פרס פוליצר למוזיקה
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| תקופת הפרס |
1943–הווה (כ־81 שנים) |
|
www | |
  | |
פרס פוליצר למוזיקה (באנגלית: Pulitzer Prize for Music) הוא אחד משבעת פרסי פוליצר המוענקים מדי שנה בספרות, דרמה ומוזיקה אשר הוענק לראשונה בשנת 1943. ג'וזף פוליצר דאג להענקת מלגות למוזיקאים מדי שנה, וזו הוסבה בסופו של דבר לפרס "על יצירה מוזיקלית מכובדת בעלת מימד משמעותי מאת יוצר אמריקאי שהופיעה לראשונה בארצות הברית במהלך השנה".[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בצוואתו מ-16 באפריל 1904, ג'וזף פוליצר ביקש הענקת פרסים שנתיים למספר הישגים יצירתיים של אמריקאים חיים ובהם פרסים לעיתונות, כתיבת רומנים, מחזות, היסטוריה וביוגרפיות, אך הוא לא ציין פרס במוזיקה. במקום זאת הוא בחר לייסד מלגה שנתית למוזיקאים אמריקאים.[2] הפרס עצמו החל להינתן ב-1943.[3]
בשנת 1965 שופטי הפרס לא מצאו לטענתם זוכה ראוי, ולכן לראשונה לא הוענק פרס. הוועדה המליצה להעניק ציון לשבח למוזיקאי דיוק אלינגטון, אך מועצת פרס פוליצר סירבה.[4] אלינגטון עצמו הגיב לסערה וטען כי "הגורל נחמד אליי. הגורל לא רוצה שאהיה מפורסם כצעיר מדי". (הוא היה אז בן 67).[5] למרות ההתייחסות ההומוריסטית, נאט הנטוף דיווח כי אלינגטון היה עצבני מאוד על החלטת המועצה, וביקר את האופי האירופאי של הפרס.[6]
ב-1996, לאחר שנים של ויכוחים פנימיים, הודיעה מועצת פוליצר על ביטול האופי האירופאי של הפרס ולגוון את אופי היצירות הזוכות.[5] התוצאה הייתה שבשנה שלאחר מכן, וינטון מרסליס הפך לאמן הג'אז הראשון שזכה בפרס פוליצר. למרות הזכייה בפרס, היצירה "Blood on the Fields" (אנ') למעשה הייתה פסולה מכיוון שהקלטתה פורסמה על ידי קולומביה רקורדס, רק ב-1995. עם זאת, היצירה זכתה בסופו של דבר ב-1997.
תשע נשים קיבלו את פרס פוליצר: אלן טאפה זוויליך ב-1983; שולמית רן ב-1991; מלינדה וגנר ב-1999; ג'ניפר היגדון ב-2010; קרוליין שו ב-2013; ג'וליה וולף ב-2015; דו יון ב-2017; אלן ריד בשנת 2019; וטניה לאון ב-2021. בנוסף להיותה האישה הראשונה שקיבלה את הפרס, זוויליך הייתה גם האישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור בקומפוזיציה בבית הספר ג'וליארד למוזיקה.[7] דו היא האישה הלא-לבנה הראשונה שקיבלה את הפרס.[8][9][10] ג'ורג' ווקר היה המלחין האפרו-אמריקאי הראשון שזכה בפרס, על יצירתו "לילך" ב-1996.
בשנת 2018, הראפר קנדריק למאר זכה בפרס על אלבום ההיפ הופ שלו משנת 2017, Damn.[11] זהו האלבום הראשון שאינו קלאסי או ג'אז אשר זכה בפרס[12]
לאחר הזכייה בפוליצר ב-2003, ג'ון אדמס ביקר את הפרס על כך שהמון מוזיקאים שהפרס הגיע להם לא קיבלוהו.[13]
זוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכון ליולי 2023, הוענק פוליצר המוזיקה 67 פעמים. הפרס מעולם לא פוצל לאמנם שונים, ולא ניתן פרס בשנים 1953, 1964, 1965 ו-1981.[14]
זוכים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם שומאן (1943, על הקנטטה "שיר חופשי")
- הווארד הנסון (1944, על הסימפוניה הרביעי, "רקויאם")
- אהרן קופלנד (1945, על "אביב בהרי האפלצ'ים")
- צ'ארלס אייבס (1947, על סימפוניה מס' 3)
- וולטר פיסטון (1948, 1961)
- 1949 – וירג'יל תומסון (1949, על הפסקול לסרט סיפור לואיזיאנה)
- ג'אן קרלו מנוטי (1950, 1955)
- ארנסט טוך (1956, על הסימפוניה השלישית)
- סמואל בארבר (1958, 1963)
- אליוט קרטר (1960, 1973)
- ג'ורג' קראם (1968, על "הדי הזמן והנהר")
- צ'ארלס וואורינן (1970)
- דונלד מרטינו (1974)
- ריצ'רד ורניק (1977, על "חזיונות אימה ופליאה")
- דייוויד דל טרדיצ'י (1980)
- רוג'ר סשנס (1981)
- ויליאם בולקום (1988, על "12 אטיודים חדשים")
- שולמית רן (1991)
- גונתר שולר (1994)
- מורטון גולד (1995 "מוזיקה לכלי מיתר")
- וינטון מרסליס (1997, על האורטוריה "דם על השדות")
- ג'ון קוריליאנו (2001)
- הנרי ברנט (2002)
- ג'ון אדמס (2003, "על גלגול נשמות")
- אורנט קולמן (2007)
- סטיב רייך (2009)
- קנדריק לאמאר (2018, על האלבום Damn)
אותות הוקרה מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1974 – רוג'ר סשנס
- 1976 – סקוט ג'ופלין
- 1982 – מילטון בביט
- 1985 – ויליאם שומאן
- 1998 – ג'ורג' גרשווין
- 1999 – דיוק אלינגטון
- 2006 – ת'לוניוס מונק
- 2007 – ג'ון קולטריין
- 2008 – בוב דילן
- 2010 – האנק ויליאמס
- 2019 – אריתה פרנקלין
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של פרס פוליצר למוזיקה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Music". www.pulitzer.org. נבדק ב-20 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Extracts from the Will of Joseph Pulitzer". The Pulitzer Prizes. Columbia University. נבדק ב-5 באפריל 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Fischer, Heinz-Dietrich and Erika J. Fischer (201). Musical Composition Awards 1943–1999: From Aaron Copland and Samuel Barber to Gian-Carlo Menotti and Melinda Wagner. Munich: K.G. Saur. p. L. ISBN 978-3598301858. נבדק ב-5 באפריל 2020.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Lang, Peter. "The Pulitzer Prize Winners for Music". Internationaler Verlag der Wissenschaften, 2010, pp. 102–103.
- ^ 1 2 Kaplan, Fred (19 באפריל 2006). "When will the Pulitzer Prize in music get it right? – By Fred Kaplan – Slate Magazine". Slate.com. נבדק ב-23 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "WSJ - Arts, Theatre, Film, Music, Books, Food, Wine, Fashion, Events - WSJ.com". Opinionjournal.com. נבדק ב-23 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Pulitzer Prize in Music: 1943–2002". American.edu. נבדק ב-23 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Du Yun Awarded 2017 Pulitzer Prize for Music". NewMusicBox. 10 באפריל 2017. נבדק ב-20 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Flanagan, Andrew (10 באפריל 2017). "Du Yun's 'Angel's Bone' Wins Pulitzer Prize For Music". NPR.org. נבדק ב-20 ביולי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Robin, William (13 באפריל 2017). "What Du Yun's Pulitzer Win Means for Women in Classical Music". נבדק ב-20 ביולי 2019 – via www.newyorker.com.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Pulitzer Prizes Twitter". Twitter. נבדק ב-16 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Kendrick Lamar Wins Pulitzer Prize | Pitchfork". pitchfork.com (באנגלית). 16 באפריל 2018. נבדק ב-16 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "John Adams; Interviews, Articles & Essays". Earbox.com. 6 במאי 2003. אורכב מ-המקור ב-28 באוקטובר 2010. נבדק ב-23 ביולי 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Music". The Pulitzer Prizes. Retrieved December 20, 2013.