות מסוימות של תנועת הפועלים וארגוני הנשים, כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הפשיסטים מבקשים להבטיח הרמוניה בין האינטרסים של הפועלים ושל הנשים לבין אלה של הלאום בכך שיקדמו את שתי הקבוצות האלה במגזרים מיוחדים של המפלגה ו/או בתוך המערכת התאגידית. גישה לארגונים האלה ולזכויות שהם מציעים לחבריהם תלויה במאפייניו הלאומיים, הפוליטיים ו/או הגזעיים של הפרט. כל היבטי המדיניות הפשיסטית ספוגים בלאומנות קיצונית.

פשיזם-מבוא, עמ' 40

הפשיזם באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע לעלייתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת כיבושי נפוליאון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב-1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, שהופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה להיות מונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני מאחד איטליה.

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל צרפת ואל בריטניה כנגד ציר גרמניה - אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קרבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לו מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות, שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי.

בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, שאהד את מוסוליני ומפלגתו, להטיל על מוסוליני את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.

בשנת 1936 הכריז מוסוליני על ידידותו והערכתו כלפי המפלגה הנאצית בגרמניה וכלפי מנהיגה אדולף היטלר, והודיע עם היטלר על הקמת "ציר רומא-ברלין". ב-10 ביוני 1940 הודיע מוסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה כבת בריתה של גרמניה.

איטליה הפשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הפשיסטית

בניטו מוסוליני היה, לפני שיצר את המערכת האידאולוגית הפשיסטית, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (שהייתה מפלגה מרקסיסטית) ועורך בטאונה "אוואנטי!". הוא גורש מן המפלגה הסוציאליסטית בשל התנגדותו להשתתפות איטליה במלחמת העולם הראשונה לצידן של בעלות הברית, בניגוד להסכם ההגנה עליו הייתה חתומה עם גרמניה ואוסטריה ערב המלחמה. הוא החליף את האידאולוגיה המרקסיסטית באידאולוגיה החדשה שיצר, תוך שהחזיק במספר רעיונות טוטליטרים, אולם זנח את היסוד של מלחמת המעמדות.

הפשיזם בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד איטליה, מדינות נוספות שהיו בעלות אוריינטציה פאשיסטית (ובחלקן גם נאצית) הן: האימפריה היפנית, אוסטריה, הונגריה, בולגריה, רומניה, קרואטיה, סלובקיה, צרפת של וישי, ארגנטינה, ברזיל ובמידה מסוימת גם ספרד ופורטוגל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט פקסטון, האנטומיה של הפשיזם, תל אביב: ספרי עליית הגג, 2009
  • קווין פסמור, פשיזם - מבוא, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006
  • זאב שטרנהל, מריו שניידר ומאיה אשרי יסודות הפשיזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1989
  • זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, האידאולוגיה הפשיסטית בצרפת, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1988
  • זאב שטרנהל (עורך), המחשבה הפשיסטית לגווניה: (קובץ מקורות), תל אביב: ספרית פועלים, 1987, מהדורה שביעית, 1997
  • שלמה בן-עמי, ‬איטליה - מליברליזם לפאשיזם, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב שטרנהל, לא ימין ולא שמאל, עמ' 30-29
  2. ^ שלמה זנד, הפרק "ממיתוס אתני למדומיין אזרחי", מתי ואיך הומצא העם היהודי?, הוצאת רסלינג, 2008, עמ' 61-53
  3. ^ שלמה זנד, הפרק "ממיתוס אתני למדומיין אזרחי", מתי ואיך הומצא העם היהודי?, הוצאת רסלינג, 2008, עמ' 59