פייר ואמילי בלדי

פייר ואמילי בלדי
Pierre Baldy
Emilie Baldy
מידע חסיד אומות העולם
פרסים והוקרה	חסיד אומות העולם (16 באוגוסט 1994)
קישורים חיצוניים
יד ושם	פייר ואמילי בלדי

פייר ואמילי בלדי (בצרפתית: Pierre Baldy;‏ 1898 – 4 באפריל 1974 ו-Emilie Baldy;‏ 1897 – 10 ביולי 1968), היו חסידי אומות העולם, שסייעו בהצלת מספר יהודים ממוות בידי הנאצים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמילי ופייר בלדי, התגוררו בעיר נים, בירת מחוז גארד בצרפת, עם ביתם סימון. פייר היה נהג בדואר, ועבד שעות רבות מבוקר עד ליל. בני הזוג השתייכו לכנסייה הפרוטסטנטית.

הפעילות בתקופת השואה להצלת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה כשגרמניה הנאצית השתלטה על בלגיה במאי 1940, נמלטה משפחת שטרן, שכללה את אברהם אב המשפחה, אשתו אתלקה (Etelca), שתי בנותיהם אדית-אסתר ויהודית ובנם אלכס, מאנטוורפן, דרך בריסל, ליל ופריז, לנים. יחד עם שלוש משפחות יהודיות נוספות (משפחת מן, וקסמן וספרן), הם שכרו דירה ונרשמו במשטרה המקומית. עד קיץ 1942 התקיימו בני ארבע המשפחות בכבוד וקיימו חיים נורמליים. שלושת ילדיהם של משפחת שטרן, אדית בת הארבע עשרה, אלכס בן השתים עשרה, ויהודית בת העשר, למדו בבית הספר הציבורי. אדית התיידדה עם חברתה לכיתה סימון (Simone) בלדי, שהבחינה כי היא לא מגיעה לבית הספר בימי שבת. אדית הסבירה לסימון שהיא יהודייה, ולכן היא נעדרת ביום זה מלימודים. סימון ספרה לאדית כי דודתה, הגרה בתוניס, מסייעת למשפחות יהודיות כ"גויה של שבת" ומדליקה עבורם אש. היא הציעה שאמה אמילי, תסייע באופן דומה למשפחת שטרן בשבתות וכך היה.

ב-26 באוגוסט 1942 נערך מצוד גדול של הנאצים בשטח הכבוש, בעקבות פעילות של המחתרת שפוצצה את "בית הסובלנות" בו שהו קצינים נאציים. במהלך גל המעצרים שנערך בתגובה, בני שלוש המשפחות שחיו בדירה יחד עם משפחת שטרן, שעל פי הרשימות היו ממוצא גרמני, נעצרו על ידי הגסטפו. בני משפחת שטרן לא נאסרו בשלב זה כיון שהיו ממוצא הונגרי. למחרת פגשה גב' שטרן את אמילי בלדי, ובדמעות הסבירה מה קרה. השטרנים החליטו מיד לשלוח את ילדיהם למחנה קיץ ב-Palavas ולמצוא לעצמם מקום מחבוא. גב' בלדי הציעה להורים את ביתה - מקום צנוע ובו שני חדרים קטנים ומטבח. הבית היה פנוי משום שבני הזוג בלדי נסעו לטפל באמו החולה של פייר, והפקידו את סימון בידי קרובי משפחה. הזוג שטרן עברו עוד באותו לילה לבית בלדי. כעבור כמה ימים, חזרו ילדיהם הביתה באופן בלתי צפוי לאחר שהמחנה לא מצא חן בעיניהם. הילדים מכרו כמה חפצים שהיו ברשותם, קנו כרטיסי אוטובוס וחזרו להוריהם בנים.

בנובמבר 1942 כוחות האס אס פלשו סופית לעיר נים וכל משפחת שטרן הסתתרה בבית הקטן של בני ממשפחת בלדי. בסוף ספטמבר, כשחזרו גם בני משפחת בלדי לביתם לאחר שאמו של פייר נפטרה, הצטופפו בבית הקטן שני הזוגות וילדיהם, שישנו במיטה אחת. בבית המשפחה שהו לעיתים גם פליטים נוספים ובעדותה מסרה אדית כי לילה אחד הסתתרו בבית בלדי 17 יהודים^[1]. אמילי דאגה להם לתעודות מזויפות שזייף אחד מסוחרי העיר. המצב נעשה מסוכן יותר ויותר באביב 1943 עם הפלישה הגרמנית לכל רחבי צרפת. בני משפחת שטרן החליטו לעבור להתגורר בעיר ניס (Nice), שהייתה תחת שליטה איטלקית ולאחר מכן לעיר מז'ב (Megeve) ושוב לניס. לאורך כל הנדודים שמרו בני משפחת שטרן על קשר עם הגב' בלדי שחזרה והציעה להסתירם בביתה, בתמיכתו של בעלה. לאור הסכנה הגוברת, בני הזוג שטרן החליטו להסתיר את ילדיהם במוסדות כנסייתיים – שתי הבנות הסתתרו במנזר בעיר גראס, והבן במנזר גברים במונפלייה.

גב' בלדי הגיעה לניס, תוך שסיכנה עצמה, כדי לקחת את אתלקה ואברהם לביתה אולם ב-28 בספטמבר 1943, נעצרה אתלקה ונכלאה במחנה המעצר והאיסוף דרנסי (Drancy) ומשם הובלה לאושוויץ בירקנאו שם נרצחה. אתלקה הצליחה לכתוב מכתב אותו זרקה מהרכבת שהובילה אותה מצרפת לאושוויץ. המכתב נכתב בחלקו בצרפתית ויועד לגב' בלדי וחלקו האחר שנכתב בהונגרית, יועד לאברהם. המכתב נאסף על ידי עובר אורח ששלח את המכתב לגב' בלדי. לאחר שהגב' בלדי קבלה את המכתב, היא החליטה לבקר את יהודית ואסתר במנזר והחלה לפעול להחזרת האב אברהם לנים, בתקווה שדרכונו ההונגרי יסייע לו. גב' בלדי נסעה הלוך ושוב בין נים לניס אך לא הצליחה לאסוף את אברהם שבסופו של דבר נתפס גם כן ונשלח להשמדה באושוויץ.

באוגוסט 1944 הועברו הבנות יהודית בת ה-11 ואסתר בת ה-15 למשפחה יהודית בניס שם שהו כחודשיים. לאחר מכן הועברו הבנות לגב' בלדי שהצליחה לאתרן ולאחר מספר חודשים הועברו שלושת הילדים לבית יתומים בפריז, בה התגורר אחיה של האם אתלקה. בשנת 1945 יהודית ואסתר נשלחו לישראל עם עליית הנוער בעוד שהאח אלכס נשאר בפריס במוסד ליתומים ובבגרותו בחר להמשיך לחיות בצרפת. יהודית תיעדה את קורותיה וזיכרונותיה ביומן באותה תקופה וביטאה בו את הכאב, הפחד והתקווה. ביומנה ציינה יהודית את ההתגייסות הגורפת של אמילי בלדי לטובת בני המשפחה ויהודים נוספים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנות נקלטו במושבה כנרת כבר ב-1945. בשנות ה-80 נסעו ילדי משפחת שטרן לצרפת כדי למצוא את משפחת בלדי שהצילה אותם וחידשו את הקשר עם סימון, שהמשיכה להתגורר באותו בית קטן בנים, שם היא חיה עד עצם היום הזה.