בוב דילן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוב דילן
Bob Dylan in Toronto1.jpg
בוב דילן בהופעה בטורונטו מ-1980
מידע כללי
שם לידה רוברט אלן צימרמן
מקור היבינג, מינסוטה
שנות פעילות 1959—היום
סוגה פולק רוק
רוק
קאנטרי
חברת תקליטים קולומביה, גפן רקורדס

בוב דילןאנגלית: Bob Dylan; נולד כרוברט אלן צימרמן ב-24 במאי 1941) הוא זמר-יוצר יהודי אמריקאי, הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית.

הצלחתו הגדולה של דילן הייתה בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'" בתקופה ההיא של שינויים חברתיים. עם זאת, גם כיום מטיל דילן את צילו הענק על עולם המוזיקה הפופולרית והשפעתו ניכרת אצל מוזיקאים רבים.

דילן נחשב כמי שמתח את גבולות המוזיקה הפופולרית מעבר לנושאים המוכרים של "הוא והיא" אל תחומי הפוליטיקה, הפילוסופיה ואותו הומור אבסורדי של זרם התודעה שכה קשה להגדירו. הליריקה בשיריו מאופיינת בכפלי משמעויות ומשחקי מילים שלא היו נפוצים עד אז, לכן יש שהחשיבו אותו לא רק כמוזיקאי דגול אלא אף כמשורר. דילן חידש בשיריו את המסגרות המוכרות של המוזיקה האמריקאית ושאב ממקורות הפולק, הקאנטרי, הבלוז, הרוק ואף הג'אז, הסווינג ומוזיקת ברודוויי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דילן נולד בדולות', במינסוטה שבארצות הברית, כרוברט אלן צימרמן, למשפחת מהגרים יהודית (שמו היהודי המלא: שבתאי זיסל בן אברהם ורחל רבולבסקי). הוא האזין רבות לרדיו בילדותו, בעיקר לתחנות בלוז וקאנטרי מניו אורלינס, ואחר כך גם לתחנות רוק אנד רול. הוא הקים את להקתו הראשונה "The Golden Chords" בעודו תלמיד תיכון, והחל משתמש בכינוי "אלסטון גאן" שבו גם הופיע כפסנתרן מלווה.

בשנת 1959 החל דילן ללמוד באוניברסיטת מיניאפוליס, ולנגן עם נגני הפולק המקומיים, אז גם החל לכנות את עצמו "בוב דילן". יש הטוענים שמקור הכינוי הוא במחווה למשורר הוולשי דילן תומס, שהיה אהוב עליו, אך דילן הכחיש זאת וטען כי מקור הכינוי בשמו של דודו, דילון. דילן עזב את הלימודים הפורמליים בתחילת שנת 1961 ונדד לניו יורק כדי להופיע ולפגוש את אלילו, וודי גאת'רי.

הוא ניגן במקומות קטנים בגריניץ' וילג' עבור שכר זעום, אך עד מהרה החל להופיע בבית הקפה "Gerde’s Folk City", שם גם חימם את הופעותיו של ג'ון לי הוקר. רוברט שלטון, המבקר של הניו יורק טיימס שמע אותו וכתב עליו (ב-29 בספטמבר 1961) ביקורת נלהבת לפיה "אין ספק שהוא מתפקע מרוב כישרון". חודש לאחר מכן כבר הוחתם דילן בחברת קולומביה רקורדס על ידי המפיק ומגלה הכשרונות, ג'ון האמונד והחל לעבוד על אלבום בכורה. החתמתו של אומן אוונגרד כמו דילן בחברה שייצגה את עולם מוזיקת הפופ ההמונית הייתה אירוע יוצא דופן, והרבה מחבריו בקהיליית המחאה הניו-יורקית קינאו בדילן על כך וטענו שהוא אופורטוניסט ובוגד בדרך שהם מייצגים.

באותה תקופה היו שירתו ושיריו בוסריים, ואלבומו הראשון "Bob Dylan" מ-1962 היה תערובת של פולק מסורתי, שירי בלוז וגוספל עם מעט חומר מקורי. ב-1962 חתם דילן על חוזה ניהול עם אלברט גרוסמן שהיה למנהלו במשך שנות השיא שלו עד 1970. לגרוסמן היה חלק משמעותי בקריירה של דילן, הן מבחינת העימותים שהיו לשניים והן מבחינת נאמנותו לדילן ולרעיונות שייצג. על רקע עימותים שהיו לגרוסמן עם המפיק המוזיקלי של דילן, ג'ון האמונד, פוטר זה במהלך העבודה על האלבום השני של דילן ובמקומו החל לעבוד טום וילסון שבא מתחום הג'אז.

המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב דילן וג'ואן באאז במהלך "המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות", 28 באוגוסט 1963

(מולטימדיה)

בוב דילן - "Blowin' in the Wind"
שיר מחאה מ-1963 המציג שאלות פילוסופיות אוניברסליות בנוגע לשלום, מלחמה וחירות. אחד מלהיטיו הגדולים של דילן עד היום. (17 שניות מתוך 2:48)
לעזרה בהפעלת הקבצים

בשנת 1963 כבר היה דילן פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים חשובים, בין היתר בוושינגטון, בכינוס בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו.

בתחילת 1963 הוציא דילן את האלבום "The Freewheelin' Bob Dylan" שהצליח מאוד והיה לאלבומו המוצלח עד יציאת "Highway 61 Revisited" ב-1965. באלבומו "The Times They Are A-Changin" הציג דילן השקפה פוליטית, מתוחכמת וצינית יותר על החיים. האלבום עסק בנושאים קשים כרצח של פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס, התפוררות קהילות הכורים והחוואים המסורתיות וכלל את השיר "The Lonesome Death of Hattie Carroll", המתאר רצח של משרתת בידי אדוניה (במרומז רצח של שחורה בידי לבנים).

לקראת סוף השנה החל דילן למאוס בתווית "הקול של הדור" שהודבקה לו, הוא השתכר והעליב חברי אגודה לזכויות אזרח שהעניקו לו את "אות תומאס פיין" מעט לאחר רצח ג'ון פ. קנדי, ואמר כי הוא רואה משהו מעצמו ברוצח אוסוולד. היה זה ברור כי דרכיהם של דילן והתנועה לזכויות האזרח נפרדו.

אלבומו הבא, "Another Side of Bob Dylan" אכן היה רך יותר מקודמו, עם שירי אהבה ופרידה מחברתו הוותיקה סוזי רוטולו. נגינת הפסנתר שלו כבר ניבאה את חזרתו למחוזות הרוק מאוחר יותר, ושירים כ "Chimes of Freedom" הציגו את דילן מהסוג החדש: ארכני ואימפרסיוניסטי, בסגנון שאלן גינסברג הגדיר מאוחר יותר כ"שרשרת של הבזקי תמונות".

התפתחותו האמנותית של דילן הייתה כה מהירה בתקופה זו, שהוא הותיר את מבקריו ומעריציו הרחק מאחוריו. אלבומו "Bringing It All Back Home" ממרץ 1965 היה קפיצה נוספת קדימה. אלבום זה הושפע רבות מהביטלס (שהושפעו בעצמם מדילן), מצ'אק ברי וממוזיקת הרוק. באלבום כבר ניתן לשמוע את המעבר של דילן לגיטרה חשמלית ושירים קצביים ומהירים. הנושאים נותרו "דילניים" מובהקים, עם ההומור היבש והדמויות הגרוטסקיות.

הפסגה והנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתעלם מהביקורות השליליות שהוטחו בו מדי פעם, המשיך דילן ליצור בקצב מהיר במהלך 1965 ו-1966. הסינגל "Like a Rolling Stone" היה להמנון נוער ולהיט רדיו בארצות הברית, אף על פי שהתארך מעל לשש דקות. הצליל הייחודי עם ריף האורגן הפשוט היה לסימן ההיכר של אלבומו הבא, " Highway 61 Revisited", שנקרא על שם כביש 61 המוביל ממינסוטה מולדתו אל ערש המוזיקה של ניו אורלינס. האלבום הסתיים בשיר הארכני והאפוקליפטי "Desolation Row", בו הושפע דילן ישירות (ואף התייחס) לעזרא פאונד וט. ס. אליוט.

לאחר צאת האלבום חיפש דילן להקה להופעות, ומצא את ההוקס ("The Hawks", שמאוחר יותר נקראו "הבנד"), שניגנו אז עם זמר הרית'ם אנד בלוז רוני הוקינס. עמם הוא יצא להופעות באוגוסט וספטמבר 1965, אך הקהל התאכזב וגירש אותם מהבמה לאחר שציפה להופעת דילן הטרובדור של שנים עברו. דילן חזר לאולפן באוקטובר והחל בעבודה על האלבום הכפול "Blonde On Blonde".

נגני "הבנד" שייפו את הצליל האופייני של דילן למה שהוא כינה "אותו צליל כספית פראי ודק" והביאו את "בלונד און בלונד" למעמד של אלבום קלאסי הנכלל לעתים קרובות ב"חמשת התקליטים הגדולים של כל הזמנים". האלבום התעלה על קודמיו והסוריאליזם התמתן לטובת אנושיות וקוהרנטיות גדולה יותר, עם קריצות ברורות לביטלס ולאמנים אחרים (למשל בשיר I Want You). בחייו הפרטיים, נישא דילן בסודיות לשרה לואנדס ב-22 בנובמבר 1965.

מסע ההופעות הקדחתני בעקבות האלבום התפרס גם לאירופה ואוסטרליה בקיץ 1965. זכורה במיוחד ההופעה במנצ'סטר שבה צעק מעריץ מהקהל לדילן "Judas!" (יהודה איש קריות), וזה בתגובה צעק לו "שקרן!" ודרש מהלהקה לנגן חזק יותר כדי להחריש את קריאות הבוז. אירועים אלה ואחרים הניעו את המתופף לבון הלם לפרוש מהלהקה.

באותה תקופה הלך והתגבר הלחץ על דילן לסיים ולהפיק את הפואמה הארוכה שלו, "טרנטולה". על פי עדויות מקורבים, צריכת הסמים והאלכוהול שלו הגיעה לרמות מסוכנות וחייו האישיים והמקצועיים נקלעו למערבולת. ב-29 ביולי 1966, הוא איבד שליטה בעת שרכב על אופנוע הטריומף 500 שלו ונפצע. דילן ניצל את תקופת ההחלמה מהפציעה על מנת להרגע מלחצי ההופעות והתקליטים.

לאחר ששכנע את לבון הלם לחזור ללהקה, עברה הלהקה יחד להתגורר בבית גדול וורוד שכונה "Big Pink", שם החלו להקליט יחד באווירה רגועה יותר שהניבה רבים מלהיטי הפולק של דילן, שיצאו ב-1975 באוסף " The Basement Tapes".

יצירתו "הרשמית" של דילן הושפעה גם היא בעקבות התאונה. באלבומו הבא "John Wesley Harding" מ-1967, ניכרת השפעה ביבלית משמעותית, כמו למשל בשיר "All Along The Watchtower" שהתפרסם בביצועו של ג'ימי הנדריקס. דילן תכנן שהעיבודים הרזים של שירי האלבום יועשרו בעריכה בתוספת נגינת הלהקה, אך הלהקה החליטה להשאירם במתכונת המקורית. העיבודים הפשוטים והמילים שנטועות עמוק במסורת היהודית והנוצרית סימלו את התרחקותו של דילן מסגנונו הקודם ומהרוק הפסיכדלי של שנות השישים, שהודגשה בהיעדרותו של דילן מפסטיבל וודסטוק ב-1969.

האלבום השני לאחר התאונה, "Nashville Skyline" מ-1969, היה אלבום קאנטרי מסורתי שבו ביצע דילן דואט עם ג'וני קאש. הלהיט "Lay Lady Lay" זיכה את דילן במעריצים חדשים מחוגי הקאנטרי ודילן שב להופיע באותה שנה בפסטיבל הרוק באי וייט.

באוגוסט 1971 הופיע דילן בהפתעה במופע הצדקה הקונצרט למען בנגלדש שאורגן על ידי ג'ורג' האריסון, שאף הוקלט על ידי פיל ספקטור ויצא על גבי אלבום משולש בשם "המופע למען בנגלדש". דילן ביצע חמישה שירים, בליווי האריסון, רינגו סטאר ולאון ראסל. האלבום אף זכה בפרס גראמי בקטגורית אלבום השנה.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 המוקדמות טענו המבקרים כי עבודתו של דילן הייתה מגוונת, בלתי צפויה ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבום "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים ולא התקבל היטב גם אצל מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציא דילן אלבום בשם "New Morning", מה שרבים החשיבו כחזרה לתפוקה הדילנית.

ב-1972 יצר דילן את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, Knockin' on Heaven's Door זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.

בוב דילן וחברי להקת הבנד בהופעה בשיקגו, 1974

לאחר שהחוזה עם "קולומביה רקורדס" פג, דילן חתם עם דייוויד גפן וחברתו החדשה "Asylum". הוא הקליט את האלבום "Planet Waves" יחד עם חברי הבנד, תוך כדי חזרות לסיבוב הופעות. האלבום כלל שתי גרסאות לשיר "Forever Young", שנחשב גם הוא לקלסיקה דילנית. במקביל הוציאה קולומביה רקורדס אלבום שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירי דילן, מה שנראה כתגובה ילדותית לחתימתו של דילן אצל החברה המתחרה. בינואר 1974 דילן והבנד פתחו במסע הופעות מתוקשר מחוף לחוף בצפון אמריקה. היזם ביל גראהם טען כי כמות האנשים שביקשו לקנות כרטיסים הייתה הגדולה מאי פעם. סיבוב ההופעות תועד באלבום "Before the Flood", אך דילן סירב להפיק סרט מקביל.

לאחר סיבוב ההופעות, התפרסם בתקשורת כי דילן ואשתו נפרדו. דילן מילא מחברת אדומה קטנה בשירים על בעיות הנישואים שלו, שהפכה לאלבום "Blood on the Tracks" בספטמבר 1974. השמועות על האלבום התפשטו מהר והציפיות היו גבוהות, אך דילן עיכב את הוצאת האלבום והקליט את חציו מחדש במיניאפוליס בסוף אותה שנה. כשיצא לבסוף בתחילת 1975, "Blood on the Tracks" קיבל ביקורות מעורבות. למרות זאת, האלבום נחשב לאחד ההישגים הגדולים של דילן, המשתווה לעבודתו בשנות ה-60.

בוב דילן יחד עם המשורר אלן גינסברג, במהלך סבב ההופעות Rolling Thunder Revue אשר נערך במהלך 1975

באותו קיץ, כתב דילן את שיר המחאה המוצלח הראשון שלו מזה 12 שנה, "Hurricane". השיר עסק במתאגרף רובין קרטר שכונה בשם זה והואשם ברצח משולש בניו ג'רזי. דילן ביקר את קרטר בבית הסוהר והשתכנע כי הטענות נגדו שקריות, וכתב את השיר כדי להציג את חפותו לעולם. למרות אורכו (8 וחצי דקות), השיר יצא בהצלחה כסינגל ובוצע בכל ההופעות בסיבוב של אותה שנה שנקרא Rolling Thunder Revue וכלל גם אומנים נוספים כגון ג'ואן באז. השיר יצא גם באלבום המצליח של דילן "Desire", שנחשב לאחד האלבומים המוצלחים של דילן בשנות השבעים. באלבום זה נעשה שימוש נרחב בכינורות.

ב-1978 הוציא דילן את Street Legal, אשר הכיל מוזיקה בהשראת הפופ המבוגר של אותה תקופה (כדוגמת ניל דיאמונד). האלבום לא זכה להצלחה כקודמו וסבל מאיכות הקלטה נמוכה. דילן יצא לסיבוב הופעות עם שירי האלבום וכן גרסאות מעובדות של שיריו הישנים. הסיבוב כלל גם ביצוע של השיר Stepchild, אשר דילן לא הקליט מעולם והופיע באלבום של סולומון בורק בשנת 2000.

ההתנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו של דילן בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80, הושפעה רבות ממהפך שעבר ב-1979 כאשר הכריז כי הוא "נולד מחדש" כנוצרי. הוא הוציא שני אלבומים בעלי אופי דתי לגמרי ושלישי שרובו כזה. מביניהם הראשון: "Slow Train Coming" (בהפקתו של ג'רי וקסלר היהודי), בדרך כלל נחשב כמוצלח ביותר, וזיכה אותו בפרס גראמי כזמר השנה. האלבום השני, "Saved", לא זכה להצלחה מיוחדת. במשך סיבוב ההופעות שהתחיל בסתיו של שנת 1979 עד לאביב שנת 1980, דילן סירב לנגן מוזיקה "חילונית" ונשא "דרשות" מעלי גבי הבמה, כגון:

"לפני שנים הם נהגו לומר שאני נביא... אני נהגתי לומר: לא, אני לא נביא, הם אמרו: כן, אתה כן, אתה כן נביא. אני אמרתי: לא, זה לא אני. הם נהגו לומר: בטח שאתה נביא. הם שכנעו אותי שאני נביא. עכשיו אני יוצא ואומר כי ישו הוא התשובה. עכשיו הם אומרים: בוב דילן הוא לא נביא. הם פשוט לא יכולים לסבול את זה." (25 בינואר 1980, הופעה באומהה)

המהפך הדתי של דילן גרר תגובות של חוסר אמון מצד חלק ממעריציו והמוזיקאים של התקופה. ג'ון לנון, לדוגמה, הקליט שיר בשם "Serve Yourself", פרודיה אתיאיסטית על שירו הדתי של דילן "Gotta Serve Somebody".

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוב דילן בהופעה בטורונטו, 1980

לאחר "Saved" שנכשל, הוציא דילן את אלבומו האחרון בתקופת הנצרות שלו. האלבום, "Shot Of Love", יצא באוגוסט 1981 ואף כשל יותר מקודמו.

לאחר ש"חזר ליהדות", הוציא דילן ב-1983 את אלבומו "Infidels", שזכה לביקורות טובות ולמעמד של אלבום זהב, אך לא השתווה לעבודתו בשנות השישים והשבעים.

שנות השמונים הייתה תקופה קשה עבור בוב דילן. בהתייחסו להופעתו בישראל ב-1987 טען שזוהי אחת מהופעותיו הגרועות בכל החיים.

בסוף שנות השמונים היה דילן חבר בלהקה "טרבלינג וילבוריס" יחד עם ג'ורג' האריסון ומוזיקאים נוספים. הרכב זה הוציא מספר אלבומים, והביא לדילן "פריחה מחודשת" אחרי עשור דל מבחינה מוזיקלית.

דילן המאוחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את שנות ה-90 פתח דילן באלבום שנקרא "Under the Red Sky". האלבום הוקדש ל-"Gabby Goo Goo" והכיל מספר שירים "פשוטים" כמו "Under the Red Sky" ו "Wiggle Wiggle". ההקדשה, התברר מאוחר יותר, הייתה הכינוי של בתו של דילן בת הארבע. המיתוס כי שירי האלבום נכתבו כדי לשעשע אותה הינו בגדר אגדה בלבד. אמנים בעלי שם רבים תרמו לאלבום, ביניהם: ג'ורג' האריסון, סלאש מלהקת Guns N' Roses, דייוויד קרוסבי, ברוס הורנסבי, סטיבי ריי ווהן ואלטון ג'ון.

בוב דילן בהופעה בסטוקהולם, 1996

בשנים הבאות דילן חזר לשורשיו. הוא הוציא שני אלבומים עם גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז ישנים: "Good As I Been to You" ב-1992 ו-"World Gone Wrong" ב-1993. האלבומים כללו גרסאות כיסוי מגוונות וגיטרה אקוסטית מקורית במיוחד. יוצא דופן לסגנון השורשי הינו שיתוף הפעולה המוזיקלי בין דילן ומייקל בולטון ב-1991. השיר שנקרא "Steel Bars" ויצא באלבום של בולטון בשם "Love & Tenderness". הקונצרט מ-1995 שביצע דילן עבור MTV Unplugged והאלבום שהופק ממנו היווה את החומר החדש היחיד של דילן בתקופה זו. בפועל ניתן לראות אלבום זו כאוסף מיטב שירי דילן, למעט שיר ישן שיצא באלבום לראשונה בשם "John Brown", סינגל מ-1963 שעוסק בזוועות המלחמה והמדיניות שמובילה אליה.

דילן חזר לאולפן ההקלטות בינואר 1997 עם מצבור חדש של שירים שעל פי הדיווחים כתב בעת שהיה נצור בביתו במינסוטה עקב סופת שלגים. באביב של אותה שנה, לפני צאת האלבום החדש, אושפז בעקבות זיהום מסוכן בלב. סיבוב ההופעות המתוכנן לאירופה בוטל, אך דילן התאושש במהרה. כשהשתחרר מבית החולים דווח שאמר: "באמת חשבתי שעוד מעט ואפגוש את אלביס". בקיץ כבר חזר לעצמו, ובסתיו הופיע בפני האפיפיור באיטליה. האלבום שהוצאתו נדחתה, יצא לבסוף בספטמבר; היו אלה השירים החדשים הראשונים של דילן מזה 7 שנים. "Time Out of Mind" כלל שירים על אהבה נכזבת והרהורים על המוות והצליח הרבה מעבר לצפוי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אלבום זה זיכה את דילן לראשונה בפרס גראמי בקטגורית האלבום הטוב ביותר של השנה. השיר "Make You Feel My Love" הניב יותר רווחים מכל שיר אחר של דילן מאז שנות ה-60 וזכה לגרסאות כיסוי של גארת' ברוקס ובילי ג'ואל.

2000 והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2001 שירו של דילן "Things Have Changed", שנכתב עבור פסקול הסרט "Wonder Boys", זכה בפרסי גלובוס הזהב והאוסקר בקטגורית השיר הטוב של השנה. על פי השמועות, דילן נושא עמו את פסלון האוסקר בסיבובי ההופעות שלו ומונח על אחד המגברים במשך ההופעה.

ב-11 בספטמבר של אותה שנה הוציא דילן את האלבום "Love and Theft". האלבום כולל מגוון סגנונות ואף חזר לחלק מהמקורות המוזיקליים שלו. האלבום הופק על ידי דילן עצמו תחת שם העט "Jack Frost", זכה לשבחים רבים, היה מועמד למספר פרסי גראמי ואף נמכר היטב. שערורייה זוטא התעוררה כאשר התגלה דמיון בין מילות השיר "Floater" למילים מתוך ספרו של הסופר היפני, גוניצ'י סגה, "ווידוים של יאקוזה". לא ברור האם דילן במתכוון לקח טקסט מתוך הספר או שזהו צירוף מקרים.

ב-2003 דילן כתב והפיק סרט יחד עם במאי הטלוויזיה לארי צ'ארלס בשם "Masked & Anonymous" תחת השמות הבדויים "Rene Fontaine" ו-"Sergei Petrov". כמו חלק גדול משיריו, הסרט היה קשה להבנה וגרר ביקורות מעורבות ותפוצה מוגבלת בבתי הקולנוע.

סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה על דילן, "No Direction Home", הוצג לראשונה ב-26 ו-27 בספטמבר 2005 בערוצי הטלוויזיה BBC2 באנגליה ו-PBS בארצות הברית. DVD של הסרט יצא לחנויות ב-20 בספטמבר 2005 עם פסקול שיצא ב-20 באוגוסט של אותה שנה. הסרט זכה בפרס פיבודי לסרט התיעודי הטוב של שנה באפריל 2006.

בוב דילן (משמאל) בהופעה בטורונטו מ-2006

דילן עצמו חזר לאולפן ההקלטות ב-2005. הוא הקליט לפחות שיר אחד בשם "Tell Ol' Bill" עבור הסרט "North Country". בפברואר 2006 הקליט בניו יורק מספר שירים עבור אלבום חדש שיצא תחת השם "Modern Times" באוגוסט 2006. באפריל החל דילן בסיבוב ההופעות שלו ברינו, נבאדה, שהגיע לאירופה בקיץ. במאי פצח בקריירה רדיופונית בתור מנחה של תוכנית רדיו שבועית בשם "Theme Time" המשודרת ברדיו הלוויני בערוץ XM.

ב-2007 יצא סרט בשם "אני לא שם" ("I'm Not There"). הסרט עושה שימוש ב-6 דמויות שונות כדי לבטא תקופות שונות בחייו של דילן. הסרט בוים על ידי טוד היינס ובכיכובם של קייט בלנשט, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וריצ'רד גיר.

ב-2008 זכה דילן בציון לשבח מטעם ועדת פרס פוליצר, "על תרומתו הגדולה למוזיקה הפופולרית ולתרבות האמריקאית על ידי המילים ליצירותיו וכשרונו הפואטי יוצא הדופן". ‏‏‏[1]

אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life", יצא לאור באפריל 2009. דילן סיפר בראיון כי העבודה על האלבום החלה בעקבות בקשה של הבמאי רוברט דאהן לשיר עבור סרטו החדש, וכתוצאה מכך האלבום "תפס כיוון משלו". את מרבית המילים לשירי האלבום כתב דילן ביחד עם רוברט האנטר. האלבום הגיע בשבוע הראשון לצאתו לראש טבלת המכירות של בילבורד 200, וכך הפך דילן, שהיה אז בן 68, לאמן המבוגר ביותר שהגיע למקום הראשון בדירוג זה.

דילן הוציא שני ספרי ילדים: "Forever Young" ב-2008 ו-"Man gave names to all the animals" ב-2010. הוא עוסק גם בציור ב-40 השנים האחרונות, ותערוכות מציוריו הוצגו ברחבי העולם ואף הוצאו בספרים. כך למשל, הוצגה ב-2010-2011 תערוכה בגלריה הלאומית של דנמרק, ובה אוסף ציורים שלו מנופי ברזיל.

ב-2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית לדילן, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית.

ב- 4 בנובמבר 2013 הוציאה חברת קולומביה אוסף של כל תקליטי דילן (Bob Dylan Complete Album Collection: Vol. One) הכולל את 35 אלבומי האולפן של דילן, 6 אלבומים מהופעות חיות ואלבום של סינגלים ושירים אחרים שלא מצאו את מקומם באלבום עד הוצאה זאת. על מנת לקדם את הוצאת האלבום הזה שיחררה חברת קולומביה קליפ חדשני לשיר "Like a Rolling Stone" אותו יצר הבמאי הישראלי וניה הימן, הקליפ איפשר לצופים להחליף בין 16 ערוצי טלוויזיה שבכולם דמויות עושות ליפ סינק לשירו בן ה-48 של בוב דילן. בדצמבר 2013 זכה הקליפ לתואר קליפ השנה של Time Magazine.[2]

דילן, יהדות וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך חייו קיים בוב דילן יחסים מורכבים עם היהדות וישראל. הוא נע מהכחשה, להתנצרות, חסידות ואף כתיבת שירים למען "החייל הישראלי". עבור רבים נחשב דילן למייצג של היהדות האמריקאית. בתחילת הקריירה שלו, עם עזיבתו את ביתו במינסוטה, נחשב דילן למי שהכחיש או לפחות ניסה להסתיר את יהדותו, כדי להפוך להיות "אמריקאי אמיתי".

בסוף שנות השישים ותחילת השבעים החל דילן לחקור את יהדותו. ביום הולדתו ה-30 אף ביקר בישראל ובדק אפשרות לעבור לקיבוץ וביקר בקיבוץ עין דור, אצל דוד ילין (Bob Yellin), נגן בנג'ו אשר הכיר מתחילת שנות ה-60 בניו יורק.

ב-1978 התנצר דילן לעיני התקשורת.

ב-1982 החלו שמועות שדילן "חזר" ליהדות והחל ללמוד אצל חסידי חב"ד מברוקלין. באלבום "Infidels" מ-1982 יצא דילן בגלוי בעד ישראל בשירו "Neighborhood Bully" ("בריון השכונה") ובעטיפה הפנימית של האלבום נראה דילן כורע בהר הזיתים. השיר חודש בגרסה עברית על ידי אריאל זילבר באלבומו "אנבל". באותה שנה אף ביקר שנית בישראל לרגל בר המצווה של בנו והצטלם ליד הכותל המערבי. השיר גרם לגל של תגובות שליליות מצד אנטי-ציוניים כלפי דילן.‏[3]

ב-1988 דילן ניגן במפוחית עבור התרמה טלפונית של חסידי חב"ד לצלילי השיר הבה נגילה. כמו כן ישנן שמועות רבות על השתתפותו במנייני תפילה ובאירועים יהודיים שונים.‏[4]

ב-מרץ 2011 פרסם ה"דיילי מייל" הבריטי כי יש בידיו תמונות שהן ההוכחה הראשונה לטענת העיתון, שדילן שב לזרועות היהדות, העיתון פרסם תמונות שלו, יוצא מבית כנסת בלוס אנג'לס, כשהוא מסתתר תחת קפוצ'ון.‏[5]

דילן הופיע בארץ שלוש פעמים עד כה, ב-1987 , ב-1993 וב-2011. בספטמבר 1987 דילן הופיע בפארק הירקון בתל אביב ובבריכת הסולטאן בירושלים. ההופעה בתל אביב נקטלה על ידי מרבית המבקרים. דילן בעצמו, כשנשאל על כך, הצהיר שההופעה בתל אביב הייתה הגרועה ביותר שנתן. ההופעה בירושלים נקטעה באיבה על ידי קצר חשמלי, לאחר 13 שירים בלבד. ביוני 1993 בוב דילן חזר ארצה והופיע בהיכל התרבות בתל אביב, באצטדיון הכדורגל בבאר שבע ובנמל חיפה. הופעות אלה התקבלו הן אצל הקהל והן אצל מבקרי המוזיקה בחום רב. עיתון מעריב כתב לאחר ההופעה בתל אביב "בוב דילן הרוויח כל קמט ביושר". ביוני 2011 הופיע דילן באצטדיון רמת גן מול קהל של 20,000 צופים בלבד, מתוך 30,000 כרטיסים שהוצעו למכירה. חלק מן הקהל הגיב באכזבה מההופעה, בה דילן לא פנה כלל אל הקהל. חלקו האחר שיבח את ההופעה בה דילן ניגן קטעים ארוכים יחסית בגיטרה, במפוחית ובאורגן המונד.‏[6][7][8][9]

השפעתו העצומה של דילן ניכרת גם במוזיקה הישראלית. אמנים רבים תרגמו וביצעו גרסאות כיסוי לשיריו, ביניהם מאיר אריאל, אביב גפן, אהוד בנאי, הדג נחש, משינה, רמי קלינשטיין, שלום חנוך, אריאל זילבר, דויד ברוזה, דני ליטני, יהודה עדר, שלומי שבן, ושי גבסו. להקת פרויקט הגומיה אף הוציאה אלבום שכולו גרסאות כיסוי בעברית לשיריו. יהונתן גפן תרגם כמה משיריו של דילן לעברית. מבחינה מוזיקלית, דילן נתפס אצל אמנים ישראליים רבים כשילוב בין משורר מחאה לזמר פולק, ורבים ניסו לחקות את סגנונו. במיוחד התבלט בכך מאיר אריאל, שנחשב ל"דילן הישראלי" בעיני רבים. אריאל הכיר את דילן באופן אישי וטען לא אחת כי היה מקור ההשראה העיקרי שלו. בהופעותיו נהג לבצע גרסה מתורגמת לשיר "Knockin' on Heaven's Door" אשר נקראת "טוק טוק טוק על דלתי מרום".

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומים

  • Modern Times 2006
  • Together Through Life 2009
  • Christmas in the Heart 2009
  • 2012 Tempest

הופעות

  • Renaldo And Clara 1975
  • Before the Flood 1974 (במשותף עם הבנד)
  • Bob Dylan at Budokan 1979
  • Real Live 1984
  • Dylan & The Dead 1989 (במשותף עם גרייטפול דד)
  • The 30th Anniversary Concert Celebration 1993
  • MTV Unplugged 1995
  • The Bootleg Series Vol. 5: Bob Dylan Live 1975, The Rolling Thunder Revue 2002
  • The Bootleg Series Vol. 6: Bob Dylan Live 1964, Concert at Philharmonic Hall 2004
  • Live at The Gaslight 1962 2005

אוספים

  • Bob Dylan's Greatest Hits 1967
  • Bob Dylan's Greatest Hits Vol. II 1971
  • Bob Dylan's Greatest Hits Volume 3 1994
  • The Bootleg Series Vol. 4: Bob Dylan Live 1966, The "Royal Albert Hall" Concert 1998
  • The Essential Bob Dylan 2000
  • The Bootleg Series Vol. 7: No Direction Home: The Soundtrack 2005
  • The Best of Bob Dylan 2005
  • Dylan 2007
  • The Bootleg Series Vol. 8: Tell Tale Signs 2008

מארזי תקליטורים

  • Biograph 1985
  • The Bootleg Series Volumes 1-3 (Rare & Unreleased) 1961-1991 1991

מארזי DVD

  • Hard To Handle 1986
  • The 30th Anniversary Concert Celebration 1993
  • MTV Unplugged 1995

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוב דילן, כרוניקות חלק 1, מאנגלית: ירון פריד. עריכת תרגום: אורי משגב. הוצאת מודן, 2007.
  • Clinton Heylin, Bob Dylan: Behind the Shades Revisited. Perennial Currents, 2003
  • Bob Dylan, Chronicles: Volume 1. Simon and Schuster, October 5, 2004

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח וביקורת יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כרוניקות, האוטוביוגרפיה של דילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דילן והדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקור יום הולדת 70[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיקור ההופעה בישראל 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זוכי פרס פוליצר לשנת 2008
  2. ^ .10.12.2013 Mellisa Walker, Top Ten Music Videos, Time.com. Dec. 04, 2013, retrieved
  3. ^ The Sharp Side: Bob Dylan’s Racist Song
  4. ^ ynet, דיווח: בוב דילן התפלל בבית חב"ד באטלנטה, באתר ynet‏, 24 בספטמבר 2007.
  5. ^ ynet, בוב דילן נושא תפילה?, באתר ynet‏, 28 במרץ 2011.
  6. ^ ערן טיפנברון, חבל, בוב, באתר ynet‏, 21 ביוני 2011.
  7. ^ אור ברנע, המופע של בוב דילן - ללא מילים, ללא רגעי שיא, באתר ynet‏, 20 ביוני 2011.
  8. ^ עמית סלונים, ‏גורמה בפיתה, באתר ‏mako‏‏, ‏21 ביוני 2011‏.
  9. ^ חמי אוזן, עיוות של גורל: בוב דילן נתן הופעה טובה - הארגון מסביב אכזב, באתר וואלה!, 21 ביוני 2011.